ביקור בית עם המשורר והסופר סמי ארגון: הריח הצהוב של מלוני הקיץ

 

סמי ארגון, פסיכולוג במקצועו ויליד בגדד. את סיפור עלייתו לארץ הוא כתב ברומן "הריח הצהוב של מלוני הקיץ".  אוהב לכתוב שירים ומציע למשורר מתחיל, בין היתר, "לנסות לכתוב בכל סגנון, מחריזה פתוחה ופנימית, ועד אמירה ישירה, עד שתמצא את סגנונך הפרטי. הימנע משירה פיגורטיבית אישית מדי, היינו מדימויים המובנים רק לעולם חוויותיך הפרטי, שהשלכתם לכלל מצריכה ל'שבור את הראש'".

 

 

 

 

שם: סמי ארגון

גיל: 64

מצב מש': נשוי + 2 + 4 נכדים ("כן ירבו")

מגורים: נ ת נ י ה

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך: ההשראה לכתיבתי נשאבת למיטב הבנתי ותודעתי, מכמה וכמה מקורות, חלקם עלומים, חלקם גלויים וברורים יותר: חלקם פורצים ממעיינות או גייזרים עמוקים, או כפי שכתבתי פעם, בתחילת דרכי הלירית, בשיר בוסר אך כנה: – עמוק מלב פורץ/פתע בקילוח עז/ כנד מגייזר לוהט/ שאין יודע מאן…;  חלקם נובעים מבארות-שפע שחפרו אחרים, ורק אזכיר אחדים כמו יהודה עמיחי, לאה גולדברג, רחל, כמו גם רוני סומק.  על כל פנים, מקור השראה בלתי נדלה היא האהבה. אהבת אישה ואישה אהובה, אך גם צפור בולבול מתנדנד על ענף, או אדם מאמין ההולך לבית-הכנסת בבוקר שבת.

מאיזה גיל אתה כותב שירה? הכתיבה הלירית שלי החלה יחסית מאוחר בגיל 22 .

פרסמת בעבר ספרים? בשנת 1976 התפרסם ספר שירים שלי בשם: "גוני-ביניים" (הוצאת יעד) וכתבתי 2 רומנים:  "לגעת באהבה" (הוצאת טרקלין 1998) "הריח הצהוב של מלוני הקיץ" (הוצאת טורקיז 2001). 

על הספר "הריח הצהוב של מלוני הקיץ": מסע מרתק אל מושב במרכז הארץ בתחילת שנות השישים: מחוזות ילדות, נופים קסומים וטבע, על רקע מערכות יחסים טעונות, פערי תרבויות, קשיי התבגרות ועוד. כל אלה מגלים לקוראים אווירה של ילדות קשה, והתמודדות נפשית יוצאת דופן של נער שמוצא לעצמו מפלט בהנאות הקטנות של הכפר. למי הוא ילד יתום שעלה לארץ מכורדיסטאן. הוא נשלח עם אחיו למשפחת אומנה, אצל זוג ניצולי שואה חשוכי ילדים. במשק מנצלים את הילדים לעבודות הקשות. המטלות והחובות מכבידות על הילדים מאוד והם סופגים התעללויות והשפלות אין ספור. למי נאלץ להילחם על השכלתו ועצמאותו, ומערכת היחסים שלו עם בעלי החיים מצילה אותו מבדידותו. בין בני הזוג שוררים יחסי מתח ותחרות בגלל סוד שאינו מתגלה ללמי עד הסוף, רגע אחרי שהחליט את ההחלטה הבלתי נמנעת. סיפור עלייתו לארץ מבגדד הוא הבסיס לספר אך פרטים ושמות שונו בו.

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אלגנטיות של קיפוד" של מוריאל ברברי; "אלג'יר" של  רוני סומק ו"אלה תולדות" של אלזה מורנטה.        

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? שירתו של אלתרמן הילכה עלי קסם, הן של ירח דק והן של  לבנה עגולה, אך שירת עמיחי הזינה והשרתה את כל הרבדים של ישותי: הרגשי כשכלי, האישי כאנושי, מנגנת באמת על מגוון מחשבות ותחושות.  שירתו לטעמי אינה אניגמאטית, אינה מחשיבה את עצמה מדי. היא מבורכת בפשטותה, בדימוייה הנאותים, המאלפים כל נפש, אולי, בכל אופן מצויים בגובה העין האנושית.

איזה ספרים קראת בילדותך? בילדותי הכפרית ללא ספרייה ובבית דובר לעז, קראתי למעשה כל ספר שנקרה בדרכי.  החל אולי מ'חסמב"ה', 'אי המטמון', 'מסע קון טיקי', 'מעבר לחומות'  ואף 'ביקשתיך' של נאידה רות לצרוס.

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד? התנ"ך, האינציקלופדיה העברית או הבריטית ו- '3 בסירה אחת'.

מה הטיפ של למשורר מתחיל? רשום בחוברת מיועדת לכך, כל הגיג, ביטוי, מטפורה – שיש   להם ניחוח לירי. אפשר שיהוו קרקע לשיר, או חלק ממנו. אם יש לך נדודי שינה, אל תילחם בה – נצל זמן איכות זה ליצירה. השעות הקטנות של הלילה, בשקט הזה, אין זמן טוב מזה להתחבר לחשיבה מזככת וצלולה, היפה לשירה המצריכה רמת הפשטה גבוהה. אם אתה בתקופת יצירה – תמנע מקריאת שירה של אחרים. טובים ככל שיהיו. השפעתם הלא מודעת עליך – יכולה רק להזיק לייחודך. נסה לכתוב בכל סגנון, מחריזה פתוחה ופנימית, ועד אמירה ישירה, עד שתמצא את סגנונך הפרטי. הימנע משירה פיגורטיבית אישית מדי, היינו מדימויים המובנים רק לעולם חוויותיך הפרטי, שהשלכתם לכלל מצריכה ל"שבור את הראש".

משפט סיכום: תהפוך ותהפוך את השיר עד שתנוח דעתך, אך אז תניח לו שייצא לדרכו.      

 

הגעגועים הם הגרופיס … 5 שירי אהבה בראשיתה                

                                                                                        

לבָנָה

לְעִיתִים אֲת כָּךְ וּלְעִיתִים כָּךְ:

לְעִיתִים אֲת עַרְפִילִית

וְעֲצְבוּת של גַעֲגוּע לָך

לְעִיתִים אֲת קָרָה ודַּקָּה

וְדוֹקֶרֶת כְּחֶרֶב עֲרְבִית חַדָּה.

לְבָנָה שֶלִי,

לְעִיתִים אֲת כָּךְ לְעִיתִים כָּךְ

וְכֹל פָּעַם שֶאֲנִי מֵחַשֵב מֶחָדָש

אֱת מַהָלַכֵךְ הַמוּזָר                            

אֲנִי טוֹעֶה בְּכָמָה וְכָמָה מַעֲלוֹת

וְהוֹלֵךְ לִקְרוֹא לָחוֹזִים בָּמָזָלוֹת

שֶרַק יאֹמְרוּ

לְעִיתִים כָּךְ וּלְעִיתִים כָּכָה, אַךְ

לְפֶתַע אֲת נִפְתַחַת כְּפֶרַח הָצָבָּר

וּפוֹרָחָת כַּאֲבִיב לְעֵת מִילוּאוֹ,

כִּי לְעִיתִים

אֲת סַהֲרוּרִית בְּאֶמֶת בִּסְעָרָה

שֶחוֹלָלְת,

וְאֲנִי חָיָיב לְהוֹסִיף מְעֵת לְעֵת                      

עוֹד חוֹדֶש נוֹסָף

כְּדֵי שֶלֹא לְפָגֵר אַחַר אַהֲבָתֵךְ

כִּי לְעִיתִים אֲת כְּמוֹ סֶלֶנָה

וְאֲנִי הָרוֹעֶה הָמְקָדֵש לַךְ אוֹתִיוֹת

מוּזָרוֹת,

כִּי לְעִיתִים אֲת צְנוּעָה וּרְחוּמָה  

ולְעִיתִים אֲת מְלֵאָה וּמוּשְלֶמֶת

תָמִיד מִשְׁתָנָה תָמִיד חִידָתִית

כִּי לְעוֹלָם לֹא אֱרְאֶה

אֶת צִידֵך הֶָֹשֵנִי.     

               

רֶאֹשִית

אֲנו  מְנָסִים לִקְבּוֹעַ   

אֶת זְמָן הִתְעֱבְּרוּתָה

בְּעוֹדֶנוּ לְפוּתִים בָּה בְּחֶבֶל-טַבּוּר

גוֹרְדִי

אֲנִי: אַהֲבְתִי אותך אַהֲבָה

עוֹד מִמָבָּט שֶׁלִפְנֵי הָרִאשׁוֹן

כְּתִינוֹק שְׁטֶרֶם רָאָה פְּנֵי אִמוֹ הַטּוֹבָה

וְאֲנִי: זֶה הָיָה עִמִי

בַּפֶּרָח הַרִאשׁוֹן אִם לֹא הַשֵּנִי

אוֹ אוּלַי לִפְנֵי כֵן

כְּאֵם שְׁרוֹאָה אֶת הָמוֹנִיטוֹר הַרִאשׁוֹן

אוֹ אוּלַי הֲרְבֵּה לִפְנֵי

שֶׁהִגִיעַ תוֹר גִלְגוּלֵנוּ שֶֹלָנוּ לְאֱהוֹב.

               *

חָרְטוּ לְדֻגְמָה אֶת הַתֵּיבָה

אַהֲבָה

בְּאֱמֶת הִיא אֲלֶף-בֵּית שֶל כּל

הַוַויָה כּוּלָה.

גַם אוֹתָה, אֲגַב, לָקָח אִיתוֹ לְֹשָם

בְּמָנָה כְּפוּלָה

וְאֱלֹהִים, אֲפִילּוּ אֱלֹהִים, חוֹתֵם עֳלֶיהַ כִּפְלַיִים

אוֹמְרִים שוֹמֶר עֲלֶיהַ פַּעֲמַיִים

פַעַם באֶמְצָע וְפַעַם בְּסוֹפָה

נוֹתֵן לַאוֹהֳבִים להַחְלִיט בְּעֳצְמָם

בְּמַבַּט רִאשׁוֹן אוֹ שֵׁנִי

אִם לְפַתְחָה אִם לַשֵֹאת יִיסוּרֶיה הַטוֹבִים

מִנְשֹוא.

אַךְ אֲנִי מַאֱמִין, 

כִּי עֲל אַהֲבָתֵנוּ הוּחְלָט וְנֶחְתָם מְרֶאשִיתָה

וְהִיא רָבְצָה לְפִתְחֶנוּ כְּמוֹ אוֹתָה תֵּבָה

עֲל רֹאש הָהָר

לְשֹמְרָה לְפַחוֹת בְּשִיר קְטַנְטַן אֱחָד

עִם בּוֹא הַקֶשֶת לָנוּ וְהַעָנָן.

 

אנו נושאים

אֲנוּ נוֹשְׂאִים אֶת אַהֲבָתֵנוּ

כְּמו תָּרמיל גַב אוֹ תִּיק צַד

תָּלוּי בָּמָצָב

בֵּין אֲנַשִׁים אֲנוּ מַצְמִידִים אוֹתָה

לְצַד גוּפֵנוּ

בַּחֲשָׁאי בְּקָנָאוּת

כְּמוֹ תִּינוֹק אֶת אִמוֹ

אוֹ צַעֲצוּעוֹ שֶׁלוֹ

לִפְעָמִים מְכַבְדִים מִמֶנָה אֲחֵרִים

כְּמוֹ הָיִינוּ מֲאַכִלִים יוֹנִים.

כְּשֶׁאָנוּ יָחַד לְבַד

אָנוּ נוֹשְֹאִים אוֹתָה עֲל גַּבֵּינוּ

כְּיוֹנֵי דֹּאַר

שָׁבִים תָּמִיד לַשׁוֹבַךְ

בּוֹ נוֹלַדְנוּ

מֶחָדָשׁ.

 

 

לִבִּי ושלך

 

 

לִבִּי ושלך                       

שְׁלוּבֵי אַהֲבָה

לִבִּי הַסָּדוּק ושלך לְעִיתִים

מַשְׁלִימִים זֶה אֶת זֶה

כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים.

לִבִּי ושלך

שְׁלוּבֵי תַּאֲוָוה,      

נוֹתְנִים יַד אֲחַת

לְתְּשׁוּקָה פְּרוּעָה

הַגַעֲגוּעִים הֵם הַגְרוּפִּיס שֶׁל אַהֲבָתַנוּ

חוֹרְשִׁים בָנוּ מְזִימוֹת מְתוּקוֹת,

הֵם צָרְצָרֵי-לָיִל שֶאֵינָם נוֹתְנִים לָנו לִישוֹן.

כְּשֶאַנוּ חֳדוּרֵי חֳרָדָה

עִם אֵימָה שֶל פְּרֵידָה

אוֹמֵר הַאֵחַד אֲנִי כֹּה שוֹנֵא שֶאָנִי כֹּה אוֹהֵב

ומֵשִיב הַשֵּנִי אֲנִי כֹּה אוֹהֵב גַּם כְּשֶאַנִי

כּה שָנוּא עַל ידך.

 

לִבִּי ושלך

שְׁבוּיֵי  אהבתך

הַטוֹוָה לָנו טַבַּעַת שֶׁל חֲלוֹמוֹת

כְּסְנֶה בּוֹעֵר אהבתך

שֶלֹא תְּאוּכָּל גַם יִתְגַשְׁמוּ כּוּלָם

כִּי חֲלוֹמוֹת מִתְגַשְמִים מוֹלִידִים חֲדָשִים

בְּעֱזְרָת שֵׁם הַגּוֹרָל יִתְבָּרךָ.