ביקור בית עם הסופר והמשורר ערן מוסקוביץ': "מכבים אורות"

מכבים אורות מאת ערן מוסקוביץ'

ערן מוסקוביץ', יוצר בכתב, מוסמך אוניברסיטת חיפה בספרות וכתיבה יוצרת, מחזאי הבית של 'תיאטרון השרפרף', תיאטרון קהילתי-חברתי, שהוא נמנה עם מייסדיו. בשנת 2002 זכה בתחרות 'כתוב' לסיפורים קצרים של מפעל הפיס. את כוחו הוא שואב מהתבוננות. ספרו 'מכבים אורות' מביא לקדמת הבמה את האנשים השקופים, לעיתים חסרי השם, ועוסק במשיכתם להרגלים הפשוטים וההיאחזות העיקשת בשגרתם, כולל כמה נצחונות קטנים בדרך, בנסיונם לשבור, לצאת, לאבד. 

"מיותר לחשוב בעת גשם על התכרבלות בשמיכה, קקאו חם וסרט טוב. כשגשם, אני רץ לפתוח חלון ולהוציא יד החוצה, ואחר כך מוציא את כולי החוצה, כדי להירטב. הייתי מוכן שיהיה חורף כל הזמן. המוות מרתק אותי לפחות כמו החיים. אני חושב שללא המילה 'תהליך' היה לי מאוד קשה להתבטא. כשאני מניח משפטים בפי דמויות שלי במהלך כתיבה, אני חייב לחקות אותן בקולי, לשמוע איך הן נשמעות, ואחר כך לכתוב. כשזו דמות אחת הדבר פשוט יותר. תחשוב מה צפוי לך כשאתה כותב סיפור על כמה דמויות במסעדה, ואיך בקלות יכולים לחשוב שהתפגרתי", ערן מוסקוביץ'.  

שם: ערן מוסקוביץ'

גיל: 31

סטטוס: רווק

מגורים: בית שאן

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר מכבים אורות בהוצאת טרול (2011).

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? אני חושב שההתבוננות היא כח משמעותי כאן. למשל הזוג ההוא שראיתי פעם בשבת בצהריים, הבעל הולך קדימה, וקליפות הגרעינים שפיצח נושרות לו מהפה, ואישתו מדדה חצי קילומטר אחריו, והוא לא חשב להסתכל לאחור אף פעם, גם אם מישהו היה חוטף אותה בדרך, הוא לא היה מרגיש בכך. עצובה יותר היא העובדה שהוא היה כנראה מורגל בה כל כך שלא חשב לרגע שמשהו כזה יכול לקרות, שאולי פתאום הפסיקה ללכת אחריו, עזבה, או נחטפה או נעלמה. כאילו חיבר ביניהם איזה חוט שקוף כזה. אני חושב שעיקר ההשראה היא מהאנשים שעוברים במדרכות בסביבתי, הרבה תחנות מרכזיות, ומקומות שאפשר לראות אנשים מתוחזקים ע"י שגרתם. ההתבוננות מרחיקה ומחדדת פרטים קטנים והדבר הכרחי, לי לפחות. לא רק ריחוק פיזי, ספסל או רציף, בעיקר ריחוק פנימי, המקום שבו אתה מעדיף לשתוק מאשר להגיד משהו, להתערב בסיטואציה, גם אם מאוד מתחשק.

עם הזמן למדתי להעריך פרטים קטנים, וגם את השתיקה. כאן מקורות ההשראה מאוד ספציפיים. למשל ישעיהו קורן, כזאת רגישות לפרטים, ויכולת התבוננות כל כך מרשימה שזה מרגש, ונפתלי יבין ז"ל, שהייתי משלם הרבה בשביל קפה איתו, אבל הוא קודם כל צריך להיות בחיים, וראובן מירן, ש'זכרונות מעונה מתה' שלו העצים אצלי את הפקפוק, ומצד שני חידד את ההתבוננות הפשוטה בעצמים. אני אוהב כשכותב הוא בעצם צורף. אתה עובד על מילה ממש קשה כדי להניח אותה במקום הנכון, כך אתה מגיע למינימום מילים מיותרות, ויש לי תחושה ששלושת מקורות ההשראה שלי הם צורפים בכירים ואולי בגלל זה אני נשאב אליהם כל כך. קראתי הרבה סופרים טובים אבל לא כולם היו צורפים. 

מאיזה גיל אתה כותב שירה? כתבתי את השיר הראשון בגיל 17 וממנו צמחו חמישה קבצים במשך שלוש שנים. כמו כל דבר שעושים לראשונה, בטח בגיל 17, השירים היו מלאי זעם התבגרות, כעס על עוולות העולם ובעיקר טבולים בפסימיזם אופיינים. מאוחר יותר לא קראתי להם שירים אלא 'קטעי יומן מחורזים בחלקם'. בהמשך, שיכללתי את הכתיבה שלי, ושירים אמיתיים החלו לפרוח אחרי כמה שנים טובות. חלקם זכו לפרסום בכתבי עת שונים בשנים האחרונות, ואולי זה סמלי, כי רק בשנים האחרונות אני מצליח להיות שלם עם כתיבת שירים.     

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? את מכבים אורות כתבתי במשך שנתיים, בין 2006 ל- 2008. בתחילה חשבתי לשבץ בו סיפורים מוקדמים יותר, אולם שלב ההתפתחות שלי בכתיבה היה מוקדם יותר, וזה היה מאיר אחרת לחלוטין את כל הספר אז החלטתי שלא. אולי פעם אני אוציא ספר שנקרא לו 'טיוטות', ואז יהיה מקום לכל הכתבים המוקדמים. פעם אחת, כשכבר חשבתי שהספר גמור וחתום, ירדתי מהרכבת ופתאום סיפור התהווה לי מול העיניים, כששני אנשים פתחו דוכן והתחילו למכור בייגל'ה. ישבתי שם, אולי שעה, והדינמיקה הלהיבה אותי ושכנעה אותי לפתוח מחדש את 'מכבים אורות' ולהוסיף סיפור, שאומנם הושלם רק אחרי חודש וחצי, אבל האירוע שם הוכיח לי שכדאי לפעמים לתת למציאות הזדמנות להפתיע אותך.

איזה ספרים קראת לאחרונה? בימים אלו אני מסיים את 'אין מקום רחוק', מעשיות ותובנות של רבי נחמן מברסלב, החכמה הפשוטה והצנועה שבוקעת מתוך הספר גורמת לחשוב לעומק. זה ספר שאתה חייב לחזור אליו, ללא קשר להשקפותיך בעניין דת, כל אדם יכול למצוא בו מקום פשוט וצנוע אצלו. קודם לכן קראתי [שוב] את 'לוויה בצהריים' של ישעיהו קורן. החום של הטקסט המופלא הזה, ההתעכבות על הפרטים המדויקים כל כך הופכים אותו לפריט פופולרי מאוד בספריה שלי. גם את  'קיטועים', ספר השירה של אריה סיון, קראתי לאחרונה, שם המוות מונח על השולחן ובכל שיר נדמה שהמשורר מנתח אותו אחרת. אין טעם לחפש עדכניוּת בקצב הקריאה שלי, אני תמיד משתדל לגלות ספרים הרבה אחרי שהם יצאו, ויתכן מאוד שבעוד שנה אכתוב רשימה נלהבת על 'בדידותו של השוער בבעיטת 11' של פטר הנדקה, או 'זכרון דברים' של שבתאי. אני אוהב לגלות את הספרים בקצב שלי.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך?  מעבר ל'אבות הפרוזה העבריים שלי' אליהם התייחסתי בשאלה קודמת, אני רוצה להתייחס גם לאבות נוספים, כמו סמואל בקט, שהעצים אצלי את הויכוח התמידי בין הדחף להניח את הספר מרוב תסכול – במקרה הזה אני מדבר על 'הטרילוגיה' שלו –  לעומת הרצון להתמודד עם הקור הקשה שיוצא מהמילים הללו, עם הרציונל שעומד מאחורי ההתעסקויות העייפה בזוטות, וכל הזמן לשאול את עצמי, 'מה הוא רוצה להגיד לי'. הויכוח הפנימי הזה, שחזר על עצמו גם ב'אינאיך הלאה' שלו, משימה מאתגרת בפני עצמה, העצים את הכוח של בקט בעיניי, חשבתי על זה, כמה טוב שסופר מצליח לעורר אצלך תגובה בעלת עוצמה, תוך שהוא כּופר בתנאים הבסיסיים של טקסט, אפילו בקריאוּת ובמובנוּת שלו, והקורא נלחם כדי להישאר איתו. זה יותר ממרשים. אלבר קאמי ופטר הנדקה אף הם עוררו בי לא פעם בחילה פואטית בכתבים שונים שלהם, אבל גם לא מעט סערות, לפעמים כשהייתי קורא אותם, היתה תחושה שמישהו לוקח מפתח טירות גדול ופותח אצלי את כל המרתפים והמערות, והרעש היה חזק, זו תחושה שלא חוויתי יותר מדי עם סופרים אחרים, לכן אני מקבל גם את הבחילה, וסלחני כלפיה, וכלפיהם. אפשר לבדוק את הנקודה הזו, פשוט תקרא את 'הזר' ומייד אחריו את 'אומללות שמחה בחלקה' של הנדקה. אני חושב שעיקר ההשפעה של כל האבות הספרותיים שלי היא בעיקר בנסיון לחדד התבוננות ופרטים, ולמצוא את האיש הפשוט, אפילו לא שוליים, כי דמות שוליים היא לכאורה דמות מובהקת שיש לה מאפיינים של שוליים, חיצוניים ופנימיים, אני לא בטוח שאני רוצה לכתוב על דמויות שוליים מובהקות, אני כותב יותר על אנשים שהם קורבנות מציאות, מן הצד העצוב והשמח שלה, ואף אחד לא מתעניין בהם יותר מדיי, לבין דמויות שוליים חסרי תקנה, שדווקא מרדו במציאות, וחיים אותה כלשונם, וגם בהם אף אחד לא מתעניין. לשם תמיד נמשכתי.  

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? זה מורכב :). הרומן שלי עם השירה החל בלימודי הבגרות בבית הספר, אז ריגשו אותי שיריה של דליה רביקוביץ'. בהמשך התחיל מסע ארוך של גילוי כתיבתם של רבים אחרים, והמשפיעים עלי ביותר היו דליה הרץ אמיר גלבע. אצל גלבע, ריתק אותי במיוחד 'הכל הולך: רישומים יומניים בעונה מאוחרת', יכולת לחוש את ההתפזרות של אדם לחלקיקים קטנים ככל שמתקדמים בספר וגלבע גווע לאט, מן התרוקנות מרתקת שמחלחלת לשירים נטולי כותרת, חפויי ראש. בכלל, אני מרתקת אותי גישתם השונה של משוררים שונים כלפי המוות. האירוניה של ט' כרמי במחזור שיריו האחרון קסומה בעיניי. אל ספר שיריה האחרון של דליה הרץ, 'עיר שירים', התוודעתי במהלך לימודיי, גיליתי כמה צמצום הוא קדוש, וכמה דיוק הכרחי, ואיך בכל נקודה ביקום אתה חייב לנסות פעם אחת לראות משהו אחר, בכל מטפחת רצוי שתראה את אותו עומק באר, ברוח דברים שכתבה דליה רביקוביץ', עוד משוררת אהובה. 

אילו ספרים קראת בילדותך? בילדות המוקדמת בעיקר ספרי הרפתקאות, כמו יתר הילדים, גדלתי על ג'ינג'י ו'השביעיה הסודית', זה הביא אותי גם להמציא חבורה ולכתוב מחברת ראשונה של סיפורי הרפתקאות שהתרחשו בלונדון, רחוק מאוד מהשכונה שלי. אני חושב שבהמשך הגיע שלב של התכחשות גדולה לכתבים הראשוניים האלה, ובמקביל העמקתי לכיוונים של 'מיכאל שלי', והרבה ספרות פוליטית, שתרמה לעיצוב הזהות הפוליטית שלי, הייתי דעתן לא קטן. פעם הרגשתי ממש רע כשהיו מדברים על ספר ולא הספקתי לקרוא אותו. או למשל, העובדה שלא קראתי את 'הנסיך הקטן' עד השנים האחרונות, גם לא את 'התפסן בשדה השיפון', אבל קראתי ספרים אחרים. בגיל ההתבגרות התוודעתי לקאמי, ולבקט, וג'ויס, והטעם הספרותי שלי היה מאוד לא מגובש. לקח זמן להבין מה אני מחפש בעצם, ואיזה סוג דמויות מעניינות אותי, ואיזו התבוננות מלהיטה אותי. במקביל גם למדתי, ואז הגיעו ישעיהו קורן, נפתלי יבין וראובן מירן שעליהם כבר דיברתי. 

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? תשובה צפויה למדיי: חבל שרק שלושה.. 'ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת'  מאת נפתלי יבין , לוויה בצהריים מאת ישעיהו קורן, הכל הולך: רישומים יומניים בעונה מאוחרת  מאת אמיר גלבוע [ספר מיוחד, השירים בגרסה זו של הספר הם בכתב ידו של המשורר, מה שמעניק משמעות מצמררת עוד יותר לחלק מהטקסטים שם].

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? לפני שנולד מכבים אורות הוצאתי את 'מערכה ראשונה: חיים', רומן ביכורים (תמוז 2006). הספר עוסק במערכת יחסים הנרקמת בין גבריאל, חסר בית, ליונתן, נער חולמני בחופש הגדול האחרון שלפני גיוסו. מערכת זו יוצרת מערבולת הגורמת לנער לכפור בכל מוסכמה בחייו ובונה קורת גג מנטלית חדשה עבור גבריאל, הלן קבוע בגן ציבורי. אותה מערבולת מכלה גם את האנשים המשמעותיים בחייו של יונתן ומעבירה אותו מסע משמעותי סביב כוחות ואמיתות שהתכחש אליהם במשך שנים. הספר נכתב בין השנים 2001 ל-2005.

ספר קצת על הספר שכתבת: מכבים אורות מכיל סיפורים קצרים וקצרצרים, המביאים סיטואציות שגרתיות בחיי הדמויות הנאחזות בהן בזירות שונות כמו בית, לונה פארק בלי אורות, מכון למניעת התאבדות, תחנת אוטובוס, כיכר, בזמני דמדומים ולילה בעיקר. השם 'מכבים אורות' נבחר על שום אחד הסיפורים הנושא שם זה, ומביא את סיפורה של התרחשות בלונה פארק רגע לפני סגירה מנקודת מבטה של דמות ללא שם, המתבוננת בדיאלוגים השזורים בין הפועלים הערבים שכל תפקידם לפרק את המתקנים ו"לקפל" את השמחה. ב'מכבים אורות' נעשה נסיון להסיט את עיני הקורא לשפה, לבחירת המילים, ולעורר את חוש השיפוט העצמי שלו, ללא מתווכים. היה לי חשוב לסמוך על הקוראים שלי, על שכלם וחושיהם החדים, ולא להציף אותם בתובנות שיפוטיות של הכותב. אני חושב שספר טוב נבחן גם בכך. 

 ג'וני

הוא סגר את הדלת לאט.

"סרטן." אמר ביובש.

היא זינקה מהמיטה בבת-אחת. חולצת גבר לבנה מכופתרת ותחתונים.

"טוב," לחשה בעיניים בוערות "אז… צריך להתחיל לחיות."

הוא מזג ג'וני ווקר לשתי כוסיות קטנות.

"אני לא אוכל להתמודד עם זה." לחש.

היא הביטה בו. אחר כך בה. אחר כך לא הביטה.

"איך זה בלי הודעה מוקדמת, ככה פתאום, להתחיל לחיות?!" 

'מכבים אורות' מביא לקדמת הבמה את האנשים השקופים, לעיתים חסרי השם, ועוסק במשיכתם להרגלים הפשוטים וההיאחזות העיקשת בשגרתם, כולל כמה נצחונות קטנים בדרך, בנסיונם לשבור, לצאת, לאבד.

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? בימים אלה אני נמצא בעיצומו של מסע גיבוש תובנות לקראת הספר השלישי שלי. יש התחלה והיא תיקח אותי בוודאי למקומות משמעותיים. אני כבר יכול לומר שמדובר ברומן ולא בסיפורים קצרים. במקביל אני ממשיך לפרסם שירים בכתבי עת שונים, וכמובן באתר 'טרול', ובהמשך מתוכנן לצאת קובץ מחזות ומערכונים שכתבתי במסגרת שרותי כמחזאי הבית של התיאטרון הקהילתי בבית שאן. אני משתדל להקדיש גם זמן לכתיבת מאמרים על ספרים שאהבתי, שירה ופרוזה.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? אני לא מחלק טיפים לסופרים מתחילים. אני חושב שכל סופר, עם כל ספר חדש שלו, הוא סופר מתחיל. היה בלתי נסבל אם היינו סופרים ממשיכים, אך אני יכול לומר שצניעות היא ערך חשוב ללא קשר לכמה כתבת. חתירה לדיוק היא ערך חשוב לא פחות. מפתה מאוד לוותר לעצמינו, אני מציע להחמיר, עד שמתקרבים לשלמות החוויה ומסוגלים להגיד לעצמינו 'לכך בדיוק התכוונתי'.

ומה הטיפ שלך למשורר מתחיל? אני לא יודע אם אני רואה בעצמי משורר. אולי אני כותב רישומים ליריים וככזה קשה לי לתת טיפים. אני יכול להגיד שלאור התנסויות רבות בסוגים שונים של כתיבה, מתחזקת אצלי ההערכה שקיימת צורת אמצע, בין שיר לסיפור צר מימדים, ואני נותן את הדעת על כך, אני רק יודע ששם, בצורת האמצע ההיא, אני מרגיש חופשי באמת, חף. כל זה מצריך עבודה קשה ועקבית כדי למצוא את הצורה. חוץ מזה, לא חייבים לכתוב בכח. העידן הזה רווי, אנחנו רוויים בבמות שונות ומשונות שמציעות לנו לכתוב, להגיד, להצביע, למחות, לפרגן, לכתוב מה אנחנו חושבים, מאוד חשוב היום לכתוב מה אנחנו חושבים והמסגרות נפרצות, אם אין לך משהו או מישהו שמחייב מבע שירי או סיפורי. את השירים שלי אני שומר להתרגשויות גדולות, לזיקוקים פנימיים, למצבים מאוד מדויקים, רוב הפעמים גם זעם יכול להיות מאוד ממוקד עניין או אדם. 

משפט מסכם: מעולם לא חשבתי שאני יכול להיות כל כך סבלני כמו שהייתי מול מסך המחשב הריק, לעיתים שעות, עד שאתה מזהה בתוכך את נקודת ההתחלה של הסערה, כמו כשמבחינים בבועות ראשונות של מים רותחים, ואיך מתוך שקט צומח פתאום געש גדול.

מכבים אורות, מאת ערן מוסקוביץ', הוצאת טרול, שנת 2011, 110 עמודים

מספר שירים מאת ערן מוסקוביץ'

כּמוֹ לִכתּב בּשָׁעָה שהרִצפָּה רוֹעדת

הַסָּחָה –

כּמוֹ לִכתּב על שוּלחן עץ קטן

כּשהרִצפָּה רוֹעדת

איש שקוּף עִם אצבעוֹת מניפה מְגַשֵּׁשׁ בָּאֲוִיר

עַד שימצָא

 
הַדַּקָּה הָאַרְבָּעִים 

מִתְנַדֵנְדֵת מְנוֹרָה מַחְוִירָה

וְאוֹרָהּ מְלַקֵּק קְלִפַּת קִיר בלשׁון יַבָּשָׁה.   

סִימָנִיָּה זְקוּפָה מִתּוֹךְ סֵפֶר, הָעַמּוּד הַשְּׁלִישִׁי לִפְנֵי הַסּוֹף.  

קְלִפּוֹת קְרוּעוֹת שֶׁל עוֹר שָׁקוּף צוֹנְחוֹת מִן הָאֲוִיר כְּזִיקוּקִים עֲצוּבִים.  

מַחְשִׁיךְ הַדַּף,

וְרָחוֹק אֲנִי נְגִיעָה רְפוּיָה קְטַנָּה לְהָאִיר אוֹתוֹ

הַלְוַאי וּבִנְגִיעָה רְפוּיָה הָיִיתי מֵאִיר אוֹתָה אֵלַי,  

וֶהֱיוּ אצבעותיי מְסַלְּקוֹת שַׂעֲרָה מִתְבּוֹדֶדֶת עַל לְחָיֶיהָ

וּפוֹגְשׁוֹת בְּעוּרָה

בּמקום בְּמֶתֶג כִּבּוּי שֶׁל מְנוֹרָה,  

וְיָדִית שֶׁל דֶּלֶת

טֶרֶם

טְרִיקָה.

 חַי

ואולי חָבוּי בִּי

מִדְבָּר מְשֻׁפָּע קְצִיפוֹת חוֹל 

טוֹבְעָנִי 

ואֶצְבַּעוֹתיי רָפוֹת בֵּין גַּרְגֵּריו 

*