סיפורו הראשון של משה יזרעאלי "איימוס" זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 1997. ההצגה "איימוס" בעיבוד הבימאית רות קנר, זכתה ב- 1999 במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון.  בלשונו העשירה, המהפנטת והאירונית אורג משה יזרעאלי את סיפורו "משפט הצל הכללי", תוך הקשבה מרתקת להמיית נפש אנוש, כמו גם לשיחו החרישי של נוף המקום בו מתרחשת עלית רומן מופלא זה, הנפרש על פני כמאה שנים.

 

 

שם: משה יזרעאלי

גיל: 67

סטטוס: נשוי + 3

מגורים: עין כרמל

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר משפט הצל הכללי בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? ממה שלמדתי, ממה שחוויתי.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? מספר שנים

איזה ספרים קראת לאחרונה? קראתי את הספר חנויות קינמון – בית המרפא בסימן שעון החול של ברונו שולץ.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? לא מגובש בעניין

אילו ספרים קראת בילדותך? את ספריהם של ז'ול וורן וקארל מאי.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? תנ''ך, אנציקלופדיה עברית, קיצור תולדות הזמן של הוקינג.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? בשנת 2001 יצא ספרי הראשון "איימוס ואחרים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד והוא כולל קובץ סיפורים ונובלה.

 

סיפורו הראשון של משה יזרעאלי "איימוס" זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 1997. ההצגה "איימוס" בעיבוד הבימאית רות קנר, זכתה ב- 1999 במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון. 

 

ספר קצת על הספר שכתבת:  "… זה היה ביום מותו של אליק הגדול, שבתודעת כל הראויים לטפיחות השכם כורתות הכתף שלו התערערה מוּסכּמה שנסמכה כולה לאותה עת על תצפית אמת – שמי שמת מת."

 

מכאן, תוך סיפור הדברים לאחור, נפרשת עלילת חיים מרתקת, כפי שהיא מסופרת במהלכו של יום מכונן אחד –  יום הלווייתו של אליק. מול הקהל הגודש את היציעים שהוקמו במבצע בזק סביב הקבר עולים גיבורי הרומן לספר על אליק, אדם עוצמתי וכריזמטי. כל דמות דוברת בקולה הייחודי וכך, כבמעשה פסיפס צבעוני, נבנית עלילה רבת מעוף וסוחפת, בה מציאות ופנטזיה נמהלות זו בזו עד היותן להוויה אחת.

 

משפט הצל הכללי הוא סיפור על כוח המשיכה שמקרין מקום על אנשים שעברו בנופיו, על הוֹרוּת, חניכה, על אי סליחה. זהו סיפורם של אבא שלמה החכם והנוקם – מפקד גדוד פרטיזנים מיער לבוב, של אימא רוזה השכולה, של פילגשי אליק נוטפות הארוטיקה. כל זה ראשיתו בסיפורו הצלייני של חוואי שבדי סוער וחם דם, של ביתו הארכיאולוגית מריט ובנה הלוֹקֶה ווּלפי ושל מוכתר הכפר אֶל-מָזָר, המגלגל במחרוזתו עם כיוון השעון תפילות ברכה שאינן מתגשמות לעולם, וכנגד כיוון השעון קללות שמתגשמות במלואן.

 

הרומן מסופר תוך הקשבה מרתקת לשיחו החרישי של נוף המקום בו מתרחשת עלילת רומן מופלא זה, הנפרש על פני כמאה שנים.

 

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? התחלתי לכתוב  ספר חדש.

 

משפט הצל הכלי הוא רומן ישראלי חדש, שונה לחלוטין בלשונו, בעלילתו, בגיבוריו וברוחו מכל רומן ישראלי אחר: רומן חכם, מפתיע וגרוטסקי, בו מציאות ופנטזיה נמהלות זו בזו עד היותן להוויה אחת. תוך סיפור הדברים לאחור, נפרשת עלילת חיים מרתקת, כפי שהיא מסופרת במהלכו של יום מכונן אחד – יום הלוויתו של אליק הגדול. מול הקהל הגודש את היציעים שהוקמו במבצע בזק סביב הקבר עולים גיבורי הרומן לספר על אליק, אדם עוצמתי וכריזמתי. כל דמות דוברת בקולה הייחודי וכך, כמעשה פסיפס צבעוני, נבנית עלילה רבת מעוף וסוחפת.

פרק ראשון מתוך הספר:

 

1. משפט הצל הכללי – פתח דבר                          

אם לומר את האמת, הבחירות של מאסטרו זלמן תמיד היו משונות – מהתאהבות בלחיי התפוח של ימימה דונביץ' ועד החלטתו להישאר ערירי – ולכן את הדברים שהוא בוחר לספר בתורו הוא מעדיף להתחיל דווקא מהיום שלמחרת "היום הקובע" ולא מ"היום הקובע" עצמו.

     מכך, ואם לקבל את דברי מאסטרו זלמן כפשוטם, אזי בתוך הבלבול הגדול, בוקר אחד נראתה חבורת גברים פוסעת בדרך הכורכר, היורדת אל בית הקברות. זה היה למחרת "היום הקובע", בו עוד העיקה בכל כובדה העובדה המרה: אליק הגדול – רֵע רחב לב וכתפיים, עמוד תווך, גיבור מקומי, סופר לא פורה ואיש רוח, בלי אזהרה יותר מוחשית מסתם כאבי צימוח שיני בינה מאוחרות, ובעודו מתלבט לגבי קוד אֶתי כזה או אחר – בא לו המוות וחטפו. כך פתאום.

     או אז – ומאסטרו זלמן מתעקש על הצגת הדברים בסדר זה – בתוך הבלבול הגדול ובהפציע על אוהבי אליק שחר עגמומי במיוחד, קלטו כל המצפים לטפיחות השכם כורתות הכתף שלו, שהחל מעכשיו ציפייתם לשווא ולמחרת אותו יום קובע, בו נקבר אליק הגדול ברוב עם, נראתה חבורת הגברים מגיחה מדלת מחסן כלי הקבורה שבשולי היישוב.

     מהכיוון שאליו הִפנו בנחישות את חרטומי נעלי העבודה שלהם, לא היה למתבונן מן הצד ספק כלשהו באשר למגמת פניהם – לחזור אל אתר קברו הטרי של אליק, אליו הורד אך אתמול אל מול קהל אלפים, וזאת כדי לבדוק בדחיפות אם יש ממש באותן שמועות מוזרות שנפוצו באותו בוקר ומה בדיוק "השתבש שם בשטח". אחד מהם נשא תרמיל גב נכה רצועה, השאר אחזו בידיהם מוטות ומכשירי איכון ומדידה, ומעט אחר כך, אבל בשעה שהרוח מליל אמש עוד המשיך להשתעשע במרחב בית הקברות ובמעשה אמן גלגל בו-זמנית חמישה זרי אבל נובלים, הריצם על פני השדה הסמוך, שינה כיוונם אל שפת הנחל והשיבם באחת, כבר נִצפו הצועדים מעל כל עמוד וצמרת.

     ממרום מושבת אנפות הבקר בצמרת איקליפטוס מטונף מלשלשתן, נראתה חבורת הגברים הקרבה והולכת, פוסעת כאלומה אחוּדָה על דרך הכורכר היורדת אל בית העלמין. מסוליות נעליהם התאבך אבק לבנבן, רגע דאה, שהה מעט מעליהם ומיד שקע כאיפור קִמחי על קדקודם, על עפעפיהם ועל מצחם המיוזע – מה שפידר בעוד שכבה לבנה את פניהם החיוורות בלאו הכי ותרם נופך חולני למבעם הכללי, המיוסר.

    זה היה, כאמור, למחרת "היום הקובע" – כיממה לאחר הלווייתו המרגשת של אליק, שיותר מסתם לוויה נוטה חברו הקרוב שׁוּקָה היקר לתייגה כעצרת-עם בלתי נשכחת. עתה, בצהרי יום בו החלה, מבחינתו, ספירה חדשה, רחבת הטקס שסאנה אך אמש, כבר עמדה בשיממונה. קהל המלווים הססגוני התפזר, צי האוטובוסים הפליג, כך גם שיירת הלימוזינות, רכבי הביטחון וכִּרכרת הפרדות של ועד איכרי עתלית.

     – רק מכונית דֶה-שְׁבוֹ מודל 58, שמכסה מנועהּ פתוח להחלפת מצבר מבוקע, נותרה עומדת פעורת פה במגרש החניה הגדול…

     – רק הדי קינת המספד על איש שהועיד עצמו לכתיבה סוחפת, אך עסק בדברים יותר חשובים, כמו עוד רעדו באוויר…

     עצב, ריקנות ושיממון לב משלו עתה במרחב בית הקברות. עדיין לא הוחל בפירוק בימות המושבים המדורגים שהוקמו במיוחד לטקס, ואלה, בסבלנות אין קץ עוד עמדו שם על רגלי המתכת התותבות שלהם, נדמים כחרגולים גדולים. הרוח לא עייף מלחלל נעימת נכאים מונוטונית בהידחקו לעבור בין מדפי המושבים לסמוכות האנכיות, ואף כי קרבה שעת הצהריים, צוותי הניקיון, שגויסו בצָו חירום חריג ובלתי מותנה בזמן, עוד לא נראו בשטח.

     הלכלוך שהותיר אחריו קהל המלווים הגדול רבץ באין מחריד, מתפרקד בחמה על משטחי הדשא, ממצבורי האשפה שברחבת הטקס השוממה דאו לקראת חבורה הגברים הפוסעת שקיות פלסטיק קלילות וניירות עטיפה של כריכים, ובצד דרך הכורכר, מרוט וקרוע, סרט אבל שחור, עליו נכתב באותיות זהב גדולות "מוקיריך מחברת החשמל" עוד התפתל להשתחרר מאחיזת הקרס שאחז בו קוץ גדילן מאפיר.

     לדידו של מר כהן-כהנא, גנן ושַמָש בית הקברות, סרט האבל המרוט, ואפילו שמדובר בחתיכת סמרטוט, סיפר בדרכו האלגורית את סיפורו של היום, ובמלוא הפשטות. ממקומו שליד "שער הכרובים", צפה הגנן במופע חמישה הזרים המתגלגלים ברוח המשועשע – קמים, נופלים, מתהפכים על צידם, פתע אצים בסקרנות אל גדת הנחל, נמלכים בדעתם וחוזרים במסלולי שמיניות, ובעת שהחליט להניח לזרים להשתעשע עד שיקטע את משחקם וישליך אותם אל גל האשפה, קרבה דבוקת הגברים הפוסעת בדרך הכורכר לשער הכרובים החדש של בית העלמין והוא יכול היה כבר לזהות על פי חזותם את אנשי קבוצת הקבורה רבת היוקרה. פסיעתם הייתה נחושה, אוצרת איום מסוים, על מצחם אגלי זיעה מפודרים באבק כורכר, מגמת פניהם ברורה, ומרצינות מבטם, גם משפתיהם הקפוצות, ניתן היה למר כהן-כהנא לשער את מה שאכן נודע לו בדיעבד – כי באו לחקור בעניין אפל, אפוף מסתורין, ויותר מכל אלה – מטריד.

– משהו שמעצבן לך ת'שכל, סיכם בּוּלִי את הידוע לאותו רגע, מהדק זו לזו את שפתיו העבות.

     ואמנם, לוּ ביקשה קבוצת הקברנים להיאחז בעובדות הידועות לאותו רגע, אזי, לדעתם, בלילה של אותו יום רביעי נשגב – יום הלווייתו של אליק הגדול – נפל דבר שעִרער במקומותינו מוסכמה אד-הוק, חפה מכל אמונה ונסמכת כולה אך ורק על תצפית אמת: שמי שמת – מת. ולפיכך, מיד למחרת, משגברו הסימנים שמוסכמה לחוד ומציאות לחוד, ומשהצטברו הרמזים כי אירע דבר טורד מנוחה הנוגע ישירות לתחום התרשלותם, ירדה קבוצת הקברנים בהרכב חסר אל בית הקברות כדי לעמוד מקרוב על שורשי הדברים.

     מראש עץ תות זכר, שמבנה ענפיו מושלם, הציץ בהם, שווה נפש, זְקָן עורבי בית הקברות, חוכך במוחו הפחוס מה מריץ הפעם את חבורת הקברנים הזאת אל תחום הטלת לשלשתו. תוך צידוד ראשו, מציץ בחבורה בעין אחת המכסה בהצלחה פנורמית שדה ראייה של 200 מעלות, מדד זקן העורבים בזהירות המתחייבת את המרחק המצטמצם בינו לבין החבורה הקרבה והולכת, נחושה ליישר כל הדוּר ולהשליט היגיון בדברים.

     שׁוֹקָה רם המצח ורוֹזוֹב המוצק דהרו בראש, מרחיבים צעד ככל שמאפשרת להם מפשעתם, בּוּלִי האלים פסע כמעט בחזית אחת איתם, כשבצמוד ומאחור הזדנב איש שולי גם בעיני עצמו, העונה לשם דוּנֶבִיץ'. לאחר שצעדו כברת דרך במבנה אחוּד, נראה שוקה כשהוא ניתק בפלצות מבן זוגו רוזוב, חומק כחומט לצידה השני של דרך הכורכר, ומכאן, למעט כמה משפטים הכרחיים (רוזוב, חתיכת נבלה, מתי בפעם האחרונה החלפת תחתונים) כמעט שלא דיברו ביניהם.

     רוזוב, בחור מוצק כקוביית בטון, אפילו לא חשב להגיב לחיטוט המחוצף בלבניו, מה גם שראה כי רק צעדים ספורים נותרו להם עד שער בית העלמין, ובעיקר כשמעברו השני של השער כבר תפסה את כל תשומת ליבו דמות דחלילית, מסקרנת, חובשת מגבעת ירוקה, על כתפיה הגרומות כקולב בגדים תלוי ז'קט שחור חסר שרוולים, מתחתיו חולצת משי לבנה, לחלציה מכנסי בד סאטין בגוון כהה ולרגליה נעלי עבודה סדוקות, משוועות למעט משחה מרככת.

– הנה לכם הבן אדם הראשון שאותו צריך לנער כדי שיתחיל לזמר! הריע רוזוב כשזיהה את שמש בית הקברות מזדקף לקראתם במאור פנים. בידו עוד מולל הגנן עשב יַרְבּוּז שוטה שתלש מגינת המבוא, המעוצבת ברגישות רבה כדמעה, ועל פניו המקומטות, כמו להרגיז, לא ניכרה כל מבוכה, גם לא כשחצתה הקבוצה בסערה את שער הכרובים החדש וסגרה עליו.

     רוזוב ניגש, אחז את מסביר הפנים בצווארונו וגרר את האיש מגינת המבוא אל תוך מעגל חבורתם. בתחילה רק נעצו בו הקברנים מבטים, שלפי דעתם הפרטית היו רבי משמעות ומצמיתים, אחר כך סיננו כלפיו שאלות קצרות וממוקדות היטב (שמפאת כיוון הרוח לא הגיעו לאוזני זקן העורבים, כך שלא ניתן לעוֹף להתייחס לעמקותן), וכל מה שאפשר לומר מכאן ואילך, וכתוצאה ישירה מטלטול הגנן, הוא שבתום חקירה קצרה ועניינית, ידעה קבוצת הקברנים שלנו יותר, הבינה פחות, ושוב הסיקה שהעולם הוא סחרחר.

 

     ובכן, אם לקבל, וכמו שהיא, את גרסת מר כהן-כהנא – אזי מבין ענפי עץ תות זכר (זה הגנדרן שעומד שם ככה), או שמא מתוך צלקת ענף שבור בגזעו (כהנא לא יכול להתחייב נקודתית, כי עמס את מריצתו במרחק מה משם), צל החליק וירד אל קרקע בית העלמין, והמאמין יאמין.

     לא, אם שואלים אותו, לא נשמעה חבטת גוף נוחת על הקרקע המרובדת עלים כשהתייצב עליה הצל, כי כהנא שב ומדגיש, והשם עדו – צל החליק וירד כמו… גלד מתקלף, נפרם כמו נשל… ומרגע שנחת על פני הקרקע חיש נבנה וניצב.

– נבנה וניצב? מגלד מתקלף? מנשל? שוקה חשב שהוא משתגע.

– אמנם כך! נשאר הגנן נטוע בדעתו, ואם האדונים מתעקשים, אפשר לחזור ולציין שהיו לצל קווי גוף משתנים כשל פקעת עשן, גוף רכיכה, עכור למחצה ושקוף למחצה עד שאפשר היה לראות אצלו את לישת הקיבה, ועם זאת, ובכל הנוגע לשאלת אנא יפנה – נבוך כולו ומבולבל לאלוהים. זהו. צל גדול, יחסית, שאי אפשר להתעלם מנוכחותו גם אם רוצים. צל מהוסס, לא מהסוג שגורם לשינוי תפישת עולם, אבל כזה שהעיר בגנן תחושה שהצל מכיר אותו… שזו לא פעם ראשונה ששניהם נפגשים ולפי מחוות הגוף, יש לכהנא חשד מוצק מיהו הצל (קחו, למשל, את הגירוד המוּכּר בעורף, את התנועה בהיסח דעת של חילוץ אריג המכנסיים מפָּרוֹצֶת העכוז ויותר לא כדאי להרחיב), רק שבינתיים הוא ישמור את החשד הזה לעצמו. ברשותם.

– שמור ודגור לעצמך על מה שאתה רוצה, מנימת קולו של שוקה ניכרה הסתייגות, אבל לנו תתחיל לנפק רק עובדות שקרו באמת, קבע עניינית ושיפד בעינו את פרצוף הגנן.

 

     תוך קידת הכנעה, מלוּוָה בהסרת מגבעתו הירוקה, נערך הגנן להשיב שאם הפרטים יותר חשובים מהתופעה – כמו שהאדונים אומרים בחוכמה – הרי שראוי לציין את העדינות המהוססת בה חקר הצל ברגלו השמאלית את טיב הקרקע בטרם יתנתק מגזע העץ המחוספס ויעביר על גביה את מלוא נפח צילו.

– תנועת רקדן באלט הייתה לו. מותח אצבעות, מגשש לוודא שהאדמה יציבה ומהודקת ולא תגמא אותו שוב לתוכה – אם האדונים הקברנים מבינים את משמעות הדברים הנסתרת. וכשירד לבסוף והחל להלך על האדמה הצמיגית, ובכן, זו הייתה יותר הִתמרחוּת מאשר הליכה, כי הצל לא ניתק את רגליו מן הקרקע, אלא גרר אותן על גבה כמנהג הצללים. הנה כך.

– אמר לך משהו?

– לא, הצל לא אמר כלום כשנתקלנו כתף בכתף, גם לא את מה שהיה אומר ברגיל – "בוקר טוב, מר כהנא", או משהו כזה. רק כמה עלים נראו נשאבים אל מסלול התקדמותו, כשהחל לנוע בכיוון הגדר ובעצם, פרט לנקישות נקר וחריקה מונוטונית של ענף איקליפטוס נקוע, לא נשמע אז בבית הקברות דבר. המאורע, אם מבינים את כוונתו, התרחש כמו בסרט אילם, אלא שכהנא, ומה פתאום שיחשוב על דבר שכזה, לא הכין צילומים לאדונים כי אין בכליו מצלמה, אלא רק מעדר, מגרפה, מזמרה שקהתה ומשחה שחורה למרוח על חתך גיזום הוורדים כדי למנוע נמק בגדמים.

– הוא נראה סובל? נמלא פתע דונביץ' רִגשה רחימאית, שוכח לחלוטין שמדובר במוזר ובערטילאי.

– יותר מסבל הייתה בו הִתעלות! מר כהנא לא נשנק כשקבע זאת, כל כולו משל לאורך רוח ורצון כן לשתף פעולה. שלא כמו האנשים הנסערים שחקרו אותו בעצבנות רבה, הגנן המסור ל- 68 קבריו כלל לא נרעש מהמאורע עצמו – שהרי כבר היו דברים מעולם – למעט, וישמור השם, מתופעת לוואי מציקה, ואפילו מציקה מאוד!

– שהיא?

– שהצל הטיל צל!

– מה? נבח שוקה היקר נוכח מה שנשמע לו סהרורי והזוי.

– תגיד, מר כהן, סנט רוזוב, אתה פה על תקן גנן, או על תקן דחליל מספר סיפורים? כי תתרכז: משהו שבעצמו כבר צל יטיל עוד צל? תחשוב: צל יטיל בצל?

– תעזבו אותו רגע! היסה בּוּלִי את כולם וקירב באיום את לסת הבולדוג שלו אל פני הגנן עד שכמעט נגעו אף בחוטם:

– ממש-ממש ראית צל נמשך מרגלי הצל הראשון במנוגד, נגיד, לכיוון השמש? תבע בולי תשובה מדויקת, ולכך נענה הגנן בחפץ לב.

– ממש כך, הבטיח כהנא. במנוגד לשמש. הוא הבחין בתופעה, ובהפתעה רבה, כשהצל חצה כתם אור שהיה שפוך על השביל המרוצף. צילו של הצל הוטל אז באופן ברור אל חלקת קברים חדשה, שבפיתוח. היה זה רגע של גילוי, גם של מבוכה, בו הסיר הגנן את מגבעתו, קינח בשרוולו את מצחו המתלהט, מלמל "ישמור השם!", אחר כך במהופך "השם ישמור", ונפנה להרהר בשאלה האם ייתכן, על פי חוקי הבריאה שהכיר, שצל יטיל צל – שזה כמו להגיד באווילות, שאוויר יאוורר אוויר.

     הגיונו אמר שלא. שההסתברות לתופעה היא אפסית, שלפניו מקסם שווא, טעות אופטית נִסלחת, והוא תלה את מסקנתו, קודם כול, בהכרחיות קיומה של מסה כלשהי לשם יצירת צל כלשהו. מכאן, ולאחר מחשבה בדבר, משפט-הצל הראשון שתיקן היה: "צל מותנה במסה, ובאין מסה, אין צל". לאחר שבדק את המשפט מכל כיווניו, נפנה לחשוב האם באותה נשימה יהיה נכון להגיד "אבל ביֵש מסה, יש צל". לכך מצא שממש לא תמיד. בקביעה "לא תמיד", נשען הגנן על מה שניתן לצפות מלוח זכוכית כבד, שלמרות מסתו הברורה, בגלל שקיפותו המוחלטת ודאי שלא יטיל צל – מה שהביא אותו לחשוב על הגורם היותר קובע, והוא העכירות. מכאן, כשכל אגפי המשוואה עמדו על רגליים יציבות, ניסוח משפט-הצל השני, המשוכלל יותר, כבר היה בעבורו עניין של מה בכך, והוא קבע: "באין מסה ועכירות – אין צל, אבל ביֵש מסה ועכירות – יש צל, השבח לאל".

     עם חריצת משפט-הצל השני, חש מר כהנא סיפוק רב מהצלחתו לנסח, בעצם, את "חוק הצל הכללי", גם אם משמעותו הייתה די מעוררת חיל – שלצל הנבוך, זה שלפני רגע נתקל בכתפו, ישנה מסה של גוף גשמי! וכמובן, גם עכירות מסוימת.

 

– ובכן, זה לא שמצא זמן לעסוק בקבלה, הפסד שלו, הוא יודע, אבל דברים מוזרים הם חלק בלתי נפרד מן ההוויה… ניסה הגנן להרגיע את חמורי הסבר שסביבו, ופניו המקומטות, שעושות לו יום-יום בעיות בגילוח, העצימו את מסתוריותו. הוא ענה ברצון לכל שאלה, אור נשקף מעיניו החמות, ובהחלט היה מודע לרִגשה שדבריו מעוררים בברנש דונביץ', הבוהה בו המום, פעור פה כקרפיון לשבת. כפי שמר כהנא זכר בבהירות, עוד שעה קלה שוטט הצל בין מצבות וקברים, ניגש אליו, העיר משהו חשוב בקשר לעצמו, פתע הקיף אותו שלוש פעמים – דבר שגרם למערבולת עלים סביב נעליו, טפח לו בידידות על השכם – טפיחה שאמנם אין לחוש בה, אבל אין גם לטעות בה. אחר כך, כשרק אוושת עלי שלכת מסגירה את מסלולו ואת גשמיותו, התעקש הצל (הבה נקרא לו ככה) לחמוק מבעד הגדר, למרות ששער הכרובים נשאר פתוח לרווחה, כי כך השאיר אותו הגנן אחרי שכבר נמאס לו שוב ושוב לשמוע את חריקת ציריו בכל פעם שהיה עליו לפתחו למעבר המריצה.

 

     משהזכיר הגנן את השער המצווח מציריו, עיגל דונביץ' את פיו עוד יותר. וברור למה. השער הכבד היה מעשה ידיו להתפאר של אליק, האיש שכל כך חסר עכשיו, זה שקיבץ אותם מן הריקנות ונתן משמעות לחייהם, שיום אחד הפקיע מן המסגרייה לוח פלדה, קבע צירים בצידו האחד, בריח בצידו השני ומהתָוֶךְ של לוח הפלדה חתך בלהבה תצורות גרוטסקיות של מלאכים ובני מרום. רתך גדול לא היה האיש (גדולתו נבעה מדברים אחרים), ולפי שצירי השער לא רותכו בקו ישר מוקפד, הופקה יללת בכי חורקנית כל אימת שכנף הפלדה סבה על ציריה הפוזלים. היה זה, אמנם, אפקט מצמרר, שתאם את אווירת האתר, עד שהכול נטו לחשוב כי אליק, שלכל מעשיו הייתה סיבה עמוקה – שגה בריתוך הצירים במכוון כדי שיפיקו בכי ילל בכל פעם כשיוצאים ובאים אל בית הקברות. 

– עזוב אותי מהשער הדפוק, בולי ביקש לא לסטות מן העניין שבגינו נחקר הגנן, מתפלא איך לאיש די צעיר יש פנים חרושות תלמים כמו לנביא זקן (זה, יש לו פרצוף של שזיף מיובש), ושאל אם כהנא מתעקש להחזיק בגרסתו העלובה לגבי מה שקרה כאן עם הצל, ואם הוא לא מנסה לנצל אצלם את מצב הדכדוך ותוקע להם אגדת-עם קבליסטית מצוצה מהאצבע. כי אם באמת ראה צללית משוטטת, למה לא רץ מיד לקרוא להם – האחראים על כל מה שקורה פה – כשהצל עוד ברדיוס סביר ממקום התקרית ואפשר לתפוס אותו כשהוא פעיל וחם, או לפחות לעקוב אחריו, לצלם ממסתור, וזאת כדי לדעת מיהו בכלל ומה הוא רוצה להוכיח.

     תשובה שתניח את דעתו לא הגיעה, ומן הדברים ששמע עד כה – פטפוטי בעזרת השם, למען השם ועדי השם – התחזקה בבּוּלִי הדעה שלמישהו כאן מגיעה סטירת לחי לאישוש, כי מאכילים אותם בקשקוש מוח נדיר (צל החליק וירד, נו באמת), ולא סתם, אלא מהסוג הבבל''תי שבולי הכי לא סובל. עכשיו הצטער ששעה להפצרות דונביץ' ורוזוב, שני מוחות ציפור, והסכים לרדת איתם לחקור את הגנן המלהג. אלא שהם, כפי שזכר את מאורעות היום, נדנדו והציקו, הוכיחו לבולי שעדיף לרדת אל בית הקברות בכוח גדול, עם מגלה מוקשים, מכשיר הדמיָה תֶרְמִי לראיית לילה פלוס ציוד עזר שידחפו לתרמיל, עד שלבסוף התרצה, ולא מתוך חברות טובה. לשכוח מזה. נימוקיו אז היו עימו. למן מותו הפתאומי של אליק קרו דברים שאפילו הוא ביקש למצוא להם הסבר: גורביץ' נשבע שראה דמות גדולת גוף חומקת מביתן הדואר ובידה עיתוני המחר, רכז המטעים מצא הֵלֶך יחפן מתנמנם בגומה בפרדס, טוען שבתור חוני המעגל ישכב איפה שבא לו. ככל שהמצב הסתבך והלך וככל שבולי יכול לגלגל בזיכרונו לאחור – זה היה הרגע בו חשב שאולי יש משהו במה שמאסטרו זלמן אומר ואנרגיות של יגון נכלאו באוויר – מה שגורם כאן לְטמטום הכללי ומה שגרם לו לקום ולהודיע לרוזוב ולדונביץ' שהוא מצטרף ויורד איתם בהרכב חסר לבית הקברות כדי לדובב את הגנן התמהוני, אם מתעקשים שמוכה השיטיון הזה הוא דמות המפתח.

– רק שאני לא החמור שלכם ואת כל הציודים המחורבנים אתם סוחבים על הגב לבד, קבע בולי את תנאיו, משרבב מולם בהתרסה את לסת הבולדוג שלו.

– ושלא נחכה קצת לחוליו, לגידון, לגנץ, לנציג הצלב האדום? רוזוב עדיין שאף להרכב מלא.

– שיזדיינו ארבעתם בשלשות! קם בולי, וקצר סבלנות יצא לדרך ראשון – זה מה שזכר היטב.

 

     חריקות מונוטוניות של בד האיקליפטוס הנקוע ניתקו את בולי ממחשבותיו והשיבוהו אל קרקע בית הקברות. שוב מיקד את מבטו בגנן, סקר את האיש ממגבעתו הירוקה ועד סוליותיו, וכשעמד לשאול את שאלת המחץ: מה לכהן בריבוע (כהן כפול כהנא) בבית הקברות, כבר חקר דונביץ' את הגנן בכיוון אחר:

– בקיצור, פישט דונביץ' את העניין, מה שאתה אומר לנו זה שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך, לא מכסים טוב, לא מהדקים כמו שצריך… וצללים בורחים להם, עולים, יורדים, מסתובבים איך שבא להם בזמן שאתה אפילו לא מוצא לנחוץ לדווח לנו על זה במילה. ככה?

     כהנא הסיר רבב שדבק לחולצתו הלבנה, רכס כפתור שלישי בז'קט השחור, ומשגמר לארגן את עצמו באופן רשמי לקראת הצהרה שתסכם את העניין, ענה לדונביץ' ולחבריו שאם על כל אירוע מטפיסי שקורה בתחום אחריותו עליו לרוץ אליהם ולדווח, אזי, והוא מצטער להגיד, במקום לעשות את העבודה שלו – זאת תהיה העבודה שלו. לרוץ ולדווח.

– נסחפת לגמרי! בולי ורוזוב נחרו לעבר הגנן בתרעומת מתוזמנת להפליא, לא מבינים מה יש עוד להאזין לאיש המזמרה והמגרפה מחוטט הפנים בשעה, שלדעתם, חייבים להתפרשׂ, להפעיל מכשירי גילוי ולפתוח מיד בחיפושים, כי מי יודע, ואולי מה שהגנן קורא לו "צל" נקלע למצוקה. באשר לאמינות ההשערות שהופרחו לחלל, אזי הגנן, במבטו הממזרי, בחיוכו המסתיר משהו שידוע רק לו, בדרך בה היה מיישר ושב לקפל את שרוולי חולצתו הלבנה עד לאותו קו באמה שבו נחשף אצלו המספר הכחול, נראה לרוזוב כאיש שגיונות, שמי יודע ואולי זה מה שגרם לו המספר הכחול – לערעור מסוים, אלא שמר כהן-כהנא, קורא מחשבות מיומן, היה רחוק מלהיעלב.

– אין טעם להתפרש, העז הגנן להתערב. דברים לא נמצאים במקום ששם מחפשים אותם, ואין לכם עניין יותר פשוט: צללים הם לפעמים השתחררות.

– זאת אומרת, הסיק בולי, שלדעתך אין סיכוי שנפגוש את הצל. לא ביום, לא בלילה, לא באינפרא אדום, לא בכלום. הדבר תלוי בו, לא בנו, מה שאומר בכללי – מצב ייאוש!

– ואולי של תקווה, פקח הגנן את מלוא עיניו עד שרוב קמטי פניו התיישרו, ופתאום שוקה השכלתן רם המצח קלט שתהום פעורה ביניהם אם מה שנחשב אצלם לייאוש, מבחינת הגנן זו תקווה.

– אתה בטוח שאנחנו משדרים על גל אחד? נעור גם בבולי חשד להיעדר מכנה אמוני משותף.

– ודאי שעל גל אחד, ודאי!

– לא, הכוונה שלי אם אתה בטוח שאנחנו, מה שאומרים, באותו ראש?

– שֶׁמָה, למשל?

– שמי שמת – מת.

– או, בהחלט! מי שמת – מת, השיב הגנן בבת צחוק ואחז בידיות מריצתו.

– אם ככה, איך אתה מסביר את הקשקושים שלך בעניין הצל?

– תופעות יש לקבל כפי שהן! גילה להם כהנא אמת גדולה ובולי נתקף בזעם. שיטַיון או לא שיטיון – מענה שיחזיר אותם לנקודת התחלה היה הדבר האחרון שציפה לו. בתנועה חמומת מוח שלח ידו אל פרצוף הגנן ובצבת אצבעותיו לחץ תחת צירי הלסת עד שהגנן נאלץ לפעור את פיו כחרדון מתנשם בחום. במקביל, ולחיזוק שליטתו במצב, תקע את נעלו לפני אופן המריצה.

– עצור במקום, כי אני תיכף מקמט לך ת'פרצוף עוד יותר. אתה, חתיכת חכמולוג, לא הולך לשום מקום לפני שאתה עונה בשוטפת ויורק לנו הכול: מה בדיוק העיר לך הצל כשניגש, כמו שסיפרת, וטפח לך על השכם?

     ידו של כהן-כהנא עלתה לאט ובכוח לא צפוי, מחצה את פרק היד הבריוני של בולי עד שאצבעותיו הסגורות על לסת הגנן נפתחו ככותרת פרח צהריים המגיבה להתגברות האור. כששב כהן-כהנא להניע בחופשיות את לסתו, לגנן בר-הלבב לא היה מה להסתיר:

 – מה שהצל ביקש לומר באופן אינטימי של בינו לביני, זה שמעכשיו הוא רוצה להתפנות לכתיבה. אחר כך באה מצידו אותה טפיחה על השכם.

– למה הכוונה "מעכשיו"?

– מעכשיו – משהוסרו, מבחינתו, מגבלות זמן ומרחב.

– ובכך נגמר ביניכם? שוקה ניחש שלא.

– כמעט, הודה כהן-כהנא, יודע שהאמירה הבאה כבר לגמרי תבלבל: הייתה מצידו התייחסות לכך שאתה לא יכול לכתוב על החיים כל זמן שאתה תקוע כמו נאד בתוכם. זהו. ואחר כך באה מערבולת העלים. ואחר כך החמיקה בגדר. את ההמשך אתם כבר יודעים.

– שמע, ערך שוקה סיכום אקדמי של הידוע עד כאן, אתה בטח מודע לזה שכל סיפור הצל, מרתק כמה שיהיה, הוא רק אצלך בראש.

– מודה במצב, הסיר הגנן את מגבעתו והצמידה אל לוח ליבו.

– נפלא! איבד שוקה את האיפוק האקדמי שלו, וגם פניו של בולי האלים עברו שינוי ניכר. הוא סילק את הרגל הבולמת את אופן המריצה.

– טוב, לא נפריע לך יותר לעבוד, גילה התחשבות, אני מבין שגם אתה לקחת את המוות הזה קשה, שלא קל לך, גילה בולי אמפטיה וכבר נפנה להסתלק עם רעיו בשער הכרובים, אפילו הניח את זרועו על כתף דונביץ', מחווה נדירה לכשעצמה, אלא שפתאום נזכר במה שקודם שאל ולא זכה לתשובה:

– תגיד, מה לכוהן בריבוע בבית הקברות?

– לא עניין גדול. רק סידור זמני שהיה לי עם אליק שלכם, שלאור היכרות בינינו מתחום אחר, הפציר בי לבוא למלא כאן את מקומו.

– היכרות מאיזה תחום בדיוק?

– תחום עשיית דין… החליט כהנא לגלות רק טפח, כי מול גילוי נאות, היה עליו לומר שהיכרותם לא באה מתחום עשיית דין בעלמא, אלא מתחום עשיית דין בחייתו-האדם.

– נו, נגיד לרגע שככה, למה רצה שתבוא לגַנֵּן במקומו?

– כדי שיהיה חופשי לצאת בהתראה קצרה, ולכל כיוון מתבקש.

– לצאת למה?

– לעשיית דין. רֶשע, כמו שאתם יודעים, הוציא את אליק משיווי משקל.

– הבנתי, הודיע שוקה. שרוולו המופשל של הגנן חשף את קעקוע המספר הכחול על זרועו ואצל שוקה נקשרו קצוות.

– ולטיפול ברשע אתה הסכמת להחליף אותו כאן?

– חשבתי בעניין. לבסוף, למרות שהדבר צורם ושלא כהלכה, כי גם כוהן וגם כהנא – שתי כַּהָנוּיוֹת באותו בית קברות – השבתי שאם מניחים את הדברים על כפות המאזניים אזי עשיית דין כהלכה דוחה כאן את דין ההלכה.

– ואליק?

– או! אליק אמר שזה מאוד הגיוני. שעליו זה בהחלט מקובל.

 

 

משפט הצל הכללי מאת משה יזרעאלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2011, 352 עמודים