ביקור בית עם המשוררת אלה חומוטובסקי: בין אתמול למחר / להתחיל חיים חדשים

היוצרת אלה חומוטובסקי הוציאה לאור את ספר שיריה הראשון, 'בין אתמול למחר', שהוא מעין אוטוביוגרפיה ודיוקנאות של אנשים החשובים בחייה ואירועים ראויים לציון, כמו עלייה לארץ. היא מספרת כי את השיר הראשון כתבה בגיל שמונה והיא זוכרת אותו בעל פה עד היום. כשהיא כותבת, היא מרגישה איך האושר מציף אותה, כיצד הוא מחיה את כל כולה: את החושים ואת הרגשות. כתיבה היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שקיבלה בחייה. לדעתה, "כתיבה היא כמו מסע קסום – אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע ומה נגלה; מה נמצא שם, מאחורי הדלת הסודית והחורקת, המובילה".

 

אלה חומוטובסקי גננת במקצועה, פסנתרנית, מדריכת פילאטיס, מספרת סיפורים לגיל רך. עלתה מאוקראינה לפני כ- 19 שנה. אלה מספרת:  "שתי מולדות – כשתי אמהות. כל אחת אני אוהבת וכואבת גם יחד. אני מרגישה ויודעת כי כאן הוא ביתי, וזאת, ללא כל ספק, המולדת שלי, אך לעולם לא אוכל להתנתק מחבל הטבור הקושר אותי בחוטים הבלתי נראים אך החזקים למדי עם מולדתי הראשונה. מולדת שבה נולדתי ובה חוויתי את החוויות של שחר חיי: הילדות, הנעורים, הבגרות המוקדמת, הנישואים והולדת הבת הראשונה, והעיקר – ההחלטה לעזוב הכול וללכת לארץ אחרת, כדי להתחיל שם חיים חדשים" .

 

שם: אלה חומוטובסקי        

גיל: 43

סטטוס: נשואה + שלושה ילדים

מגורים: ערד

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר  בין אתמול למחר, שירים, בהוצאת אוריון, 2014

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך ולספר הזה? "הכתיבה באה תמיד כצורך לביטוי עצמי, מעין ניסיון להסביר לעצמי מה קורה בעולם המוסתר מעיני אחרים, בתוך הנפש. מתוך חקר עצמי את התהליכים, המתרחשים בעיקר בפנים בהשלכה למה שקורה בחוץ: נוף משתנה, הזמן שרץ ולפעמים נעצר. כתיבה היא סוג של אמנות. האמנות לסוגיה תמיד משכה אותי אל עולמה. בהתרגשות רבה נעניתי כל פעם להזמנותיה, שהגיעו ברגעים שונים של חיי. כך יכולתי להכיר צד זה או אחר שלה ולמצוא את הנישה שלי, או לפחות לנסות לחפש. מגיל צעיר אהבתי לבקר בגלריית האמנות שבעיר מולדתי לבוב, אליה הביאה אותי בפעם הראשונה חברה טובה שלי. הייתי נכנסת לאולם ורואה תמונות גדולות ומרשימות מתנוססות על הקיר. נדמה היה לי שאיבדתי את עצמי שם, בתוך חדרים ומסדרונות, בתוך עולם שנקרא אמנות. איבדתי או גיליתי מחדש? פחדתי לנשום, לא ידעתי איך להתייחס לטרגדיות המתרחשות על הבדים ולרגשות הממלאים את לבי.  לא חשתי את רגליי, הלכתי מחדר לחדר כאילו מישהו הוביל אותי וידו הטובה והחמה החזיקה את ידי, כמו אימא אוחזת בידו של הילד שלה. ההיכרות העמוקה והארוכה ביותר בחיי הייתה ההיכרות עם מוזיקה – הסוג המעודן ואולי היחיד בין האמנויות החושף את עצמו בדרך המיוחדת והבלתי נראית: דרך צלילים, מקצבים ושתיקות.  אהבתי ולמדתי אותה. למדתי ואהבתי עוד יותר. שעות רבות, ימים, שנים. מגיל חמש למדתי לנגן בפסנתר – הייתה זו מתנה נהדרת שהעניקו לי הוריי. הפסנתר היה בעבורי חבר נאמן, לו יכולתי לספר את הסודות הכמוסים ביותר שלי, כל מה שהיה קשה לי לומר במילים. ואז באו המילים…".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "מגיל מאוד צעיר. את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', בגיל שמונה, ואני זוכרת אותו בעל פה. אחרי זה היו המון שירים, שכתבתי בגיל ההתבגרות, בערך בגיל שש-עשרה. כתבתי גם יומן, הכול בשפה הרוסית. בעברית התחלתי לכתוב עם עלייתי לארץ. הייתי בת עשרים וארבע כשעליתי לארץ. מיד התאהבתי בשפה העברית, ובדרכי שלי העזתי גם לכתוב… השירים הראשונים היו ילדותיים, וכתבתי אותם בניסיון לברר לעצמי את משמעותן של המילים, את השפעתן, את המוזיקה החדשה של שפה חדשה. כך, בעזרת השירים הראשונים, קשרתי עם השפה העברית קשרים עמוקים של אהבה וכאב. האהבה הזאת הייתה עצומה כל-כך, עד שלא יכולתי שלא לנצל הזדמנות וללמוד את מה שחפצה נפשי יותר מכול. נרשמתי לחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. קיבלתי את לימודיי במתנה – בתור עולה חדשה מברית המועצות והודות לגילי הצעיר. שלוש שנים נפלאות ביליתי בין כותלי האקדמיה באווירה נהדרת, בקרב האנשים שהשפיעו עליי ועל הכתיבה שלי – מרצים, סופרים, משוררים: אהרון אפלפלד, עמוס עוז, אורי ברנשטיין, יצחק בן-מרדכי, אילנה שחף, ניצה קרן ועוד. בעת לימודיי המשכתי לכתוב בשטף רב, גם שירה וגם פרוזה, כי פתאום הרגשתי חופש לכתוב. מה שלא העזתי לומר פעם בשפת אמי, יכולתי לומר כעת בחופשיות מסחררת – בעברית, השפה החדשה, שהפכה בשבילי לשפת האם השנייה.

היום אני אם לשלושה, וכגננת במקצועי אני מוקפת בילדים גם בעבודה. אני גרה בארץ שסבתא שלי וודאי חלמה להגיע אליה, בעיר המוקפת הרים ומדבר, בקצה העולם כמעט. ואני ממשיכה לכתוב. כתיבה היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שקיבלתי בחיי. כתיבה היא כמו מסע קסום – אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע ומה נגלה; מה נמצא שם, מאחורי הדלת הסודית והחורקת, המובילה".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "את השירים, שבספר, כתבתי מאז שעליתי לארץ, חלקם בזמן לימודיי באוניברסיטה. לאחר מכן היו עשר שנים של שתיקה כמעט מוחלטת. שירים אחרים נכתבו בסדנת כתיבה אליה הצטרפתי, בספרייה עירונית בערד, מעין קבוצת תמיכה של נשים כותבות, בה קיבלתי המון פידבק על הכתיבה שלי. השירים לוקטו משנת 1997 ועד תהליך ההוצאה לאור 2013. ממשיכה לכתוב גם היום".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אני קוראת בו זמנית כמה ספרים. הספר האחרון, שהשאיר בי רושם רב הוא 'קשת בשחור לבן' מאת ענת קלו-לברון. אני קוראת המון ספרים על מודעות עצמית, בריאות, ספרי שירה, פסיכולוגיה וחינוך".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "גדלתי על פניני השירה הרוסית: פושקין, לרמונטוב, בלוק, אחמטובה. את השירה העברית הכרתי בארץ בזמן לימודיי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. ההשראה הכי גדולה באה מהשירה המקראית, ואחר כך: ביאליק, לאה גולדברג – האהבה הגדולה שלי, דליה רביקוביץ, יונה וולך. מהמשוררים העכשוויים: רפי וייכרט, יהורם בן מאיר פיצ'י".

איזה ספרים קראת בילדותך? "ספרות רוסית קלאסית: פושקין, טורגיניב, דוסטוייבסקי, טולסטוי, ספרות מתורגמת. בבית הייתה ספרייה ענקית".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "ספר תנ"ך, ספר כלשהו שעוד לא קראתי, שמעורר השראת כתיבה עצמית. אחד כזה נמצא עכשיו ליד מיטתי 'דרך המל"כ' מאת עדינה חיים (דסקל)".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "השירים בספר מסודרים לפי פרקים, בכל פרק מספר שירים. הפרקים כוללים שירים על מלאכת הכתיבה, על מהותו של שיר, שירי נוף וטבע, עונות השנה, שירים שחודרים פנימה אל תוך חיי הנפש. כלול בו פרק ובו שני שירים על חתולים, ופרק תמונות באלבום, שבו שירים על עצמי, מעין אוטוביוגרפיה ודיוקנאות של אנשים החשובים בחיי, אירועים חשובים, כמו עלייה לארץ".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כותבת מידי פעם. יש לי גם סיפורים, שרציתי לצרף אותם לספר השירה, אך נראה לי שמתאים יותר להוציא אותם בספר נפרד".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "להמשיך לכתוב, להאמין בדרך הכתיבה שלך, להצטרף לקבוצת כתיבה כלשהי, כדי למצוא תמיכה ולעיתים גם השראה".

משפט סיכום:  "זה לא פשוט להוציא ספר. לכתוב למגירה, שאף אחד לא אמור לפתוח – זה דבר אחד, שהוא גם דורש אומץ לב ופתיחות מסוימת. להוציא ספר לאור, פירושו לשלוח אמירה לעולם, שיכולה לעורר הדים ותגובות. אך זה לא העיקר. העיקר היא הכתיבה עצמה, לעשות את מה שהלב שלך אומר, להגיד ולבטא מה שאי אפשר להגיד בדרך אחרת, אך גם לא להגיד את זה עוד יותר בלתי אפשרי".

שירים מתוך הספר "בין אתמול למחר":

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים,

כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַבְּדִידוּת.

"אֲנִי" בַּשִּׁירִים זֹאת לֹא "אֲנִי"

בַּמְּצִיאוּת.

"אֲנִי" בַּשִּׁירִים חַיָּה חַיִּים מִשֶּׁלִּי,

וַאֲנִי בַּמְּצִיאוּת –

אֵין לִי חַיִּים.

אֲנִי רַק תָּוִים

לְלֹא מוּזִיקָה.

 

חַפְּשׂוּ אֶת הַמּוּזִיקָה

בֵּין הַשּׁוּרוֹת הַקְּטוּעוֹת,

בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיקוֹת.

שָׁם תִּמְצְאוּ תְּשׁוּבָה,  

אוּלַי.

 

13.06.1997

 

כְּשֶׁעוֹד לֹא הָיִיתִי

כְּשֶׁעוֹד לֹא הָיִיתִי בַּחַיִּים – הֵיכָן הָיִיתִי?

בַּמַּחְשָׁבוֹת וּבַדִּמְיוֹן שֶׁל מִי הָיִיתִי?

אָבַדְתִּי בַּנְּקִיקִים וְהֵד הָיִיתִי?

תָּוִים פְּתוּחִים עַל הַפְּסַנְתֵּר הָיִיתִי?

תְּמוּנָה שֶׁטֶּרֶם נִרְשְׁמָה מִשְּׁפוֹפְרוֹת צְבָעִים?

עַל קְצֵה הַמִּכְחוֹל שֶׁל הַצַּיָּר הָיִיתִי…

בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ – חָוִיתִי

תַּעֲרֹבֶת שֶׁל חוּשִׁים וַהֲנָאָה.

 

בְּתוֹךְ הַשְּׁנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיִיתִי

נְשָׁמָה אַחַת בִּשְׁנֵי גּוּפִים…

רָאִיתִי

מַעֲשֶׂה – בְּרִיאַת אָדָם!

מִפְגָּשׁ סוֹחֵף בֵּין מַיִם וְצוּקִים

בֵּין גֶּשֶׁם וּפְרָחִים.

 

1997

 

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֶּרֶת

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ

הָעוֹלָם –

אֵין הוּא קַיָּם

בִּשְׁבִילִי,

כִּי קַיָּם רַק אַתָּה,

וַאֲנִי רוֹצָה לָדַעַת שֶׁאַתָּה קַיָּם

אֲפִלּוּ

בְּמֶרְחָק שֶׁל שָׁנִים

אֲרֻכּוֹת,

לְחַכּוֹת

עַד שֶׁתֵּדַע גַּם אַתָּה.

 

1997

כָּל שִׁיר מַתְחִיל

 

כָּל שִׁיר מַתְחִיל מֵרֶגַע שֶׁל

שְׁתִיקָה.

מִתּוֹךְ דְּמָמָה זוֹעֵק תִּינוֹק אֶל הָעוֹלָם.

גַּם אַהֲבָה נוֹלֶדֶת

מֵהִתְפַּעֲלוּת שְׁקֵטָה –

שְׁנֵי מַבָּטִים, שִׂיחָה אִלֶּמֶת…

 

* * *

 

מֵרֶגַע שֶׁהַשִּׁיר נִכְתַּב

מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר,

אֵינוֹ שַׁיָּךְ הוּא עוֹד

לִבְעָלָיו.

נוֹעַד הוּא לְהַנְשִׁים וּלְעוֹרֵר.

 

שׁוֹתֶקֶת

בְּרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים,

לָכֵן הוּא צִפּוֹרִים שָׁלַח

לָשִׁיר,

לָכֵן

בְּפִיו שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר

נָתַן הוּא שִׁיר,

וְשַׁעֲרֵי לִבּוֹ

צִוָּה הוּא לְהַשְׁאִיר

פְּתוּחִים…

לִקְלֹט

הֵדֵי קוֹלוֹת

שֶׁל הַיְּקוּם

הַמִּתְנַגְּנִים בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ,

שִׁירַת חָלִיל בּוֹדֵד

אֲשֶׁר צְלִילָיו הַנְּעִימִים

זוֹרְמִים רָחוֹק

רָחוֹק

רָחוֹק…

 

2008

 

צִפִּיתִי לַבֹּקֶר

 

צִפִּיתִי לַבֹּקֶר – אוּלַי בְּכוֹחוֹ לְעוֹרֵר בִּי שִׂמְחָה…

לְפֶתַע הָעֶרֶב נָגַע בִּכְתֵפִי בְּלִי לִשְׁאֹל אִם רָצִיתִי,

סוֹפֶרֶת לֵילוֹת שֶׁל חַיַּי

כִּי תַּמּוּ

כִּי תַּמּוּ יָמִים,

וְאֵין עוֹד אָבִיב,

רַק חֹרֶף

וְקַר.

 

חורף 2008

 

צִפּוֹר בַּמִּדְבָּר

 

– מִי אַתְּ?

– אֲנִי – צִפּוֹר הָאֹשֶׁר הַכְּחֻלָּה,

בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת,

אוֹהֶבֶת חֹפֶשׁ!

לָעוּף בְּלַהֲקָה

לַמֶּרְחַקִּים הַלֹּא-נוֹדָעִים

וְלַחְזֹר תָּמִיד אֶל הַקֵּן.

– הֵיכָן בֵּיתֵךְ?

– בֵּיתִי – בְּשׁוּם מָקוֹם.

בֵּיתִי הוּא הַיַּעַר הַקָּסוּם,

בּוֹ לֹא דָּרְכוּ עֲדַיִן

רַגְלֵי אָדָם.

 

אֶל מִי אוּכַל לִפְתֹּחַ?

 

אֶל מִי אוּכַל לִפְתֹּחַ

אֶת לִבִּי?

אֶל הַמִּדְבָּר –

שׁוֹמֵר סוֹדוֹת,

שׁוֹתֵק תָּמִיד,

אֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר.

הַזְּמַן בּוֹ נֶעֱצָר

לָנֶצַח.

 

2007

 

שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת

 

פִּסַּת הַמִּדְבָּר בְּחַלּוֹנִי,

פְּסַנְתֵּר יָשָׁן

בַּחֲלוֹמִי.

יַלְדוּת

כְּתוּבָה עַל דַּף שֶׁל תָּוִים,

אֲטָבִים

עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה.

 

אֶצְבְּעוֹתַי רוֹקְדוֹת

בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן,

הַצְּלִילִים פּוֹתְחִים בְּשִׂיחָה

עִם הַגָּן,

הַמַּשְׁקִיף מֵחַלּוֹנִי

פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

 

גַּן שֶׁיָּדַע גְּשָׁמִים רַבִּים,

גַּם אֲנִי בָּכִיתִי לוֹ לִפְעָמִים.

 

עֵץ הָאַגָּס וְעֵץ הַתַּפּוּחַ,

עֵץ הַמִּשְׁמֵשׁ, עֵץ הַשְּׁזִּיף

וְעֵץ הַדֻּבְדְּבָן,

שֶׁאֶת כֻּלָּם

שָׁתַל אֲבִי.

 

יָרֹק הַגָּן,

יָרֹק כְּמוֹ הַיָּם,

גַּעְגּוּעִים סְמוּיִים

לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.

 

17.07.2007

 

בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַבְּגָדִים

 

בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַבְּגָדִים שֶׁלִּי

מֻנַּחַת עַל מַדָּפִים

יַלְדוּת

מְקֻפֶּלֶת זְרוֹעוֹת, שַׁרְווּלִים,

סוֹפֶגֶת אָבָק

זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים

וְרֵיחַ שֶׁל פּוּדִינְג

תּוּת.

 

עַל מַדְּפֵי הַסְּפָרִים שֶׁלִּי

עוֹמְדִים אוֹ סְתָם פְּזוּרִים

יְמֵי נְעוּרִים

שְׁטוּפִים בַּדְּמָעוֹת

שֶׁל הָאַכְזָבוֹת,

סִפּוּרִים, חֲלוֹמוֹת

וּשְׁאֵלוֹת עַל לָמָּה? וּמָה?

בִּשְׂפָתַי

בְּטַעַם שֶׁל

נְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה.

 

מְשׁוֹטֶטֶת כָּעֵת

בִּסְפִינַת נִשּׂוּאַי

בְּיָם שָׁקֵט לְמַדַּי

עִם קְצָת סְעָרוֹת בַּדֶּרֶךְ

וּמְגַדֶּלֶת בְּנַחַת

אֶת שְׁלֹשֶׁת יְלָדַי,

וּמִצְּחוֹקָם הַמִּתְגַּלְגֵּל

שׁוֹאֶבֶת כּוֹחוֹת

לְהַמְשִׁיךְ מַסְּעוֹתַי

לְעֵבֶר הָאִי הָרָחוֹק

אֵי שָׁם

בָּאוֹקְיָנוֹס.

 

2.12.07

 

בֵּין אֶתְמוֹל לְמָחָר

 

חֲבָל

עַל דְּבָרִים נֶחְשָׁקִים,

שֶׁלֹּא הָיוּ

מֵעוֹלָם.

 

חֲבָל

עַל הַדְּבָרִים הַיָּפִים,

שֶׁקָּרוּ

וְאֵינָם.

 

רַחֵם עַל

רַגְלֶיךָ.

לִדְרֹךְ,

לָלֶכֶת,

בִּשְׁבִיל מִתְפַּתֵּל

לְאָן?

 

וּכְבָר

מְנַפְנֶפֶת יַלְדוּת

בְּיָדָהּ הַדַּקָּה

שָׁם, מֵעֵבֶר לְצִיר

הַזְּמַן.

 

עֲזֹב,

אַל תַּחְשֹׁב

עַל מָה שֶׁהָיָה,

הוּא חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁכַּח,

הוּא כּוֹכָב שֶׁנִּשְׁקַף

בַּאֲגַם בִּינָתְךָ.

 

הַאֲמֵן –

אַתָּה כָּאן וְעַכְשָׁו,

זֶה מָה שֶׁחָשׁוּב,

כְּבָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ

הַמָּחָר.

 

בין אתמול למחר, שירים, מאת מאת אלה חומוטובסקי, הוצאת אוריון, שנת 2014, 72 עמ'