הרימון: שירי אהבה ושירי שלום מאת דוקטור עדה אהרוני

בספר השירים 'הרימון – שירי אהבה ושירי שלום' מאת ד"ר עדה אהרוני, כלולים שירי שלום בעלי עוצמה, שירי אהבה עמוקה, שירי קידום נשים ושירים בהשראת חיילים ישראליים במלחמת לבנון ובעזה. קסם ועוצמת שירתה של המשוררת, הם ביחס בין המציאות והרטוריקה הלירית, שירתה הפיוטית המקסימה מוכיחה שגדולתה של ספרות היא בשמירה על פשטות הביטוי ועל קול טבעי ואותנטי.

 

 

 

 

 

 

 

רימון החיים / עדה אהרוני

סוד החיים

הוא סוד הרימון ידידי

תרים את תלתלי הממברנה

בעדינות, בסקרנות, באהבה

ותגלה סודות אוצר גלום

בכל אחד ואחד מגרעיני השני

 

תגלגל אותם

על לשונך שבעה פעמים

כמו דבורה המלקקת את צוף פרח נדיר

תשתה את סודות משקה נקטר החיים

בגמיעות גדולות

במלואם

לפני שהם פתאום

 אינם.

 

שירי אהבה ושירי שלום

המשוררת עדה אהרוני, המוכרת בעולם הגדול כ"משוררת השלום והאהבה", מעניקה כבוד רם לשירה כמפייסת וכמסוגלת לקדם את השלום ויחסי אהבה וכבוד בין אנשים ובין עמים.

פרי הרימון, נחשב לפרי בעל סגולות רבות, מסמל פריון ושפע, חוכמה ויופי, ובספר השירים הוא אף מסמל אהבה ושלום. המשוררת מניחה רימון בשל בין שני העמים: הישראלי והפלסטינאי, מצמידה את השלום על קליפתו ומוזגת אותו בעדינות ואל תוכו, ומציעה אכילה מענגת ומשותפת של הפרי, אכילה שתביא לשלום עסיסי ובעיקר אמיתי (כפי שאנו רואים בשיר 'רימון הסולחה'). הרימון מעניק למשוררת ולנו תקווה, זאת לאור העובדה שהוא מסמל את החוכמה והשפע ומפרה בנו חיים ויצירה. עבורה ועבורנו, זאת הזדמנות להתחדשות ולצמיחה, היא מזמינה אותנו לטעום את טעמו החמוץ-מתוק של הרימון, לאחר שבירת הקליפה, זהו הנקטר הקסום שבכוחו לרפא כאב ולסלול את השלום בין שני העמים. 

בספר, לצד שירי שלום מרגשים ושירי אהבה אמיצים, נמצאים שירים שבהם פועם הגעגוע והאבדן. הרימון, מצד אחד סגולות רבות לו, אך מאידך לא אחת הוא רימון כאבו של הלב המתמודד עם החלל שהותירו אנשים שכבר אינם. המשוררת מחזקת את הקורא ומדגישה בפניו שסוד החיים הוא סודו של הרימון, שנפש כל איש רעבה לו.

פירות עונה מלווים את הספר לאורכו, לא הרימון בלבד כי אם גם האפרסק והענב שומר הסוד, גורמים לקורא לדמיין טנא צבעוני גדול של רגשי וטעם האהבה והשלום, המונח על השולחן לכבודו.

המשוררת מרבה להודות בהיותה אישה גאה, על סך הקונוטציות שיש לאישה בשלה להציע. התודעה הנשית משורטטת ביד אומן, ידה של אישה-משוררת שמודה לאל ש"לא עשנה איש", שכן לולא עשה אותה איש, היה עליה לברך על שלא עשה אותה אישה! ('תפילה של אישה יהודייה').

הזיכרונות בספר צפים בחלקם על מי הנילוס, בעברה של המשוררת במצרים, אל עברו של ההווה הנוכחי בישראל, ובו היא מתארת אותם בזרימת השמחה והעצב שבהם. היא מצליחה לפזר את ריחם, לדוגמה, את ריח החיטה שאהב אביה במצרים, והקורא נסחף אל הטעמים והריחות של הזמן והמקום. 

עדה מיטיבה לתאר את תמימות הכובשת של הילדים ברוך ואהבה מלטפת. היא מתארת את המתרחש בחייהם באופן קונקרטי ונמנעת ממילים בנליות.

במדור הראשון על שירי אהבה, 'אין מילים שתעצורנה את הנסיעה' כותבת עדה, וכוונת ה'נסיעה' היא לעומק ה'אהבה', בשיר 'מחזור דם משותף': 'עכשיו אתה כל כך אני אהובי – אינני יודעת יותר מהו אני ומהו אתה' (מתוך השיר). אף הגעגוע השגור מתואר היטב, 'עמוק בקרבך מסתם נעול/ ואף לא געגוע/חם יצלח/ להסיר סגור המתכת' (מתוך השיר 'מתכת וסיגליות בירושלים').

שיר הזיכרון המרגש שכתבה לביתה טלי, שנקטפה בטרם עת, בולט בספר. הרצון להעניק לביתה את החיים שלה, "תחתיה", עוצמתי ומהדהד כאב.

בשיר הפילוסופי "לדקרט – יצירתיות"  המשוררת מביאה תפיסת עולם משלה של 'האני היוצרת – משמע לא רק היא חושבת לכן היא קיימת, אלא בעיקר היא קיימת כי היא יוצרת! השיר, כמו כל יתר השירים נכתב בכנות מוחלטת, כנות ששואפת לצמוח, למרות הכאב העצום שבאובדן ביתה "הפרח הנדיר" שלה, ובן זוגה חיים, האהוב כל כך, המשוררת יודעת שכדי לקטוף את פירות "הרימון" יש תחילה למחוק את הדמעות, לטפח את האדמה, לזרוע זרעי אהבה ושלום ביצירה, וכשהפרי בשל לקטוף את פרי ידיה ולהגישו לעולם, בתקווה שהוא אכן יעזור ב"תיקון עולם" ובמיגור המלחמות מעל פרי כפרנו הגלובלי.

על אודות המשוררת

ד"ר עדה אהרוני נולדה בקהיר, מצרים, והגיע לקיבוץ "נחשונים" (הקיבוץ שהקימו החלוצים ממצרים), בגיל 17. היום היא גרה בחיפה, היא סופרת, משוררת ומרצה לספרות ולסוציולוגיה. בוגרת תואר בספרות אנגלית וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון ודוקטורט על יצירות חתן פרס נובל בספרות, סול בלו, באוניברסיטה העברית. אהרוני פרסמה עשרים ושבעה ספרים, בהם קובצי שירה, רומנים היסטוריים, ביוגרפיות, ספרי ילדים ומחקרים ספרותיים והיסטוריים. ספריה תורגמו לשפות רבות וזיכו אותה בפרסים בישראל ובעולם. בשנת 1998 היא נבחרה לאחת ממאה הסופרות והמשוררות הנבחרות בעולם (רוצ'סטר, ניו יורק). אהרוני היא כלת אות הנשיא שמעון פרס, לקידום תרבות שלום באמצעות יצירותיה, לשנת 2012. האות היוקרתי ניתן לה גם על פעילותה ארוכת השנים לטיפוח ולהפצת תרבות שלום בין יהודים לערבים, ועל ייסודה של עמותות איפלק  (IFLAC)– הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום, באמצעות גשרי תרבות הבנה וכבוד הדדי. בשנת 2013 עדה אהרוני הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום על פעילותה הענפה בעולם. ספריה קוראים למיגור אלימות על כל צורותיה ולפתרון סכסוכים על ידי יצירת גשרים של הבנה, ספרות ותרבות בין העמים.

עדה אהרוני שאבה את השראתה בכתיבת הספר 'הרימון' משירי השלום של המשורר הבריטי וילפרד אוון. "שלמדנו בבית הספר האנגלי בו למדתי, והתאהבתי בעומק דבריו ובחוכמתו הלירי שיש להגיע להבנה ולחוזה שלום עם האויב, לפני שבנינו יהרגו אחד את השני במלחמה, ולא לאחר מכן. כבר אז, בגיל חמש עשרה, החלטתי ללכת בדרכו של המשורר הדגול ולקדם את תרבות השלום והשלום עצמו באמצעות השירה והמילה הכתובה".

"את השראתי לשירי האהבה שאפתי מהמשוררים הרומנטיקאים האנגליים והצרפתיים (שפת אימי), ומהזוגיות הנפלאה שהיתה לי עם בעלי, פרופי חיים אהרוני, מהטכניון בחיפה, במשך כל שנות נשואנו. כמו בשיר 'נשואי השירה והמדע', השלמנו אחד את השני.  בשיר 'מהו אושר?' חיים עונה לשאלתי ואומר שהאושר הוא להיות נשוי לידידה הטובה ביותר, ולפני מותו הוא הצהיר בי: "תהיי תמיד שמחה למרות הכל – כי זו צוואתי"."

עדה מוסיפה, כי "בספר ישנם שירים חדשים, וגם שירים נבחרים מספריי הקודמים שכתבתי והוצאתי לאורך שנים, ושהם בינתיים אזלו".

"המסרים שאני מנסה להעביר באמצעות גרעיני השני של הרימון שלי, מספרת עדה אהרוני, "הם בעיקר שלושה: ראשית, השירה והמילה הכתובה יכולות בהחלט לקדם את השלום ותרבות השלום וגם את תרבות האהבה ויחסי אהבה בין אנשים ובין עמים. שנית, בספר אני מדגישה את חשיבות האהבה והליטוף בחיים, אשר לא רק מחזקים את הפרט והחברה, אלא אפילו עשויים לקדם את הפיוס בין עמים אויבים. במלחמה הנוכחית, 'צוק איתן', למשל, בין ישראל וה'חמאס', נדהמתי לראות שבדיונים במצרים לא הייתה אף אישה מאף צד! הפיוס דורש את החוכמה, הליטוף, ההבנה והחיבוק של אישה. נקווה שבסבב הבא של הדיונים, מנהיגינו יחכימו וישלחו  גם נציגות נשים היודעות לפייס ולחבק. שלישית, אופטימיות ותקווה הם אלמנטים יסודיים בכל שירתי ובכל גרעין של ה'רימון'.  אדם שאין לו תקווה הוא אדם מת.  בלי תקווה אין כוח ואין רצון ליצור ולשפר את עולמנו, את החברה שלנו ואת מצבנו".

גרעין השני של "הרימון" מלאי הסוף הכה חשוב של תקווה ואופטימיות, מזרימים דם חדש בעורקינו ופותחים אופקים נפלאים של עולם יפה וצודק יותר טבול בחיבוקים עזים של שלום ואהבה.

משוררת שלום                                                                         

עדה אהרוני מסכמת, כי "מאז מפגשי עם שירי השלום המופלאים של וילפרד אוון, החלטתי להקדיש את חיי למסר ולכלי שלו – שירת שלום, שירה המגנה את עצם מושג המלחמה ומנסה לגרש את המלחמה מאזורינו ומעולמנו. השירה מאוד מתאימה לכך היות והיא מסוגלת לחדור לרבדים העמוקים ביותר של נפש האדם ולחולל בו שינויים לטובה. בנינו את ישראל עם השירה ועלינו לשמור עליה ולהביאה לשלום עם שכנינו גם עם השירה! תרגמתי בעצמי את כל ספריי לאנגלית והם יצאו לאור בארה"ב ובאנגליה וזכו לשבחים ולפרסים רבים. על גב הספר 'הרימון' מופיעה אמרתו של חתן פרס נובל סול בלו, לגבי שירתי:  "שירי האהבה ושירי השלום של המשוררת הישראלית עדה אהרוני, הם מהטובים בספרות המודרנית העולמית"."

 

שירים מתוך הרימון מאת ד"ר עדה אהרוני

הַשָּׁלוֹם אִשָּׁה וְאֶם

 

אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁהַשָּׁלוֹם הוּא אִשָּׁה?

אֲנִי יוֹדַעַת,

כִּי פְּגַשְׁתִּיהָ אֶמֶשׁ

בְּדַרְכִּי לַיָּרִיד.

פָּנֶיהָ הָיוּ כֹּה עֲצוּבִים,

כְּפֶרַח שֶׁנָבַל

לִפְנֵי זְמַנּוֹ

שְׁאַלְתִּיהָ מַדּוּעַ

הִיא כֹּה עֲצוּבָה

הִיא אָמְרָה לִי שֶׁתִּינוֹקָהּ

נִרְצַח בְּאוֹשְוִיץ,

בּתָּהּ – בְּהִירוֹשִימָה

וּבָנֶיהָ בִּוְיֶטְנָאם

אִירְלַנְד, פַּלֵסְטִין וּלְבָנוֹן,

בּוּסְנִיָה… וְרוּאַנְדָה…

כָּל שְׁאָר הַיְּלָדִים –

הִיא אָמְרָה,

הֵם בָּרְשִׁימָה הַשְּׁחוֹרָה

שֶׁל הַמֵּתִים בַּמִּלְחָמָה הַגַּרְעִינִית הַבָּאָה

כָּל הַשְּׁאָר – אֶלָא אִם כֵּן

כָּל הָעוֹלָם יָבִין

שֶׁהַשָּׁלוֹם הוּא אִשָּׁה וְאֶם…

נֵר נִדְלַק אָז בְּעֵינֶיהָ

וְרָאִיתִי –

שֶׁהַשָּׁלוֹם אִשָּׁה הַרָה

שֶׁהַשָּׁלוֹם אִשָּׁה וְאֶם.

 

לֹא מְדַבְּרִים

 

הַפּוֹלִיטִיקָאִים קָבְעוּ:

"לֹא מְדַבְּרִים עִם הָאוֹיֵב!"

נַרְבִּיץ בָּהֶם כִּי הֵם מַתְקִיפִים אוֹתָנוּ,

נָקִיז אֶת דָּמָם וְאֶת דַּם מַנְהִיגוּתָם,

וְהָעִיקָר —

לֹא מְדַבְִּרים!

 

בֵּינְתַיִם, בְּיִשְׂרָאֵל וּבְלֵב עַזָּה

הַדָּם זוֹרֵם וְרַגְלַיִם נִקְטָעוֹת

וּטְוִיטוֹ הַקָּטָן בֶּן הַשְּׁמוֹנֶה מִשְּׂדֵרוֹת

וּמוּחַמַּד מֵעַזָּה

כְּבַר לֹא יְשַׂחֲקוּ כַּדּוּרֶגֶל,

אַךְ הָעִיקָר —

לֹא מְדַבְִּרים!

 

אֵיךְ אֶפְשַר לְשַׁכְנֵעַ מַנְהִיגִים

שֶׁיְּדַבְּרוּ בִּמְקוֹם לִירוֹת?

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת, שְׁטוּפַת דֶּמַע, מֵהַצַּד

בְּמַעְגַל הַבֵּיצָה וְהַתַּרְנְגֹלֶת הַטְּרָגִי

וּבוֹכָה עִם כָּל הַחַפִּים מִפֶּשַׁע

מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים,

אַךְ עֲדַיִן, בָּרֹאש וּבָרִאשׁוֹנָה —

לֹא מְדַבְִּרים!  

 

לֹא יָכוֹל לַחֲזוֹר הַבַּיְתָה

אֲנִי כֹּה מִצְטַעֵר אֲהוּבָתִי

אֲנִי לֹא חוֹזֵר הַבַּיְתָה –

כִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל לַחֲזוֹר הַבַּיְתָה

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָך כָּל-כָּךְ,

רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתָּךְ כָּל-כָּךְ –

אַך אֵי-שָׁם בֵּין אַרְזֵי לְבָנוֹן

כֹּה רָחוֹק מִמֵּךְ אֲהוּבָתִי

כַּדּוּר דָּקַר אוֹתִּי בְּמֶרְכַּז גופיִ

וְנָפַלְתִּי

אֲנִי כֹּה רוֹצֶה לִחְיוֹת אִתָּךְ אֲהוּבָתִי

כֹּה רוֹצֶה לְחַבֵּק אוֹתָךְ אֵל לִבִּי

אֲהוּבַת חַיַּי, יְקָרָה שֶׁלִּי –

אַךְ לֹא יָכוֹל

כִּי שָׁפְכוּ אֶת חַיַּי

אֶת דָּמִי, אֶת לִבִּי

תַּחַת מַחֲטֵי אַרְזֵי לְבָנוֹן –

וְכָעֵת אֵינִי כְּבָר יָכוֹל

לַחֲזוֹר אֵלַיִךְ הַבַּיְתָה

אֵלַיִךְ

אֲהוּבַת לִבִּי

 

לַעֲזָאזֵל הַמִּלְחָמָה!

 

הוֹדִיעוּ עַל הַפְסָקַת אֵשׁ

אַךְ הִמְשיכְוּ לְהַפְצִיץ

אֶת ילדי וגני שדרות

הַבָּתִּים, וְהָרְחוֹבוֹת –

מָה אִתָּם?

וּמַה אִתָּנוּ?

 

אֲנִי שֹונֵא לַהֲרוֹס, אֲנִי שֹונֵא לַהֲרוֹג,

מִלְחָמָה אֲיֻמָּה, אֻמְלָלָה, אֻמְלָלָה!

מַדּוּעַ אָנוּ מַרְשִׁים לָהֶם

לְהַכְרִיחַ אוֹתָנוּ לִהְיוֹת פֹּה?

וּמַה הָלְאָה

וּמָתַי סוֹפָהּ?

באיזה בור מתחבא השלום?

לַעֲזָאזֵל הַמִּלְחָמָה!

 

 

אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה תן לנו שלום

 

אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מָתַי יִסְתַּיֵּם חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת?

אֵיזֶה דִכָּאוֹן, אֲנִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה,

וּבִמְקוֹם חֹם הַבַּיִת

קוֹר מַחֲרִיד בָּעֲצָמוֹת

בְּהִתְבוֹנְנִי בִּיגוֹנוֹ שֶׁל גֶּבֶר

אֲשֶׁר כָּעֵת גִּלָּה אֶת גּוּפַת אִשְׁתּוֹ

מִתַּחַת לַהֲרִיסוֹת בֵּיתוֹ –

אֲנִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה!

 

חָזַרְנוּ מֵהַתֹּפֶת

עִם מַבָּט מִתְחַנֵּן בָּעֵינַיִם וּבַלֵּב –

אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה,

נוֹלַדְנוּ כְּדֵי לִחְיוֹת, לִיצוֹר, לִשְׂמֹחַ –

לֹא כְּדֵי לַהֲרוֹס!

אָנָא סַיֵּם אֶת חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת

שֶׁהוֹרֵג בֶּאֱמֶת

וְלֹא רַק בַּחֲלוֹם.

 

לְמַעַן בִּטְחוֹנֵנוּ

 

לְמַעַן בִּטְחוֹנֵנוּ,

נִשְׁבֹּר לָהֶם אֶת הַשִּׁנַּיִם

לְמַעַן בִּטְחוֹנֵנוּ נִזְרֹק פְּצָצוֹת

עַל בָּתֵּיהֶם, עַל רָאשֵׁיהֶם,

עַל פַּרדְּסֵיהֶם וְעַל גַּפְנֵיהֶם,

עַל גַּאֲוָתָם וְעַל בִּטְחוֹנָם –

כָּל זֶה רַק לְמַעַן בִּטְחוֹנֵנוּ

אַךְ אַיֵּה בִּטְחוֹנֵנוּ?

וּמַה עִם בִּטְחוֹנָם?

הָאֱמֶת הִיא שֶׁבִּטְחוֹנֵנוּ וּבִטְחוֹנָם

הֵם תְּאוֹמִים סִיאָמִיִים –

לֹא נִתָּן לִפְגּוֹעַ בָּאֶחָד

בְּלִי לִפְגּוֹעַ בַּשֵּׁנִי –

 

רק חיבוקי השלום

האמיתי הזוהר

כקרני שמש מוזהבת

תצילינו.

 

 

פִּצּוּץ הַשֶּׁקֶר

 

אוֹתוֹ לַיְלָה הָיִיתִי כֹּה מְזֻעֲזָע

אוֹתוֹ לַיְלָה הִתְנַפֵּץ לִי הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל

יַחַד עִם הַפְּצָצוֹת הָאַדִּירוֹת

בְּלִבִּי, בְּמֹחִי, בְּכָל אֵיבָרַי

וּבְכָל עֲרָכַי

אוֹתוֹ לַיְלָה הִתְנַפֵּץ לִי הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל

שֶׁפְּצָצוֹת יְכוֹלוֹת לִפְתּוֹר סִכְסוּכִים –

אוֹתוֹ לַיְלָה הִתְנַפְּצוּ לִי כָּל הָאַשְׁלָיוֹת

כִּמְעַט כָּל הַחֲלוֹמוֹת …

 

כְּשֶׁנַּחֲזֹר הַבַּיְתָה

 

כְּשֶׁנַּחֲזֹר הַבַּיְתָה מֵהַמִּלְחָמָה

לֹא יְרַמּוּ וְלּא יִשַׂחֲקוּ בָּנוּ יוֹתֵר,

כְּשֶׁנַּחֲזֹר הַבַּיְתָה מֵהַמִּלְחָמָה

נַרְאֶה לָהֶם מַה זֶה

שָׁלוֹם

 

כְּשֶׁנַּחֲזֹר הַבַּיְתָה

נְחַבֵּק אֶת נָשֵׁינוּ וְאֶת יְלָדֵינוּ הַשְּׂמֵחִים

וּנְנַסֶּה לִשְׁכֹּחַ אֶת נְשֵׁיהֶם וְיַלְדֵיהֶם

עם העיניים הָעֲצוּבות הדומעות,

נְנַסֶּה – וּנְנַסֶּה, אַךְ יוֹדֵעַ אֲנִי

שֶׁלֹּא נַצְלִיחַ

לִשְׁכֹּחַ.

 

 

באך בְּבֵירוּת

 

רֶגַע שֶׁל רֹגַע בְּבֵירוּת –

שָׁמַעְנוּ מֵאַחַת הַדִּירוֹת

מוּזִיקָה נִפְלָאָה שֶׁל בָּאךְ

רֶגַע שֶׁל רֹגַע, לֵב פּוֹעֵם מִשִּׂמְחָה

וְהַפְּלֻגָּה נֶעֶצְרָה

הִיא נִגְּנָה נֶהֱדָר

וְהַפְּלֻגָּה נֶעֶצְרָה

וְחָדְלָה לְהִתְקַדֵּם – כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ –

הַפְּצָצוֹת לֹא הִצְלִיחוּ לַעֲצוֹר אוֹתָנוּ

אַךְ יַלְדָה בַּת 16 מְנַגֶּנֶת בָּאךְ

עָצְרָה אוֹתָנוּ!

 

 

הרימון – שירי אהבה ושירי שלום, מאת ד"ר עדה אהרוני, הוצאת הספרים "חדרים" פרויקט ספרא טבא, שנת 2014, 97 עמודים,  בתוספת DVD בו המשוררת קוראת משיריה.