על מה כותבים שירים, וממה שואבים השראה? נועם שואב השראה אפילו מהומלסים, לונה פארק וקיוסקים. זה הסוד. עד גיל 15 היה "אילם". לא הוציא מילה מהפה והמופנמות שלו העלתה לאנשים הרבה תהיות. אפילו חלק התעצבנו. היה מאוד מאוד ביישן ומה שקצת גרם לו להיפתח זו העובדה שיום אחד עלה על במה והתחיל לשיר שירים שלו. זה לא מה שעשה אותו לפחות ביישן, כי ברגע שיורדים מהבמה המופנמות שבה למקומה, אבל אין ספק שזה עזר לו להתחיל באיזושהי תקשורת עם אנשים.

 

שם: נועם פנחסוב

גיל: 25

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר "עשרים ושמונה חיוכים" בהוצאת הספרים אוריון.

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? לא מעט אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת, ותמיד נתקעתי עם התשובה ובשביל לענות עליה אצטרך לכתוב ספר חדש.  יש נטייה לאנשים לשאול שאלה שחוזרת על עצמה כמעט כל יום. "על מה כתבת את השיר הזה"?. זה לא שיש לי בעיה עם השאלה הזו, חס וחלילה, אבל אני רוצה לנסות לענות עליה פעם אחת ולתמיד (או לפחות לתקופה הקרובה) באופן מלא ומדויק.
 

כמו שכולכם יודעים, כתיבת שירים זה דבר מאוד אישי שבדרך כלל קשור לדברים שאנחנו עוברים בחיי היומיום שלנו. יש אנשים שבוחרים להוציא לקהל הרחב את השירים שלהם ובאותו רגע הם מחליטים שהדבר הכי אישי שלהם שנכתב למגירה, כבר לא רק שלהם, ויש אנשים שמעדיפים להשאיר את מה שהם כתבו לעצמם.

 

הסוד שבדברים הקטנים

אצלי כתיבת השירים מגיעה מהמון התרחשויות שעוברות עליי ועל הסביבה הקרובה שלי. לענות על שאלה כזו זה לאו דווקא דבר פשוט, ולא בגלל שאני לא רוצה לגלות על מי ועל מה כי אין לי מה להסתיר, ולא בגלל שזה דמיון או הזיה שאין לי סיפור מגניב ועמוק לספר עליה, מכיוון שרוב השירים שאני כותב מגיעים ממספר של מקרים שקשורים בדיוק או בעקיפין לנושא או הבנאדם הספציפי שממנו הגיעה לי ההשראה. חיבור כזה של מקרים הוא לא מובן מאליו. בקלות היה אפשר מבחינתי להתחיל לכתוב טקסט על בחורה שעזבה אותי, וכמה אני עצוב ושבור – ויש שירים כאלה וזה בסדר וזה מעניין ומעסיק את כולנו. העניין הוא לקחת את הנושא הזה ולפתח אותו למקומות חדשים, לכתוב אותו ממקומות שונים, לשאוב מדברים אחרים שעברתי שאיכשהו קשורים לסיפור הזה

בחורה מרגשת ומתקנים בלונה פארק

המקרים האלה לא חייבים להיות עמוקים ומלאים בדרמות. לא מעט אני יוצא באמצע היום כדי להתאוורר קצת מדירת החדר הקטנה שלי ועל הדרך נתקל בערימות של השראה שאיכשהו מתחברות לי לטקסט שהתחלתי לכתוב על בחורה שזרקה אותי, או על מלחמות שאנחנו עוברים במדינתנו

 

אשתף אתכם במספר התרחשויות שגרמו לי לחשוב, לספוג ולכתוב. אנשים מתקוטטים בקיוסק השכונתי, זוג מאוהבים מתנשקים בתחנת אוטובוס, הומלס שמחכה שיזרקו לו 10 אגורות, כותרות דרמתיות בפרונט של העיתון, נסיעה להופעה בצפון עם נוף נדיר, פחד היסטרי מהמתקנים בלונה פארק, דיסק חדש שקניתי, להשתכר לבד בבר שמתחת לבית, לחזור הביתה לבד וקצת שיכור, להכיר בחורה מרגשת… יש עוד המון מקרים שמשפיעים אפילו אם לא שמים לב לזה ברגע הראשון ולא מייחסים לזה חשיבות

 

זה כיף להתחיל לכתוב טקסט על נושא אחד, ופתאום כשמגיעים לכתיבת הבית השני נזכרים במשהו שבדרך כזו או אחרת קשור לבית הראשון, וזה מתחבר בצורה מושלמת (ברוב הפעמים). אני מקווה שעניתי בצורה כזו או אחרת למי שתהה על מה נכתב שיר שלי שאליו הוא התחבר, ואני מקווה שמי שקורא את הבלוג הזה וקיים בו היצר לכתיבת טקסטים ייקח משהו ממה שכתבתי, וישתמש בזה לשירים הבאים שלו . אחרי הכל אנחנו עוברים כל כך הרבה ביומיום, אפילו אם אנחנו סתם ככה מטיילים ללא שום מטרה

 

מאיזה גיל אתה כותב שירה? אם זכרוני אינו מטעה אותי בגיל 14 התחלתי לכתוב את המחשבות שלי.

 

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך?  הספר נכתב לפני כשנה, בחורף שעבר, בעקבות סערות ומפולות שהגיעו לחיי בבת אחת. אני בדרך כלל 'שמח' שכל הדברים הרעים מגיעים ביחד כי אז אני יודע ומרגיש שיש רק לאן לעלות. בתקופה הזו גיליתי את סגנון הכתיבה הזה שהיה חבוי בי באיזשהו מקום וניצלתי אותו לנושאי כתיבה שאני לא חושב שבדרך אחרת הייתי מגיע אליהם. בסופו של דבר כשאני חושב על הספר, ישר עולה לי העובדה שהוא הוציא אותי מתקופה לא טובה שחוויתי.

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? אני קורא ובעיקר שומע הרבה שירי משוררים, חלקם אבני דרך בתרבות הישראלית וחלקם יותר מהתקופה הנוכחית.

אין אחד או אחת שהשפיעו עליי בצורה יוצאת דופן מהאחר. מכל אחד אני לוקח קצת.

 

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? 'עשרים ושמונה חיוכים' הוא ספרי הראשון .

בספר יש שלושים סיפורים קצרים ושירים שנכתבו על רגעים שונים שחוויתי. קצת מהילדות במושב, קצת מהמשפחה, קצת מהתאהבויות מרגשות, קצת מאכזבות, קצת ממסע הופעות שעשיתי והרבה מחשבות, תהיות, שאלות ומסקנות.  

בעקבות יציאת הספר יצאתי לסיבוב הופעות אקוסטי קצר, בו שילבתי את השירים שלי עם הסיפורים שבספר.

 

 

עשרים ושמונה חיוכים
היו לה עשרים ושמונה חיוכים שונים, וכל אחד מיוחד במינו.
בפעם הראשונה שחייכה, ראיתי ניצוץ בעיניה, ועד היום הוא מאיר בי ברגעים חשוכים.
בפעם השנייה גיליתי את הגומה הנסתרת בלחיה השמאלית.
בפעם השלישית שחייכה אליי, הבטן שלי התכווצה, וכנראה כך 'חייכתי' אליה בחזרה.
בחיוכה הרביעי ליטפתי את לחייה, ובחמישי- חייכתי בחזרה.
החיוך השישי היה פחות מהוסס, ובחיוך השביעי- התאהבתי מחדש.
החיוך השמיני היה בעיקר לעצמה,
היא הניחה את ידה על ידי ואמרה שהיא שלי.
בחיוך התשיעי הודיתי על כל רגע, ובחיוך העשירי אפשר לומר שהכול היה בסדר.
החיוך האחד-עשר היה קצת מתוחכם, וזה שבא אחריו רמז לי שנשכב.
את החיוך השלושה-עשר היא הסתירה במבוכה, שלא אגלה את מה שבלבה,
והארבעה-עשר חשף את התשובה.
החיוך החמישה-עשר עלה כשחזרה מהעבודה עייפה,
וזה שבא אחריו הרגיע אותי ללילה ולבוקר שבא.
החיוך השבעה-עשר מצא בי את השלווה,
והשמונה-עשר כמעט לא נגע.
החיוך התשעה-עשר התקשה להיראות,
והעשרים חיפש מקום להתכסות.
את כל השאר עוד לא זכיתי לראות, ומאז בעיקר לא הפסקנו לבכות.
נותרו לי עוד שמונה חיוכים לנסות ולהחזיר אותה אליי לחיים.

לפני מספר ימים כתבה לי מישהי שרכשה את הספר, שבכל פעם קריאה נוספת שלה היא מגלה משהו חדש. לשמוע כזה דבר היה אושר קטן, עשיתי את שלי.

 

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? נכון לעכשיו אין תכנון להוצאת ספר נוסף, אני מרוכז בעיקר ביציאת אלבומי השני.

 

לפני כשלוש שנים יצא אלבום הבכורה שלי 'אני וכל המחשבות' שהפיק מוסיקלית אלדד ציטרין, בעקבות יציאת האלבום עלה סיבוב הופעות בכל הארץ ואין מילים לתאר את החוויה שעברתי יחד עם הלהקה הנפלאה שלי. ניר זגדנסקי, אלדד אורלב, רן לבנון וארבל ארוך. את האלבום השני שיוצא בעוד כחודשיים הקלטתי ביחד עם להקתי ובמרץ נצא לסיבוב הופעות חדש שיחל בבארבי תל אביב (12.3). נבצע שם שירים מאלבום הבכורה וכמובן מהחדש, אותו נציג פעם הראשונה בפני הקהל.

 

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד? ספר תנ"ך, ספר זכרונות, ספר שאכתוב שם.

 

הייתי "אילם" עד גיל 15

 

לפני כמה שנים פנה אליי בחור שטען שבמקרה הוא הגיע להופעה שלי ומאוד התרשם מהשירים ומהאווירה. לאחר כמה ימים, הוא שלח לי מייל שבו הוא כתב שהוא מעוניין שאבוא לאודישן לפרסומת שאליה הוא מלהק שחקנים. האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב, הרי מה לי ולמשחק? מעט זמן עבר, והגיעו עוד הצעות ובקשות, גם מצד סדרות טלוויזיה, להגיע לאודישנים בטענה שאני מתאים להם לפי המראה החיצוני. האמת שהייתי קצת מהוסס בנוגע להצעות האלה. הרי למה שילהקו סתם מישהו שלעולם לא התנסה במשחק, ובכלל בטלוויזיה, ויתנו לו תפקיד בסדרה או פרסומת?

 

בעקבות ההצעות פניתי למספר אנשים מהתחום והתעניינתי קצת. אחד מהם המליץ לי לקחת קורס למשחק מול מצלמה וכבדרך אגב הוסיף שזה יכול לתרום לי בעוד הרבה תחומים נוספים. והוא צדק. אתחיל מהסוף ואגיד לכם שקורס משחק מול מצלמה עשה לי פלאים. היינו קבוצה של 10,12 אנשים, בנות ובנים שכל אחד בא ממקצוע אחר בחיים, ולכולם היה חלום – להיות שחקנים בסדרת טלוויזיה.

 

אני הגעתי לשם בידיעה שלא אשקיע יותר מדי בחלומות על סדרת טלוויזיה, אבל הסקרנות ניצחה אותי וזרמתי עם ההזדמנות. בקורס עבדנו על מונולוגים ודיאלוגים בעזרתו של אחד המורים שמשובץ לאותו יום של הקורס וב'לייב' המורה עובר עם כל אחד על הדקויות, ומוציא ממנו את הטוב ביותר שאפשר. לאט לאט עולם המשחק התחבר לי בצורה טבעית לעולם המוזיקה ומשם גם לחיי היומיום.

 

הבנתי כמה חשוב להיות קשוב למי שעומד ממולך, להסתכל בעיניים ולגלות סבלנות כדי שכל הצדדים יצאו מרוצים ויאמרו את מה שברצונם. רמת האלתור שלי השתפרה פלאים בתרגילים שעשו לנו, שבהם צריך להיות ממוקדים בעדשת המצלמה והמורה אומר מילה כמו למשל, דאודורנט או אגס, ומהמילה הזו צריך לתת דיאלוג במשך דקה מבלי להוריד את העיניים מהמצלמה

 

רמת ההגשה שלי לטקסט השתפרה כשהבנתי שכל מילה ואפילו כל אות אפשר לבטא באינסוף אפשרויות, ושכל אחת תישמע אחרת מהשנייה

 

עד גיל 15 הייתי "אילם". לא הוצאתי מילה מהפה והמופנמות שלי העלתה לאנשים הרבה תהיות. אפילו חלק התעצבנו. הייתי מאוד מאוד ביישן ומה שקצת גרם לי להיפתח זו העובדה שיום אחד עליתי על במה והתחלתי לשיר שירים שלי. זה לא מה שעשה אותי לפחות ביישן, כי ברגע שיורדים מהבמה המופנמות שבה למקומה, אבל אין ספק שזה עזר לי להתחיל באיזושהי תקשורת עם אנשים

 

קורס משחק מול מצלמה גילה לי צדדים חדשים שלא ידעתי שקיימים בי, לא דמיינתי אף פעם שאעמוד מול קבוצה של אנשים, אכנס לתפקיד ואבכה בסוף המונול

 

אני ממליץ למי שרוצה להיכנס לעולם הזה, לפני שהוא מתחיל ללכת לתורים האינסופיים באודישנים המביכים, תעשו קורס משחק מול מצלמה או תיאטרון, קצר או ארוך. זה לא משנה. אני מבטיח לכם שמעבר לכיף שתחוו שם ומפגש עם אנשים מיוחדים, זו חוויה אישית שמבגרת ומעצבת את האישיות. שחקן קולנוע וטלנובלות לא יצא ממני, אבל אני שמח על כל רגע שהעברתי בקורס הזה. בהצלחה גם לכם.

 

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? לכתוב גם כשאין השראה, וגם אם יוצא משהו שלא הכי אוהבים, להמשיך לכתוב ובסופו של דבר מגיעים לתוצאה מספקת. לא להסתתר מאחורי מילים יפות ולומר את האמת.

 

משפט סיכום:  בגב הספר הוספתי משפט בודד שיעביר מסר לקוראים ובאותה הזדמנות יגרום להם קצת להבין מאיזה מקום כתבתי אותו, אצטט אותו- לפעמים כשהכל נראה שחור, פותחים דף חדש, לבן וכותבים…

מספר שירים וסיפורים מתוך הספר:

יד ביד
יד ביד מחזיקים אחד בשנייה, לא מעוניינים ברגע מנוחה.
כשעצוב הוא לפעמים, ודומעת היא בכף ידה, מחזיקים יד ביד אחד את השנייה.
ללא מחיצות ומסכות, מצבי רוח וקלישאות, נותן את כל ידו בידה. הוא יודע שהוא חזק לידה,
כשידה מאוהבת עד מעל לראשה – ועדיין לא מצליחה לומר את האמת, רק ליד.
יד ביד מרגישים אחד את השנייה
יד אחת עוזבת את השנייה, אין לה דרך אחרת להראות מצוקה,
בעולם קיצוני כזה משתדלים לדבר יותר בינו לבינה.
בלילות, כשהם הולכים לישון, יד מלטף את ידה, עד שנרדמת הוא לא נרגע.
מחליפים כמה דגדוגים, מחזיקים רגע ורגע, קצת מרפים ולא עוזבים.
כשמגיע הבוקר, נפרדים קצת להתגעגע.
לא מזיק שכל אחד הולך לביתו ושומר על חייו הפרטיים שלו.
ידה משאירה על ידו את ריחה הנעים ונשארת איתו כל היום עד בוא הערב כשחוזרים,
הוא מנשק את ידה, כשהיא יודעת שכל הזמן הוא לצדה.
יד ביד מחזיקים אחד בשנייה.

גשום בהיר
הולך בשדרה ביום גשום בלי מטרייה,
מסתכל על עוברים ושבים, חולפים. חלקם עצובים וחלקם מאוהבים.
מסוקרן לדעת אם גם אותי הם רואים…
ממתין בתחנת האוטובוס בערב גשום ומתכסה מתחת לסככה,
מתבונן על שאר המחכים, בודדים לחוצים וזוגות מחובקים.
עדיין מעניין אותי לדעת מה עליי הם חושבים…
חולף ליד הבר הפינתי עמוס המבלים בלילה גשום בלי מטרה,
בוהה במעשנים. חלקם מסתגרים וחלקם מחייכים.
חושב לעצמי גם הפעם אם גם עליי מסתכלים…
מטייל איתך יד ביד בפארק ביום גשום בהיר בלי מטרייה, ללא מטרה ובלי סככה שמכסה.
מסתכלים עלינו עוברים ושבים וחולפים.
ואני? אני כבר לא מסתכל עליהם ולא מתעניין בהם, ובעיקר מבין.

 

תדיאור
כבר כמה ימים אני חסר אונים. צריך לחפש חיים אחרים.
האוטו שלי הלך, וכל המדינה בשביתה, ומה שהיה לעשות לבד במיטה כבר נגמר.
כשאני לא עושה כלום, אני נורא עסוק בשעמום.
הדרך למיטה נראית ארוכה, וכשאני מגיע, מאבד את עצמי בתוכה.
קירות ביתי, שהיו לדבר הכי קרוב אליי, הפכו לאפורים ושטחיים,
וכבר חודשיים אני משכנע את עצמי שאהרוג את העכבישים, שהפכו את הקירות שלי לקורים.
כבר כמה לילות אני חסר אונים, מחפש אנשים חסרי חיים שנותרו בחיים.
האוכל נגמר, ונשאר רק החומוס, שתאריך התפוגה שלו עבר.
והקצה של השמיכה, שנשאר בתוך הציפה, כבר נשפך החוצה, ובדרך גם נקרעו הכפתורים שסוגרים אותה.
כשאני לא עושה כלום, אני נורא עסוק בשעמום.
דמויות על מסך הטלוויזיה מדברות בשתיקה- עד שכבר התחלתי להבין את השפה.
אני סוג של תדיאור,
מחכה להפסקות חשמל כדי להידלק לזמן קצר.
מטעין את עצמי בכל מיני ריגושים זמניים ונזילים, וכשיגיע החושך, איאחז באור החולף שלי.
בקיץ כמעט שאין לי משמעות, רק מדי פעם, כשמחליט פתאום לקפוץ איזה פיוז, אני נדלק לכמה דקות עד שמזמינים את הטכנאי.
אני איש של גשם. תמיד כשהוא מגיע, איתו גם הפסקות חשמל והחושך שמאיר אותי.
 

פתטי
הפתטיות של הבדידות היא חסרת מעצורים וגבולות.
בכלל, אני חושב ש'גבולות' זו מילה שאינה קיימת באוצר המילים שלה. לפתטיות חיים משל עצמה וקריזות שלפעמים מפתיעות גם אותה.
היא משתלטת עליי תמיד לאחר פרידה, ברגע שאני מסרב להיכנע ומתחיל בשכנועים עצמיים, שעכשיו אני לבד ועכשיו מותר ועכשיו זה פתטי.
אני אדם בודד יחסית, מבחירה.
קשה לי ליצור תקשורת בחדר שיש בו יותר משלושה אנשים הכוללים גם אותי.
אני בודד הרבה יותר כשאני מאוהב, ואיכשהו לרוב הצד האחר לא מעוניין בחברתי. השלמתי עם זה כמו גם עם העובדה, שזה עושה אותי לפתטי. אהבה לא ממומשת היא לפעמים כזו חסרת אונים, שהגבולות בה לא נראים לעין ולראש, וגם בזה אני מצליח להתאהב.
זה פתטי לחפש מישהי שדומה לחברתי לשעבר, להתעניין בשלומה, לומר לה שהיא דומה לחברתי לשעבר – ובאותה שיחה לשאול אותה איך היא מרגישה, כדי שאוכל לומר לה שאצלי הכול נורא.
זה פתטי לשכנע את עצמי שהזמן יעבור ויעשה את שלו, ולומר לעצמי שהיא עוד תחזור – כשבזמן שהוא באמת עובר, היא כבר ישנה עם בחור אחר ומספרת לו שיש מישהו שעוד מחכה לה.
זה פתטי להאריך את הדרך הביתה בכוונה, כי אולי איזו בחורה חסרת כלי תחבורה תבקש טרמפ לכיוון אחר לגמרי מהבית שלי – ולמרות הכיוון ההפוך לעצור לה ולקחת אותה לביתה כדי לספר לה שלבי שבור, להשמיע לה את שיריי בתקווה שאולי היא תזמין אותי אליה לדירה, תנחם אותי בזרועותיה וגם תכין לי ארוחת ערב.
זה פתטי להתקשר לאנשים, שלא דיברתי איתם בשבע השנים האחרונות, כאלה שלמדו איתי בתיכון ושהקשר בינינו לא היה מעבר ללחיצת יד מאולצת, רק כדי לשמוע מהם כמה הם תקועים באותו מקום מאז שהם נולדו ומחפשים את אהבת חייהם ואת המקצוע שיביא להם את המיליון. הניוון הזה מנחם אותי, אני קצת יותר פרוע.
זה ממשיך להיות פתטי באמצע הלילה כשאני כותב לה שירים עם מילים שהייתי רוצה לשמוע אותה אומרת לי, ואחר כך לשיר את אותם שירים ולדמיין שהיא באמת אמרה לי את אותן מילים בעצמה.
אני מכור לפתטיות שלי. אני מרגיש כמו אגרופן שחובט בשק האגרוף המסכן שתלוי לו על התקרה, ומשאיר עליו בורות של צמר גפן שמראים לו כמה הוא חזק.
כמה בורות אני משאיר, כמה אני חזק, כמה אני פתטי.
 

עץ בודד
הנסיעות איתי ברכב, כשאני על ההגה, תמיד ארוכות. אני נוהג לאט, לוקח את כל הזמן, גם אם לפעמים זה גורם לי לאחר לפגישות חשובות או לאירועים חשובים. זה הפך להיות לבדיחה של הלהקה כשרוצים קצת לצחוק עליי, וזה בסדר. אני מקבל את זה באהבה, ובעיניי זה באמת מצחיק.
כבר בפגישתנו הראשונה היא שמה לב לזה ואמרה לי: "אולי תלחץ על הגז?" בחצי רצינות וחצי צחוק, וזו הייתה הזדמנות מושלמת עבורי להבהיר לה שככה אני נוסע, לאט.
היא הסתכלה מבעד לחלון, חייכה ואמרה לי שזה מזכיר לה את אבא שלה, שגם הוא נוהג כך, ואני עניתי בתשובה הקבועה שלי, שזו השראה שקיבלתי מאבא שלי, ובן-רגע מצאנו לנו משהו שמשותף לשנינו, עוד פרט קטן שהרכיב את הפאזל שלי ושלה, פאזל עם המון חלקים, לא קלים.
אחד הדברים, שהאט עוד את הנהיגה שלי כשהיא הייתה איתי ברכב, הוא העובדה שניהלנו שיחות די עמוקות, יחסית לשיחות הרכב הרגילות, לא כאלה שמסתכמות בגינוני תסכול על גלגלצ.
זה האט את הנסיעה שלי בעוד עשרה קמ"ש, וזה עצבן אותה. היא אפילו התנדבה לנהוג כמה פעמים במקומי אחרי יום לימודים ארוך, כשעיניה אדומות ודומעות במעט, ואחרי לא מעט פעמים שדאגה להזכיר לי את העובדה שהיא שונאת לנהוג.
באחת מהנסיעות שלנו יחד בחזרה מתל אביב אליה למושב היא הצביעה על עץ שממוקם לו בצדי כביש חשוך ומפותל בכניסה למושב. היא כינתה אותו 'העץ הבודד'.
היא גילתה לי שמילדות, בכל פעם שהיא עוברת ליד העץ הבודד, היא מבקשת משאלה.
וכך בכל פעם שנסענו סמוך לעץ, ידעתי שהיא מבקשת משאלה. אני, כמו שאני יודע טוב מאוד לעשות, התחלתי לחשוב ולנסות לגלות- בלי לספר לה, כמובן- מה היא ביקשה באותו הרגע שנסענו לידו.
'בטח עכשיו היא ביקשה שקריירת המוסיקה שלה תמשיך לפרוח ולהצליח', 'בטח עכשיו היא ביקשה שתזכה לבריאות תקינה בחייה', 'אולי עכשיו היא ביקשה שיום אחד יבוא האביר שיכבוש את לבה'. ובאותו הזמן שכנעתי את עצמי שזה אני האביר, והיא לא צריכה לבקש את המשאלה הזו. אני פה, מסיע אותך אל ביתך.
לאחר כמה נסיעות, שבהן חלפנו ליד העץ, הגיעו אותן המשאלות שלה, וכך גם המחשבות החוזרות שלי, חוזרות במלוא מובן המילה, ואז הבנתי שגם אני התחלתי לבקש משאלות מהעץ הבודד, אותן משאלות שתמיד עלו במחשבותיי, אלו שניסו לפענח מה היא מבקשת. אפילו הגיע שלב שהורדתי את הרגל מהגז ונסעתי הרבה יותר לאט מאשר בדרך כלל כשעברנו ליד העץ, כדי להתחבר באמת למקום הזה, שהיא שומרת אותו לעצמה כל חייה.
היא שאלה אותי, "למה אתה נוסע פה כל כך לאט?" ועניתי לה שזה מכיוון שהכביש חשוך ומפותל, ואני עדיין לא מכיר אותו מספיק כדי לנסוע בו בביטחון ובמהירות.
יום אחד היא סיפרה לי על תערוכה של צלם שהלכה לראות.
היא הציצה בתמונות שהיו תלויות על הקיר, וכולן עברו לידה כמו מצגת, עד שהגיעה לתמונה של עץ.
הוא היה מוכר לה, וכל הפוקוס התרכז בתמונה שלו. היא עמדה מול התמונה כמה דקות, ודמעות החלו לזלוג מעיניה – דמעות מחניקות, כמו של ילדה קטנה.
הצלם ניגש אליה ושאל אותה מדוע היא בוכה כל כך… והיא ענתה לו: "זה העץ שלי, העץ הבודד". הוא החזיר לה ואמר: "זה העץ שלי". אלו היו חילופי המילים ביניהם. היום, כשהיא כבר לא נוסעת איתי, אני לא מגיע לעץ. אני כבר לא מבקש משאלות וגם לא מנסה לפענח מה היא מבקשת. 

נותר לי לחכות במקום חשוך לכוכב בשמים שייפול, ולבקש שיום אחד נחזור לנסוע יחד, כשידי שלא אוחזת בהגה מונחת על ידה בכביש החשוך והמפותל סמוך לעץ הבודד, ונבקש משאלות שאולי יום אחד יתגשמו, ביחד.

אני כבר לא נוסע ליד העץ הבודד שלה.

אני העץ הבודד של עצמי.
 

מילות שירי אלבום הבכורה 'אני וכל המחשבות'

http://www.shiron.net/artist?lang=1&prfid=8142