ביקור בית עם הסופרת סיגל מושכל: מרַגלות בחיים של עצמנו

סיגל מושכל מחברת "מרַגלות בחיים של עצמנו" מאד אוהבת להסתכל באנשים כדי לקבל השראה. את התחלות הכתיבה הראשונות שלה התחילה כבר לפני כתשע שנים ולא חשבה שיצא מזה ספר. הכי מרגש אותה בכתיבה הוא המצב, שאפשר לגעת, במלים, במישהו שהוא זר גמור, ולפעמים, כשהוא קורא אותה, נדמה לה שהוא כתב את זה בעצמו. וכמובן, הייתה רוצה יותר משלושה ספרים לקחת איתה לאי בודד.

 

 

 

 

 

 

 

שם:  סיגל מושכל

גיל: 47 (עוד מעט 48…)

סטטוס: נשואה ואם לשניים (בן 20, בת 15)

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר מרַגלות בחיים של עצמנו בהוצאת ספרית הפועלים, הכולל בתוכו אוסף של סיפורים קצרים..

 

סיגל מושכל נולדה וגדלה בחולון. חיה בירושלים עם משפחתה. מזה עשרים שנה עוסקת בהכשרת מורים. החלה לכתוב, במפתיע, בשנתה הארבעים. מרַגלות בחיים של עצמנו הוא ספר הביכורים שלה.

 

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? זאת שאלה שקשה לענות עליה. אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה. אני מאד אוהבת להסתכל באנשים. ברמזור, ברכבת, על ספסל בגינה, מישהו שיושב בשולחן לידי בבית הקפה, אישה שצועדת ברחוב, עם מטריה, בגשם, בתור בסופר, על חוף הים. אנשים מעניינים אותי. ויש לי מין משחק כזה, ביני לביני, אני מנסה לפענח את הסוד ולחשוף את הסיפור שלהם.

סביר להניח, שאני ממציאה סיפורים שהם בכלל לא שלהם, אבל בלי לדעת, הם משמשים לי מקור השראה. לפעמים, סיפור מתחיל מזנב חלום שאני זוכרת, או מתמונה שקופצת לי לראש.  אבל יותר מהכל, באמת, אנשים. סתם אנשים. שחולפים לידי.

 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? ההתחלות הראשונות לסיפורים הראשונים צצו כבר לפני שמונה או תשע שנים. אבל אז עוד לא ידעתי להגיד שאלה סיפורים. כשהצורך לכתוב הפך להיות עיקש, נעניתי לו. וכתבתי. במשך שנים אחדות. הסיפורים הלכו והצטברו. את כתב היד התחלתי להציע להוצאות כבר לפני ארבעה שנים. לשמחתי, לפני שנה וחצי, בערך, קבלו אותו ב"ספרית פועלים"

 

איזה ספרים קראת לאזחרונה? לאחרונה קראתי את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, את ספרו החדש של מייקל קנינגהם, "עם רדת הערב", את הספר הציורי של שמי זרחין, "עד שיום אחד". אני קוראת, כעת, בסקרנות, את ספרה של וירגי'ניה וולף, "רישום של העבר".   

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? גם על השאלה הזאת קשה מאד לענות. סופרים רבים הרשימו אותי בכתיבתם, ולכן, כנראה, היתה להם השפעה על כתיבתי. מבין הרבים אני רוצה לציין את וירג'יניה וולף (בעיקר ב"אל המגדלור") ואת טוני מוריסון. ובעברית, יותר מכולם, דויד גרוסמן. ספרו "שתהיי לי הסכין" יקר ללבי במיוחד.

אילו ספרים קראת בילדותך? לא הייתי "תולעת ספרים" טיפוסית. היו תקופות שקראתי יותר והיו תקופות שלא זכורות לי כעתירות-קריאה. כילדה קטנה אהבתי מאד שיקראו לי. ולשמחתי, הורי הרבו לעשות זאת. כשבגרתי קצת אהבתי בעיקר ספרים עצובים. כמו "מחניים", של פרנץ מולנר. לרוב, לא כל כך אהבתי את ספרי הנערות הקלאסיים. בגיל ההתבגרות כבר קראתי ספרים "של גדולים". למשל, התרשמתי עמוקות מזורבה היווני, אותו מצאתי בספריה של אבי או מספרים של הרמן הסה. בכיתה ט' או י', קראתי את "המאהב" של א.ב. יהושע. עמדתי נפעמת מול היכולת להשמיע בסיפור אחד כל כך הרבה קולות. 

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? עוד שאלה קשה… למה רק שלושה??? אבל אם שלושה, אז את "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף, את "שירה" של עגנון ואת "שתהיי לי הסכין" של גרוסמן (אבל בתנאי שאוכל להחביא בתיק גם את "מאה שנים של בדידות" ואת היומנים של קפקא ואת מבחרי השירים של לאה גולדברג ושל דליה רביקוביץ ועוד ועוד ועוד… זאת באמת שאלה שמזכירה לי ילד, שעומד בחנות צעצועים ואומרים לו שהוא יכול לבחור מתנה. רק אחת… ).

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי הראשון. אף פעם לא הוצאתי ספר קודם. עד שהתחלתי לכתוב, לפתע, לא עלתה בדעתי המחשבה שאכתוב. הייתי בטוחה שאני שייכת לאותו חלק בעולם שקורא.

ספרי קצת על הספר שכתבת: הספר הזה התחיל להיכתב בספריה. באוניברסיטה העברית בהר הצופים. קומה חמישית, ליד ספרי הפילוסופיה. הייתי אמורה לכתוב דוקטורט. והנפש מרדה בזה. חיפשה מילים מסוג אחר, שפה אחרת. במחשב הנייד שקניתי, במיוחד לצורך הדוקטורט, התחלתי לפתוח חלונות אחרים. במקום לכתוב על אריקסון ועל רוג'רס ועל הכשרת מורים, כתבתי דברים אחרים. זה נעשה לעין כל, אבל בעצם במחתרת. עד שהחלטתי שלא אגיש עבודת מחקר כרוכה לועדה המלווה של אנשי האקדמיה, אלא אנסה כוחי ואשלח כתב יד להוצאות הספרים.

בספר הזה יש סיפורים, די קצרים. רובם על נשים. אבל לא רק. הם מדברים על החיים של כולנו. על הנסיון שלנו לחיות חיים אמיתיים, בין המחויבויות (המשפחתיות, הזוגיות, ההוריות, הילדיות, עול הפרנסה, טרדות היומיום) לבין איזורי הרעב והצמא של הנפש. אף סיפור אינו אוטוביוגרפי, בודאי לא באופן ישיר. אבל אחרי שהם נכתבו מצאתי שם את עצמי ואת החברות שלי. וגם הכרתי שם נשים (וגברים), שנולדו ממני ולמדתי להקשיב להם ולאהוב אותם.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?  מכיון שאני עדיין יודעת לכתוב רק סיפורים קצרים, מתאספים אצלי סיפורים בכל מיני מצבים ושלבים (יש כאלה שהם עדיין בגדר רעיון, יש התחלות, יש סיפורים במצב מתקדם יותר). מתבשל אצלי גם סיפור ארוך יותר. כרגע במצב גרעיני בלבד.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? אני מציעה לכל אדם שמרגיש שהכתיבה פועמת בו, לא לפחד ממנה ולהיענות. בסוף יצא מזה משהו.

משפט מסכם: מה שהכי מרגש בכתיבה הוא המצב, לגמרי לא נורמלי, שאפשר לגעת, במלים, במישהו שהוא זר גמור, ולפעמים, כשהוא קורא אותי, נדמה לי שהוא כתב את זה בעצמו.

 

 

מרַגלות בחיים של עצמנו הוא קובץ סיפורים, רבים מהם מונולוגים, המעוררים את כל החושים. הדמויות בסיפורים, רובן נשים, קמות באמצע החיים להתבונן פנימה והחוצה, בחיפוש אחר אלטרנטיבה לקיום שהוא מעבר לשׂרידה. כל מה שאיים, ננעץ, חרץ – כל מה שהותיר אותות של מצוקה וצלקות, שנרגעו, אולי, על מי המנוחות של שִגרה שפויה כביכול – תובע עתה את ליטרת הנפש ואת פתרונו האחר, הפנימי יותר. מעבר לזה, אין סיפור דומה למשנהו, אלא באהבת האדם שבהם, ובחמלה, ואין דמות דומה לחברתה, אלא בסירוב העיקש, הנואש כמעט, לרדד את מזיגת הצער-אושר לתבנית בנאלית, מכלילה או שופטת.    

 

מרַגלות בחיים של עצמנו מאת סיגל מושכל, ספרית הפועלים, שנת 2011, 228 עמודים

 

סיפור מתוך הספר מרגלות בחיים של עצמנו:

 

ציפור סגולה

"מישהו ניצב בפתח המדרגות וצעק לעולים אחריו, הגעתי, רואה להרף עין את רפרוף השיער המתנופף…"

יובל שמעוני, מתוך מעוף היונה

6:45

למרות השקט בבית, ואפילו שלקחה, במיוחד, יום חופש, היא מוכרחה לציית לשעון. אי־אפשר לדחות יותר את מה שצריך לעשות. כבר שבועיים שהיא דוחה. והזמן אוזל. היא לא יכולה להישאר ככה, תלויה. היא חייבת למצוא מקום. וזהו. אף אחד לא יעשה את זה במקומה.

 

מושכת את השמלה הסגולה, שנשארה זרוקה על הכיסא, ליד המיטה, זה הכיסא שהילדים מצאו ליד הפחים, והפתיעו אותה, וצבעו אותו בצבעים פסיכֶדֵליים. היא עדיין נקייה, השמלה, אפשר ללבוש אותה גם היום, ודווקא מחמיאה לה מאז שקצת רזתה. וגם הצבע, סגול־כחול, מסתורי, מתאים לה לגמרי לעור, לשיער. עדיף נעליים שטוחות, אולי אפילו הסניקרס עם הפרחים, כי היא תצטרך ללכת לא מעט, לעבור מרחוב לרחוב, מבית לבית. ככה זה כשמחפשים מקום, אין קיצורי דרך. כמו כשהייתה סטודנטית וחיפשה דירה, והסתובבה ימים עד שמצאה מנוח לכף רגלה. היא צריכה להזדרז, הכול ייקח יותר זמן, היא כבר לא איילה־קלת־רגליים, כמו פעם. קשה לִצפות כמה כוח יהיה לה להתרוצץ. היא תיכף תקום, רק עוד כמה דקות.

8:00

היא שוב נרדמה, והמון זמן התבזבז. אבל עכשיו באמת היא סופסוף קמה. מזל שהשאירה את הבוילר דולק. המים חמים מאוד, והיא מפנקת את עצמה במקלחת ארוכה, רותחת, ומשתמשת בסבונים החדשים שטליה קנתה. אחד בריח אפרסק, אחד לימוני. הריחות גודשים את חלל חדר האמבטיה הקטן. אסי לא כאן, ולא יעכב אותה במסדרון, נודניק, לרחרח אותה, כשתצא, עטופה במגבת, ענן אדים בעקבותיה. היא משתהה עוד קצת, חופפת ביסודיות את השיער שגדל פרא, וכרגיל, מקרין נחישות וגם בריאות. גנטיקה טובה. מעולם לא עשתה כלום לטובת העניין. ואותה התסרוקת מתמיד, אולי מאז כיתה ט', גם בגיל ארבעים ושמונה, בלי ספָּרים ובלי צבעים. החלודה שלה, שלא כמו אצל ג'ינג'ים אחרים, טרם דהתה. החברות שלה מתפוצצות. נמאסת, מרובעת, למה שלא תצבעי פעם, ככה, בשביל הכיף, שלא יהיה משעמם. הן מטרטרות והיא שותקת. שתזכיר להן, שעם כל האקספרימנטציות, הן לא מצליחות להגיע לאדום שלה? ששוב תגיד שלה אף פעם לא משעמם? ואם תגיד, מישהו יבין?

 

מול הראי השחוק, שהגיע הזמן להחליף אותו באחד גדול, שאפשר יהיה לראות את כל הגוף, מכף רגל ועד ראש בבת אחת, היא מסתכלת על עצמה. מעבירה אצבעות מלטפות, מהסנטר אל הצוואר, עצמות הבריח, לאט־לאט, מטיילת אל פְּנים השקע שבין שדיה, העור שם רך כל־כך. היא מתחילה להסתרק, וכרגיל, מתייאשת. מושכת קווים מדויקים תחת העיניים, להבליט כמה הן גדולות. העיפרון השחור שקנתה רק אתמול, ארבעים אחוז הנחה בסופר־פארם, בקושי עשרים שקל, עושה את העבודה.   לפני שהיא יוצאת מהחדר, היא מעבירה את עיניה סביב־סביב, תרה אחר גרגרי אבק מיקרוסקופיים, כמו המפקדות בבה"ד 12. היא צוחקת. איך זה שפתאום, כמעט שלושים שנה אחרי, היא נזכרת בטירונות שלה. התקרה מתקלפת, עובש פורח על הפרגים הגדולים שמצוירים על וילון האמבטיה. סדקים על הקירות. הגיע הזמן, שמישהו בבית הזה כבר ייקח אחריות. צריך קצת לסדר. לא נעים להכניס ככה אנשים הביתה. אולי, כשאסי יחזור מהנסיעה הזאת, הוא יטפל בכמה תיקונים. אי־אפשר שתמיד הכול ייפול עליה. היא עסוקה מדי, ואף פעם לא מגיעה לכל הדברים הקטנים. גם היום אין סיכוי שתגיע.

9:05

היא לא תצא בלי התה הקבוע שלה. יפה מצִדם, השאירו לה שקיק אחרון. צריך להוסיף לרשימת הקניות. כותבת גם "אוכל לחיות", כי כמעט נגמר. היא שותה מהר, רפרוף קל בעיתון, שוב קוראת את הגלויה של עידו מהודו, שוק מצולם של בדים, "אמא, חבל שאת לא פה, היית יכולה לקנות לך כמה בגדים שאת רוצה, והיית מפסיקה לקטר שאין לך מה ללבוש" ומשאירה, כרגיל, חצי ספל. אסי משתגע מזה שאפילו לגמור לשתות אין לה סבלנות. מים חדשים בקערה של וַשתי. כלבה זקנה שמנה ומסכנה, בקושי יש לה כוח לקום לשתות. היא ממלאת גם את קערת האוכל של נחמיה, כשיואיל בטובו לחזור משיטוטי הלילה, הוא יטרוף כמו נמר. ארנק. מפתח. בקבוק מים. בשום פנים ואופן לא לשכוח את המעטפות.   יהיה יום ארוך, והשרב יטפס אחריה במעלה הרחובות. הנה. היא תיכף יוצאת. הז'קט הדקיק השחור, בלעדיו קשה לה. בחוץ חוגגים, כמו בכל יום, את פסטיבל העירום. כל הציצים, התחתונים בחוץ, ולה כואב להיות חשופה מדי, מפולשת לכל העיניים. ולא שיש לה במה להתבייש. להיפך, אצלה, כמו בשיר השירים, תאומי צבייה יפים ורעננים, הייתה עומדת לא רע בכל תחרות עם החתיכות. ובכל זאת, היא אוהבת ככה, להיות קצת מכוסה. זה לא ייראה מוזר מדי. כל־כך הרבה מוזרים מסתובבים חופשי ברחובות תל־אביב, אפילו לא ישימו לב אליה. מקסימום, יחשבו שאיזו דוסית ברחה מירושלים, לטעום בהיחבא ממנעמיה של עיר החטאים. גם זה קורה לפעמים בתל־אביב, חטאים, בהיחבא, צחקה לעצמה, ואז נזכרה באיזו דרמה בטלוויזיה שראתה לא מזמן. אישה חרדית שברחה מבעלה המתעלל וקפצה מחלון של מלון בתל־אביב. טוב, זה כבר לא כל־כך מצחיק. היא טרקה אחריה את הדלת וירדה במדרגות בקפיצות נמרצות. מלמטה, מהרחוב, מעיפה מבט אחרון, מצטערת על החלונות ששכחה לסגור, כל החום ייכנס, ובלילה שוב יהיה הבית כמו כבשן. והכביסה כבר יבשה לגמרי. חבל. יהיה לה ריח חרוך אחרי החמסין. אבל גם על הזמן חבל לה, היא לא יכולה להרשות לעצמה לחזור עכשיו. כבר מאוחר. טליה כבר תוריד מתישהו, היא ילדה גדולה, אפשר לסמוך עליה.

9:30

מכת האור. מהר, משקפי שמש, העיניים שלה לא מתאימות לחיים באגן הים התיכון, וגם לא העור, עם כל הנמשים. מזל שהחמסין לא מקיים את הבטחות החזאים ובוחר להתמהמה. נעים. היא רוצה לצעוד מערבה, לבדוק את הרחובות שקרובים אל הים. תמיד הצטערה שלא התאמצה יותר, שלא התעקשה. בסוף הרי היו מוצאים משהו. כל־כך רצתה ים בחלון, ממש־ממש רצתה, אבל כשלא הייתה שום דירה סבירה, התפשרו, כמו תמיד. וקנו את שלהם. אבל די. עידן הפשרות נגמר. היום היא תמצא סופסוף בדיוק את מה שהיא מחפשת. בדיוק כמו שמגיע לה.   הרחוב שקט, והיא פוצחת בצעדים קלילים, נטוית גרון. הכי מתאים היה פשוט לחלוץ נעליים, להסתובב יחפה, כמו בקיבוץ, ימים שלמים. "הי מותק," חתיך על אופניים, מאט קצת, כמעט עוצר, קורא לעברה, "מה זה החיוך שמרוח עלייך, מה את כל־כך מרוצה מעצמך? אולי תגלי לי את הסוד?" צודק, היא מרוצה. אפילו הזר הזה, במבט אחד, חושף את המהות שלה. זה הסוד. היא פשוט אדם מרוצה. לחברות שלה, בשנים האחרונות, היא מתביישת להגיד כמה שכלום, בעצם, לא ממש חסר לה. כל אחת עם הצרות שלה, הגירושים המכוערים של שרי, אצל מיכל הבעיות עם הילדים, הרווקוּת האינסופית של נירה. ורק היא חיה לה בשקט. לא נעים להגיד, היא לא סובלת. הכול בסדר, חוץ מהאוברדרפט הקבוע בבנק, שהם לא מצליחים לסגור. לא ענק, אבל בלתי פתיר. ושניהם עובדים די קשה. אסי מרוצה מהעבודה החדשה, נוסע לא מעט. והיא, כל השנים באותו התפקיד. סולידי. אבל מה לעשות, גם הילדים שלה יתחילו את החיים בלי כלום, כמוה, לא יהיה לה כסף לתת להם ללימודים, לדירה. כולם צוחקים עליה, בעיקר עידו וטליה. איפה את חיה, לא נותנים היום לילדים כסף לדירה, אמא, אנחנו כבר לא בפולניה, הלכנו ארבעים שנה במדבר, אמא, ואנחנו כבר לא בפולניה.   חוץ מזה, יש לה מין כשרון כזה, שהכול יסתדר. וגם מזל. כל הצרות מתפוררות כאבק למגע ידה. אצל כולם בבניין פרצו, ורק אצלה לא. עידו נפל על הראש, ולא קרה בסוף כלום. שני הילדים שלה היו תלמידים טובים, שום בעיות מיוחדות בצבא. נישואים רגועים, חיים שקטים. הסיפור־לפני־השינה לילדים, שהיא הכי אהבה, "הציפור הכחולה", עם מוסר ההשכל הקצת טרחני, שהכול נמצא, בסופו של דבר, אצלך, בחצר האחורית, או בלב. כן, שמענו עלייך, את פשוט מומחית בלהיות מאושרת. תמיד תקועה בחצי הכוס המלאה. את פשוט לא מפותחת, לא סופיסטיקייטד, אמרה לה, בכעס, אחת החברות. נמאס ממך, שחף, אבא שלך בטח הרוס מאיך שיצאת הכי מרובעת, למרות השם שהוא נתן לך. ותסלחי לי, זה לא נורמלי שמאז אסי לא היה לך אף גבר אחר, איך את יכולה ככה, לגמרי פרימיטיבי, אפשר למות מיובש. והיא ענתה בנחת, תמיד בנחת, כשאני רוצה קצת גיוון, אני קוראת ספר, רואה סרט. תעזבי אותי משטויות. לא מחפשת אטרקציות. וגם אַת, אַת לא בכיוון, אל תשלי את עצמך, בעל את רוצה, לא אקרובט בקרקס, בולע אש. נכון. לא סופיסטיקייטד.

אבל עכשיו גם זה נגמר. אי־אפשר למשוך את זה יותר. קץ עידן התמימות. סופיסטיקייטד או לא, היא חייבת, ממש חייבת, למצוא לעצמה מקום.

10:30

איזה יופי של חצר. כמה כריזנטמות וקצת פטוניות, לא משהו מיוחד, וכבר — חגיגה. כשאסי יחזור, אולי הוא, פעם אחת, יפשיל שרוולים וישתול אצלנו בגינה כמה פטוניות. מותק של חצר, אבל הבית מעורר סלידה. החלונות מלוכלכים, חדר המדרגות מוזנח ותיבות הדואר חלודות. לא נעים. לא מתאים לה. היא לא רוצה ארמון, אבל ההזנחה בפרטים הקטנים הורגת אותה. היא תמשיך ללכת, מתחילה להבין שזה לא יהיה פשוט. החלק הזה של תל־אביב כבר עייף, מט לנפול. היא צריכה מקום שיעודד את רוחה. לא כזה. עד שסופסוף החליטה, היא חייבת שיהיה לה נעים. הכניסה בבניין הבא קצת יותר סימפטית, דשא מטופח, רואים שעשו שיפוץ לא מזמן, טיח חדש, שביל מסודר, בטח משלמים הון לוועד הבית. והשיש בחדר המדרגות. לא רע. רק שזה לא בדיוק מתאים לבית. מתאים למקומות אחרים. את זה אסי צריך לראות, כי הוא ממש לא מתמצא בעניינים כאלה. אין מה להגיד. מקום מסודר, אבל חסרה נשמה. מי ששיפץ העתיק מז'ורנל של עיצוב בתים, בלי לתת מהלב. היא מופתעת מעצמה על הפדנטיות החדשה. מסתבר שגם בגיל ארבעים ושמונה את יכולה, פתאום, להיות מופתעת, ולא רק מהעולם, גם מעצמך.   מרוב שמיהרה, בבוקר, שכחה לקחת כדור, והכאב כבר זוחל בתוך גופה. לא טוב. הכאב הזה יאט את הקצב שלה. אולי כדאי להיכנס לאחת החנויות הממוזגות. היא למדה שכואב לה פחות במקומות קרים. היא נושמת עמוק, מבקשת מהמוכרת שלא תסגור את המזגן, למרות שקפוא, והיא רועדת. חנות מקסימה. לא יקרה במיוחד. צבעים יפים, בדים אווריריים, כמו שהיא אוהבת. היא הייתה קונה לעצמה את השמלה הפרחונית, הקצת שקופה. המחשוף הזה מתאים לה, מבליט את הצוואר. חבל שאין במידה שלה, וזאת שהיא מדדה תהיה גם קצת קטנה על טליה. אל תדאגי, המוכרת מנחמת אותה, נקבל בשבוע הבא. חבל. טליה הייתה מתה על השמלה הזאת. היא כמעט מתפתה לקנות חצאית, ורק ברגע האחרון מוותרת. קצת דחיית סיפוקים. נזכרת באוברדראפט. חבל על הכסף. אסי, בטח יבזבז המון כסף, כרגיל, ויביא שטויות מלונדון. כל הבית מלא בשטויות שאנחנו לא צריכים. ובכל זאת, אולי חבל שהפעם ויתרה. כי היום זה היום שלה. היא צריכה להיראות היום במיטבה.   אחרי שהתאוששה, יש ברחוב עוד שני בתים שהיא רוצה לבדוק. מקרוב. לראות את כל הפרטים, לא להתעצל, לבדוק עד הסוף. בעניינים כאלה חבל להתרשל. בערך מול הבימה, יורדים כמה מדרגות ממפלס הרחוב, גינה אפלולית, סבך של חוטמיות זיפניות, קומת אדם. איזה מטורף לבוטניקה ארגן לעצמו, כבר לפני שנים, ג'ונגל בגינה. עידו היה מודד את עצמו, כל שנה, לראות עד לאן הוא מגיע לחוטמיות, עד שבוקר בהיר אחד הסתבר שהוא השאיר אותן, כמו שהשאיר אותה ואת אסי, לגמרי מאחור. ויש עוד בית נחמד בפינה, שזכור לה. היא תבדוק. בית יפה, עם פיתוחים במעקות של המרפסות, ומתחת לגג יש פסלים קטנים, מין גרגולים, כמו באירופה. קצת מפחידים. זה לא טוב. היא תראה אותם ותברח בבהלה. אסור שתברח. היא צריכה מקום שתרגיש בו בטוחה. אבל גם שיהיה יפה. בהחלט מגיע לה בית יפה. מגיע לה. אחרי כל השנים האלה, שהתנהגה בדיוק כמו שחינכו אותה ולא ביקשה לעצמה שום מותרות, הפעם היא רוצה שזה יהיה כמו שצריך.

12:00

לא פלא שהיא רעבה כל־כך, וגם צמאה. מהבוקר לא בלעה כלום. מיץ אשכוליות סחוט, זה מתאים. מפוגג את התחלת הבחילה. וגם הפלאפל. ריח מגרה, ומין פה־פתוח מתעורר אצלה במעמקי הבטן. את הלאפות הם אופים במקום, וגם את הכדורים הוא מטגן עכשיו, "במיוחד בשבילך, עַיוני." היא מבקשת חצי מנה, אבל נענית לשידוליו, ועם המנה היא מתיישבת על הספסל. ארלוזרוב פינת משהו, ליד מספרה של גברים צבועה ורוד. אולי תיכנס להסתפר קצוץ, כמו שלפעמים מתחשק לה והיא מתה מפחד? בבית ממול, במרפסת, מישהו תלה סדינים עם הדפס סופרמן. קצת מפתיע. כלי מיטה של גדולים, סדין זוגי, לא כמו אלה עם הקומיקס, שעידו אהב בילדותו. אפשר לקנות לאסי, ליומולדת, לשבח אותו על ביצועיו. הוא בטח היה מסמיק או נעלב, התינוק הזה.

 

היא מתנתקת מהרהוריה וקוראת, לא אכפת לה שהטחינה נוזלת על הדפים. עמוס עוז… נשארו לה רק כמה עמודים אחרונים. קצרת רוח, היא מוכרחה לגמור את הספר. היא תשב ותקרא עכשיו, עד הסוף. מסכנה אמא שלו, שלא זכתה לראות את הבן המוכשר שלה כותב ככה. הוא הבין כמה נואשות היו שעותיה האחרונות, איך "הכול נראה לה משומש, מרופט, עגום, כמו חיקוי של מה שמקורו הראשון היה עלוב ואומלל בעיניה. הכול נראה לה ראוי וזקוק לרחמים, אבל רחמיה שלה כבר אזלו." אי־אפשר לחיות, כשנגמרים הרחמים, וכשלא מצליחים יותר לראות את היופי. אין טעם לחיות ככה. היא נאנחת, סוגרת את הספר ומצמידה אותו אל חיקה. אחר־כך נוברת בתיק, מחפשת טישיו, שכנראה שכחה, והדמעות משפריצות. ואז, מול ראי עגול, כמו של בובות, ששלפה מנרתיק קטן, היא מתקנת את הפס. כמה חבל. לו יכלה לשבת איתי כאן, עכשיו, על הספסל הזה. הייתי מראה לה כמה הכול יפה, יום צלול כל־כך, אור ים־תיכוני צובע בעזוּת בתים ומדרכות ואנשים, שילובי צבעים כמו בציור של ילדים. ורוח. נעימה. אם אמא של עמוס עוז הייתה יושבת כאן עכשיו, היא לא הייתה בוחרת למות. לא ביום כזה. היא הייתה בוחרת לא למות.

12:40

היא צריכה בית גבוה. על הגובה אסור לה להתפשר. אולי בית עם מרפסת גג. כמו ברחוב לסל, ליד נמל תל־אביב. אולי אפילו דירת גג ממש. לו הייתה, למשל, ציירת, הייתה מארגנת לעצמה מזמן סטודיו על הגג. אטליֶה. אף פעם לא היה לה מקום פרטי לממש בו את כִשרונותיה הכמוסים, הכשרונות שאף אחד לא מכיר, גם לא אסי. תמיד חלמה על דירת גג, עוד כשהייתה סטודנטית. דירת גג קטנה, חתולים, עגבניות ופלפלים ובצל ירוק בקופסאות פח, לילות כוכבים. בחלומות הנועזים שלה הופיע לפעמים פנטהאוז ממש, מוקף בצמחייה של מִינִי יער טרופי. כמו אצל יואל ורינה, על הגג שהם ירשו מהדודה המיליונרית. היא אהבה להתארח אצלם, אפילו התגברה על הבחילה הבסיסית מאירועים חברתיים נבובים, ובאה גם למסיבות ההמוניות שרינה הפיקה פעמיים בשנה. הייתה יוצאת אל המרפסת, עוצמת עיניים, חולמת יערות גשם, והיא ציפור גדולה, דואה מעל הצמרות. עד לאותו ערב, שיואל ראה אותה בצאתה, חמק החוצה אחריה, מצא אותה שקועה באחד החלומות, והגזים קצת. ומאז לא הלכו לשם יותר.   ברחוב הזה הבתים קצת נמוכים, ואין שום מרפסות על הגג. חבל. היא אוהבת את הרחוב הזה. בעיקר את הבית שצבוע בחרדל ובקרם, כמו ברובע העתיק באתונה. אבל הנה, כאן, יש מין חדר צדדי על הגג, שעולים אליו במדרגות נפרדות, מהצד, לא מתוך חדר המדרגות. איך היא תסתדר? איך היא תעלה עם פחד הגבהים שלה, שלא הצליחה להיפטר ממנו אף פעם? חבל. זאת פינה נהדרת. היה יכול להיות מושלם. בעיקר אחרי הצהריים, כשהרוח תביא הנה את ריח הים, ותעטור כתרי אצות לשְׂער הנערות. הכוך הזעיר של הסנדלר מזכיר לה סיפורים של סבתא, והנה, גם חנות הממתקים של יוכי. היא כבר כל־כך זקנה, כמעט מתפוררת. עידו לא הסכים לקנות כאן כלום, אפילו לא ארטיק. הוא הוכיח לה, בציטוטים, נתמך גם באיורי הספר, שיוכי היא מכשפה שבטח אוכלת ילדים. לא עזרו ההסברים שלה, שיוכי באה לארץ לבד, אחרי כל הצרות, שהיא אישה בודדה וקצת מסכנה. וכדי לפצות את יוכי, ואת עצמה, הייתה מקפידה לקנות משהו, תמיד, אפילו אם לא ממש צריך. גם עכשיו. "אני בסדר, יוכי. כן, הילדים בסדר. כן, אני עסוקה. את צודקת, יוכי, העיקר הבריאות. כן, אף אחד מאיתנו לא נהיה צעיר יותר. תשמרי על עצמך." היא תקועה עם הטילון הדביק מדי, המתוק מדי, וטיפות לבנות שנוטפות ממנו מתערבבות עם אלה שזולגות ממנה.

באחת הכניסות, קומה שנייה מימין, שלט. אותיות עגולות, כתב של ילדים, "דירה להשכיר". 'בעמק יפה בין כרמים ושדות…'. עידו היה פְריק של לאה גולדברג, ידע הכול בעל־פה, היה מדקלם את השורות החרוזות, באופראיות, מול הקהל הנאמן באוטובוס, ממרום מושבו בעגלת הסוּפר או ממעמקי גלגל הברווז בברֵכה. כשקצת גדל וקרא בעיתון לילדים שלא היו לה ילדים ושהיא מתה ממחלה קשה, הוא בכה עליה כמו יתום על אִמו־יולדתו. ואולי מזל שלא היו לה ילדים, ושהם לא היו צריכים לראות אותה דועכת ומתכערת, הסרטן אוכל אותה מבפנים והיא הולכת ואוזלת.

 אולי כדאי להיכנס, לעבור מדירה לדירה, לבדוק אם השכנים טובים בעיני? גרה כאן אחת, מאופרת בכבדות, הציצי מתפרצים לה מהחולצה הפצפונת, קוקייה מפקירה בנים, כמו שוש'קה הזונה מהרחוב של אבא, כשהיה ילד, לפני שהגיע לקיבוץ. בטח באחת הדירות, באפלולית, שוכבת תרנגולת שמנה. מעניין מיהו שתלה את המסמר, קבע את השלט בקיר. והמטבח? מעניין איך המטבח. כמו אצלה, מלוכלך? באמת, הגיע הזמן להשתלט על הזוהמה. מוגזם. אפילו הג'וקים הפסיקו לבוא, מרוב שלא נעים להם. צריך לעשות סדר בארונות, שאסי יזיז ת'תחת ויזרוק את כל הקופסאות שנחות שם, מעלות אבק, בערך מימי המנדט. הגיע הזמן להעיף את כל מה שלא עשו בו שימוש כבר שנים, ומן הסתם, כבר לא יעשו. בלעבוסטע גדולה היא אף פעם לא למדה להיות. חבל על החיים, לבזבז אותם, ככה, על ניקיונות ועל סדר. את האמנות הזאת היא, כנראה, כבר לא תלמד. לא בגלגול הזה.

2:45

הרגליים הורגות אותה. וגם נפל עליה פתאום מין דכדוך. כל הרחובות שעברה בשעה האחרונה הכמירו את לִבה. עזובה כזאת, הכול מתקלף, מלוכלך. לא מה שדמיינה. אבל אסור לה להתייאש. עוד בית אחד, בוגרשוב פינת פינסקר, ואז תעשה הפסקה, תשב ליד אחד משולחנות הפורמייקה הירוקה בחומוסייה הקטנה, ותזמין משהו. אבל קודם, תיכנס אל הגינה של הבית הזה, שהיא מכירה. היה יכול להיות נחמד לגור מעל חנות החזיות של אדֶלה. כבר שנים שלא נכנסה אל החדרון של הפולנייה המיניאטורית. הכול היא מתקנת בַּמקום, צ'יק־צ'ק, במכונת התפירה הממושמעת, עם דוושת הרגל, מניעה את רגליה במחזוריות, כמו נגן עוגב בכנסייה כפרית. מזמן לא הייתה כאן. בטח אף אחת כבר לא נכנסת. חזיות כבר לא קונים בבוטיק, סתם בסוּפר, יחד עם הקוטג' והצנוניות. אולי את כל הלקוחות נשא הרוח, ולאדלה כבר אין פרנסה? אולי היא כבר לא עובדת, אולי היא סגרה? או שסתם שלאף שטונדה? כי בוויטרינה המאובקת מונחות חזיות שנראות עכשוויות, כמו זאת, האדומה, המפוארת. כזאת חזייה היא הייתה צריכה, שיכולה לשגע את אסי כמו סמרטוט אדום מול השור, עד שיהיו מוכרחים לחבר אותו לבלון חמצן. גם ככה הוא לא עומד בזה. מול הציצי שלה, תמיד משתחררת החיה שבו. אסי התינוק. אסי המסכן. תמים, מעופף כזה, ולא שם לב. לכלום. גם לא הפעם. אין לו מושג מה קורה פה. אין לו צל של מושג מה עומד לקרות. הוא לא יודע מה עובר עליה. אולי עדיף ככה. מרבה דעת מרבה מכאוב. ואסי לא טוב בדאגות ולא בכאבים. תיכף מתמוטט.   אל הרופא היא הלכה לבד, בלי אסי, אפילו שהוא חבר של אסי מהגרעין, והיא מכירה אותו שנים. היא חיכתה שאסי ייסע, קבעה תור ופִקססה לקליניקה את כל הניירת. האולטרא־סאונד, הדו"ח מהממוגרפיה. הכול. שורות של אותיות מודפסות, כשהמילה "חיובי" מרוחה ביניהן בזחיחות, כאילו זאת תוצאה במבחן אישיות, האישיות שלה, האופי שכל השנים אמרו שיש לה. "חיובי". הרופא קבע לה להיות אחרונה באותו יום, וכשהגיעה הוא חיכה לה. מהרגע הראשון, אחרי שחיבק אותה והזמין אותה לשבת, לא הסתיר דבר. דיבר ודיבר, לא הפסיק להיאנח. שזה סתם. כל־כך סתם. כזאת טיפשות. הרי אף פעם לא הזניחה, לא דילגה על אף בדיקה, אף פעם לא דחתה. וסתם ככה, פתאום. לכי תביני את ההיגיון בעולם הזה. אין שום היגיון בעולם המסריח הזה, ככה הוא אמר לה. אני לא אשקר לך, אחותי, אגיד לך את כל האמת. מה אחותך, מי אחותך? היא רצתה שהוא ידבר אליה כמו מבוגר. את, עם החיוניות שלך. מה הוא מבין בחיוניות שלה? אני מכיר אותך. עאלק מכיר, רואה אותה בקושי פעם בשנה. וסבלנות יש לך, ועם התמיכה של אסי ושל הילדים, אולי נצליח. אסי בכלל לא יודע ואת הילדים היא לא רוצה, בשום אופן, להדאיג. היא שמעה את עצמה צועקת: זאת רק אני. עכשיו זה הסיפור שלי. דבר איתי. רק איתי. הוא קם שוב וחיבק אותה חזק. תשמעי, חמודה, מוכרחים לכרות. מייד. אין חכמות. לא הייתי מחכה, אפילו לא יום. הייתי מחפש, דחוף, חדר ניתוח, ומכניס אותך. התהליך נורא מהיר אצלך. ננתח, ואז, יש שִחזורים. לא היית מאמינה כמה יפהפיות שאת מכירה, דוגמניות, מסתובבות בעולם עם פרוטזות כאלה. יש אצלנו מומחים, יעשו לך אפילו יותר יפה ממה שהיה לך. לא שלאלה חסר משהו, צחק וקצת הסמיק. ואף אחד הרי לא יראה, רק אַת ואסי.

 

אבל זה לא כל הסיפור, הוא המשיך אחרי הפסקה, בורר מילים, שולף אותן אחת־אחת, כמו במשחק הסוכריות שמתחבאות בקמח. אני מודאג מהמיקום, וגם מהזן הזה, הוא אגרסיבי במיוחד. גם אחרי שנעשה הכול, נצטרך להמשיך ולהילחם. נילחם. על מה הוא מדבר? זה לא בשבילה, מלחמות. היא טובה בדברים קטנים, לא באקטים הירואיים. אני לא רוצֶה למרוח אותך עם הסטטיסטיקות, אבל נילחם ונקווה שנצליח. לכי הביתה, מתוקה, תנוחי קצת, תשני על זה, תדברי עם אסי. ותתקשרי אלי, אפילו באמצע הלילה, אל תהססי, אני פה, את יודעת שאני פה, אם את רוצה לשאול משהו. לדבר.   אין לה עם מי לדבר. רק עם עצמה. עכשיו זה רק בינה לבינה. לא בעל, לא ילדים, לא חברות. כלום. אסי נסע לשלושה שבועות, אחרת הייתה רצה הביתה ולא מצליחה להחזיק את הסוד, אפילו לא לרגע. הייתה רואה אותו, ותיכף מתחילה לבכות. והוא לא היה נותן מנוחה, מכרכר סביבה, מוציא אותה מדעתה, חונק אותה מדאגה ומאהבה. הייתה מתה. אין לה כוח לזה. היא לא בנויה לזה. וגם לא לעיניים השואלות של הילדים, לפה של טליה שמתקמר בפינות, ואז היא מסתגרת בחדר שלה לימים שלמים, מקופלת כולה. וגם לא לרצינות הבוגרת של עידו, אמא, את צריכה משהו, אני יכול לעזור לך במשהו, הקול העמוק, עיני הדבש המלאות תוגה, לא יכולה, גם ככה, תמיד, גורל העולם על כתפיו.   לא רוצה. לא רוצה שיתקעו בה מחטים, שיעשו עליה ניסויים, שישחיזו עליה את הסכינים שלהם. לא רוצה שיחתכו אותה, ולא שיחפרו בתוכה, ולא שידחפו לה סיליקון לתוך הגוף, ולא שיתפרו אותה בתפרים גסים, החוטים יבצבצו מהגוף כמו תולעים מגעילות. העור שלה כל־כך חלק. שלא יקלקלו לה אותו. לא רוצה לפחד לעמוד מול הראי, לראות את עצמה, איך, לאט־לאט, נעלמות לה הלחיים של ילדת תנובה. לא רוצה את הבחילות ולהקיא ולהצהיב כולה. ושינשרו לה כל השערות, ושיתייבשו השפתיים ויתחילו לדמם, והעיניים, ושהעור יכאב כמו אחרי כווייה. לא. לא רוצה שטפי דם בכל היד, מהאינפוזיות. לא רוצה קטטר, לא רוצה שיכאב לה, לא רוצה לפחד כל־כך, להתעורר בלילות שטופת זיעה, מסויטת. גם לא רוצה שירחמו עליה. ולא מתאים לה, פתאום עכשיו, ללמוד להילחם. שהעולם פתאום יתהפך. כבר התרגלה. התרגלה גם לעולם וגם לעצמה והיא יודעת מי ניבטת אליה מהראי, היא בסדר, ומה פתאום שתתחלף לה. כבר שנים עם אותה תסרוקת ובלי לטשטש את הג'ינג'ים על הפנים, אותם הבגדים, אותו פס שחור סביב העיניים, ככה. רגיל. בלי כל השטויות. טיפשית ומרובעת, אבל מכירה את עצמה. בלי סיגריות, בלי סמים, בקושי חצי כוס בירה, פעם ביובל. oldfashioned, סתם אחת, בסדר כזאת, סקס טוב, פחות או יותר בתנוחות הרגילות, בלי התרגשויות מיותרות. תמיד אמרה שזאת, כנראה, סגולה לבריאות — לא להתרגש יותר מדי — אמרה וצדקה. הרי אף פעם לא הייתה חולה, אפילו לא שפעת. עד המחלה הזאת. וגם היא כל־כך מהר, לא הספיקה, וגם לא תספיק להתרגל אליה.

היא ממלמלת, לוחשת לעצמה: "לא רוצה להתרגל. מסובך מדי בשבילי. אולי הייתי מפונקת כל השנים, אולי צריך לשלם על הבזבזנות הזאת של סתם להיות שמחה, אחת שלוקחת את הכול פשוט, בלי לשאול יותר מדי שאלות. אז גם עכשיו. לא רוצה לשאול יותר מדי שאלות. שיהיה הסוף. וזהו. אני רוצה למות ככה. שלמה. כמו שאני. כמו שתמיד חייתי. שלמה. ככה גם למות. הכי מתאים לי." עכשיו כדאי לחצות את הכביש. אולי הבית הזה, כן, הבית הזה נראה לה מתאים. מרפסות נהדרות, גרניום אדום בחלון למעלה. אנשים שיש להם טעם, סידרו שלט מאריחים ארמניים. אולי זהו זה. פה יהיה לה שקט. אבל לא. אי־אפשר. היא לא תוכל לעמוד בזה. אין שום סיכוי שתצליח לשאת את ריח השתן מהסִמטה. זה בלתי נסבל. היא לא יכולה. יש עוד זמן. ויש לה עוד כוח. יש עוד בתים. היא עוד לא מתייאשת. היא תמצא. היא רוצה את הבית הכי יפה, עם הנוף הכי יפה.

4:30

בכל זאת חם. כמו שאמרו. או שהיא מזיעה כל־כך בגלל ההליכה הזאת? טעות חמורה, לא לקחת כובע ביום כזה. היא רוצה לנוח קצת. היא יכולה להרשות לעצמה, עד עכשיו הצליחה לעמוד בזמנים, והיא אכן מתקדמת לפי התכנית. מותר לעשות הפסקה קטנה. חנות ספרים. כריכות יפות, ריח של נייר טרי. יש כמה ספרים חדשים שהיא מתה לקרוא, אבל הם ארוכים כל־כך, בעיה למישהי כמוה, שיש לה קוצים בתחת, אחת עם פתילים קצרים. אחת שתמיד חותכת מהר וסוגרת עניין. לכן עזבה את הקיבוץ, כשלא רצו לאשר לה לימודים, וחתכה עם יואב, כשהבינה שהוא לא רוצה ילדים, וברחה מאמירי, כשראתה שהדפרסיה שלו גדולה עליה, ועשתה הפלה, בלי להתייעץ עם אף אחד, והפסיקה את הלימודים — המנחה שלה חשב שהיא לא שפויה — כי הבינה שזה לא בשבילה. בלי חכמות. אין אצלה חכמות. ככה גם הכריחה את אסי להתפטר מהעבודה, אחרי שהתברר שדופקים את החבר הכי טוב שלו. וככה גם לא יכלה להמשיך עם מיכאל, היא לא הסכימה שהוא יבגוד באשתו, למרות שהכול כבר היה הרוס ביניהם ממילא, עוד לפני שהוא פגש אותה. היא נזכרת ונאנחת. כמה שהיא אהבה אותו. כמה רצתה אותו, כל־כך, וגם ידעה שבסוף הוא יתגרש. אבל היא לא יכלה לשאת את המחשבה שחורבן הבית הזה יהיה על אחריותה. קמה והלכה. שבועות נשאר לה הריח שלו בנחיריים, והיא בכתה והפסיקה לאכול והתגעגעה, ונשבעה שלא תתאהב יותר. לעולם. אבל אז, די מהר, הגיע אסי. אסי השקט, הביישן, פשוט כזה, מתוק כזה, והמיס את לִבה עם אנפוף הארנב שלו, והיא הפֵרה את כל נדריה.  אבל עכשיו הוא לא כאן, אסי. הם לא כאן, המלאכים השומרים שלה. זה המזל שלה. אם הייתה פוגשת את עידו בבוקר, הלום שינה בדרך למקלחת, מחייך חיוך קטן, עושה לה תנועות של השתחוות, או אם טליה הייתה עכשיו, למשל, ברגילה, מתפנקת, "אמא'לה, בואי נלך לקנות חולצה, אולי נחפש נעליים. אמא, פתחו מקום חדש של גלידה," אולי לא הייתה מצליחה. ואסי, איך אפשר להיפרד מאסי, מהבלגן שלו, מהמטבעות שנושרים לו מהכיסים, מאיך שהוא לא מוצא את הבן־זוג של הגרב. והלחיים האדומות שלו, והשערות הבהירות־כמעט־שקופות של הגבות. והריח. ואיך, בלי המשקפיים, גורון עיוור, הוא מגשש את דרכו אל הפִטמה שלה. היא הייתה נשארת תקועה איתם. בטוב וברע. הייתה חייבת לעמוד בכללי החוזה, כמו, שלא עוזבים את הבית אחרי כל־כך הרבה שנים. אבל שלושתם לא כאן. הפעם, אלוהים יודע איך זה קרה, הם נרדמו בשמירה. שלושתם, שאף פעם לא זזים ממנה, פתאום השאירו אותה לבד, בלי השגחה. הם, כנראה, לא יודעים עם מי באמת יש להם עסק. ועכשיו היא חופשייה, סופסוף חופשייה, כמו שמזמן לא הייתה. קלה כציפור.  היא רוצה להישאר ככה. לא רוצה להיות מקולקלת, ומגעילה ומרוטה ומצומקת. היא רוצה שככה הם יזכרו אותה. ככה. לפני שהחיים מתחילים להתנדף ממנה, לפני כל הייסורים. שיזכרו אותה, כמו שהיא נראית בתמונה האחרונה שטליה צילמה במצלמה החדשה. "את נראית נהדר, אמא, כולם חושבים שאת אחותי הגדולה. אני לא מוותרת לך, אמא, כשאני משתחררת, אנחנו נוסעות להודו. אני יודעת שתמיד רצית ולא הספקת. ועידו יפגוש אותנו איפשהו, כמו שדיברנו לפני שהוא נסע. זה לא יקר, ותיקחי חופש מהעבודה," מציירת את כל פרטי הנסיעה, אורות קטנים מרצדים בעיניה, לא סיפרה לה. עידו הודיע שהוא חוזר. עם החברה החדשה. הם מתכננים להגיע תוך כמה שבועות, מקסימום חודש. היא רוצה ללמוד, הוא רוצה להיות איתה. זה טוב. עיתוי מושלם. ככה הוא לא ממש צריך לקצר את הטיול. זה טוב. היא מרוצה.

נהיה מאוחר. אולי בכל זאת קצת נמרחה עם הזמן. צריך כבר להחליט. אולי כדאי לקחת אוטובוס ולבדוק, בכל זאת, את הבתים בשדרות רוטשילד? יש אחד מרהיב במיוחד, באוהאוס לדוגמא. שיפצו שם. מחזירים לתל־אביב את הקסם. זה בית יפה וגם גבוה, כמעט מושלם. זה הבית שהיה יכול להיות הכי מתאים לסיפור שלה. לא, לא טוב, רחוק מדי. היא רוצה, בכל זאת, את אחד הבתים כאן בסביבה. היא צריכה לראות את הים, מקרוב. וגם להריח אותו. את הים היא חייבת. אחרת, איך יהיה לה אומץ לכל זה —

5:35

אפשר כבר להסיר את משקפי השמש ולראות את העולם בלי מתווכים. יש כאן המון חתולים ברחוב הזה. רעבים. מאז שהפחים סגורים ומסודרים, חתולי הרחוב בדיאטה. אולי תקנה קצת שאריות אצל הקצב, לפני שיסגור, ותיתן להם. וגם הקבצן עוד כאן. גם הוא רעב. כל־כך הרבה רעב יש בעולם, קשה לראות. עד היום, טליה שלה, כבר גדולה, מפחדת לשים לו מטבעות בקופסת הפח, כאילו שהייאוש מדבק. ובכל זאת, למרות הריח המגעיל מאצל הקצב, והקבצן, והעיניים של החתולים, הזבות מוגלה, הרחוב הזה כל־כך יפה. אולי זה הקסם החנוך לויני, שאף פעם לא יכלה לעמוד בפניו. עצב העולם. רקע מתאים בשבילה. תפאורה מושלמת. ונראה לה שזה גם בדיוק הבית. באוויר עומד עכשיו הריח הנכון. נדמה לה שהנה, זהו, היא הגיעה. היא רק צריכה להתקרב ולראות שהיא לא טועה. זה חייב להיות מושלם. הפעם, בלי פשרות. היא צריכה לבחור נכון.  היפהפייה הזקנה הזאת, בטח הייתה רקדנית או שחקנית באיזה תיאטרון במוסקבה, עצרה מלכת, נעצה מבט, הנידה ראשה, צקצקה בלשונה. היא ראתה לתוכה, היא הבינה מייד. אולי כבר כולם רואים עליה. סימן שהיא צריכה למהר. כן. אין כל ספק. זה הבית. כאן הייתה שמחה לגור, למשל, בדירה העליונה, הפינתית, מימין. נוף אל הים. וגם הגג. מתאים בדיוק. צריך לקוות שלא גרה כאן איזו ייקית זקנה, כמו אצלם בבית, אחת שמחזיקה את המפתח לגג, אקט אנטי־דמוקרטי להחריד, ולא נותנת לאף אחד. היא צריכה פרטיות, הגברת, בזמן שהיא עושה לגוף המצטמק, זה שידע ימים זוהרים יותר, אמבטיית שמש. חס וחלילה. רק לא זה. גג נעול ידפוק לה עכשיו את כל התכנית. מהר, כי עוד מעט השקיעה, וצריך לארגן הכול לפני שהשמש תשקע.

6:55

בינתיים, עד שתתארגן, היא מעדיפה שלא יראו אותה. חבל שאי־ אפשר להיכנס אל תוך אחד מעציצי הענק האלה, להמתין שם חפונה בבטן הז'ארה. אבל גם ככה זה בסדר. אף אחד לא רואה אותה מאחורי העציץ הגדול. עכשיו היא פושטת את הז'קט ומקפלת אותו, מניחה עליו את הנעליים. היא יושבת על רצפת הגג ישיבה מזרחית, קוראת את כל המכתבים שכתבה כמעט כל הלילה. מכתב נפרד לכל אחד מאהוביה. אל המעטפה של טליה היא מכניסה עכשיו גם את הטבעת, שהיא מסירה מהאצבע, וגם השרשרת עם החרוזים האדומים, שהן קנו יחד בפראג, ושעד לפני רגע היא ענדה לצווארה. וחוץ מזה, יש פתק עם הסברים, בכתב גדול וברור. לראשון שימצא אותה.  היא רשמה שם, בלורד אדום, את מספרי הטלפון של שרי. רק עליה היא סומכת. יש מכתב מיוחד לשרי, עם כל ההנחיות המדויקות. מה צריך לעשות בבית, איפה להשיג את טליה ומתי, ואיזה אוכל לבשל לה, כדי לפתות אותה לצאת בסוף, אחרי שלושה ימים, מהחדר שלה. וגם מספר הטיסה של אסי — הוא מגיע מחר בלילה, וצריך לחכות לו בשדה התעופה, לקבל את פניו, לפני שיתפוס, כהרגלו, מונית, ולחבק אותו, ולהחזיק לו את היד כל הדרך. ושרי תיכנס איתו לחדר בבית החולים, לזהות אותה, ישנה שנת־ישרים, מכוסה, אחרי שכבר סידרו אותה, הכינו אותה לקראתו. שרי תדע איך לאתר את עידו. היא תדע מה אומרים לו. עידו המתוק, הגיבור שלה, יחזור מהודו עם רַסטות וזקן. רק על כתפיה של שרי הוא ירשה לעצמו לבכות. יללות קטנות בהתחלה, ואחר־כך צרחה ארוכה, אבודה, זאב שנואש מלמצוא את חברי להקתו.   לולא התביישה משרי, שגם ככה חושבת שהיא קצת מפגרת, הייתה כותבת לה איך כל אחד מהם אוהב את החביתה שלו. מברזל היא עשויה, האישה הזאת. ועכשיו זה בדיוק מה שהם יצטרכו. שמישהו ייקח עליהם אחריות, יעשה להם סדר. מישהו שיכריח את אסי להחליף חולצה ולהתגלח, ויזרוק להם, בשבועות הראשונים, את המלפפונים שנרקבו במקרר, וישפוך את החלב שהחמיץ וישקה את הנענע באדנית. מישהו שיוודא שיש סבון במקלחת, ומשחת שיניים. היא תבוא אליהם הביתה, שרי, כל ערב, תרעים עליהם בקולה, "תגידו לי, השתגעתם? הקבר לא פה," ותדליק את כל האורות ותשמיע להם מוסיקה ותפתח חלונות, שלא ייחנקו שם.   זה יהיה עוד מעט, אחרי שהשמש תשקע. עוד פעם אחת צריבת הלב. ואז, אפשר. חדר מלחמה קטן הקימה לה על הגג, מאחורי העציץ. כמו גנרל. וכמו צבא של חייל אחד, הכול ערוך ומוכן לפניה. נשארו לה מספיק מים. היא תיכף תבלע גם את כל הכדורים. היא קראה באינטרנט, וחישבה במדויק, כמה זמן יעבור עד שהלב ירקוד בפעימה אחרונה. כמו עם הכלב, כשכבר לא היה מה לעשות — אותו החומר, רק יותר לאט, כדי שתספיק לעשות הכול. ככה לא יוכלו להציל אותה, גם אם, במקרה, זה לא יצליח.  הם יתאספו סביבה, על המדרכה. הזקנה ממול כבר סופקת כפותיה, אוי ויי, אוי ויי. שני בחורים צעירים יתלחשו, או יקללו את החיים האלה. המעגל סביבה ילך ויגדל, עד שמישהו יתעשת, יעלה אל הגג, ושם הכול יחכה, מסודר. הבגדים שלה, המכתבים, התיק שלה. וגם הספרים. עמוס עוז, שחבל שלא הספיקה לגמור כבר אתמול בערב, כי הייתה כותבת עוד מכתב אחד, שישלחו אליו לרחוב נוף בערד, והייתה מודה לו על הספר, ומשתתפת בצערו על אמא שלו. וגם 'מעוף היונה', שאהבה מאוד, עם המשפט, שלא התאפקה, ושסימנה בעיפרון הלא מחודד, הראשון שמצאה: "מישהו עישן כאן, מישהו שתה כאן, מישהו לעס, מישהו מחה את אפו, מישהו ניצב בפתח המדרגות וצעק לעולים אחריו, הגעתי, רואה להרף עין את רפרוף השיער המתנופף…"

7:22

אבל רק רגע. שהתכנית תחכה. רק עוד רגע. עכשיו, היא רוצה לשיר. זהו אולי הדבר האחד שהחמיצה בחייה. לו רק הייתה מאמינה בעצמה קצת יותר, הייתה שרה, ברצינות, כמו במסיבת סיום י"ב, כמו במבחנים ללהקה הצבאית. קיבלו אותה, אבל היא החליטה שהיא לא מספיק טובה. עכשיו זאת ההזדמנות שלה. הופעה אחרונה. גראנד פינאלה. היא קמה ממקומה, עמידה יציבה, רגליים על הקרקע, תנוחת גורילה, כמו בחזרות של המקהלה. יש רוח והכביש די הומה, ממילא לא ישמעו אותה. היא מתחילה בשקט, קולה צלול: מיהו המיילל ברוח / והרוח בו. מיהו המיילל, החתולים התחילו את הפסטיבל הקבוע. כמה רחובות מכאן, גם נחמיה שלה, בטח בוכה לחברות שלו, ברגע זה ממש, לא יודע, שייקח זמן עד שמישהו יתעניין בקערת הפלסטיק הריקה על השיש, מיהו שהשאיר פתוח את דַּלְתֵי לבו. / מיהו, מיהו, שמא שמא כלב, / נד על הדרכים, / הן תמיד, תמיד / בלילה דֶלֶף / הכלבים בוכים. וַשתי שלה, הזקנה והטובה, בת־ברית נאמנה, תנבח בזעף על הבאים, לא תבין על מה ולמה מטרידים את מנוחתה, ומה כל המהומה הזאת.

 

היא שרה, מולה השקיעה. שבע עשרים ותשע. היא קראה בעיתון, הבוקר, שהשמש תשקע היום בשבע עשרים ותשע. כתום זועק, כמו אצל מונק, חותך את השמים בפעם האחרונה. והים? הערב הוא אפל במיוחד. מעניין אם הדגים מרגישים למטה את האפלה. ויש שם ילדים, עוד נשארו על החוף, רודפים אחרי קרני האור האחרונות, וגם אחרי כדור או עפיפון, כבר קצת קשה לראות. נדמה לה שיש שם גם כלב אחד, אולי שניים. בנאליה משובחת. כמו שתמיד אהבה, ממררת בבכי בכל סרט אמריקאי.   היא ממשיכה לשיר, מתיבה לתיבה הקול שלה יציב יותר, ומתחזק:   ואולי זאת הרכבת, שם בערבה,  שגזלה מן האוהבת את מאהבה ואולי, אולי אולי זה ילד שנולד עצוב  שהייתה, הייתה לו אם אומללת  והלכה בלי שוב.

טליה שלי, גם אמא שלך עכשיו הולכת. כי אמא שלך לא יודעת להיות אומללה. את תסלחי לי, אני יודעת. בסוף את תסלחי לי. ובעוד כמה שנים, אולי כשתהיי בגילי, גם תביני אותי. תיקחי לך את התיק — סל הקש, עשרים ותשעה שקלים — מהשוק. כל־כך הרבה מחמאות קיבלה מכל המתגנדרות בעבודה, היו בטוחות שקנתה אותו בכיכר המדינה. טליה אוהבת את התיק הזה. במכתב כתבה לה, בפירוט דקדקני, את כל הדברים שעכשיו הם שלה. גם הארנק, גם התכשיטים. הצעיף עם פסי הזהב, שקיבלה מסבתא שלה, ועפרונות האיפור, אולי בכל זאת תשתמשי, תבליטי את העיניים שלך. תיקחי הכול, יפה שלי, ככה אני רוצה. ככה תזכרי אותי כמו שתמיד הייתי.

 גם המפתח של הבית בתיק. וכל המכתבים. היא חוזרת עכשיו על כל התכנית, כמו שהייתה לומדת בעל־פה להכתבות באנגלית של מיס גרֵיי המרשעת. מדקלמת לעצמה, איך ימצאו אותה למטה, איך יעלו במדרגות בריצה, כאילו משהו בוער, כאילו עוד אפשר להציל מישהו. יבדקו בתיק, ייקחו את הז'קט ואת הנעליים שהניחה לידו. מסודרת אף פעם לא ידעה להיות, אבל זה רגע מיוחד. היא תתעלה על עצמה. חייבת. אסור לפספס שום פרט. היא ממשיכה לשיר, נלקחת כבר אל בין זרועותיו של הכישוף. את השיר הזה אהבה לשיר לילדים. מתכון בדוק לגרש חלומות רעים, לשכך כאבי גוף. יעיל גם נגד כל האהבות הנכזבות. הנה, לפני כמה שבועות, טליה חזרה הביתה בוכה, אחרי הריב הגדול עם אורי. היא לא רצתה לאכול ולא לשתות ולא להחליף בגדים, והן נדחקו, שתיהן יחד, אל מיטת הנוער, שכבר הגיע הזמן להחליף. טליה הצטנפה בחיקה, שמה ראש על שׁדה השמאלי, דווקא עליו, על זה שבגד. שתיהן עצמו עיניים והיא שרה, כמו כל השנים, כמו בכל הדורות לפניה, אמא שרה לבת שלה. בשקט. במֶתֶק. בנחרצוּת. עד שהילדה שלה, הקטנה שלה, נרדמה.   מיהו המיילל ברוח ובקולו השכול מי המתפלל לנוח ואינו יכול,   אף פעם לא ביקשה לנוח, תמיד כל־כך הרבה דברים לעשות, להאכיל את גוזליה פעורי המקור, ללטף, לחבק, לנקות, לסדר קצת, למרוח יוד על פצע, לספר את הפוני של עידו, שכבר נכנס לו לעיניים. יום אחרי יום, חול וחגים. שקיות של קניות, שקיות זבל, לתלות כביסה, לעטוף מתנה, לחפש באנציקלופדיה, לחדד עפרונות, להחליף מצעים. יום אחרי יום. בלי שממש התעייפה. רק קצת, לפעמים, כשהייתה נרדמת לאסי על הכתף דווקא באמצע הסרט, ולמחרת הייתה הולכת לקולנוע, להצגה יומית, לבד, לראות את הקטעים שהחמיצה. אבל עכשיו, פתאום איבריה כבדים. עכשיו היא רוצה לנוח. גם קולה נחלש קצת, אבל היא עוד שרה, כמו תפילה, כמעט בלחש,

 

זה שיר בכי, זהו שיר של דחי, ששרים כולם כך זולג, זולג לו על הלחי עצב העולם.  גם הדמעות שלה, גדולות, זולגות, מרטיבות את השמלה. היא בוכה. היא עוד בוכה. עוד מעט כבר לא. עוד מעט היא כבר לא, היא כבר לא תתפור מִכפלת במכנסיים החדשים של טליה, אוי בתי, ולא תריח חולצות טריקו עם הזיעה של עידו, לא תבשל להם מרק, לא תאסוף אחריהם את הנעליים. היא לא תעמוד במרפסת ותראה ילדה קופצנית, או ילד גבוה, בני, בני, מתרחקים, וגלים של אושר ישטפו לה את הגוף. היא לא תתנשק יותר עם אסי נשיקות ארוכות, רטובות, סתם ככה, באמצע המסדרון, כאילו רק אתמול בפעם הראשונה, אהובי, אוי אהובי, לא תצטמרר מעונג כשהלשון שלו תמצא, שוב, את השקע המיוחד שיש לה, במקום שפעם היה לה זנב, שרק אסי מכיר אותו, וכבר לא תרגיש אותו בתוך גופה, מתעורר אליה, מיילל, אוי, אוי, נאחז בה כמו יתד באדמה. היא לא תאכל לחם טרי וחמאה, ואפרסק, ואבטיח, וכבר לא תגמור את כל התפוח, גם את הבִּפְנוֹכוֹ, במציצות קולניות, עסיס נוטף לה על הסנטר. כבר לא תחזור הביתה מתנשפת במדרגות, אדומה כולה, עם זר ענק של חרציות, או תירדם מול הטלוויזיה, כשהחתול על הבטן שלה, מגרגר. לא תריח את פריחת ההדרים באביב, לא תמלא ריאותיה באוויר אל מול כתמי הענק של החיטה הלא קצורה, בדרך אל מרחבי הילדות.   לעולם לא תעמוד יותר על גגות. כבר לא. היא לא תראה את הים. כבר לא. היא לא תיתן לרוח לפרוע את שדיה, להבליט לה את הפטמות, כבר לא. אישה גדולה, פרועת שיער, רגליים ארוכות, יחפה, עומדת על הגג. עכשיו היא כבר ציפור סגולה, בולעת רוח. אישה. לגמרי רגילה. בשום דבר לא היה לה, אף פעם, כשרון מיוחד. רק בסתם ככה, לחיות.  היא מנגבת את הדמעות בגב כף היד, כמו כשהייתה ילדה, וגם את הנזלת. עוצמת עכשיו את עיניה, נושמת נשימה עמוקה, ממלמלת, ככה אני רוצה. ככה. פעם אחת אחרונה. כמו אז, בקרוסלה הגדולה ליד חדר האוכל, עם בועז, אחרי שהוא הראה לי, מאחורי השיחים, רק לי, את התחתונים שהדודים שלו שלחו לו מאמריקה. היינו, שנינו, השורדים האחרונים, חגים במעגלים מטורפים, עד שכל צבעי העולם נמרחו סביבנו. כל הילדים האחרים, אחוזי אימה, הלומי בחילה, פרשו מזמן. רק שנינו, אני והוא, ראש אחורה, קיבה מבעבעת, עיניים עצומות, והלשון שמשתרבבת החוצה. ממשיכים. עוד ועוד ועוד. עפים בחלל. עפים. לנצח. ככה אני רוצה, ככה, כמו אז, רק עוד פעם אחת. אחרונה             

  ל             

      ע    

          ו               

           ף