אדון הטלקינזיס – עץ עתיק יומין מאת עידן ק. / עולם חבוי של טלקינזיס

אדון הטלקינזיס מאת עידן ק

"אדון הטלקינזיס – עץ עתיק יומין" מאת עידן ק. הוא ספר פנטזיה מרתק וקסום לבני נוער, ראשון בסדרה, שמתרחש בתוך עולם חבוי של טלקינזיס. העלילה לוקחת אותנו לטלהוויליג', עיירה חבויה במרכז ארצות הברית המתהדרת בחומות עתיקות, ממש כמו פעם. אנשים לא רואים אותה, האזור מוגדר על ידי הממשל כאזור צבאי סגור למבקרים ורק רמי דרג יודעים על קיומה. על המקום שומרים אנשי העיירה, שיכולים לגרום לכל רכב שיתקרב יותר מדי בשבילים המוסתרים אליה, להסתובב. הם עושים זאת בשקט בעזרת היכולות הטלקינטיות והטלפתיות שהם ניחנים בהן, ולכן, מלבד מקרים חריגים בהם אף אחד לא מאמין למטייל משוגע שנשבע שמצא מקום מוזר, הכול מתנהל על מי מנוחות.

איידן, גיבור הסיפור, לא מכיר דבר מלבד העולם הרגיל, ולמיטב זכרונו, מעולם לא הזיז חפץ בלי לגעת בו ומעולם לא ביקר בעיירה של אנשים שיודעים לקרוא את מחשבותיו. מעולם גם לא הואשם איידן בהפנוט מישהו בעל כורחו. חרב? הוא מודה שתמיד רק חלם להחזיק אחת. מפגש בלתי צפוי עם דמות צפויה עוד פחות, מוביל את איידן למכתב מסתורי שהמתין לו שנים רבות. מכתב זה משנה את חייו ללא הכר – לגורל שתוכנן עבורו בטרם לידתו. איידן מוצא את עצמו מוקף טלקינזיס וטלפתיה, חברים נאמנים, אך גם אויב אימתני שהיה מעוניין להניח את ידיו דווקא עליו. אויב גדול מדי בשבילו, אולי אף גדול מכל העולם הקסום והבטוח שאיידן הספיק כבר להכיר ולהתאהב בו.

כל מקום וצרותיו: לעיירה ה-"טלהוויליג'" אויב מושבע – תושב העיירה לשעבר. בעזרת קבוצת התומכים שאסף עם הזמן מצליח לפגוע בטלהוויליג', ואף לשבות קבוצת אנשים ממנה, קבוצת פורעי חוק אמנם שהחליטה "לטפל בו", אך תושבים נאמנים של הטלהוויליג' מאידך גיסא. אחרי ששבה אותם, מצליח איש זה לבצע עליהם ניסויים מחרידים שיהפכו את צאצאיהם שייוולדו להם מכאן ואילך, לבעלי הילה בעלת פוטנציאל גבוה. הילה-אאורה-שדה אלקטרו מגנטי הוא שמייחד את תושבי עיירות אלה. הילה בעלת צבע חזק נותנת לרוב יכולות טלקינטיות. דברים רבים משפיעים על ההילה, אפילו מצב הרוח עושה זאת, ואת עובדת יכולת שינוי צבעי ההילה הוא מנסה לרתום לטובת ניסוייו. כאשר מצליח אויב הטלהוויליג' בניסוייו, הוא מותקף מצד הטלהוויליג', ובמלחמה זריזה, אך עקובת דם, הוא מנוצח – ויציר כפיו, הצלחת ניסוייו, ילד שהצליח לגרום להילתו להיות בצבע שרצה, נלקח ממנו. במהלך הבריחה מהמקום, מצליח מארב לגרום לאנדרלמוסיה בקרב מצילי הילד והפעוט נשאר באמצע היער בשעת לילה לבדו, נתון לחסדיו של עובר אורח מסתורי שלא משתייך לאף אחד מהקבוצות המתכתשות.

מכאן ואילך נאלץ איידן לחיות ולגדול בחיק משפחה נחמדה וטובת לב שתמיד חלמה שיהיה לה ילד משלה, ואיידן הקטן מתמקם בתוכה בנוחיות למרות שאין אלה הוריו הביולוגיים. כשנודע לו שהוא מאומץ, הוא בסך הכול עובר מספר ימים של מצב רוח עגום מעט עד שחוזר לקדמותו.

אך אם המידע הזה לא הצליח להפר את שלוותו של איידן, הרי שמשפט שאומר לו ילד ממושקף ומסתורי משכונתו, עושה את זה – ועוד איך. המשפט היה: "ידעתי שגם אתה כזה".

איידן מוערך למיטב ידיעתו כנער נורמאלי לחלוטין, ולכן משפט כזה מצד ילד מוזר בעצמו לא היה זוכה מצידו לדבר מלבד הרמת גבה תמהה. אלא שהלילה ניצב איידן לאחר התכתשות מכאיבה עם מספר פרחחים שתפסו את הילדון הממושקף לבדו בשעת לילה, ואיידן נחלץ לעזרתו, ובדיוק הרגע ניצל מהם בזכות דמות מפחידה יותר מהפרחחים עצמם, שהתלבשה כחייל גדול במיוחד. אותו חייל מחליף עם איידן מילים מספר שמותירות אותו מזועזע וסקרן, במיוחד כאשר נפרד מאיידן וצועד אל המכונית שלו, שדלתה נפתחה לקראתו בלא שנגע בה.

החייל מגיע לבית הוריו. איידן נשלח לחדרו והוריו לא מספרים לו על מה דיברו איתו. איידן הממורמר והסוער מצליח לפגוש את החייל לבדו, והלה מספר לו שהוריו המאמצים הסתירו ממנו מידע. כשייצאו לחופשה, מציע לו החייל: "גש לחדר הארונות שבחדרם שם תמצא מידע עליך".

את המידע מוצא איידן בדמות מכתב דהוי ובו מספר טלפון שנכתב לפני שנים רבות. כאשר הוא עומד מול המידע הזה, הוא איננו מוצא כוח שיבלום אותו להתקשר. בעקבות השיחה מגיעה אורחת נוספת לבית של איידן – אימו של הילד המוזר שמחפשת נערים בעלי הילה מיוחדת כמוהו באזור מגוריו כבעלי פוטנציאל להתקבל לבית הספר שלהם.

לאיידן אין ספק מה ההחלטה שלו, ולאחר שהוא מבקש מאימו של הממושקף לרשום אותו, הם מצליחים לשכנע אף את הוריו של איידן המבועתים בתחילה מן הרעיון, אך כנראה שאינו חדש להם, מן הסתם החייל הציע להם דבר דומה. איידן וחבריו החדשים שנאספו באותה דרך, יוצאים לעבר הטלהוויליג'. בטלהוויליג' מתחיל איידן ללמוד את המקצוע החדש שלו, להיות "סייסניק", הכולל לימוד טלקינזיס וטלפתיה, ובעתיד דברים נחמדים נוספים. אלא שאיידן לא מגיע כאן בכלל אל המנוחה ואל הנחלה, כי הוא מצליח להסתבך, ולא באשמתו. האויב האכזר מהעבר מרים ראש שנית, ומתחבר לקבוצה נוראה אחרת עד שמצליח להנהיג אותה ממש. בצעד שנראה לרבים מוזר לחלוטין, הוא דורש שיעבירו אליו את איידן כחלק ממשא ומתן שהוא מנהל עם הסייסניקים (הוא לא יעשה ניסויים מזוויעים, ואילו הסייסניקים יבצעו את אותם ניסויים בדרכים טובות 'משלהם', ויחלקו איתו את התוצאות). אנשים בטלהוויליג' רואים את הדרישה המופרזת והחצופה כרצונו להילחם בהם והם מחליטים כי הפעם יתקפו אותו, ולא בעדינות.

איידן מצליח בינתיים להשיג בעזרת רמזים שהשאיר לו אדם מסתורי שמתגלה בהמשך כקרוב משפחה, את מה שיכול היה לשנות את המשא ומתן ולסיים את המלחמה, ואולי גם למצוא את הוריו האמיתיים. הזמן דחק ושני הצבאות עמדו להיפגש לקרב באזור מיוער בניו-יורק והחשש הוא כי המלחמה תותיר אחריה אלפי יתומים ואלמנות. איידן וחבריו מנסים להציל את המצב, אך נתקלים באיש מסתורי שעוקב אחרי איידן, עוד מילדותו. באקט של הרגע האחרון נאלץ איידן לעשות מעשה אמיץ ונורא. הוא נכנס למחנה אויבי הסייסניקים – כשבידיו חפץ שעשוי לסיים את המלחמה.

זהו ספרו השני של עידן קנוחן בן 27 מירושלים. מגיל שנתיים עד גיל 8 גר באורוגוואי, שם החלו הוריו בתהליך איטי של חזרה בתשובה. עד גיל 10 כבר חבש כיפה. בגיל 11 עבר לירושלים ומשפחתו הוגדרה חרדית. בגיל 17, כתב את ספרו הראשון "השבר" (הוצאת מייזליק) שנמכר באלפי עותקים. הטריגר לכתיבת ספרו הראשון היה רצון עז לעסוק במשהו שקשור לקולנוע. "עשיתי כמה דברים בשביל זה – הלכתי למנחם גולן ונתתי לו רעיון לסרט. הוא החזיר לי מכתב נחמד והציע לי לפנות עם הרעיון שלי לאנשים שיש להם אפשרות להפיק סרט כזה. רציתי לכתוב תסריט על סיפור שהמצאתי, אך בזמן כתיבתו הפך התסריט לספר. בגיל 18 סיימתי אותו בפעם הראשונה והזדעזעתי מהתוצאה. בגיל 19 שכתבתי את הספר לשביעות רצוני. לספר קראתי בתחילה 'סאן אנדראס', על שם השבר המככב בספר. כששלחתי אותו להוצאות שיניתי כותרתו ל'השבר'. המעניין הוא שלפני מספר חודשים יצא לאקרנים סרט שנקרא 'סאן אנדראס' וסיפורו דומה מאד לספר שלי".

עידן קנוחן מספר כי ספרו השני  אדון הטלקינזיס, "נוצר לי בראש בגיל מוקדם יותר מכתיבת הספר הראשון. לא היה זה רעיון לספר, אלא רעיון כללי שמאד רציתי שיהיה וחיפשתי הרבה בספרות ובקולנוע אם כבר יש דבר כזה. כנער מאד רציתי לראות דבר כזה. משלא מצאתי, היה לי קשה לקבל שאין דבר בדיוק כזה, ויצרתי בראשי קבוצה קטנה של אנשים שקבעה מפגשים בדירה לחקירת יכולות טלקינטיות, ליישום ולימוד היכולות האלה בעצמם. את ההשראה ליכולת הטלקינטית קיבלתי בגיל 14 לערך, אני לא מצליח לזכור בדיוק מהיכן. מן הסתם מאיזשהו סרט, אבל היכולת הטלקינטית וגם הטלפתית אשר הבנתי שהן 'אחיות', קסמה לי הרבה יותר מכל יכולת אחרת שראיתי על מסך. יתכן שהקרבה שלהן למציאות בעיניי, ולא סתם כוח על טבעי שאין מי שיטען לכוח קסם, אלא יכולות שיש לאנשים מסוימים. טלפתיה לטענת אנשים מסוימים קיימת ביום-יום, למשל כאשר מישהו מזמזם שיר שבדיוק מתנגן לאחר בראש, תאומים שמצליחים לחוש את תחושת האח שלהם שנמצא במקום רחוק, אימא שמרגישה את בנה. התעניינתי אצל איש רם מהציבור החרדי האם קיימות יכולות אלה והוא ענה לי: 'יש כל מיני דברים, אבל זה בזבוז זמן'".

"לאורך הזמן נוצר אצלי סיפור כללי מאד בעל היסטוריה לעַבר, ודמיינתי עיירה קטנה שבה מעבדה שהיא עיקרה של העיירה ואנשיה ניחנו בתכונות אלה. כאשר התחלתי לכתוב את הספר מיד בסיום ספרי הראשון, נתקלתי בקשיים. את ההשראה לכתיבת הספר קיבלתי מספרי הארי פוטר שאותם קראתי בטרם נכנסתי לישיבה הגדולה. בית ספר בתוך העיירה החליף את רעיון המעבדה וכוכב צעיר נראה הרבה יתר מעניין מאשר קבוצת מדענים חוקרים מבוגרים. הסיפור מתרחש בעולם חבוי של טלקינזיס שהוא כמה שיותר קרוב להיגיון ולמדע, ועם זאת קסום כמו שאני אוהב".

עידן קנוחן מספר כי בימים אלה הוא עובד על ספר ההמשך "אדון הטלקינזיס – אוצרות הסיקריקים".

מתוך הפרולוג:

"את מרגישה? אני מרגיש שהם באו בשבילנו." היא רעדה מתוך חולשה, והוא לא ציפה שתבין. הוא דיבר בקול, משתף אותה, כתמיד. "אני מפחדת," אמרה בקול חרישי. עיניו החומות הגדולות של טריסטאן הביטו בה בחמלה. הוא התאמץ כדי לשלוח אליה מבט בטוח, מבט שאומר שהם עדיין יחד. הוא התרומם מהכיסא המתולע והמושחר ברעד קל, ומשך מהרצפה שמיכה סיבית שנראתה כאילו נתלשה מעורה של כבשה ונזרקה לחבית צבע ירוק בוצי ומלוכלך. הוא כיסה אותה כמעט עד ראשה. היא אזרה כוח ושלחה אליו מבט עצוב שאמר: 'אני יודעת שאתה רוצה, והיית עושה יותר לו יכולת'. בזמן האחרון נאלץ לראות, ולא היה בכוחו לעשות דבר שיעצור את הסבל והעינויים. הוא העדיף שיקרעו אותו לגזרים, מאשר להיות ללא יכולת להציל את אשתו כשנזקקה לו. בפינת החדר נם על מיטה רעועה וקטנה פעוט כבן שנתיים. מדי כמה שניות ההורים שלחו אליו מבט מפוחד.

היא חזרה להביט בדבר שהחזיקה מתחת לשמיכה, דבר שהחזיקה בעדינות רבה. פניה התמלאו אימה, ועיניה שבו לחפש מפלט מתוך רפלקס. אף-על-פי שהייתה רטובה מזיעה, רעדה כקופאת מקור. הרצפה בצדי מיטתה הייתה מוכתמת בכתמי דם, חלקו ישן ויבש, וחלקו טרי. צהלות נשמעו מחוץ למבנה. רעשים חזקים, אבנים ומתכות נופלות ופוגעות זו בזו נשמעו בין הצהלות. עדיין מרחוק. טריסטאן הטה את אוזנו לכיוון הקיר כדי להיטיב לשמוע, ללא הועיל. "הוא יהרוג את כולם," אמרה אשתו בקול מר. "אם בלאדריק נמצא איתם, זה לא ייכשל בקלות." "בלאדריק לא כאן. אני יודעת." פניו של טריסטאן נפלו. לאורך השנים למד לא לפקפק באינטואיציה שלה. אבל אולי הפעם היא טועה? פיצוץ קרוב בהרבה גרם לחדר לרעוד. טריסטאן ואשתו הפנו את עיניהם לקיר. טריסטאן ניסה לדחוף את הקיר בתסכול. "טריס…" אמרה אשתו, "אתה לא מסוגל עכשיו." "אני יודע," זעף. "אני רוצה לשבור את הקיר ולצאת. הם לא יצליחו. הם לא. אני רוצה לעזור להם!" הקולות היו כבר תחתם, לא רחוקים כלל. לפתע נשמעו זעקות מקפיאות דם. אשתו החלה לייבב. "לא התמודדתי עם זה לפני כן." טריסטאן הזדקף. "את צודקת. מצטער." הוא התיישב לידה, אינו יכול לעשות דבר מלבד לתמוך באשתו. הם הביטו בדבר שהחזיקה ושלחו זה אל זה מבטים כה כאובים, עד שלחלוחית החלה להתפשט גם בעיניו. הם הביטו בפעוט בפינת החדר, שעדיין ישן.

לא היה דבר לעשות מלבד להמתין, ובלית ברירה הם עשו זאת. "אני חושבת שהם נכשלו." הרעש התרחק עד שכמעט פסק. עיניו של טריסטאן נפערו בהבנה כואבת. "לא," לחש. "אולי הם במקום אחר? אולי הם לא הפסידו?" טריסטאן ניער את ראשו. "לא היה להם סיכוי. אידיוטים!" המתח התפוגג להבנה. זה נגמר. "בחזרה לחיים הרגילים," אמר טריסטאן. "בחזרה? מתי הייתה לנו הפסקה?" בכתה אשתו. "קיוויתי שאחרי הניסיונות הקודמים הם ילמדו," אמר טריסטאן ומחה בכעס דמעה שעברה את מחסום עפעפיו. שלושה פיצוצים קרובים נשמעו. קרקושי מתכות, קריאות הפתעה וזעקות. הפעוט בפינה התעורר בבהלה. טריסטאן רצה להרים אותו בזרועותיו, להרגיע אותו. פיצוץ נוסף נשמע, ובקיר חדרם נפער חור גדול. אבנים התעופפו לתוך החדר. ענן אבק לבן גרם להם לסוכך על עיניהם לכמה שניות. כשהסיטו את ידיהם, הספיקו לראות מישהו מטפס לתוך החדר. האיש הרחיב את החור בידיו ופרץ פנימה בבגדים קרועים, ספוג נוזלים, דם וזיעה. טריסטאן כמעט נפל לאחור. הפעוט בכה. האיש לפת את טריסטאן בחיבוק. "בילי?" נאנק טריסטאן. "אתה נראה נורא," אמר בילי בדמעות אושר. "זקן?" "בילי! בילי…" ייבב טריסטאן. גם אשתו ייבבה, אך הפעם מהתרגשות. "אני יודע," ליטף בילי את שערו בצער, "אבל עכשיו חייבים לזוז." "אבל אשתי בקושי… רק עכשיו… התינוק…"

"אנחנו יודעים," היסה אותו בילי. "ולכן הגענו לכאן עכשיו. תצליח לרדת את כל הקומות לבד?" בילי אמר לאשתו של טריסטאן: "עדיף שתתני לי להחזיק אותו עד שנצא." היא נבהלה לרגע, אך מסרה לו את מה שהחזיקה. "כן," השיב טריסטאן. "אבל לא נצליח לשבור את הדלת." בילי התקרב לחור בקיר. "מי אמר שיוצאים מהדלת?" אמר וקפץ. טריסטאן רץ לחור והביט מטה, כשישה מטרים. "יחד," אמר לאישה. היא הזדקפה ברעדה והנהנה. "בוא," טריסטאן הרים את הפעוט בזרועותיו, וכאילו היה זה נורמלי לחלוטין, זינק בעצמו. הוא נחת על הקרקע החשוכה לצהלות שמחה. "טריסטאן! רייצ'ל!" "אין זמן לזה עכשיו," שאג בילי. "עוברים לשלב ט', מיד." "שלב ט'?" שאל טריסטאן. שניים מחבריו תמכו בו משני צדדיו וחייכו. גם בילי חייך. "זה התחיל משלב א'. עברנו הרבה הלילה, ואני מקווה שאנחנו לקראת הסוף." הוא מסר לרייצ'ל בעדינות את מה שלקח, והיא נטלה אותו בהקלה. תוך שניות הסתדרו כולם בשורה מאחורי בילי, טריסטאן ורייצ'ל, שהתקשתה לעמוד אף בסיוע אישה אחרת. אנשים ניסו להציץ בדבר שהחזיקה. אחרים שלחו מבטים מעודדים בפעוט המבויש שטריסטאן החזיק. אחד תמך בטריסטאן, ואיש ואישה נוספים עמדו במרחק-מה לפני בילי. הם היו בגובה שלו ושל רייצ'ל ולבשו בלויי סחבות כמותם. טריסטאן הבין. הם ניסו לגרום להם להיראות כמוהו וכמו רייצ'ל. "יצאנו," צעק בילי. פרץ אדרנלין עזר לטריסטאן לשכוח את חולשתו, והוא החל לרוץ איתם בקצב אחיד ומתון. האיש והאישה הראשונים רצו מהר יותר. "שקט," לחש טריסטאן לפעוט שהחזיק בידיו. אשתו של טריסטאן שלחה אליו מבט דומה. הילד רק בחן במבטים מבוישים את החבורה החדשה. זרקורים החלו להאיר מכל עבר, וטריסטאן ראה אנשים רבים שוכבים על הקרקע ללא ניע, חלקם בעיניים פקוחות, אך לא ערים, ואחרים בעיניים עצומות, לא ישנים. טריסטאן ידע שחלקם היו חפים מפשע, ורובם ודאי נשלטו בידי מישהו. הוא לא שאל. תקווה קלושה עלתה בו. האם אדון הטירה נפל? "אין צלפים חיים כרגע," צעק בילי. "האורות אוטומטיים!" השורה חזרה להסתדר. הם רצו לכיוון החלק האחורי של הטירה השחורה אדירת הממדים, שהייתה מוארת בזרקורים ובאבוקות. טריסטאן שלח מבט לאחור, לכניסה הראשית לטירה. המתים השרועים על הקרקע, מעשה ידי בילי וחבורתו, לא היו מקור להמולה שנשמעה לפני כן. בילי וטריסטאן התמחו בעבודה שקטה. בכניסה הראשית שרר תוהו מוחלט. צריחי הטירה הקדמיים היו חלקיים, וגם הם בערו. מן הפנים ומן החוץ התעופפו אבנים ענקיות ופגעו בכל דבר. חלקי קרקע ועצים שלמים התעופפו. חצים נורו, ומדי פעם נראה בן אדם מתעופף בזעקות. טריסטאן חייך. לפני עשרים וחמש שנים, לו היה נמצא במקום כזה, היה מתעלף רק למראה הדברים הדמיוניים הללו. אבל לא היום. היום הוא חלק מזה. אחד מן הגדולים שבהם. "תגיד שלום ולא להתראות," סינן בילי. טריסטאן חרק בשיניו. "מקום ארור." הם פנו והמשיכו לרוץ כדקה עד שבילי צעק: "תתכוננו לקפיצה. תנסו נחיתה רכה כמה שיותר!" הם הגיעו לשער אחורי מוזנח, בעל גדרות תיל שלא השאירו פתח כניסה או יציאה. מדי פעם הבזיקה גדר התיל בזמזום חשמלי. היא פועלת, חשש טריסטאן, אבל השער נפתח באטיות.

טריסטאן דידה מחולשה תוך כדי ריצה. הוא ניסה להביט באשתו ובצרור שהחזיקה. הוא הביט בבילי, שכמעט לא התנשף, והחל לראות נקודות שחורות מול עיניו. בדרך כלל בילי היה מתחיל להתנשף לפניו, אך הפעם בילי צריך להיות חזק בשבילו. "לקפוץ!" צעק בילי. הם החלו לזנק מן השער זה אחרי זה. מישהי לקחה מרייצ'ל את הצרור וזינקה. מעבר לשער הייתה תהום בעומק של שתי קומות. הם נחתו וטריסטאן צרח, אך לא עזב את הפעוט. "הרגל…" כעת אפשר לפעוט לעמוד בכוחות עצמו. "טריסטאן," קראה רייצ'ל. "תן לי להסתכל בזה," אמר אחד הגברים, עצם את עיניו והחל להעביר את ידו על הרגל. "לא עכשיו ניית'ן," משך אותו בילי, "ממשיכים לרוץ." "אתה רוצה שהוא יאבד את הרגל?" "אין לנו זמן," קרא בילי בחוסר סבלנות. "מי יכול להרים את שלושתם? שניית'ן יטפל בו תוך כדי ריצה. ווסטלי, אתה יכול?" ווסטלי, איש שנראה כמו הר קטן, נעלב מעצם השאלה. הוא הרים את טריסטאן כשקית סוכר, מחייך וחושף שיניים עקומות וצבעוניות. טריסטאן העווה את פניו. כשהרים את ניית'ן בידו השנייה, הסווה את העובדה שזה מעט כבד, אבל לא בלתי אפשרי. "לרוץ!" פקד בילי. הם צייתו. ווסטלי דידה מאחוריהם לכמה שניות ושב לעמוד בקצב. ניית'ן ישב על זרועו וניסה לעצום את עיניו ולהעניק טיפול לרגלו של טריסטאן בתוך כדי תנועה. לבו של טריסטאן התרונן למרות הכאב. אדון הטירה נפל.

אדון הטלקינזיס – עץ עתיק יומין מאת עידן ק., הוצאת הספרים "אוריון", שנת 2015, 500 עמודים.