דלת חדשה נפתחת מאת דני בן-יעקב – סיפורים מחדר האימון

דלת חדשה נפתחת – סיפורים מחדר האימון מאת דני בן-יעקב, כולל קובץ של 13 סיפורים אמיתיים המוצגים בגוף ראשון שמאפשרים לראשונה הצצה נדירה אל תוככי האימון והתבוננות מיוחדת על דרך עבודתו של המאמן (COACHER) עם מאומניו. תקראו איך מלכדים משפחה מסוכסכת בתוך עסק משפחתי, איך הצליח שי להזדקף בחייו האישיים כמו עץ הברוש, מדוע זקוק כל אחד מאיתנו למראה שתשקף את עצמנו, מה מרוויחים כשמפתחים סבלנות וסובלנות ואיך ברכת "'בוקר טוב" משפרת את איכות חיינו.

בדרכו הישירה ובשפתו המיוחדת מתאר המחבר חוויות שעבר בשני עשורים של תהליכי אימון והוא מאפשר גם לכם, לראשונה, "להיכנס לראשו" ולהבין מה הוא רואה ועל מה הוא חושב בעת האימון. הסיפורים כתובים בשפה קלילה וקולחת וסוחפים אתכם אל תוך אירועים ומצבים המוכרים לכולנו בחיי היומיום, אם כי מזוויות מעט שונות ומאתגרות. במהלך הקריאה תחשׂפו לתובנות מעוררות מחשבה ולשינויים מופלאים שאירעו לאנשים בתהליך האימון. כל פרק בספר ירתק אתכם וישנה את תפיסתכם. תקבלו תובנות רבות ומחכימות שיניעו אתכם לפעולה ולהצלחה.

גם אתם מוזמנים לבחור את הדרך הפרטית והייחודית שלכם לשינוי, לשיפור ולהצלחה, וזאת בעזרת דפי עבודה עצמית בסוף כל פרק.

דני בן-יעקב, (63), נשוי לאתי, מאמנת זוגית ומשפחתית, אבא לשירן ועידן. מתגורר בהרצליה, יליד כפר סבא "בטבע בין פרדסים", גדל ברמת-גן "את רוב ילדותי ביליתי ב'צופי רמת-גן' שהיו לי בית גידול ועיצבו את מי שאני". דני הוא מאמן עסקי ואישי, master coach , aמלווה אנשים וארגונים בתהליכי שינוי, עסקי וארגוני לצורך העצמה, לשם הגדלת הכנסות וליצירת הצלחה.

במשך עשרות שנים עסק דני בתחומי ההדרכה ומאז שנת 2001 הוא מתמקד בעולם האימון. המחבר העביר אלפי שעות אימון לעשרות אלפי מאומנים, ארגונים ומוסדות בכל רחבי הארץ ונגע בכל הדתות ובכל המגזרים.

 

דני בן-יעקב מספר: "אני מגיע מהעולם העסקי. מתוך עולם המכירות והשיווק הקמתי סוכנות ביטוח בה פגשתי את אלון גל בסוף שנות ה- 90 בזמן שהוקמה 'תות תקשורת ותוצאות'. אלון ביקש ממני להצטרף אליו ומאז אנחנו יחד. כיום תות היא חברת האימון הגדולה ביותר ובית גידול לאלפי מאמנים בישראל ובעולם".

"אני מרצה ומאמן מאמנים בחברת 'תות תקשורת ותוצאות' ומעביר הכשרות וליווי למאמנים בתחילת דרכם. העברתי הכשרות מאמנים גם באוניברסיטה הפתוחה ובמרכז ללימודים אקדמיים".

"במסגרות אלה הייתה לי מאומנת יקרה: אתי אישתי, שהחליטה לעשות הסבה מעולם עיצוב בגדי ילדים לעולם האימון. הייתה לי זכות ייחודית להעביר הרצאה כשאשתי היא הסטודנטית שלי. אתי מתנדבת זה חמש שנים בארגון 'משפחה אחת' וקיבלה את פרס נשיא המדינה על ההתנדבות שלה ועל עבודתה המסורה והמקצועית".

"מעבר לכך אני מעביר הרצאות ותהליכי אימון בחברות מסחריות שמאמינות בהון האנושי שלהן ורוצות לטפח וליצור תוצאות על ידי תהליכי שינוי ליצירת הצלחה והגדלת הכנסות. אני מגדיר את עצמי כמאמן MASTER COACH, שמגדיל רווחים בחברות. אני עוסק בכל ענפי המשק, מתעסק כאמור עם ההון האנושי שמרכיב את החברה: מנכ"לים, סמנכ"לים, מנהלי אגפים, מנהלים ועובדים ולא עם המוצר החומרי של החברה. עובד עם כל הדתות ובכל המגזרים השונים".

"במסגרת עבודתי פיניתי זמן לפעילות חברתית והתנדבותית: הייתי יו"ר ארגון שולחן עגול 2, ארגון בינלאומי שפועל למען הקהילה. אני פעיל ופועל עד היום בארגוני התנדבות ועזרה לקהילה. אחד התחביבים הגדולים שלי הוא טיולים בארץ כולל שביל ישראל, גם שם אני אוהב להדריך קבוצות וחברים. כן אני מפסל בחומרים טבעיים וב'מציאות' שאני מוצא בטבע ויוצר אומנות ייחודית. לפני מספר שנים הקמתי תערוכת מוצגים שלי שזכתה להצלחה גדולה".

כל הסיפורים בספר הזה הם אירועים אמיתיים

"כל המאומנים המתוארים הם אנשים בשר ודם ולא פרי הדמיון. כיוון שאני מקפיד לשמור על פרטיות ועל סודיות המאומנים שלי שיניתי את שמות כל האנשים, את שמות העסקים ואת מהות העיסוק שלהם, כן שיניתי את שמות אזורי התעשייה, את האתרים ואת אזורי המגורים המוזכרים בספר זה. עם זאת, הליבה של כל סיפור וסיפור היא אמת לאמיתה".

"אימון הוא תהליך מורכב ומקצועי שדורש הפנמה, שינוי והטמעה. כדי לא להלאות את הקורא סיפרתי על התהליכים בקיצור רב למרות שבמציאות התהליך ארוך יותר. אין 'הוקוס פוקוס' בחיים כי אם אדם התרגל לעשות פעולה מסוימת במשך שנים קשה לשנות את ההרגל ואי אפשר לשנות אותו במידי. לדוגמה: נסו לכתוב את שימכם (כעת!) ביד שאתם אינכם רגילים לכתוב בה".

הספר

"סיפרתי לחברים שלאחר שנים של אימונים ואין ספור אירועים אני מתכוון לכתוב ספר. מיד שאלו אותי: 'למה? בשביל מה? למה אתה צריך את זה?'. כשחשבתי על התשובות התחלתי לשאול גם את עצמי: 'למה? בשביל מה לכתוב? למי זה טוב?', ואז קיבלתי כמה תשובות, תבחרו את הטובה והנוחה לכם ביותר:

• מציצנות – בכולנו בני האדם קיים יצר מציצנות. אנחנו טיפוסים מציצנים. זאת הסיבה לתכניות הריאליטי השונות כגון 'האח הגדול', 'הישרדות', וכדומה. אנחנו רוצים לראות מה אנשים עושים במצבים מסוימים או איך הם יגיבו בעת משבר בזמן אמת. פעמים רבות אומרים לי: 'נו, תספר משהו פיקנטי מהאימונים שלך'. אז הנה, קיבלתם.
• מוסר השׂכל ותובנות – יש בסיפורים האלה הרבה מאוד מוסר השׂכל ותובנות אישיות שאפשר לאמץ ולקחת מהם דבר או שניים לחיים האישיים והעסקיים שלכם הקוראים, בחינם.
• סדנה אישית – בסוף כל סיפור יש הפנייה לעבודה אישית ודף רישום הארות והערות, וכך הספר הזה מעבר להיותו קובץ סיפורים הוא גם סדנת עבודה אישית לשיפור תוצאות אישיות ועסקיות.

טיפים בנושא אימון

דני בן-יעקב מגיש מספר טיפים בנושא אימון:

תוצאה מגיעה תמיד רק אחרי שעושים פעולה. לפי סדר הא-ב: קודם עשייה אח"כ תוצאות. לקחת את התוצאה ולפרק אותה לגורמי עשייה ופעולות, שאני לוקח עליהם אחריות ופועל מתוך מחויבות אישית.

תהליך של שינוי מבוקש בתוצאות , הוא  ת ה ל י ך, כמו שתיל שגודל לצמח ואח"כ לעץ. גם אנחנו קודם הלכנו ורק אח"כ רצנו. (תהליך = תנסו כל יום , במשך 21 יום לכתוב ביד השנייה…)

לפעול מתוך ענווה, להסתכל בגובה העיניים, לשאול שאלות. לעיתים אני יודע את התשובה ואני שואל את האחר כדי ליצור קירבה, ואולי אפילו (חו"ח) ללמוד משהו חדש.

להקשיב, להקשיב, להקשיב – יצרו אותנו עם פה אחד ושתי אוזניים כדי שנקשיב כפול ממה שאנחנו מדברים. אם נקשיב – נלמד דברים נוספים.

לפעול מתוך נחישות – אם לא השגתי את המטרה שלי בדרך אחת יש דרכים נוספות. האם אני רוצה את המטרה והתוצאה שלי? לשאול את השאלה: איזה עוד דרכים אפשריות לי? (איינשטיין אמר שרק משוגע יעשה שוב ושוב את אותה פעולה ויקווה שהתוצאה תשתנה).

עשייה בדרך לתוצאה  מתוך בחירה ואהבה. אם אני לא אוהב את מה שאני עושה, אז עדיף לא לעשות כמו למשל: אני חייב לרחוץ כלים – או – אני בוחר/רוצה לרחוץ כלים.

לקחת אחריות על מילותיי – להיות אדון למילים שלי גם כשאני לא מצליח. יש הבדל מהותי בין כישלון לבין טעות. טעות היא ברת תיקון, לשחרר את תפיסת  הכישלון והאשמה (של עצמי ושל האחר) כי אי אפשר לשנות את העבר, ולקחת אחריות לפעולות עתידיות.

הגישה שלי יוצרת את דרך העשייה ויוצרת לי את התוצאות שלי. איך אני ניגש לעשייה של דברים ופעולות שלי? תמיד לבחור בגישה חיובית שמקדמת את התוצאות הרצויות לי כי "גישה יוצרת תוצאות".

להיות ממוקד ביחסי אנוש ובתקשורת איכותית. רוב האנשים סביבי עוזרים לי להגיע לתוצאות שלי.  שתפו אותם, דברו איתם, היעזרו בהם. אנשים אוהבים לעזור אם תפנו אליהם נכון.

מיקוד בעשייה – התוצאות מגיעות בכל מקרה. המיקוד הוא בדרך, בעשייה, בפעולות שלי. התוצאה תגיע. תמיד. לתקן את העשייה ולא את התוצאה!

 

פרק 1

יציקה על הראש

הגעתי לרוני, לבית המלאכה שלו, שנמצא באזור התעשייה שצמוד לבורסה ברמת-גן, בין מוסכי מכוניות עם ריצפה שחורה מלאה בכתמי שמן ובנזין ובין מלטשות יהלומים ותיקות. רוני הוא בעלים של בית מלאכה ליציקות פלסטיק, מוצרים ייחודיים מאוד בתחום הפלסטיקה המקצועית.

אם הכל טוב, אז מה לא טוב?

מיד כשעברתי את סף הדלת, צלצל פעמון המודיע כי מישהו נכנס מבחוץ. הבחנתי בכמה מכונות גדולות ליציקת פלסטיק ובמכונות לערבוב חומרי הגלם, וכיוון שלמדתי מכניקה עדינה ב'אורט בנים רמת גן', הבנתי כי אלו מכונות אוטומטיות, יקרות, שכושר הייצור שלהן הוא גדול מאוד. רוני הרים את הראש מאחורי אחת המכונות, חייך אליי חיוך רחב והוסיף: "אהלן… מה העניינים?" "מעולה," עניתי. "אני רואה שאתה עסוק, אז אני במשרד, מחכה לך כשתתפנה".

בכניסה למשרד פגשתי את רחל, בתו הבכורה של רוני שישבה על יד ערימת ניירת של חשבוניות, קבלות, שרטוטים והצעת מחיר. עברו כמה דקות ולמשרד נכנסה גם חדווה, אשתו של רוני. חדווה, אישה נאה כבת חמישים, כחולת עיניים, חיוך רחב, גומות חן ושיער מאפיר. רוני שהגיע גם הוא, הציע שנעשה סיבוב בבית המלאכה שלו, ושתוך כדי כך הוא יסביר לי כמה דברים.

"אתה רואה, אלו הן מכונות אוטומטיות. אני מכוון אותן פעם אחת או פעמיים ביום, מכין חומר גלם במחסנית הרזרבית, והן יכולות לעבוד שעות, ללא מגע יד אדם. הן עובדות גם בלילה. באוטומט."

רוני המשיך והסביר: "יש לי פה, בבית המלאכה, כרגע חמש מכונות, וכאן (הצביע על קיר בית המלאכה), אני הולך לשבור את הקיר. שׂכרתי את השטח שמאחוריו, ואני רוצה להגדיל ולקנות עוד שתי מכונות".

התרשמתי בהחלט. אני נהנה לראות עסקים בשאיפה ובתשוקה להתפתחות. רוני המשיך: "יש לי עבודה וחוזי עבודה חתומים לעוד חודשיים. ברוך השם, לא חסרה לי עבודה, ואולי זו הבעיה – שיש לי כל כך הרבה עבודה (צרות של עשירים…). אנחנו כאן כל המשפחה בעסק: אני אחראי על כל הצד המקצועי, מכונות וכדומה. אני גם עושה את קשרי הלקוחות. כל הלקוחות שלנו הם לקוחות גדולים, לקוחות מוסדיים."

רוני המשיך להסביר לי בהתלהבות, ופירט: "חדווה, אשתי – אחראית על החשבונות ועל הגבייה, משכורות, בנקים, רואה חשבון; רחל, בתי הבכורה, למדה שׂרטוט טכני והיא אחראית על כל השרטוטים, על הצעות מחיר, על הזמנות עבודה ועל הזמנת חומרים מספקים; אבי, הבן הצעיר עובד איתי על המכונות בצד המקצועי, מכוון ומשגיח. לומד לאט את המקצוע. יש לי עוד שלושה עובדים קבועים שהם איתי כבר כמה שנים. אני סומך עליהם, למרות שיש פשלות לפעמים, כמו בכל עסק. את כל זה הקמתי לבד בעשר אצבעות. מאפס."

הבנתי מרוני שאם הוא קרא לי לפגישה, יש לכך סיבה, שלא הכל ורוד כל כך. נראה שעדיין לא נגענו בשורש הבעיה. בסוף הפגישה, אחרי שהכרתי את כל ה"שחקנים", סיכמנו כי ניפגש למחרת בערב אצלו בבית בשעה 19:00 .

למחרת הגעתי לביתו של רוני קצת לפני השעה 19:00 וחיכיתי כמה דקות עד שרוני וחדווה הגיעו בכמה דקות איחור. חדווה קידמה את פני ולחשה לי: "מזל שקבעת איתו בבית בשעה זו, ולא, הוא היה מבלה עד אמצע הלילה בעסק. ככה זה אצלנו".

התיישבנו בסלון, רוני, חדווה ואני, וביקשתי מהם לספר לי את הסיפור שלהם, כשאני משלב בשיחה שאלות הבהרה פה ושם כדי ליצוֹר עבורי (וגם עבורם), נקודת מוצא ברורה, ולייצֵר את מפת הדרכים

להמשך הדרך. כמו כן, ביקשתי לאתר את הדילמה או את האתגר שהם מתמודדים מולו.

 

בפגישה ראשונה, לאחר ההכרות הראשונית, אני נכנס ל- MOD של הקשבה נקייה, ללא שיפוט וללא דעות אישיות. למרות שהייתי בעסק, ואף על פי שכבר דיברתי עם בני המשפחה, האינפורמציה החשובה באמת תעלה כאן, בבית, בעוד רגע. לאחר שהמאומן מתחיל בסיפור האישי שלו, עם הרבה פרטים והסתעפויות, ולעתים הסיפורים מגיעים לנקודות אישיות מאוד, זה חומר הגלם שלי להמשך עבודה. כאן אני שומע את כל הכאבים האמיתיים. זה הרגע להציף את כל ההרגשות והרגשות.

 

רוני סיפר כי התייתם מאביו בגיל צעיר, וכי אמו שלחה אותו לקיבוץ בצפון כ"ילד חוץ" לשם קבלת חינוך ראוי ומסגרת טובה, משום שלא הייתה מסוגלת לכלכל את רוני ואת ארבעת אחיו. בצבא התנדב לשרת בפלס"ר גולני, ושם הכיר את חדווה, גם היא בת קיבוץ (אחר). הם התחתנו מיד עם שחרורם מהצבא ועברו להתגורר בקיבוץ שבו גדל והתחנך, להמשך בניית המסגרת המשפחתית שלהם. רוני הועסק במפעל של הקיבוץ, שם גם עבד לפני גיוסו לצבא. שם התקדם ברכישת הידע המקצועי שלו, ביסס את מעמדו במפעל והגיע לדרגת ניהול באחת המחלקות. מחוץ למפעל, בישיבות חברים בקיבוץ, ובשיחות שונות, תמיד זכרו לרוני את העובדה שהוא "ילד חוץ". הם טרחו שוב ושוב להזכיר לו זאת, וכי "יש סדרי עדיפויות בקיבוץ".

רוני מספר: "לא נוח לי שמדברים אלי כך, וגם עליי, מאחורי הגב. ואז, יום אחד היה פיצוץ. רבתי עם אחד המנהלים המקבילים אליי. היו שם צעקות ומילים בוטות משני הצדדים, ואז הבנתי. הבנתי שתמיד אני אהיה ה'ילד חוץ', ושאלתי את עצמי: האם זה יעבור בירושה? האם זה יעבור גם לילדים שלי? באותו יום חזרתי הביתה ואמרתי לחדווה: די! מחר עוזבים את הקיבוץ. ארזנו בגדים בתוך מזוודה, ולמחרת בבוקר נסענו – חדווה, אני והמזוודה – לתל-אביב. רק בדרך חשבתי ׳איפה אנחנו ישנים הלילה?׳

רוני ממשיך ומגולל את קורותיו: "הסתדרתי. מצאתי דירת שני חדרים בדרום תל-אביב, ושם גרנו שנתיים. הלכתי לעבוד במה שידעתי: פלסטיקה. מצאתי עבודה מהר מאוד, עבדתי בקבלנות, אני חרוץ, עבדתי שעות ארוכות והרווחתי הרבה כסף. חדווה עבדה בפקידות במשרד טכני.

יום אחד, הלכתי לבנק, לקחתי הלוואה, קניתי מכונה ראשונה, משומשת, להזרקת פלסטיק, הכנסתי אותה לעבודה אצל חבר, ואחר כך גם את השנייה. אחרי זמן מה נפרדתי מהחבר, שכרתי לי מקום משלי, וכך העסק שלי גדל לאט, לאט. אחרי שנה נולדה רחל הבכורה שכיום עובדת איתנו, ואחרי שנתיים נולד אבי שגם הוא עובד איתנו. כיף לי לראות אותם איתנו. משפחה"

וואוו! סיפור חזק. אני שומע המון סיפורים, ואני מעריץ אנשים חזקים מסוגו של רוני. עם זאת, שאלתי את עצמי – אם הכל טוב, אז מה לא טוב? ואז אמרה לי חדווה, כאילו קראה את מחשבותיי: "נכון שהכל נראה ורוד? נכון שהכל בסדר? אז זה ממש לא כך, כי העסק הזה משעבד אותנו – רגשית, כלכלית, גופנית. זה כמו מסחטה נפשית, ואני מרגישה שהמשפחה נהרסת לי לאט, לאט. כמו שבנינו – ככה כעת אנחנו הורסים ונהרסים."

חדווה המשיכה ופרטה: "לרוני אין שעות עבודה. אני יכולה להתעורר בשעה 05:00 והמיטה ריקה כי הוא כבר הלך לעבוד. לפעמים, באמצע הלילה, הוא קם והולך לעסק, ואל תעלה לך בראש פנטזיות. אני רואה אותו בעסק."

"למה הכוונה ש'את רואה אותו?' איך? את בבית והוא בעבודה, לא?",שאלתי.

חדווה הסתכלה על רוני כאילו לקבל את אישורו ואמרה: "יש לנו מצלמות בעסק. העסק מצולם כל הזמן. אתה יודע איפה מיקם רוני את המסך של המצלמות? בחדר שינה… רוני הולך לישון עם העסק, הוא קם עם העסק, ולעתים גם… עם העסק."

הבטתי בשניהם בהשתאות.

"חכה זה כלום," היא אומרת. "לפני שנה וחצי, רוני הרגיש לא טוב ולקחו אותו לבית חולים, לאיכילוב. שם, על המיטה באיכילוב, הוא נתן לי הנחיות מה ואיך לעשות עם המכונות, איך לכוון אותן ואיך להכניס עבודות לייצור. הוא זוכר הכל בראש. הוא ביקש שאביא לו חלקים שיוצאים מהמכונות לאחר הייצור, ושם, מתחת לשמיכה, בתוך בית החולים, בעודו מחובר לצינורות ואינפוזיות, הוא בדק את החלקים עם מיקרומטר כדי לוודא שהכל בסדר…. זה נראה לך שפוי? הוא ימות על המכונות האלה. בשביל מה אני צריכה את כל זה?"

חדווה החלה לדמוע, והדמעות שזלגו על לחייה הסמוקות הותירו שובלים רטובים. מבטו של רוני היה תקוע בנקודה דמיונית על השולחן שבסלון. ללא תגובה. ללא תנועה. כמו קרח.

 

בשעת לחץ, אנשים מגיבים באופנים שונים, על פי סוגי התקשורת שלהם. חלק מהם נראים כאילו הם מנותקים מהמציאות: מבטם תקוע בנקודה אחת, שריר לא זע בגופם (כאילו קפואים), על פניהם הבעה של "פוקר פייס", לכאורה אינם קשובים, אלא מכונסים ואסופים בתוך עצמם. כאשר הם נמצאים במצב שבו האחר מתפרק, ואילו הם במצב קיפאון, זה עשוי להטריף את האדם שמולם. רק שהאדם שממול לא יודע, כי באותם רגעים ממש בן שיחם נמצא בשיא ההקשבה שלו, מרוכז ומעמיק מחשבה בשיחה. כך נראה שיא הריכוז שלהם, של "המנותקים".

 

חדווה נרגעה מעט והמשיכה לספר: "המתח של רוני, הצעקות וההתפרצויות שלו עלינו, על כולנו – זה כבר דבר שבשגרה, אבל אני לא מוכנה יותר. די. הגיעו מים עד נפש, ואני לא יכולה יותר. יש לנו ילדים, יש לנו נכדים שאנחנו לא מספיקים לראות, אנחנו לא יוצאים לבלות, אין פגישות עם חברים, זה הכל עסק… עסק… עסק. די. אני גם דואגת לבריאות שלו ושלי."

 

מכל מילותיה של חדווה, בחרתי להתרכז במילה "די". כאשר אני מזהה אצל האדם שמולי סיטואציה שבה הוא כבר לא יכול יותר, שנמאס לו, שיצא לו מהאוזניים ומכל החורים, שקצה נפשו – רק אדם במצב שכזה יהיה מוכן לתהליך של אימון ושל שינוי. רק אדם כזה יהיה מוכן לעשות את הדרך להצלחה.

 

ורוני? מבטו עדיין היה תקוע באותה נקודה דמיונית שעל השולחן. פניתי לרוני ושאלתי אותו: "מה אתה אומר?"

"לצערי, אני מסכים עם כל מילה," ענה לי קצרות.

"תגיד," הקשתי, "אם הייתי לוקח אותך לסופרמרקט של אפשרויות, חנות כל – בו ענקית עם כל הרגשות וכל התכונות וכל האפשרויות, מה היית בוחר משם?"

"משפחה וזמן," זרק לי רוני ללא היסוס.

"תסביר לי בבקשה למה הכוונה? מה זה "משפחה וזמן?"

 

גם אם לעתים אני מבין או שאני חושב שאני מבין, את התשובות – אני "משחק את הטמבל" ואוהב לשאול שאלות. גם כדי לקבל אישור למחשבתי, וגם כדי שהאחר ישמע את מה שהוא אומר )שיקוף דבריו על ידי חזרה שלי באמצעות שאלות(, כי אולי הוא עצמו התכוון למשהו אחר. בראש יש הרבה מחשבות – בפה נאמרת רק מחשבה אחת.

 

"אני רוצה להיות בשעה 17:00 בבית, לגדל את הפרחים בגינה שלי, לשחק עם הנכדים שלי, לאכול ארוחת ערב מסודרת מסביב לשולחן, ולא מול החדשות בטלוויזיה. אני רוצה סדר יום של אדם נורמלי ושפוי… איבדתי את זה."

קבענו פגישה נוספת, וביקשתי במכוון כי הפגישה תהיה בעסק בשעות הצהרים. רוני עיקם את האף ואמר שחבל לו על שעות העבודה, ואולי עדיף להיפגש בבית בערב. הרגעתי אותו ואמרתי כי הוא חייב להקדיש לי ולתהליך רק עשרים דקות, משום שזה חלק מהתהליך שהוא עצמו ביקש.

ארוחת צהרים

אחרי כמה ימים צלצלתי וקבעתי עם חדווה שאגיע למחרת בשעה 13:00 . נסעתי לרחוב שבו נמצא בית העסק והחניתי את הרכב בחניון מול בית המלאכה בשעה 12:30. צמוד לבית המלאכה ישנה מסעדת פועלים מהסוג שבהן בעל הבית מוציא תבשילים של אימא מתוך סירי אלומיניום גדולים ומהבילים ושופך ברוחב לב לתוך הצלחות. נכנסתי, הזמנתי חמש מנות TAKE AWAY בתוך "חַמְגָשִיוֹת", שילמתי עבורן וביקשתי כי בשעה 13:00 בדיוק יביא השליח את החמגשיות לבית העסק של רוני שנמצא מול המסעדה. הוספתי למשלוח גם בקבוק משקה גדול וכוסות חד פעמיות, חמוצים ומספר פרוסות לחם חתוכות בגסות, כראוי למסעדת פועלים. לקראת השעה 13:00 נכנסתי לעסק.

רוני הרים את הראש למשמע הצלצול בדלת וחייך אליי את חיוכו הגדול. אבי, הבן הצעיר, היה עסוק בהסבר לאחד העובדים, הסתובב וברך אותי לשלום עם כניסתי. אני פניתי לי למשרד שם מצאתי את חדווה ורחל רוכנות מעל ערימת הניירת. ביקשתי מהן לפנות את השולחן כי יש לנו משהו חשוב היום לעשות, ובדיוק באותו רגע נשמע צלצול בדלת הכניסה, והשליח עם החמגשיות, ובהן אוכל חם, נכנס.

רוני לא הבין מה קורה וכיווץ את המצח במבט מופתע, אבי לא העיף אפילו מבט, והשליח חיפש איפה להניח את המשלוח. נתתי לשליח טיפ ושילחתי אותו לדרכו. ביקשתי מרחל שתקרא בכריזה הפנימית לאבא שלה ולאחיה להגיע למשרד, פרסתי את החמגשיות על השולחן וחיכיתי.

חדווה היתה מופתעת מהסיטואציה ומתוחה מאופן תגובתו של רוני. ראשון נכנס אבי, הבעת הפתעה על פניו, ואמר "אה.." סימנתי לו להתיישב.

הוא הסתכל ימינה ושמאלה, לא מבין מה קורה כאן, ושוב, סימנתי לו להתיישב. מיד נכנס גם רוני ונעצר בפתח המשרד. התמונה שהוא ראה היתה: ארבעה אנשים יישובים סביב השולחן עם חמש מנות של אוכל חם, אדים חמים עולים מהחמגשיות, וכולם כאחד מסתכלים עליו לראות איך יגיב.

להפתעתי, רוני חייך את חיוכו החם, הסתכל עליי ואמר בחביבות "אתה ממזר אתה…", משך את כסאו מול החמגשית והתיישב. אכלנו יחד כולנו.

הקפדתי לסיים בזמן שהקצבתי, רוני קם, אמר "תודה" ויצא. נשארתי עוד כמה דקות, נתתי לחדווה את מספר הטלפון של המסעדה ואמרתי לה שמחר בשעה 12:30 תזמין רק ארבע מנות כי אני עסוק מחר.

למחרת בשעה 12:30 התקשרתי לחדווה לוודא שהיא אכן הזמינה את המנות, והתקשרתי שוב בשעה 13:05 לוודא שכולם יושבים ואוכלים ארוחת צהרים יחד. שמחתי לשמוע כי כולם נענו לאתגר ופעלו "כמו חיילים".

מחובר לעסק כמו לאינפוזיה

כשראיתי כי החלק הזה עובד, פניתי לנושא הבא שרוני האיר לי כי הוא רוצה לפתור. המשפחה. זכרתי היטב את דבריו: "…להיות בשעה 17:00 בבית, לגדל את הפרחים בגינה שלי, לשחק עם הנכדים שלי, לאכול ארוחת ערב מסודרת מסביב לשולחן, ולא מול החדשות בטלוויזיה, אני רוצה סדר יום של אדם נורמלי…" ציינתי לעצמי שרוני מחובר לעסק כמו לאינפוזיה; שניתוק טוטלי מהעסק יגרום לו למוות מנטלי כי הרי הוא בטוח ש"העסק לא יכול בלעדי".

אז מה עושים? ואיך עושים?

עברו שבועיים מאז "תרגיל ארוחת הצהרים" בשעה 13:00 , רוני ראה שאפשר לעשות הפסקה של עשרים דקות, לאכול צהרים באופן מסודר, ולא מעל מכונות הפלסטיקה, ושכלום לא קורה. שנשארים בחיים. "קח הפסקה של עשרים דקות כמו העובדים שלך. אתה עבד של עצמך," ככה אמרה לו חדווה… אז איך מגיעים למצב שבו רוני מבין כי מעבר למכונות ומעבר לעבודה, יש גם משפחה שעבורה הוא עמל כל כך קשה? איך "שולפים" את רוני מהעבודה ומנחיתים אותו בבית?

 

לעתים התשובה הפשוטה ביותר נמצאת בגוף השאלה. והנה 'נפל לי האסימון' כתשובה.

הפגישה של רוני עם…

עברו שבועיים והגעתי לבית המלאכה של רוני בשעה 16:30. אמרתי לו שיש לי לקוח גדול עבורו וארגנתי לו פגישה מעכשיו לעכשיו, ושאנחנו צריכים להיפגש איתו בשעה 17:30 , כך שיש לו מספיק זמן לארגן את העבודה ואת העובדים. הוספתי שאנחנו חייבים להגיע אל הלקוח בזמן שקבעתי. הקפדתי שרוני אכן מתארגן לקראת היציאה לפגישה אחרי שארגן את העובדים וסידר להם עבודה, ואחרי שהזין את המכונות בחומרי גלם שיספיקו לכמה שעות, ובשעה 17:00 התיישבנו ברכב שלי והתחלנו לנסוע.

"לאן נוסעים?" שאל רוני

"אל הלקוח שלנו," עניתי.

"הלקוח שלנו גר ברמת-חן, ליד בית הספר 'בליך', לא זוכר את הכתובת המדויקת, אך אני מכיר את הדרך"

"זה ממש קרוב אלי הביתה," אמר לי רוני.

"וואוו, איזה קטע, צירוף מקרים, כנראה," עניתי לו בנונשלנטיות, מנסה להסתיר את החיוך שלי.

בדרך קצת דיברנו, צחקנו והחלפנו חוויות, ואז עצרתי עם הרכב שלי מול הבית של רוני. רוני היה מופתע ולא מבין מה קורה. הוא הסתכל עליי, הסתכל על הבית שלו, ושוב עליי, מבולבל.

"הרי כאן אני גר," אמר לי רוני.

"אני יודע," עניתי לו. "יש שינוי בתוכניות. הלקוח הודיע לי בווטסאפ שהוא מחכה לך אצלך בבית."

יצאנו מהרכב ורוני פסע בשביל לכיוון ביתו. מסוקרן, הוא פתח את הדלת הרחבה, נכנסנו למבואה של הבית ושם עצרתי את רוני.

"רוני, עצור רגע. אני רוצה להכיר לך את הלקוח שלך."

הפניתי את רוני לעבר מראה גדולה שהיתה תלויה על הקיר. רוני הסתכל אל בבואתו הנשקפת מהמראה, לא מבין מה קורה כאן, ואז התקרב למראה, החוויר, נעמד שוב מולה והתבונן בעצמו. אז, הסתובב אליי, ובבת אחת חיבק אותי והרגשתי את הרעד שעבר בגופו. אחרי שניות ארוכות, שיחרר את החיבוק, הסתכל עליי ואמר: "אתה ממזר. זאת פעם ראשונה שאני מסתכל על עצמי. תמיד היו חשובים לי כולם. אף פעם לא הבנתי שכדי שאני אהיה שם עבורם – אני צריך להיות כאן עבורי. וואו. איזה דבר זה. כל הכבוד לך. תודה."

ואז, משל קיבל מכת ברק, כאילו התעורר זה עתה מחלום, שאל אותי: "אבל מה קורה בעבודה?"

"בוא נראה," אמרתי לו. "יש לך מצלמות, לא?"

הלכנו למצלמות, ותוך כדי כך שלחתי הודעה בווטסאפ לבנו, אבי, כמוסכם בינינו. רוני הסתכל במצלמות וראה את אבי מנופף לו לשלום ומרים את אגודלו באוויר כלפי מעלה לסימן של "הכל בסדר."

אמרתי לרוני כי הלקוחות האמיתיים שלו מגיעים בשעה 18:00 , וכי כדאי לו להתכונן לכבודם. בשעה 18:00 נכנסו לבית ילדיו: רחל עם בעלה ושני ילדיה, ואבי עם אשתו והבן שלהם. חדווה הוציאה מהתנור את האוכל שהוכן מבעוד מועד והזמינה את כולם לחצר, שם עמד שולחן ערוך ומוכן לעשרה אנשים. כן, גם אני נהניתי לאכול איתם, לראות את כל המשפחה אוכלת יחד, כולם כמשפחה מאוחדת וגדולה.

אמרתי לרוני שלא יתרגל ליותר מדי טוב, משום שכרגע אני "מרשה" לו לצאת מהעבודה בשעה 17:00 רק פעמיים בשבוע. רוני הסתכל עליי ואמר: "אפשר שלוש? יום כן ויום לא?" חיבקתי אותו ללא מילים.

ומה קורה כיום עם העסק? העסק עובד. מתקדמים. רוני עובד פחות שעות, כולם מרוצים.

*

מה גרם לשינוי? מה למד רוני מהתהליך?

רוני היה שבוי של עבודתו. הוא לא ידע כיצד להפריד בין העבודה לבין חייו הפרטיים, דבר שהפריע מאוד גם לו וגם לבני המשפחה. באמצעות האימון למד רוני:

• שליטה – רוני הבין שהעולם יכול להתנהל גם בלעדיו, ושהוא לא חייב להיות בשליטה 24/7 .

• סדר עדיפויות בחיים – סדרי העדיפויות של רוני השתנו לאחר שראה שאפשר גם אחרת.

• המשפחה קודמת לכל – המשפחה, שלה חשיבות ראשונה במעלה עבורו, זכתה שוב באבא חם, סבלני, אוהב ורגוע יותר.

• ביזור סמכויות – רוני הכניס לעבודה את ילדיו כי הם ״ילדים גדולים״. אם כך, סמוך עליהם. אם הם "ילדים קטנים", שיישארו בבית. רוני למד לסמוך גם על האחרים ולתת סמכויות לשאר

העובדים ולמשפחה.

נקודה למחשבה

 

מהו הדבר שאתם רוצים לעשות ולא עושים היום, ושאם תעשו אותו – הוא יביא לכם אושר גדול?

• רשמו זאת בדף העבודה שבהמשך (חוג, תחביב, ספר, סרט וכד׳).

• קבעו לעצמכם יום אחד בשבוע שבו אתם עושים את הדבר שרשמתם – ויהי מה, כאילו שיש לכם טיסה לחו"ל באותו יום (ואני מקווה שטיסה לחו"ל אתם לא מוכנים להחמיץ).

• צרו דבר חדש שיסב לכולם עונג בחוג המשפחה והִפכו אותו לנוהג של קבע, יום קבוע בשבוע.

• חשבו על דבר נוסף גם בעבודה ובעיסוק שלכם ורשמו גם אותו.

*

מחשבות_______________________________________________________________

הארות_________________________________________________________________

הערות_________________________________________________________________

הרהורים_______________________________________________________________

נושאים לפעולה______________________________________

 

דלת חדשה נפתחת – סיפורים מחדר האימון מאת דני בן-יעקב.  הוצאת המחבר, 189 עמודים. מחיר לצרכן 79 ₪. להשיג דרך אתר המחבר: goo.gl/Ho9arD  –

 

•