חתן פרס ישראל תשע"ב בתחום הספרות ושירה עברית, יוצרים ומתרגמים, נתן שחם

שר החינוך גדעון סער ברך את נתן שחם על זכייתו בפרס (צילום יח"צ)

שר החינוך, גדעון סער, אמץ את המלצת וועדת פרס ישראל בראשותו של פרופ' יהודה פרידלנדר, להעניק את פרס ישראל בתחום הספרות ושירה עברית – יוצרים ומתרגמים תשע"ב,  לנתן שחם. 

שר החינוך ברך את שחם על זכייתו בפרס.

מנימוקי וועדת הפרס: נתן שחם, מן הבולטים בסופרי דור תש"ח, נמנה עם לוחמי הפלמ"ח שהניפו באילת את דגל ישראל המאולתר, דגל הדיו, מעמד שהפך לסמל לסיום הקרבות ולניצחון ישראל במלחמה על עצמאותה. אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, היה מהסופרים שתרמו לשידוד המערכות הדורי בימי העליות השלישית והרביעית ולעליית כוחה של המודרנה התל אביבית. למן ראשית דרכו התבלט נתן שחם ביצירתו הססגונית והעשירה – בסיפורת, במחזאות, בכתיבה תיעודית, וכן בכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. הישגיו בתחום הסיפורת עושים אותו ראוי בעינינו לקבלת פרס ישראל לשנת תשע"ב.

כתיבתו מצטיינת בתבונה, ברגש, בדמיון ובמבע רהוט הנשען על כל רובדי הלשון העברית, הוא יודע לשרטט ביד אמונה דמויות טיפוסיות וכן דמויות ייחודיות מן המציאות הישראלית, בעיקר אנשים שעיסוקם באמנות – באמנות הכתיבה, העיתונאות, הטלוויזיה, המוסיקה ועוד. ספריו עתירי רעיונות, והוא יודע לתת לרעיונותיו ביטוי בהיר ומרתק.

וועדת הפרס: פרופ' יהודה פרידלנדר – יו"ר ולצידו חברי הועדה,  פרופ' מירון איזקסון,  פרופ' אמציה פורת ופרופ' זיוה שמיר.

נתן שחם – קורות חיים

נולדתי בתל-אביב בשנת 1925 וגדלתי בבית ששימש מערכת לדו-שבועון ספרותי נונקונפורמיסטי בשם "כתובים". אבי, אליעזר שטיינמן, היה עורך הביטאון ולימים הצטרפו אליו גם אברהם שלונסקי ועמו סופרים ומשוררים צעירים שחיפשו "דרך חדשה" לבטא בה כיסופי גאולה ולהתנער מן העולם הישן. החבורה התפוררה כעבור שנים אחדות, והמשפחה – אבי, אמי, ורדה, ואחי הבכור דוד – סיפחה גם את חדר המערכת, שאבזריה שימשו את אחי ואותי למשחקינו. כך למדנו קרוא וכתוב עוד קודם שדרכה רגלנו בבית הספר. בגיל שמונה למדתי עוד כמה סימנים שיש בהם כדי לבטא רגש, ואפילו מחשבה, הלא הם תווי המוסיקה. אז התחלתי לנגן בכינור ומאז לא חדלתי, אלא שהכינור גדל מעט ועתה הוא ויולה.

למדתי 11 שנים בגימנסיה הרצליה שבשנים ההם למדו בה שתים עשרה כיתות. על הכיתה הראשונה ויתרו לי כי, כאמור, באותיות ובמלים שיחקנו אחי ואני בבית. היינו "ילדי מפתח" השבים מבית הספר לבית ריק – אבא בדפוס ואימא בגן העירוני שהיא עובדת בו – אף כי את דלתות הבית עדיין לא נעלו. בשובנו הביתה מהגימנסיה לא אחת קיבלנו עלינו לארח סופר צעיר שהמתין לאבא על המדרגות לבניין כדי להראות לו את ביכורי יצירתו.

בגיל אחת עשרה וחצי כתבתי את סיפורי הראשון "חתוליי" ושנה לאחר מכן את "כלביי". אלה ואלה היו שותפים פעילים בגידולנו ובחינוכנו.

כרבים מבני דורי הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית, תחילה ל"המחנות העולים" ולאחר כן ל"השומר הצעיר". שלא כרבים מהם נשארתי בקיבוץ בית אלפא עד עצם היום הזה.

הקיבוץ השתנה, אני הזדקנתי.

בשנת 1942 התנדבתי לפלמ"ח ושירתי בו עד לפירוק המטה בשנת תש"ח. בשנת 1944-5 הייתי מקשר בין ההגנה ללח"י וכשנפטר אליהו גולומב בשנה ההיא השתחררתי מחובותי וקיבלתי עלי להיות חקלאי המשכים עם שחר לשדה ושב בבגדי עבודה מעופרים לארוחת הערב. אורח חיים זה נקטע פעמים אחדות. חודשיים עשיתי במחנה מעצר ברפיח בשנת 1946 ופסק זמן כזה בצ'כיה ובגרמניה בשנת 1947, בשליחות למחנות העקורים. בשובי ארצה פרצו פעולות האיבה ובדצמבר 1947 חוילתי שוב. כל אותו זמן לא חדלתי לנגן ברביעיית כלי קשת בכל שעה פנויה.

ב-1944 התפרסמו שירי הראשונים. המלחמה העבירה אותי לפרוזה. אחרי שנהרג קצין ההסברה של הפלמח נקראתי למלא את מקומו והעיסוק באותיות ובמילים שב להיות אינטנסיבי, כי רבות מהרשימות שהתפרסמו בעלון הפלמ"ח נאלצתי לכתוב במו ידי. אף ספרי הראשון, "דגן ועופרת", ראה אור בעצם ימי המלחמה. שנים אחדות כתבתי מחזות, שהוצגו בקאמרי ובתיאטרון זוטא. הראשון בהם, "הם יגיעו מחר", שתורגם לשמונה שפות והוצג בארצות שונות, זיכה אותי בפרס צמח מטעם תיאטרון "הבימה". עוד שני מחזות תורגמו ללשונות זרות והוצגו באירופה, בארצות הברית ובארגנטינה.

שלושים שנה עבדתי בפלחה, כשימי הגשם מוקדשים לכתיבה, ועוד שנים אחדות בתעשייה. שלוש פעמים הייתי מזכיר הקיבוץ ואתקשה למנות את מספר הפעמים ששימשתי חבר בוועדותיו. לימים נקראתי לפעולות ציבוריות שונות, שאף מהן נגזלו פה ושם שעות ליצירה. בדרך זו נכתבו עד היום למעלה מחמישים וחמישה ספרים, שהאחרון בהם, "לוח חלק" ראה אור השנה וקדמו לו בשנים האחרונות "צילו של רוזנדורף", "שלום חברים", "קרן אקסודוס", "פעמון בקיונג'ו" ו"הרחק מטשקנט". בשנה הבאה יראה אור "מוציא לאור", ביוגרפיה דמיונית של מוציא לאור מן הדור הישן. ספרי האהובים עלי ביותר הם "אבן על פי הבאר", "קירות עץ דקים", "רביעיית רוזנדורף", "עצם אל עצמו", "סדרה", "לב תל-אביב". 

בשנים 1968-1975 שימשתי כמשנה ליושב ראש רשות השידור, ובשנים 1977-1980 שימשתי כקונסול לענייני תרבות בניו-יורק. מ-1985 עד 1998 שימשתי כמנהל כללי של ספרית פועלים, ואחרי המיזוג עם הקיבוץ המאוחד עבדתי בבית ההוצאה המשותף עד שמלאו לי שמונים בשנת 2005 ופרשתי. שנים אחדות כיהנתי גם כיושב ראש הוועדה לספרות במועצה לתרבות ולאמנות וכיושב ראש וועדת הכספים של אגודת הסופרים, ברכה לבטלה.

קיבלתי פרסים על מחזה, על ספר לילדים, "כבר מותר לגלות" מטעם משרד החינוך והתרבות, פרס ההסתדרות על הרומן "אבן על פי הבאר", פרס שלונסקי על "מכלול" יצירתי עד גיל ארבעים.  פרס ביאליק על "רביעית רוזנדורף", פרס הספר היהודי בניו יורק על אותו הספר, פרס ניומן מטעם אוניברסיטת בר-אילן. כמו כן קיבלתי פרס ניחומים מטעם מפעל הפיס על ספרי "צלו של רוזנדורף" פרס ארגון נשים יהודיות באיטליה על "רביעיית רוזנדורף" ופרס אקו"ם על מפעל חיים באמצע דרך חיי.

אחדים מספרי תורגמו ללשונות שונות ועודני תוהה מה ראו הסינים לתרגם את "רביעית רוזנדורף" ללשונם. מחצית עמוד ביומון היוצא בבייג'ין כנראה הבהיר זאת, ואולם מה שכתוב שם הוא סינית בעיני.

אני נשוי, יש לי בת ושני בנים, שלוש נכדות ושישה נכדים, שלוש נינות וארבעה נינים.