ביקור בית עם הסופרת גלית מור גנדלמן – הספר הראשון על רקע המחאה הגדולה של קיץ 2011 : זרעי קיץ

"זרעי קיץ" רומן אהבה ומתח על רקע מחאת האוהלים

 

הספר הראשון על רקע מחאת האהלים והמאבק החברתי הגדול יצא בימים אלה לאור. זרעי קיץ מאת גלית מור גנדלמן , הוא רומן אהבה ומתח הנקרא בשקיקה עד הסוף המפתיע. הסופרת הצליחה להוציא לאור ספר קולח וייחודי, שראה אור בטרם התפנו אוהלי מאהל המחאה הגדולה של קיץ 2011.

 

זרעי קיץ הוא סיפור אהבה ומתח המתרחש בתל אביב. זהו סיפורם של ליבי ועוז, שני צעירים תל אביבים המנסים לשרוד במציאות הקשה של ישראל, והופכים בעל כורחם למשתתפים פעילים בתנועת המחאה ששטפה את המדינה. זרעי קיץ מחבר בין הפרטי לכללי,  ויוצר סיפור אהבה ומתח המתרחש בשדרות שהיו לסמל המחאה. סיפור בו יוצרת המחברת שילוב מרתק בין קולות שונים ואירועים מסעירים, שהחיבור ביניהם יוצר חווית קריאה מעוררת ומהנה.

 

עלילת הסיפור המתפתחת בלשון קצבית, חושפת סיפור אהבה הצומח במקביל לתעלומה סביב זהותו של הגיבור. לצד כל אלה שזורים מכתבים שליבי ועוז שולחים זה לזו באי-מייל, בהם מגוללים השניים את רחשי לבם.   

 

זרעי קיץ הוא ספרה הרביעי של המחברת גלית מור גנדלמן, עיתונאית וסופרת. ספריה הקודמים, היו אף הם בהוצאת מסדה: 'דואט לשלושה', 'מתגרשת', 'כשהעצב התחיל לחייך' וכעת, 'זרעי קיץ'.

 

זרעי קיץ הוא סיפור כן ונוגע, סיפורם של זוג צעירים המבקשים לעצמם מציאות אפשרית בישראל, צעירים שלא מוכנים לוותר על החיים. 

 

אשתקד, כאשר החלה גלית מור גנדלמן (45) להנביט את ניצני ספרה, היא לא העלתה בדעתה כי קיץ 2011 ישתבץ בטבעיות בסיפור שכתבה. גם בחלומותיה לא תיארה כי המציאות תגיש לה את התפאורה ההולמת לסיפורם של שני גיבורי ספרה החדש.

 

את ספריה הקודמים, "דואט לשלושה" שזכה להצלחה למרות שהייתה אלמונית לגמרי, כמו גם את שני ספריה הבאים, "מתגרשת" ו"כשהעצב התחיל לחייך", הוציאה לאור בהוצאת מסדה, שלא במימונה הפרטי כפי שנדרשים כיום לא מעט כותבים. בגילוי לב היא אומרת שעצם העובדה שההוצאה לקחת אותה תחת חסותה וליוותה את צמיחתה לאורך השנים, סייעה לה להמשיך לכתוב ולהתפתח כסופרת. גנדלמן, עיתונאית שעבדה ברדיו ובטלוויזיה, עורכת כיום שני מקומונים ברשת "גל-גפן", אימא לשני ילדים (17, 20), החיה עימם ועם בן זוגה ברחובות.

 

מתי התחלת לכתוב?

באמצע יולי, עת החלו הקולות הראשונים להישמע, נצמדתי לאירועים הסוערים והתאמתי אותם לעלילה שכתבתי כשנה לפני כן.

 

מדוע בחרת בשם הזה שיותר מכל מזוהה עם שירו של מאיר אריאל?

"זרעי קיץ הוא השם המדויק, זה גם המוטו של הסיפור. ברגע שהשם עלה לאוויר ברור היה שלא נמצא שם אחר, גם אם אין הוא שם מקורי. לפעמים מילים של מישהו אחר משלימות במדויק את הרעיון שעובר בראשך, ונראה לי אך טבעי להשלים כך דבר בדבר בדרך אל השלם. הלוא גם אם נתבונן בתהליך המחאה הרי ברור שזו רק החלה, עשתה פסיעותיה הראשונות בלבד בקיץ הזה".

 

אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, האומנם?

"מניסיוני, בוודאי. לא הייתי יכולה להמציא משהו טוב יותר ממחאת האוהלים. גיבורי הסיפור, שניהם באמצע שנות העשרים, התמודדו בחייהם עם לא מעט מהקשיים שעלו לכותרות בחודשיים האחרונים. שניהם סטודנטים שהגיעו מהפריפריה לעיר, שניהם שוכרים דירות ועובדים קשה, לפעמים גם בשתי עבודות ושניהם מרגישים בהיעדר התקווה. כמו מתוך הסיפור יצאו האוהלים, דפני ליף וחבריה לקחו את המצוקה מדלת אמותיהם אל כלל הציבור, כך גם את ליבי ועוז, הגיבורים שלי שללא ספק הגיבו במהירות למתרחש בשדרה".

 

היו דברים שהפתיעו אותך במציאות של הקיץ האחרון, דברים שאם היו מתרחשים לפי סיפורך היו מתנהלים אחרת?

"הפתיע אותי השלב בו המחאה כבשה את רובנו. בעיקר בגלל ששידרה משהו נקי, כן ואותנטי. מצדי הייתי שומרת על הטוהר ועל התום למין ההתחלה ועד הסוף. ההתקפה האישית נגד הצעירים ונגד דפני ליף כאישה, גרמה לי לאי נוחות".

איך השפיעו החודשיים האחרונים על תהליך היצירה?

"זה היה מרגש, החיים שלי נכנסו להילוך חמישי. הייתי צמודה לדיווחים בנושא בכלי התקשורת, נשמתי את המתרחש דרך עיניי ודרך עיני הגיבורים שכמו התעוררו לחיים על גלי המחאה. במקביל, כעורכת מקומונים ספגתי מדי שבוע את שקרה באזורנו, ולא יכולתי שלא להתפעל מהדמיון בין המתחולל במישור הארצי לבין שהתחולל במישור המקומי. הקולות נשמעו בדיוק אותו דבר, האש הבוערת כמו גם הנחישות לא שינו פניהן גם בפריפריה. הגיבורים שלי ואני היינו מוקפים במחאה מכל עבר, אירוע רדף אירוע בקצב מסחרר, ורק בימים האחרונים נדמה לי שחזרתי קצת לשגרת חיי".

 

האם ניתן להסיק כי ספרך מתעד את הקיץ האחרון?

"זרעי קיץ מספר לפני הכול את סיפורם של ליבי ועוז, הם הציר המרכזי סביבו נע הסיפור. כיוון שסיפורם נולד לפני מחאת הקיץ, מטבע הדברים האירועים מתרחשים ברקע. מבין שלל האירועים בחרתי באלה החשובים בעיניי, מהלכים אנושיים בעיקר, כאלה המניעים תהליכים, פרטיים וציבוריים כאחד. תיעוד המחאה לא עלה בדעתי במהלך הכתיבה, הלוא כולנו מכירים את שאירע, רובנו לקחנו חלק במתרחש בדרך זו או אחרת, לכן לא נראה לי נכון ללעוס עוד את שנלעס".

 

במהלך קריאת הסיפור ניכר שנהנית מהכתיבה, המנגינה העולה מן הכתוב בקטעים השונים משקפת את שהרגשת באופן אישי?

"אכן, למרות כאבי הבטן שליוו אותי לאורך ימים, נהניתי מהמילים שיצאו ממני, מהמשפטים שרצו על מסך המחשב, לוקחים את הסיפור מסצנה אחת לרעותה, לפעמים כמו פתחו במחול. נדמה לי שלא יכולתי אחרת, סיפור המחאה כמו גם סיפור האהבה והתעלומה סביב דמותו של עוז, נעו בשלושה נתיבים מלאי אש חיים, מלאי תשוקה, תקווה ואהבה. לראשונה אני יכולה לומר שלכתוב סיפור זו הנאה צרופה".   

 

קצב הכתיבה המהיר והדינאמי ניכר אף הוא בין עמודי הספר, בלתי נלאה, מנין האנרגיות הללו המניעות את הסיפור? 

"מן המציאות, ככל הנראה לא יכולתי אחרת. שעות ארוכות ישבתי מול המחשב ובראשי רצף של תמונות ואירועים שהתחלפו בזה אחר זה, יוקדים, משולהבים, בלתי ניתנים לריסון. יכולתי להתעורר לפנות בוקר, לאחר שעתיים של שינה ולהמשיך מאותה נקודה בה הפסקתי לכתוב כמו לא קמתי מהכיסא. קצב ההתרחשויות הוא שקבע את הקצב הנכון לסיפור, אי אפשר היה אחרת".

 

קשה להתעלם מקטעי המכתבים, בפרט אלה שכותב עוז לליבי. שפתו אחרת, ארכאית לעיתים, כמעט שירה, ניתן לומר. מנין זה בא?

"זו השפה הראויה, זו המנגינה הנכונה למילים שבאות מהלב. באמצעות שפתו של עוז אנו נחשפים לאישיותו המתגלה אט אט, מפרק לפרק".

 

היה רגש אחד, חזק מכולם שליווה אותך במהלך הכתיבה?

"גאווה, כן, נהניתי להיות גאה, להיות חלק מהעם הזה שיופיו יצא למרחוק במהלך חודשי הקיץ האחרון. ההתלכדות, התנועה, החזרה לשורשים ולו גם קצת, לתחושת השייכות שנעדרת מן ההווה. קיבוץ אחד גדול, מהדרום לצפון. רובנו הרגשנו בזה, כמו גם בגאווה על שהעזנו ויצאנו לרחובות, על שקמנו מהכורסאות שלנו עליהן רובנו נוהגים לשבת ולקטר, לקחנו אחריות על חיינו".

 

לדעתך, המחאה תוביל לשינוי המיוחל?

"לדעתי אי אפשר אחרת. זה פועם בלבנו, זה בנפשנו, זה המחר".

  

זרעי קיץ, מאת גלית מור גנדלמן, הוצאת הספרים מסדה וליברוס, שנת 2011, 228 עמודים.