ביקור בית עם הסופרת תמר הגר: בכוונה תחילה

 

מה גרם לאלן הרפר ולסלינה וודג' לרצוח את ילדיהן? האם נועה, היסטוריונית תל אביבית, מסוגלת להבין אותן? ומה הסיכוי של המספרת של ספר זה, בת־דמותה של הסופרת תמר הגר, להיות אמא טובה לתאומות שלה, כשהמסע שלה בעקבות אלן, סלינה ונועה הופך תובעני יותר ויותר ומטלטל את חיי המשפחה שלה?  תמר חושבת שהכתיבה שלה צומחת משני דברים: רצון עז להבין בני אדם במצבים מורכבים ורצון עז לא פחות לתקן עוולות חברתיות. הכתיבה היא גם המפלט שלה. כשהיא חשה שהעולם אכזר, עוין ובלתי ניתן לתיקון, הכתיבה היא הדרך שלה לחצוב לפחות בדמיון חדר לעצמי ואפילו עתיד טוב יותר.

 

ד"ר תמר הגר מרצה בחוג לחינוך ובלימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי. מנהלת שותפה של המרכז לשלום ודמוקרטיה.

 

 

 

שם: תמר הגר

גיל:  51

סטטוס:  אם לתאומות

מגורים:  תל אביב

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר בכוונה תחילה, בהוצאת דביר, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? מהחיים האישיים שלי, מבעיות שמטרידות אותי ואחרים, מספרים שאני קוראת, ממסעות בעולם, מסיפורים של חברים וזרים. מכל דבר בעצם.

אני חושבת שהכתיבה שלי צומחת משני דברים: רצון עז להבין בני אדם במצבים מורכבים ורצון עז לא פחות לתקן עוולות חברתיות. אני חושבת ששני הרצונות האלה מאפשרים לי להתגבר על צדדיה המייסרים של הכתיבה ודוחפים אותי להמשיך לכתוב גם במציאות חיים עמוסה מאוד. באופן פרדוקסאלי הכתיבה שלפעמים נחווית על ידי כנטל, היא גם המפלט שלי. כשאני חשה שהעולם אכזר, עוין ובלתי ניתן לתיקון, הכתיבה היא הדרך שלי לחצוב לפחות בדמיון חדר לעצמי ואפילו עתיד טוב יותר.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? התחלתי ב-2002. אבל להגיד שכתבתי את הספר 12 שנים זאת הגזמה. בשנים אלה גידלתי את בנותיי התאומות, הייתי בת זוג, עבדתי במשרת הוראה מלאה, כתבתי מאמרים אקדמיים, בניתי עם שותפים מרכז לשלום ודמוקרטיה במכללה, נסעתי לחוץ לארץ (לחודש וחצי כל שנה ולפעמים ליותר), נפגשתי עם חברות, ישבתי בבתי קפה, ראיתי סרטים ו…חייתי. ותוך כדי כל הפעילות הזאת כתבתי. ככה שכתבתי בערך חודשיים שלושה בשנה. העובדה שהספר שלי עסק ברובו במציאות של אנגליה במאה ה-19, ורוב החומר המחקרי היה בארכיונים בלונדון ובמקומות אחרים, האטה את הקצב. הייתי אומרת שכתבתי את הספר נטו שלוש שנים. אני חושבת שכתיבה בהפרעה זאת מציאות חייהן של נשים כותבות רבות בארץ ובעולם.

איזה ספרים קראת לאחרונה? קראתי את הספר של ג'ון ווילאמס, "סטונר" ואת הספר "אמסטרדם" של איין מקוויאן. את סטונר אהבתי מאוד. כשסיימתי לקרוא על חייו של האיש המורכב הזה בבוקר יום שבת על הספה בסלון, פשוט פרצתי בבכי. בכיתי על החיים שלו, על החיים של כולנו, על ההחמצות שמזמנים לנו החיים האלה, אבל גם על היופי שבהם. אין הרבה ספרים שגורמים להרגיש כאלה רגשות מעורבים ומורכבים.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? אין לי סופר/ת אחד כזה. יש לי כמה סופרים שאני אוהבת. התאהבתי לגמרי בל.נ. טולסטוי (את מלחמה ושלום קראתי ארבע פעמים) בוו.ג. זבאלד (בעיקר אוסטרליץ), בפט בארקר (נסחפתי לגמרי בטרילוגיה שלה על מלחמת העולם הראשונה) בקזואו אישיגורו (את כל הספרים שלו שקראתי אהבתי מאוד). אני לא יכולה להגיד בוודאות מי השפיע עלי, אבל הייתי רוצה לחשוב שסופרים שאני אוהבת לקרוא משאירים בי איכשהו את חותמם.

אילו ספרים קראת בילדותך? קראתי המון והכל בילדותי. הייתי תולעת ספרים. לא בחלתי בכלום מרומנים רומנטיים זולים עד לנפש הקסומה של רומן רולן, מרטין עדן של ג'ק לונדון, וזרח השמש של ארנסט המינגווי והאחים קראמזוב.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? וואוו. אני אהיה בצרות. לא אדע מה לבחור. אולי אקח את מלחמה ושלום ונדמה לי שאת הטרילוגיה של פט בארקר (שאני חולמת לקרוא שוב) וספר של זבאלד שלא קראתי עדיין. אבל נראה לי יותר שאקח שלושה ספרים שלא הספקתי לקרוא (שעומדים על המדף ליד המטה) כל זאת מתוך תקווה שהאפיזודה על האי תסתיים מהר ואוכל לחזור הביתה למדפי הספרים.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי השני. הוצאתי ספר של סיפורים קצרים תחת הכותרת "חיים רגילים לגמרי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: הספר מספר את סיפורן של נשים המנסות להיות אמהות טובות בתנאים מגבילים.  אלן וסלינה הן שתי נשים אמיתיות בנות המעמד הנמוך באנגליה הויקטוריאנית שנדחקות לפינה בשל תנאי חייהן הקשים ובסופו של דבר נדחפות לרצוח את ילדיהן הקטנים. שתי נשים נוספות, המספרת-מחברת של הספר ונועה, שחוקרות את סיפורן של אלן וסלינה כל אחת בדרכה ומסיבותיה, הן ישראליות תל אביביות משכילות שנפגשות ללא הרף עם הקושי להבין ולשחזר עולם לא מוכר – אנגליה במאה ה-19. אבל בו זמנית ואולי בעיקר הן מתמודדות עם קשיים ודילמות – פחות דרמטיות מאלה של הנשים ההיסטוריות, אבל לא פחות מייסרות – בנוגע לנשיות, זוגיות, אמהות ועוד. הספר עוסק עם כך במפגש המתסכל של נשים אימהות עם תנאי החיים והמוסכמות החברתיות המקשות על חייהן.

 

תמר הגר מתארת נשים המנסות להיות אמהות טובות בתנאים מגבילים: אלן וסלינה, בנות המעמד הנמוך באנגליה של המאה התשע-עשרה, נדחקות לפינה בשל תנאי חיים קשים ובסופו של דבר רוצחות את ילדיהן הקטנים. מולן, וליתר דיוק לצדן, עומדות שתי חוקרות בנות המאה העשרים ואחת, שחייהן נוחים בהרבה והבחירות שלהן בנוגע לאימהוּת אינן דרמטיות כל כך; אך גם בבחירה הטריוויאלית לכאורה שלהן בין אימהוּת לקריירה, יש הרבה מכשולים, עימותים וכאב. גם הן, כמו סלינה ואלן, שבויות בידי המוסכמות החברתיות בנוגע לחייהן של נשים.

 

דמויותיהן של אלן וסלינה, נשים אמיתיות שהספר משחזר את חייהן, קורמות עור וגידים מתוך פרוטוקולים של בית המשפט, רשומות של מפקד אזרחי, מכתבים, תעודות וקטעי עיתונות. הגר מחברת את הפרטים לסיפור שנשען על מחקר היסטורי, משפטי ומגדרי, ואז פורמת אותו, ושבה ואורגת הכול מחדש בספר שחורג מכללי הכתיבה של כל ז'אנר שהוא. סיפורן המרתק של אלן וסלינה נפרש לפנינו אט-אט ככל שמצטברים חומרי המחקר של נועה, דמות החוקרת, שהגר ספק־ממציאה ספק-מתוודה עליה. סיפורה של נועה הוא במידה רבה הסיפור של כל אֵם, ודרכו מספרת הגר גם את סיפורה שלה וגם את סיפורנו שלנו. בהבנה ובחמלה היא יוצרת עוד חוליה בהיסטוריה מומצאת של שושלת-נשית.

 

בכוונה תחילה הוא הכלאה בין רומן בדיוני לספר עיון: עלילה מומצאת שמאירה חללים חסרים בסיפורן ההיסטורי הרשמי של שתי אמהות, רומן בלשי שמתאר את תהליך הגילוי של האמת ההיסטורית, רומן רומנטי על זוגיות במשבר ועל אמהות שאינן עומדות בציפיות החברה, ואוטוביוגרפיה של חוקרת תרבות, שמדווחת על השתלשלות המחקר שלה, כמו גם על חייה האישיים, וחושפת את הדילמות שלה, תוך שהיא מציגה אפשרויות אחרות של "אימהוּת ראויה". הטקסט המרתק והחשוב הזה הוא שעטנז של עלילות מרתקות ודיון מלומד, עשיר ומעמיק בסוגיות שעוסקים בהן המחקרים הפמיניסטיים העדכניים ביותר.

 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? אני כותבת ספר נוסף על צלמת ועל הדוגמניות שלה. זה יהיה ספר שיעסוק באמנות ונשים.

 

מספריה של תמר הגר

 

"חיים רגילים לגמרי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000

בכוונה תחילה, הוצאת דביר, 2012

 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לא להתייאש, להיאבק על הכתיבה גם בתנאי חיים מורכבים וגם כשכולם כבר לא מאמינים לך שאת אומרת שאוטוטו את מסיימת את הספר.

משפט מסכם: התשובות לשאלון הזה ללא ספק מייצרות סיפור עלי. אני קוראת את התשובות ותוהה איזה סיפור סיפרתי.

 

פרק מתוך בכוונה תחילה מאת תמר הגר

 

פתח דבר

תמיד היה לי שיח מורכב עם אימהוּת — עם התפקיד החברתי, עם המיתוס, עם הציפייה ממני להיות אמא. כשנולדו בנותי, נעמי ושירה, החלטתי לכתוב את הספר הזה. המחקר והכתיבה לקחו שנים רבות. היו לי תינוקות ואחר כך ילדות קטנות, ועבדתי במשרת הוראה מלאה במכללה האקדמית תל חי, כך שלא התאפשר לי להתפנות באמת למחקר ולכתיבה. כתבתי בעיקר בחופשות בין הסמסטרים, כשנעמי ושירה היו בגן ואחר כך בבית ספר. העובדה שרוב המחקר נערך באנגליה לא האיצה את הקצב. הייתי צריכה ללמוד לחפש חומרים בתרבות אחרת; הייתי צריכה כסף וזמן לנסוע לארכיונים, לנסוע מהמשפחה שלי או עם המשפחה שלי.

הרבה נשים באקדמיה מתמודדות עם הקונפליקט שבין הצורך־רצון להשקיע במשפחה לצורך להתרחק כדי לחקור ולכתוב. אבל משום שאני בחרתי לבחון מחדש את כללי המחקר־כתיבה האקדמיים הממוסדים, מצבי היה קשה יותר. בשנים הראשונות של המחקר לא הייתי בטוחה שהממסד האקדמי יקבל את הספר כתקף־נחשב, ולכן לא כתבתי במסגרת העשייה האקדמית שלי, כך שבמשך תקופה די ארוכה הספר היה רק תחביב של שעות פנאי; וכתחביב הוא היה תובעני מאוד. אחר כך מצאתי קבוצות שייכות, כותבים שיצרו ז'אנרים אקדמיים כמו מיקרו־היסטוריה, המחקר הנרטיבי, אוטואתנוגרפיות וביוגרפיות חדשניות. בטקסטים האלה נשמע קול דומה לשלי, כזה שמערב כתיבת פרוזה ספרותית עם כתיבה אקדמית־היסטורית־סוציולוגית, כזה שמקבל־דוחה את הכללים הברורים שמבחינים בין שני סוגי הכתיבה האלה. אני, כמו כותבים אחרים של הז'אנרים האלה, תוהה באשר לתקפות של החלוקה הנוקשה בין כתיבה ספרותית לכתיבה מחקרית. האם אין מטרתה של חלוקה זו לייצר היררכיות בעייתיות של ידע? ואולי אפילו לצמצם את הנגישות שלו?

הספר הזה נכתב על קו הגבול שבין הכתיבה הספרותית לכתיבה ההיסטורית־סוציולוגית אקדמית. הוא נכתב כך מתוך בחירה. במשך כמה שנים אספתי מסמכים על שתי הדמויות המרכזיות של הספר הזה, אלן הרפר וסלינה ווֹדג', שתי אימהות עניות שחיו במאה התשע־עשרה בדרום אנגליה (מחוזות סומרסט וקורנוול) ורצחו את ילדיהן. למדתי עליהן הרבה מהקריאה במסמכים, וכל מה שלמדתי מופיע בספר. אבל בד בבד גיליתי כמה אני לא יודעת, כמה קשה לדעת, על תקופה אחרת, מעמד אחר, תרבות אחרת, נשים אחרות. לכן קראתי כל מה שיכולתי כדי להבין: ספרי היסטוריה חברתית על אנגליה במאה התשע־עשרה, ספרי היסטוריה משפטית, תיאוריות פמיניסטיות, תיאוריות על אימהוּת, תיאוריות ביקורתיות ועוד. וכשזה לא הספיק, נסעתי לסומרסט ולקורנוול וביקרתי במקומות שבהם הן חיו. במקביל חזרתי כל הזמן אל המסמכים וניסיתי למלא את הפערים באמצעות הידע החדש שרכשתי על המציאות שלהן — ההיסטורית, הגיאוגרפית, החברתית־תרבותית, באמצעות הידע שצברתי במשך השנים ממציאות החיים שלי ושל חברותי כנשים ואימהות, וגם באמצעות היכולת שלי לדמיין ולספר סיפורים.

יותר מפעם אחת עצמתי עיניים והייתי שם, זבוב על הקיר, בעולמן של אלן ושל סלינה. זאת היתה אשליה, אבל היא היתה חיונית לי כדי להכיר את העולם הזר ההוא ולנסות להבין אותו עד כמה שניתן. בספר אני מצביעה באופן מפורש על הרגעים שבהם נדרשתי לדמיון. הדמיון לא תמיד עזר לי. הרבה פעמים נשארתי תוהה, לא בטוחה, מבולבלת, מיואשת, מוותרת מראש. אבל אני מאמינה שחיבור של ידע קיים על המציאות הנחקרת ובִּדיון מייצר את השחזור הטוב ביותר של מציאות היסטורית אפשרית. וזה כל מה שיש לנו־נותר לנו, מציאות היסטורית אפשרית. לכן אני משערת שהשאלה: "היה או לא היה" עולה בספר הזה הרבה פעמים. זאת תהייה חשובה בעיני. לדעתי, היא מלווה אותנו בחיי היומיום שלנו שמלאים בעובדות, בסיפורים ובפרשנויות נכונות ומוטעות.

כמו בספרים שנכתבים בתחומי האקדמיה, גם הספר הזה חושף את מקורותיו, כלומר מבהיר מאַין אני יודעת את מה שאני יודעת. לכן ההפניות הן חלק אינטגרלי מהטקסט. הן מראות איפה אפשר להשיג עוד מידע (בעוד הטקסט עצמו מרבה להתייחס לקושי להשיג מידע) ומוסיפות מידע וסיפורים על הדמויות. בחרתי לא לסמן את ההפניות בטקסט בצורה המקובלת בספרים אקדמיים (באמצעות מספרים קטנים לא ממש ידידותיים שלא מבהירים למה בדיוק מתייחסות ההערות), אלא להבליט קטע ממשפט בתוך הטקסט. מי שמתעניינים בחלק המשפט הזה (למשל כדי לדעת מאין המידע לקוח או מה אפשר ללמוד ממנו עוד) יפנו להערות בסוף הספר, ושם יופיע אותו משפט מובלט עם ההסבר. אפשר להתעלם מחלקי המשפטים הבולטים ולקרוא באופן רצוף. אבל אם תרצו תוכלו לדעת עוד מההערות. רק אם תרצו.

מחקר־כתיבה של ספר רחב יריעה ומורכב לא יכול להיעשות לבד. התקציב של רשות המחקר של המכללה האקדמית תל חי איפשר לי לנסוע לארכיונים ולספריות באנגליה (הארכיון הלאומי, הספרייה הבריטית, הארכיון בברקשייר, בטונטון ועוד) כדי לאסוף את חומרי המחקר. בן הזוג שלי, ירון, היה זה שעודד אותי להמשיך גם כשהתייאשתי; הוא דירבן אותי לשאול גם כשהתביישתי ורציתי לוותר. שאלותיו בתגובה לטיוטות שקרא הכריחו אותי תמיד לחשוב, לחדד, לדייק. השותפות המלאה שלנו בגידולן של נעמי ושירה איפשרה לי ללכת לפרקים הצידה לעסוק במחקר ובכתיבה. במהלך השנים למדתי ממנו ומהבנות שלי על התנהלות של משפחה שבה חלוקת התפקידים היא לא החלוקה הנורמטיבית, והלמידה הזאת הבהירה לי שאף על פי שהמיתוסים הם כלי חברתי רב עוצמה, אסור להיכנע להם. צריך לשאול עליהם שאלות ואפילו למרוד בהם, גם כשמשלמים על כך מחיר.

הספר הזה קיים הודות לבנות שלי, נעמי ושירה, שלימדו אותי הרבה מאוד על אימהוּת, על היכולות שלי וגם על המקומות שבהם אני מבולבלת, לא יודעת, טועה. הן הלכו איתי את כל דרך החתחתים הזאת ביומיום, ולמדו לקבל את העובדה שלפעמים אני שקועה בעולם אחר. הן גם ליוו אותי במשך השנים ברוב מסעותי לאנגליה, והיו איתי לפעמים גם בארכיונים ובבתי קברות. בכל פעם נדהמתי לגלות את היכולת שלהן לעניין את עצמן ולקבל את צורת הטיול השונה שלנו, שהיו בה הרבה רגעים של חזרה לעבר.

והספר הזה קיים גם הודות לרלה מזלי. שש־עשרה שנים אנחנו עובדות יחד וקוראות זו את כתבי היד של זו. הקול, היד העדינה המכבדת והחוכמה של רלה מהדהדים בספר. מיכל שכטר ואחותי דליה הגר קראו את כתב היד והעירו הערות חשובות. ד"ר אורלי לובין קראה את כתב היד בשלבים שונים שלו, יותר מפעם אחת. השיח איתה הבהיר לי את כוחו של הספר ואת חולשותיו,  ונתן לי כיוון איך לקצר, לחזק, לשפר. וכמובן הספר הזה לא היה מתקבל ויוצא לאור ללא עלמה כהן־ורדי, העורכת המופלאה שלי, שלימדה אותי המון על הערך של הטקסט הזה, על הדרכים לתקן את הבעיות שלו; אבל בעיקר על חולשתו של אגו, על חשיבותו של משא ומתן ועל הקשבה וקבלה הדדית.

 

 

1. ארכיון

אלן הרפר נאשמת בפני החתום מטה, אחד משופטי השלום של הוד מלכותה מהמחוז האמור סומרסט, ביום 30 באוקטובר, בשנה אלף שמונה מאות שבעים ושבע להולדת אדוננו, בכך שהיא, אלן הרפר האמורה, ביום 13 באוקטובר בשנת אלף שמונה מאות שבעים ושבע להולדת אדוננו בווייווליסקומב במחוז סומרסט המוזכר בזאת הרגה ורצחה בצורה פלילית, בזדון ובכוונה תחילה תינוקת מסוימת שנולדה מגופה של אלן הרפר הנזכרת לעיל ובגיל רך, כלומר בגיל של שתים־עשרה שעות בערך ועדיין לא נקראה בשם…

זה מה שהיה כתוב על דף מחוספס וצהוב באנגלית כבדה של המאה התשע־עשרה, חלק במכונת כתיבה וחלק בדיו, ששלפתי מחבילה עטופה בנייר חום עבה וקשורה בסרט. זה היה שעה אחרי שעמדתי בתור לא ארוך לפני הדלפק של הארכיון הלאומי עם פתק ובו שורה של מספרים שתיארו כמה מסמכים מ־1877 ומ־1878. איש בעניבה, אפודה וחיוך אמר לי לחזור בעוד חצי שעה כדי לאסוף את המסמכים. התיישבתי ליד שולחן קרוב ועקבתי בסקרנות אחרי האנשים שנעו הלוך ושוב עם תיקים וחבילות, ועיינו בחרדת קודש במסמכים ישנים, בספרי ענק ובמפות, הקלידו רשימות במחשב או רשמו משהו על נייר בעיפרון כחול. עיפרון כזה נח ליד המחשב הכבוי שלי, אחרי שהשומר בכניסה שלח אותי לחנות לקנות אחד כי לא מכניסים עטים לאולמות. היה שקט ורק מדי פעם נשמע רעש של חבילה כבדה שנחתה על שולחן, או מלמול מהשולחן של היועצים. חצי שעה אחר כך התרתי את הסרט, פתחתי את הנייר החום והסתכלתי על המסמכים המקופלים שהיו מונחים בערמה. זה הדהים אותי שרק נייר חום וסרט מגינים על מסמכים מהמאה התשע־עשרה.

כשהנחתי את הנייר החום בצד, לא ידעתי שאלן הרפר קיימת ובטח שלא ידעתי שהיא רצחה את התינוקת שלה. הגעתי לארכיון כדי למצוא מסמכים מהמשפט של סלינה ווֹדג', שנתלתה באוגוסט 1878 בכלא בודמין בקורנוול. אבל כשחיפשתי בערֵמה אחרי מסמכים מהמשפט שלה, מצאתי את כתב האישום של אלן הרפר עם עוד מסמכים שנראו כמו תצהירים מהמשפט שלה. קראתי את כתב האישום של אלן, ואז התחלתי לקרוא בסקרנות את המסמכים; אבל אחרי כמה ניסיונות לפענח את מה שנראה לי כמו אוסף של אותיות מטושטשות שמישהו שירטט בחוסר תשומת לב, הרגשתי בעיקר ייאוש. חלקי המשפטים שפיצחתי במאמץ נראו לי חסרי מובן. איך אצליח לקרוא ולהבין תצהירים שלמים? איך בכלל העזתי לחשוב שאוכל לפענח מסמכים משפטיים מהמאה התשע־עשרה? הרמתי את הראש מהדפים והסתכלתי על האישה שישבה מולי, שקועה במסמך שנראה דומה מאוד לשלי. היא קראה קצת וכתבה משהו במחשב הנייד שלה, ושוב קראה. אם הייתי היסטוריונית של התקופה הוויקטוריאנית הייתי קוראת את המסמכים כמוה, בקלות וביעילות. אבל לא הייתי.

לא צפיתי את המכשול הזה כשנסעתי במשך שעה ברכבת התחתית של לונדון וירדתי בתחנה של קיו גארדנס לתוך יום אפור וגשום באמצע אוגוסט, והלכתי לאט, בלי מטרייה, לאורך רחוב עם בתים דו־קומתיים מכוסים בצמחייה ובפרחים של תחילת הקיץ, עד הארכיון. מול הברווזים ששחו באגם המלאכותי ואחר כך דידו על הדשא, חשבתי שבזה שהגעתי לכאן כבר חציתי את המכשול שהפריע לי לדעת יותר על סלינה ווֹדג'. הנה אני, בז'קט לח מטיפות של גשם קיץ אנגלי, נושמת עמוק רגע לפני שאני נבלעת בבניין הזכוכית האפור והמחניק מאבק של מסמכים ישנים.

הברווזים נעלמו מאחורי הבניין, הגשם התחזק קצת ולא נשארה לי שום סיבה להישאר בחוץ. נכנסתי ללובי הענק וניגשתי לדלפק כדי לשאול איפה ואיך אני מוצאת עדויות מהמשפט של סלינה ווֹדג'. הפקידה הסבירה לי שאני צריכה לחכות לסיור שיוצא בעוד שעה. סיור אחד יצא ממש לפני רגע, אבל אותו, לצערה, החמצתי. בסיור יסבירו לי איך בנוי הארכיון ואיפה אוכל למצוא את מה שאני מחפשת. אם זה שם, כמובן. היא, הפקידה בדלפק, לא יודעת.

הלכתי לקפטריה והתכוונתי לחכות שם בצייתנות ובחוסר סבלנות. חשבתי שההמתנה לסיור היא בזבוז זמן, אבל שאין טעם לנסות לשכנע את הפקידה שתיתן לי לעשות סיור פרטי. היא תקשיב בנימוס להסבר שלי שהשארתי את הבן זוג שלי עם הילדות הקטנות שלי בבית ואני ממהרת לחזור, ושאנחנו בלונדון בחופשה ומחרתיים כבר חוזרים לישראל, ושאין לי יום אחר לבוא לכאן ואני חייבת לחזור בסביבות חמש. ואז היא תגיד בחביבות שהיא נורא מצטערת אבל זה ממש בלתי אפשרי.

אמנון לא אמר: תהיי בחזרה בסביבות חמש. הוא לא היה צריך להגיד, הוא תמיד אמר את ההפך. הוא אמר אל תדאגי, תבלי, אנחנו נסתדר; אבל בערב, כשהייתי חוזרת הביתה מאיפה שלא יהיה אחרי שהוא היה לבד כמה שעות עם מיה ומיכל, היה משהו שנראה לי כמו כעס מאחורי החיוך שלו שקיבל את פני ליד הדלת הנעולה שהוא פתח לי. רק לעתים רחוקות הוא חיבק אותי. בדרך כלל הוא חייך, הסתובב וחזר מהדלת לספה והתיישב עליה במה שנראה לי, ויכול להיות שגם היה, עייפות גדולה. הייתי הולכת אחריו עם התיק, אבל לא מתיישבת. בכיור חיכתה ערֵמת כלים, ולפעמים הצלחות של מיכל ומיה היו מונחות על השולחן, חצי מלאות, ועל הרצפה היו חתיכות של ביצה וכתמים של גבינה. בחדר שלהן, במסדרון ועל הספה היו זרוקים צעצועים קטנים, והיה אפשר לא לראות אותם, אבל אני תמיד ראיתי. לפעמים לפני שהייתי רוחצת כלים, מסדרת צעצועים ומכניסה ערֵמת בגדים למכונת הכביסה, הייתי לוקחת פרוסה עם גבינה, או קערת אורז, אם אמנון הכין, מתיישבת מולו על הכורסה ושואלת איך היה.

הוא בדרך כלל אמר שהיה בסדר, אבל לפעמים לתוך הבסדר נכנסו סיפורים, כמו סיפור על מיה שחטפה דברים ממיכל והסבירה לה שהם שלה. או על מיכל שרצתה כל מה שמיה החזיקה בידיים ובכתה שעות. את הסיפורים האלה הוא סיפר בלקוניות, אבל יכולתי לדמיין את הפרטים בעצמי.

יכולתי לראות את מיכל צורחת "זה שלי זה שלי" שעה שלמה, כשבעצם עברו רק חמש־עשרה דקות. זה התחיל בדרך הביתה ליד השער של הגן כשהיה נדמה לה שהצמיד הירוק שמיה ענדה על
היד הוא שלה. ורבע שעה אחרי שהיא קיבלה את הצמיד, כי למיה נמאס לשמוע את הבכי והיא נתנה לה אותו, היא פרצה בבכי על סיכה עם פרח שהגננת שמה למיה בשיער. זה שלי זה שלי. כמה פעמים לקחתי מהן בכעס את הדברים שעליהם הן רבו, ואמרתי שזה שלי כי נמאס לי. ואז שתיהן בכו, אבל הלב שלי היה קשה ולא התייחסתי.

היה קשה, אמרתי לאמנון. אל תכניסי לי מילים לפה, הוא אמר בחוסר סבלנות, היה כמו כל יום.

אמנון טיפל במיכל ובמיה אחר הצהריים פעמיים בשבוע כשנאלצתי, אף על פי שלא רציתי, לחזור מאוחר מהעבודה. זה היה די הרבה פעמים יחסית לאבות אחרים שהכרנו. הוא מעצב גרפי של ברושורים, קטלוגים וכל מיני מסמכים לפרסומאים, לחברות תיירות ולמוזיאונים וגלריות, ועבד מהבית. הוא אהב בעיקר את המוזיאונים והגלריות. זה לא היה כסף טוב, אבל זה היה יותר מעניין ופחות מעורר בחילה, ככה הוא אמר, מחוברות של משרדי תיירות ששיווקו טיול־מאורגן־חצי־חינם־ללטביה־באמצע־הסתיו. בגיל ארבעים ושתיים הוא רצה… הוא רצה… להיות נגר, צייר, אמן וידיאו, או להתחיל קריירה חדשה לגמרי. בגלל זה הוא סגר את המשרד שהיה לו כמה שנים ברחוב לידנו ועבר לחדר העבודה בבית, שעד אז היה רק שלי. הוא הביא את המחשב שלו ואת הסורק שלו ואת מכונת הצילום שלו ואת הטלפונים האינסופיים שלו לכל מיני מפיקים, בתי דפוס, עסקים. הוא חזר כדי שהוא יוכל להתעסק בזה וגם להתחיל דברים חדשים שהוא עוד לא ממש החליט מה הם. רק נרוויח מזה, הוא אמר. לא נשלם את שכר הדירה, והארנונה והחשמל ייחשבו הוצאות משרד ואני אוכל לדאוג לילדות. את הרי עובדת לפעמים עד שעות מאוחרות, אז זה יחסוך את הבייביסיטר. אבל לא את הכעס המצטבר שלך על זה שאתה דואג לקיום היומיומי שלהן לאורך חודשים ושנים ואני פחות; שאתה קונה, מכבס ומבשל ואני פחות. בהתחלה זה ייראה לךָ מדליק, אבל אחרי כמה חודשים כבר לא. לא אמרתי כלום אז, אף על פי שחשבתי ככה. אבל איכשהו רציתי להאמין שזה יהיה לטובה, רציתי שהוא יהיה מרוצה וראיתי את הניצוץ שהיה לו בעיניים. שתקתי וקיוויתי, אפילו שידעתי.

לכן לא התפלאתי בכלל כשהוא אמר לי יום אחד שהגיע הזמן שאני אעשה יותר כי נמאס לו, אז מה אם הוא יותר בבית. אמרתי שאין בעיה, אפשר לחלק את המטלות. אני יכולה לעשות לבד את הכביסה ולבשל. אמרתי לו שחשוב לי שהוא ידע שאני אתמוך בו, אם הוא ירצה לשכור מחדש משרד. הוא אמר שהשתגעתי, שהוא לא מוכן לעבוד כל כך קשה כדי להחזיק משרד.

ואיך היה לך? הוא שאל, סיפרתי, אבל תוך כדי הסיפור העיניים שלו נעלמו. וככל שסיפרתי יותר העיניים שלו נעלמו יותר. זה לא שהוא הפסיק להסתכל עלי. הוא לא, אבל מאחורי העיניים שלו היה מין ריק כזה שלא היה אפשר להצביע עליו, כאילו הוא משתעמם, כאילו הוא לא מבין מה הטעם בסיפור ומצטער שהוא שאל.
בדרך כלל הייתי משתתקת בהדרגה, הייתי מרגישה מבוכה שאני מספרת בכלל, שאני תופסת מקום. הייתי מרגישה משעממת. הוא לא ביקש שאפסיק או אמשיך, אבל כשהפסקתי, הוא אמר
שהוא נורא עייף; וכשהייתי חוזרת מהכלים, הצעצועים והכביסה, הוא ישן על הספה. הייתי מעירה אותו ומציעה שילך למיטה,
הוא היה אומר שתכף ונשאר בעיניים עצומות. אם הייתי מציעה עוד פעם, הוא היה אומר לי בקול לא נעים שאני אעזוב אותו. עם הזמן עזבתי. עד שהלכנו לישון בקושי דיברנו. הוא היה יושב מול הטלוויזיה, הרבה פעמים בעיניים עצומות, לפעמים הוא היה גולש באינטרנט ובדרך כלל הוא הלך לישון לפני.

בגלל ערבים כמו אלה הבנתי שכדאי שאני אחזור מקסימום בחמש, עדיף לפני ארבע כך שאוכל לקחת את הילדות מהגן או להיות בבית כשהוא מחזיר אותן.

בחופשה שלנו בלונדון לא היה גן, וכאילו לא היתה שום סיבה לחזור בשעה מסוימת. אני, אמנון, מיה ומיכל גרנו בבית קטן של שתי קומות וגינה ברחוב של החברים שלנו, פרנק וקייט, ושני הילדים שלהם, ניל שהיה גדול בשנה וחצי ממיה ומיכל, וליזי שהיתה בת שלוש וחצי וקטנה מהן בשנה. הבית היה של חברים שלהם שנסעו לשבועיים וחצי לחו"ל ורצו שמישהו יאכיל את החתול. האכלנו את החתול, נתנו לו לצאת לגינה ורדפנו אחריו שייכנס הביתה, בשביל בית בחינם בלונדון. כשהלכתי לארכיון אמנון נשאר עם מיכל ומיה לבד. ובגלל שלא רציתי לקבל את הכעס מאחורי החיוך באמצע החופשה, הרגשתי שאני צריכה להגיע הביתה מה שיותר מהר.

 

בקפטריה התיישבתי עם כוס קפה ועוגייה ליד שולחן פנוי ועיינתי בספר של פיליפ פריסטלי על החיים בבית הסוהר בתקופה הוויקטוריאנית, שקניתי בחנות הספרים של הארכיון. קראתי על הנידונים למוות, אבל לא הצלחתי להתרכז. הסתכלתי על האנשים שישבו בקבוצות ושוחחו וחשבתי שהייתי רוצה שגם לי יהיה עם מי לדבר. הייתי שמחה לפגוש היסטוריונית של המאה התשע־עשרה, עדיף ישראלית כמוני, שמחכה ברוגז קל לסיור, ולדבר איתה על המחקר שלי ושלה ועל הדרך הכי יעילה למצוא תצהירים משפטיים.

אז דמיינתי־המצאתי אותה יושבת מולי ואוכלת מרק, ומספרת לי שבדרך כלל היא עובדת בספרייה הבריטית, שם היא חוקרת סיפורים של אימהות שהרגו את הילדים שלהן באנגליה מאמצע עד סוף המאה התשע־עשרה, אבל בימים האחרונים היא השתעממה מהמחקר והגיעה לארכיון כדי לקרוא שוב תצהירים בתקווה שהקול מהמאה התשע־עשרה יחזיר את הנשים שהיא חוקרת לחיים והשעמום ייעלם.

הקשבתי לה בהתרגשות, בפליאה. הגעתי לארכיון כי בספר החדש שהתחלתי לכתוב היתה דמות של אישה מהתקופה הוויקטוריאנית שרצחה את הילד או הילדה שלה. הרעיון לכתוב עליה הסתובב לי בראש כבר חמש שנים. זה התחיל כשהייתי בהיריון עם מיכל ומיה וביקרנו, כמו בכל שנה, בלונדון אצל פרנק וקייט. במהלך הטיולים האינסופיים ברחובות נכנסנו לחנות של הספרייה הבריטית, ועל אחד המדפים ראיתי את הספר של ג'ודית קנלמן, מתפתלות ברוח: הרוצחת והעיתונות האנגלית. דיפדפתי בו ומצאתי פרק שעסק באימהות שרצחו את הילדים שלהן. קניתי את הספר, ובאותו ערב במיטה קראתי את הפרק ואמרתי לאמנון שהספר הבא שלי יעסוק באחת האימהות האלה. אמרתי לו שאני יודעת שזאת בחירה מוזרה כי אימהות לעתיד כמוני אמורות להיות שמחות, מסופקות; ואינן אמורות לחשוב על תינוקות מתים או על אימהות רוצחות. הוא אמר שבכל מה שנוגע אלי שום דבר שאני חושבת על אימהות לא מוזר לו. וצחק.

אחרי שמיה ומיכל נולדו והטיפול האינטנסיבי השאיר מעט מקום לכתיבה, חשבתי מדי פעם על האישה ההיא. בדמיון שלי היא היתה צללית ארוכה עומדת בגבה אלי, לבד באמצע שדה ומעל שמים אפורים קודרים. הדימוי המוחשי־לא מוחשי הזה היה צץ פתאום כשהחלפתי חיתולים, ריסקתי מזון בבלנדר, קיפלתי ערמות של כביסה וישבתי משועממת שעות בגינות שעשועים, עוקבת בדריכות ובעצבנות אחרי ילדה זוחלת, ואחר כך אחרי ילדה הולכת־מועדת, ועוד אחר כך אחרי ילדה מטפסת על סולמות ואו־טו־טו, לפחות בדמיון שלי, נופלת. בהדרגה הבנתי שהדימוי הזה הוא השתקפות האמביוולנטיות שלי כלפי האימהוּת, שלא נמחקה גם מול הילדות הפרטיות שלי.

הפכתי לאמא לקראת גיל ארבעים. במשך הרבה שנים תהיתי אם יש בכלל אינסטינקט אימהי. לי, ככה הרגשתי, לא היה. לא נמשכתי לתינוקות או לילדים קטנים, ובטח לא לעבודה הסיזיפית, המתישה, שדרש הגידול שלהם. לא הייתי בטוחה שאגלה תחושות של אהבה ללא תנאי שיאפשרו לי לעבור את הימים בשלום, אם וכאשר ייוולדו לי ילדים. ומה שהכי הרגיז אותי היתה הוודאות שאם וכאשר אהיה אמא, אני אמורה להרגיש שהתפקיד הזה ממלא את כולי, שואב אותי, מרתק אותי, משהו כזה. אבל אני פחדתי, ממש פחדתי, שלא אצליח למלא את הציפיות האלה, ובו זמנית גם פחדתי שאם אמלא אותן — אאבד את הזהות שלי, את האמביציות שהיו לי ואת התוכניות שתיכננתי לעתיד.

כשהייתי בת שלושים ושמונה החלטתי ללדת. אני חושבת שהפחד להחמיץ את ההזדמנות נעשה יותר משמעותי מהפחד לשלם את המחיר של ההורות. כל כך הרבה אנשים הזהירו אותי שאני אתחרט אם אני לא אלד. אחרי שילדתי את מיה ומיכל, לא הפסקתי להתנגד, בדרך כלל בשקט ולפעמים בקול רם, לדימוי האידיאלי של אמא שמבטלת את עצמה ואת הצרכים שלה בפני הילדים שלה.

כשהן היו בנות ארבע והיה נדמה לי שיש לי קצת יותר זמן לממש תוכניות־רצונות־פנטזיות שלי, החלטתי לחפש את הצללית ההיא. חשבתי שאיתה אוכל לפגוש בצורה יותר ברורה את האמביוולנטיות שלי. אמא שרצחה את הילד/ה שלה במאה התשע־עשרה, ככה חשבתי, היא מספיק רחוקה־קרובה שאוכל להסתכל על הפרטים הקונקרטיים של האפשרות למחוק את הזהות האימהית, בלי לחסל אותה בחיים הפרטיים שלי ובלי שהזוועה שבמעשה תשפיע על הבנות שלי או תיגע בהן.

במשך כמה חודשים חיפשתי בספרים ובאינטרנט ומצאתי כמה שמות של נשים, אבל רובן תוארו גם על ידי בני זמנן וגם על ידי חוקרים כמטורפות. אני לא רציתי שהאישה שלי תהיה משוגעת או מפלצת, אלא מישהי שבני המשפחה שלה, השכנים והשופטים ידווחו שהיא היתה נורמלית ושפויה, כמוני, ואולי אפילו נחשבה עד רגע הרצח אמא טובה.

אחת האפשרויות שלי היתה סלינה ווֹדג', שאותה פגשתי בספר של ג'ודית קנלמן ואחר כך באתר שעסק בהוצאות להורג באנגליה. היא היתה אמא חד־הורית לשני ילדים שחיה בקורנוול. ב־1878 מישהו הציע לה נישואים, אבל הוא התנה את החתונה בכך שהיא תביא איתה לחיים המשותפים רק ילד אחד. סלינה, שמכל מיני סיבות חשבה כנראה שאין לה ברֵרה אלא להתחתן עם האיש הזה, זרקה את הבן שלה הארי, שהיה אז בן שנתיים, לבאר. היא הואשמה ברצח, הורשעה ונתלתה פחות מחודשיים אחר כך.

העדים סיפרו שסלינה היתה אמא טובה, מה שהפך אותה למועמדת טובה לספר שלי, ובכל זאת לא הייתי בטוחה. רציתי לקרוא עוד תצהירים וכתבי אישום ממשפטים של עוד אימהות רוצחות־ילדים שבשמות שלהן נתקלתי. חשבתי שאולי אגלה בין אלה שהוגדרו כמשוגעות כמה שהיו נורמליות, ושהן תויגו כמטורפות על ידי בני המשפחה, השכנים והשופטים רק בגלל המעשה שעשו. חשבתי שאחרי שאקרא הרבה תצהירים, אוכל להחליט סופית אם הספר שלי יעסוק בסלינה, או במישהי אחרת.

לחוקרת הישראלית קראתי נועה. בקפטריה סיפרתי לה כל מה שידעתי על הספר שלי. כמעט. לא גיליתי לה, למשל, שהיא דמות בדיונית בו.

זה מדהים, היא אמרה, אנחנו כותבות על אותו נושא, אבל בז'אנרים שונים. סלינה ווֹדג' היא אחת הנשים שאני חוקרת והסיפור שלה מעניין. אולי היא באמת האישה שלך. אני יכולה להפנות אותך לספרים, ואם תרצי להציע לך עוד שמות של נשים וגם לעזור לך לבחור את זאת שהכי מתאימה. אני פשוט מכירה הרבה דוגמאות. אני אגיד לך יותר מזה: אני מקנאה בך שעבורך זה מסע אישי ושאת חופשייה להחליט איזה טקסט לכתוב. אם לא הייתי רוצה משרה קבועה באקדמיה, הייתי מעדיפה לכתוב רומנים שהם גם היסטוריה וגם ספרות. במובנים מסוימים הספר שלך הוא הפנטזיה שלי.

עד שהיא אמרה את זה התרגשתי ונהניתי למצוא־לפגוש היסטוריונית שעוסקת בתחום מחקר דומה לשלי. אבל מה שהיא אמרה על סלינה ועל הפנטזיה שלה, הלחיץ אותי. זה נראה לי כמו ניסיון לפלוש עם הרעיונות שלה לתוך הספר העוד־לא־קיים־שלי. כמעט הצטערתי שסיפרתי לה. מה שאמרתי לה בפרצוף רציני ורשמי היה, כרגע אני לא צריכה — אף על פי שלא הייתי בטוחה אם אני צריכה או לא — אבל אם אצטרך, בשמחה.

החיוך שלה היה תגובה לרשמיות שלי. היא אמרה, את צודקת, את לא צריכה עזרה, אפשר למצוא הכול לבד, אני מצאתי.

כשהיא אמרה את זה חשבתי שהיא נחמדה ומה אני רוצה ממנה.

היא שאלה אותי לכמה זמן באתי ללונדון, ואמרתי לה שבאתי לחופשה לשבועיים ואני כאן עם הבן זוג שלי ושתי הילדות שלי. היא אמרה שבטח נורא קשה לעבוד ככה, כשהבן זוג והילדות כל הזמן ברקע. אולי היא טועה ויש לי בן זוג מדהים וגם אני יוצאת דופן, אבל כשהיא חושבת על עצמה נראה לה שאם גבריאל, הבעל שלה, ואֵלָה, הבת שלה, היו באים איתה ללונדון, היה לה נורא קשה לעבוד ואולי היא אפילו היתה מוותרת.

משהו בעיניים שלה שידר לי מצוקה ואמפתיה, והרגשתי אשמה על זה שחשדתי בה שהיא רוצה להשתלט על הפרויקט שלי ועלי. יש לי רק יום עבודה אחד, אמרתי לה. חוץ מזה בארבע או בחמש אני צריכה להיות בחזרה בבית.

למה? היא שאלה, את לא יכולה להישאר עד שסוגרים אם יש לך כל כך מעט ימים?

סיפרתי לה על הכעס שמאחורי החיוך. לא הכול, אבל חלק. נועה הקשיבה, משהו בעיניים שלה אמר לי שהיא מבינה, שהיא יודעת על מה אני מדברת, שאולי כל מה שאני מספרת קרה גם לה, ושהיא באמת מנסה לתאר לעצמה מה היא היתה עושה במקומי. לא ציפיתי לזה ממנה. היא לא היתה חברה שלי. המצאתי אותה רק הרגע, בקפטריה, כדי להרגיש פחות בודדה.

אני חושבת, היא אמרה לי, שגם אם את צודקת שהוא כועס מאחורי החיוך, אבל מתכחש לזה — בגלל שהוא תופס את עצמו כמו מישהו שמסתדר, וגם אולי בגלל שזה נראה לו לא יפה לכעוס על זה שיש לך עולם משלך — בכל זאת כדאי, וזה בטח לא קל, לכבד את מה שהוא אומר על עצמו.

הסתכלתי על שקית הסוכר שמוללתי ואמרתי, אולי את צודקת.

אני גם חושבת שאם תגיעי יותר מוקדם, הוא לא יעריך את זה. לפי מה שאת מספרת הוא לא חושב, או לא מוכן להודות בפני עצמו שהוא חושב, שאת צריכה לחזור מוקדם. הוא לא היה חוזר.

זה היה נכון. הוא לא חזר מוקדם גם כשהייתי חולה. ואני הסתדרתי. גם הוא יכול להסתדר. עדיין החזקתי את שקית הסוכר, אבל הפסקתי לשחק בה והסתכלתי על נועה. היא לא הטיפה לי, היא הירהרה בינה לבין עצמה ובעצם דיברה על הקשיים שלה שאיכשהו במקרה היו מאוד דומים לשלי. זה נורא נכון מה שאת אומרת, אמרתי לה, אבל בשבילי, לחזור הביתה מוקדם זאת לא תמיד הקרבה. לפעמים אני חוזרת בשבילי, כדי להיות עם הבנות שלי וגם כדי להפוך את עצמי לכל כך בסדר שאף אחד לא יוכל לבוא בטענות. העניין הוא שגם זה די טיפשי, מפני שמבחינת הסביבה זה שאני בסדר בדבר אחד לא הופך אותי לבסדר בדבר אחר. למשל, אני יכולה להיות איתן כל אחר הצהריים, לשחק איתן בבצק ולראות מיליון פעם את הקלטת בייבי מוצרט, אבל זה לא ימנע מאחות טיפת חלב לנזוף בי שאני לא משוחחת איתן מספיק ובגלל זה מיכל בת השנתיים לא יודעת להטות את הפועל. נדמה לי שזה לא ממש משנה מה אני אעשה, תמיד אני אהיה לא בסדר.

בגלל זה אולי הכי כדאי, נועה אמרה, אם אפשר, ואני יודעת שלפעמים אי אפשר, לעשות את מה שהיית עושה אם היית לבד ולא היית צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. זה מה שאני מנסה לעשות בשנה האחרונה. אני חושבת שאם את עוזבת את כולם לכמה שעות כי את חייבת את זה לעצמך, לא יקרה כלום. אמנון הוא לא ילד.

 

במחשבה שנייה השיחה הזאת עם נועה על אמנון ועלי לא היתה יכולה להתרחש. אני בן אדם גלוי, אבל לא עד כדי כך. אני לא חושבת שהייתי יכולה לשבת עם מישהי שרק עכשיו הכרתי ולספר לה על הכעס ועל חוסר האונים הכי אינטימיים שלי. אולי הייתי צריכה לעשות את זה מדי פעם, כי יש רגעים בחיים, כמו הרגע הזה, שמבט של מישהו זר היה יכול להראות לי שאני מכניסה את החיים שלי לכלא של פרשנויות סובייקטיביות. שיחה כזאת בין שתי זרות היתה יכולה להתרחש רק אם היינו מדברות בצורה גלויה במשך כמה שעות, אבל אז היינו מחמיצות את הסיור, אני הייתי נאלצת לוותר על החיפוש אחרי הרוצחת שלי ונועה היתה מבזבזת חצי יום של מחקר על מישהי שהיא אפילו לא מכירה. לא בשביל זה באנו לארכיון.

אולי זה היה מה שנועה היתה חושבת ואומרת לי — עד כמה שאני יכולה בעצם לשער מה היתה חושבת או אומרת מישהי שהיא לא אני — אם היינו חברות.

אם הייתי ממציאה אותנו חברות, בטח היינו קובעות מראש להיפגש בארכיון לחצי שעה קפה. נועה כבר היתה חודשיים בלונדון כשהגענו לשם, ומהיום הראשון ניסיתי להשיג אותה והיא אותי אבל כל מה שהצלחנו היה להשאיר זו לזו הודעות על המשיבונים. היה לי חשוב לפגוש אותה גם כי התגעגעתי, אבל גם כי רציתי לתת לה חבילה ששלח לה הבעל שלה, גבריאל.

אחרי שנועה נסעה התקשרתי אליו כמה פעמים, אבל היה קשה להשיג אותו בבית. לא היה לי מספר הנייד שלו או המספר שלו בעבודה, ובערב הוא לא ענה לטלפונים בבית, האמת היא שגם אני לא. מאז שמיה ומיכל נולדו היינו כל כך עייפים בערב, שהתעלמנו מהצלצולים.

הצלחתי לדבר איתו רק פעם אחת, והוא אמר אז שהוא ואלה נורא מתגעגעים לנועה. קצת ריחמתי עליו. הקול שלו בטלפון נשמע לי עצוב ובודד, אז הזמנתי אותם לבוא אלינו, אבל לא מצאנו זמן. כל יום שהצעתי נראה לו לא מתאים בגלל העבודה שלו. הוא אמר שהחודשים לפני הפגרה של בית המשפט נורא עמוסים, שהוא מגיע הביתה רק בשמונה בערב וששלוש פעמים בשבוע הבייביסיטר לוקחת את אלה מהגן ואחר צהריים אחד אמא שלו איתה ופעם אחת אמא של נועה. בסופי שבוע הוא רוצה להיות עם אלה לבד.

הבנתי שהוא לא ממש רוצה לבוא אלינו, שהוא מתחמק. זה נעשה ברור לגמרי כשלקראת סוף השיחה הוא הציע שאלה תבוא אלינו עם הבייביסיטר. אבל אז היה תורי להתחמק, כי לא רציתי לבלות אחר צהריים עם בייביסיטר שלא הכרתי. חוץ מזה אלה היתה בת שש וחצי, בשנתיים יותר גדולה ממיה וממיכל, כך שלא היה ברור אם הילדות יכולות או רוצות בכלל לשחק יחד. האמת היא שגם לא ממש הרגשתי שאני חייבת לטפל באלה. פגשתי אותה רק כמה פעמים לפני כן. פעם אחת כשביקרנו אני ומיכל ומיה את נועה ואלה, פעמיים בגינה ופעם אחת או פעמיים כשהן באו לבקר אותנו. גם את גבריאל לא ממש הכרתי. נפגשנו פעמים ספורות בערבים חברתיים. כשהבנתי שגבריאל מתחמק, חשבתי שאולי הוא בכלל לא אבוד כמו שחשבתי, ושאם כן, הוא ממש לא רוצה שאני אציל אותו.

שבוע לפני שנסענו ללונדון התקשרתי עוד פעם והשארתי הודעה במשיבון שאנחנו נוסעים, אם הוא רוצה לשלוח משהו. יומיים לפני הנסיעה הם באו, שניהם, גבריאל ואלה. הוא רצה לשלוח לנועה ציורים שאלה ציירה לה. הם היו אצלנו שעה בערך. אמנון לא היה, רק אני, מיה ומיכל. הכנתי לו קפה, ואלה, שבהתחלה הלכה עם מיכל ומיה לחדר שלהן, חזרה אחרי עשר דקות ואמרה שמשעמם לה וביקשה מאבא שלה לראות טלוויזיה.

הדלקתי את הופ, הבאתי את העוגה והקפה מהמטבח ואני וגבריאל שתינו ושוחחנו בנימוס — על רקע הרעש של הטלוויזיה, הקריאות של מיכל אמא־אמא־בואי־תראי־מה־עשיתי והקריאות שלי, רק רגע חמודה — על העבודה שלו בעריכת דין. הוא התמחה בדיני אישות, שבמקרה שלו, ככה הבנתי, זה היה בעיקר בפרֵדות של אנשים שלא יכלו יותר לשאת את החיים יחד, ועל איך הוא מסתדר בלי נועה. הוא אמר שבסדר, אבל היה נדמה לי שגם לו היה כעס מאחורי החיוך, אבל זה היה חיוך אחר וכעס אחר שלא ממש ידעתי לפענח כי לא הכרתי אותו, או את הכעס שלו. נועה אף פעם לא דיברה על כעס כזה. היא התלוננה שהוא חוזר מהעבודה רק בסביבות שמונה, ושבגלל זה היא מוצאת את עצמה הרבה פעמים עם אלה לבד אחר הצהריים. היא אמרה שבדרך כלל זה בסדר, אבל לא יזיק לאלה שלפעמים יהיו לה שני הורים. חוץ מזה גם היא צריכה לעבוד. היא חייבת עכשיו לכתוב מאמרים, ובמשך הסמסטר אין לה זמן לעשות את זה בבוקר כי היא מלמדת. אז היא חייבת לעבוד גם חלק מאחרי הצהריים, ואז היא נאלצת להשאיר את אלה עם בייביסיטר. הבייביסיטר נורא נחמדה ואלה מאוד אוהבת אותה, אבל היא היתה מעדיפה, והיא אמרה את זה לגבריאל כמה פעמים, שלפחות פעם בשבוע הוא יחזור מהעבודה קצת יותר מוקדם ויהיה עם אלה במקום בייביסיטר. הוא הבטיח, אבל בכל פעם כשהיא ביקשה שיבוא מוקדם ביום מסוים, הוא אמר שדווקא היום זה ממש לא נוח לו כי הוא קבע פגישה חשובה וזה לא היה פשוט לתאם את זה, או משהו דומה. אחרי כמה פעמים היא הפסיקה לבקש.

תהיתי איך הם הצליחו להסכים שהיא תיסע. מה שיכנע אותם שזה אפשרי. אולי היא פשוט הודיעה לו שהיא נוסעת ועשתה את הסידורים מסביב, דיברה עם הבייביסיטר, עם אמא שלו ועם אמא שלה. אמא של גבריאל אמרה שאין בעיה ואחר כך גבריאל סיפר שהיא שאלה אותו בדאגה איך הוא יסתדר, ואם הוא רוצה שהיא תעבור לגור איתו ועם אלה עד שנועה תחזור. היא יכולה לעשות את זה אם הוא צריך, כי היא הרי לבד מאז שאבא שלו מת, ואף על פי שעברו חמש שנים היא עדיין מתגעגעת וכאן באה אנחה גדולה. אמא שלה אמרה: למה את נוסעת? זה לא נראה לי רעיון טוב אם את שואלת אותי, לא שאת שואלת או שאלת אי־פעם. אבל זה לא יהיה קל. לא לך, לא לגבריאל ולא לאלה. אולי תיסעו כולכם יחד? בטח שאני אקח את החמודה הזאת, אין בעיה. אבל את בטוחה שזה רעיון טוב שתיסעי?

אני די בטוחה שלא היה לנועה קל בגלל ההתנגדות שלהן ושל חלק מהחברות שלה, שנתנו לה להבין שהיא מפקירה את המשפחה שלה ושהן לא היו עושות את זה בחיים. אבל בטח היה לה קשה גם כי היא עצמה לא היתה בטוחה שהיא יכולה להרשות לעצמה לנסוע לכמה חודשים לבד ללונדון, אף על פי שראש החוג, דיקאן הפקולטה ושני פרופסורים מהמחלקה, אחד מהם חבר בוועדת המינויים, אמרו לה במפורש שבלי זה אין לה סיכוי לקבל דרגה של מרצה בכירה וקביעות. לפעמים היא הרגישה שהפרופסורים בוחנים אותה ובודקים מה יותר חשוב לה, הקריירה או המשפחה, ושלא משנה מה היא תעשה, בסוף היא תפסיד משהו. היא ידעה מה היא עלולה להפסיד באקדמיה אם היא לא תיסע, אבל היא לא היתה בטוחה מה יקרה למשפחה אם היא תיסע. רוב הזמן היא השתדלה לא לחשוב על הנסיעה ועל ההפסדים, כי זה רק דיכדך אותה והפחיד אותה.

אבל זאת רק השערה שלי. כי בעצם אין לי מושג איך היא הרגישה מול גבריאל, אלה, ההורים, החברות, ראש החוג, הקולגות, ואני לא יודעת אם פעם אדע. היא היתה שונה ממני. אני לא הייתי מעיזה לחשוב שהנסיעה הזאת אפשרית בכלל. אבל אולי גם היא חשבה ככה בהתחלה. אולי כשהיא הגיעה הביתה אחרי השיחה עם דיקאן הפקולטה, הבעת הפנים המדוכדכת, המכונסת שלה, גרמה לבייביסיטר להציע להישאר עוד קצת. כשגבריאל חזר הוא ראה אותה מחזיקה חזק מאחור את אלה עטופה במגבת, בוהה בחלל בלי לשמוע שהבת שלה אומרת לה, אמא את חונקת אותי. הוא אמר, נועה תיזהרי, הילדה, ושאל אותה אם היא בסדר. ההבעה החתומה־בוהה שלה התמוססה והיא פרצה בבכי. אמא, למה את בוכה? אלה שאלה והיא ענתה בגרון חנוק שעצוב לה, ואז בבת אחת הניחה לאלה, בלי לשים לב שהמגבת נופלת, וברחה לסלון. אחרי שגבריאל השכיב את אלה והם שתו קפה במטבח, היא סיפרה לו מה היה בשיחה ואמרה שהמשמעות של התנאי הזה היא שעומדים לפטר אותה בסוף השנה, למרות כל הפרסומים והמחקר ואף על פי שהיא נחשבת מרצה טובה. הם יודעים שהם דורשים ממנה משהו שהוא בלתי אפשרי מבחינתה. היא אמרה להם. מילא אם אלה היתה קצת יותר גדולה, אבל היא רק בת שש ומתחילה כיתה א' ואיך אני יכולה לא להיות איתה כשהיא הולכת לבית הספר בפעם הראשונה.

דווקא גבריאל חשב שהיא צריכה לנסוע. את כל כך אוהבת לחקור ולכתוב וללמד, הוא אמר, זה טיפשי שרק מכיוון שדורשים ממך כמה חודשים לעבוד בחו"ל, תוותרי על הכול. אני ואלה נסתדר כמה חודשים בלעדייך. אני אהיה איתה ביום הראשון בכיתה א'. את היית איתה כשהיא נכנסה לגן. את תיסעי ותראי להם שאת הצלחה מטאורית, יותר טובה מהרבה גברים.

אין לי מושג אם ככה זה באמת נשמע במטבח. אני הייתי חוששת שהעמדה התומכת הזאת של גבריאל תתרופף ותשתנה למחרת בבוקר, אחרי כמה ימים או אחרי כמה חודשים.

קשה לי להבין את הנסיעה שלה. נדמה לי שאני הייתי נשארת בארץ ומקווה שכל האיומים לא יתממשו ואני אסיים את המחקר, אכתוב את הספר ואקבל את הקביעות. או, מה שיותר סביר, הייתי מוותרת על האוניברסיטה ומזכירה לעצמי שזה מנגנון אליטיסטי, נוקשה, שמייצר חוקרים שנאלצים למחזר את עצמם בגלל דרישות הפרסומים הדרקוניות. ושאני לא רוצה לקחת חלק בזה. ובכלל אני רוצה לכתוב ספרות ולא לוותר על גידול הבנות שלי אחרי שכבר החלטתי להיות אמא. חשבתי שבהזדמנות הראשונה אני אשאל אותה בישירות — איך החלטת? מה הרגשת? מה גבריאל אמר?

על הספה בסלון שלי גבריאל חיבק את אלה שלא הזיזה את העיניים מהטלוויזיה, ואמר שנועה כותבת לו באי־מייל שהיא מתגעגעת, שהמחקר שלה מתקדם ושהיא מצליחה פה ושם גם ללכת לכמה תערוכות ולהצגות. היא שכרה דירה מקסימה. היא שלחה להם תמונה, ונורא חבל שבגלל העומס בעבודה שלו הם לא יוכלו לנסוע לשם. אלה עצובה בגלל זה, אבל הוא יפצה אותה בטיול לאילת. הוא דיבר לכיוון של אלה כשהוא הזכיר את אילת, אבל אלה המשיכה להסתכל בחיוך של קליפורד הכלב האדום והגדול שכיסה את מסך הטלוויזיה.

כמה ימים אחר כך, בלונדון, כשכבר כמעט התייאשתי מלדבר עם נועה, היא היתה על הקו. אמרתי לה שאני שמחה לשמוע אותה, שכבר די ויתרתי. והיא אמרה שהיא שמחה שהמשכתי לנסות. היו לה פשוט כמה ימי עבודה מטורפים. אבל הנה אנחנו מדברות. אמרתי שאני מתכוונת ללכת לארכיון, ואם מאיזו סיבה היא צריכה להגיע לשם, נוכל להיפגש. היא אמרה שזה רעיון מצוין. היא בעצם צריכה ללכת לשם בכל מקרה, והיא לא עשתה את זה עד עכשיו כי היא שונאת לעזוב את הספרייה שנותנת לה אשליה שהיא עובדת, אבל עכשיו ברור לה שהיא חייבת לחזור לקרוא קצת תצהירים כדי להתרענן. תראי ממה אני מתרעננת, היא אמרה וצחקה. צחקתי גם. והאמת, היא אמרה, שלא יזיק לי לספר לך קצת על המחקר שלי. אני כמעט לא מדברת על זה.

 

יש משהו נורא בודד בחיים של חוקרת שבחרתי לנועה. נועה חקרה אימהוּת, והדוקטורט שלה שעסק בהיווצרות התפקיד האימהי במאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה בטח התפרסם כספר בהוצאה אקדמית חשובה בחו"ל, אולי היא אפילו קיבלה עליו פרס. בספר היא הבהירה שהוויקטוריאנים קידשו את האימהוּת ותרמו להתמסדותה כמוסד חברתי, שמטרתו בין השאר לפקח על נשים ולשלוט בהן. כמו הוויקטוריאנים אנחנו חיות בעולם שבו הגברים קובעים, היא אמרה לסטודנטים שלה, וכדי לשמר את המצב הזה מחנכים אותנו מאז המאה התשע־עשרה, שההגשמה העצמית שלנו היא לא רק בהולדה, אלא גם בהשקעה חסרת גבולות בילדים שלנו. ככה משאירים אותנו בבית נחותות ולא מאיימות.

בכל פעם שהיא התחילה לתאר למישהו מה היא עושה, היא הרגישה חוסר נוחות אחרי כמה משפטים והשתתקה. מה שגרם לה להשתתק היה המבט האטום והמשועמם של מי שעמד מולה, בדרך כלל חוקרים כמוה. אצל אחרים, שלא היו מהאקדמיה, היא ראתה הרבה פעמים מבט שהיא הגדירה כצירוף מורכב של הערכה, בהלה, רחמים, בוז, עוינות וריחוק. היא חשבה שהמבט הזה אומר: האישה הזאת היא לא משלנו, היא יותר מדי משונה, מאיימת וחכמה. התגובות האלה גרמו לה להתקפל מבפנים. אבל בו זמנית הן גרמו לה לבוז לנחיתותם האינטלקטואלית ולהרגיש טוב עם המעמד שלה כשונה. בכל זאת היא העדיפה ששתי האימהות של החברות של אלה בגן לא יסתכלו עליה ברחמים ובזרות בגלל שהיא אמרה להן שאימהות אוהבות את הצאצאים שלהן לא בגלל אינסטינקט, אלא כי ככה לימדו אותן להרגיש.

מתישהו אחרי שאלה התחילה ללכת לגן, אולי עוד לפני זה, נועה התחילה להבין שחלק מהמבטים הם לא רק בגלל שהיא מקוטלגת כאינטלקטואלית משונה, אלא גם כי היא שואלת על אימהוּת שאלות ועונה תשובות שהם והן לא רוצים לשמוע. לאט־לאט היא הפסיקה לדבר על זה וענתה תשובות מתחמקות כששאלו אותה מה היא מלמדת וחוקרת. בהתחלה היא סיפרה לגבריאל על המחקר שלה. אבל כמה חודשים אחרי שהיא הכירה אותו, היא גילתה שגם המבט שלו נאטם בהדרגה. לפעמים הוא ממש הפסיק אותה באמצע בגלל משהו שאמרו ברדיו או בטלוויזיה, ולכן היא סיפרה לו פחות ופחות.

בקפטריה בארכיון היא חיבקה אותי ודיברה שוב על השעמום מהמחקר ועל ההרגשה שהנשים נעלמות לה והופכות למסֵכות ולערֵמות של מילים. כשהיא אמרה את זה נזכרתי בציורים של אלה, הוצאתי אותם מהתיק והנחתי אותם מולה ארוזים בשקית ניילון. היא לא פתחה את השקית. היא רק אמרה לי, תודה, ולא שאלה אפילו איך קיבלתי אותם ואם ראיתי את אלה ומה שלומה. היא אמרה: תראי כמה אני עסוקה בעצמי, לא שאלתי מתי הגעתם ואיך היתה הטיסה. כשהיא אמרה את זה היא הניחה את כפות הידיים שלה על הניילון, כך שהן כמעט הסתירו את הציורים. סיפרתי לה שמיה ומיכל הסתובבו במטוס במשך רוב הטיסה, ושהדיילות כל הזמן החזירו אותן אלינו וחלק מהזמן עשו לנו פרצופים ואנחנו התעלמנו, סיפרתי לה גם על הבכי הבלתי פוסק של מיכל כשהאריה שאג לכיוון שלה בגן החיות ואיך מיה ליטפה אותה ואמרה: אוי, מיכל בוכה, למה היא בוכה? והמבט שלה היה מודאג, ושממוזיאון המדע ברחנו אחרי עשר דקות כששתיהן התעקשו לשחק תופסת בין המוצגים ולגעת בהם גם כשהיה כתוב שאסור. הכי כיף היו הטיולים בהייד פארק. מזג האוויר היה יפה ומיה ומיכל רצו בשבילים ובדשא בלי שנפחד שהן יידרסו, ובלי שנרגיש צורך להתנצל בפני שומרים ודיילות.

כשסיפרתי לה את זה חשבתי: למה היא לא פותחת את הניילון ומסתכלת בציורים? אבל לא אמרתי כלום. סיפרתי לה גם איך בבוקר כשהלבשנו את שתיהן מול הטלוויזיה, מיה רצתה לשחק, אבל לא רציתי. רציתי כבר לשבת ברכבת ולפנטז שאני לבד בלונדון. אבל מיה כל הזמן ברחה, גם כשהסברתי שאני צריכה ללכת לעבודה, כמו בבית. בסוף תפסתי אותה בכוח והלבשתי לה מכנסיים וחולצה. היא לא התנגדה, היא לא עזרה לי, רק ישבה שם ובכתה. כשהיא היתה לבושה אני עדיין המשכתי לכעוס, אבל גם התביישתי. כמו תמיד הייתי ערה לכך שהכעס שלי יותר חזק ובלי פרופורציה למרידות שלה. גם הרגשתי אשמה על זה שהנחמה שלה מהכעס היא חיבוק שלי, שלפני רגע פגעתי בה. מתוך הכעס, הבושה והאשמה הושטתי לה ידיים. היא הסתכלה עלי בפנים מלאות דמעות ובפה מעוקם מבכי והושיטה לי גם. התחבקנו ואמרתי: שקט, חמודה שלי, שקט. סליחה שכעסתי. אבל בעצם רימיתי כי לא ממש הרגשתי את זה.

ואז כשראיתי בעיניים של נועה את האמפתיה כלפי וכלפי מיה לא התאפקתי: למה את לא מסתכלת בציורים? שאלתי אותה. היא הרימה את כפות הידיים והורידה את המבט לניילון ולכתמי הצבע שנראו דרכו, ואחר כך הסתכלה עלי והעיניים שלה היו עצובות: כי אני אבכה. אבל לא בגלל הגעגועים. אני פוחדת שאף על פי שאני מתגעגעת אליה, אני לא ארגיש כלום לציורים האלה. אלה לא קיימת בחיי היומיום שלי. כשאני מתקשרת פעם ביום, או פעם ביומיים, היא בדרך כלל לא רוצה לדבר איתי. בהתחלה הייתי בוכה אחרי כל שיחה כזאת, אחר כך הפסקתי. אני חושבת שאם אני לא ארגיש כלום כלפי הציורים שלה, זה יהיה סימן שאיבדתי את הרגש האימהי שלי. אני מקשיבה לך מספרת כמה קשה לך לעזוב את מיכל, את מיה ואת אמנון לכמה שעות. תראי אותי. אני לקחתי מלגה ונסעתי והשארתי את אלה עם אבא שלה. אני יודעת שהוא כועס עלי כי אני כאן ולא שם, ואני בטוחה שהיא מרגישה נטושה וגם כועסת עלי, או שאולי היא שכחה שאני קיימת והוא עזר לה לשכוח או שלא הזכיר לה.

אני יודעת שזה שהוא לא בא לבקר אותי בלונדון עם אלה עכשיו באוגוסט כמו שהחלטנו, זה בגלל הכעס, אבל הוא אומר שזה בגלל העבודה. זה בטח מה שהוא אמר לך, נכון? אבל אני יודעת והוא יודע שאני יודעת שבקיץ יש פגרה בבית המשפט, אז בעצם אין לו הרבה עבודה. אני מספיק שנים איתו בשביל לדעת. אבל אני משתפת פעולה כי מה אני יכולה לעשות.

חשבתי שהיא יכולה למשל לקחת טיסה ולחזור הביתה, לראות את אלה ולברר עם גבריאל מה קורה, אם זאת העבודה או הכעס. חשבתי שכעס מאחורי החיוך כשחוזרים מאוחר הביתה זה לא כמו כעס שמרגישים למישהו קרוב שחי רחוק. קשה לטפל בזה ממרחק כי אין דברים אחרים שמטשטשים את הכעס או מוחקים אותו, כמו זיון או שיחה אינטימית. לכן הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא לפתור את זה פנים אל פנים בלי להתחמק או לטייח.

הרגשתי גם שאם אני אשאל אותה למה היא לא חוזרת הביתה, אני בעצם אגיד לה באופן עקיף מה אני חושבת שהיא צריכה לעשות, ואשקף בכך את התפיסה האוטומטית שלי ושל רוב האנשים שאני מכירה שאמא חייבת להיות נוכחת פיזית ליד הילדים שלה. כשזיהיתי את התפיסה השמרנית שלי, די התביישתי. כי בלי להרגיש שיתפתי פעולה עם תפיסה שכולאת נשים בבית עם הילדים שלהן, שנועה תיארה בדוקטורט שלה. הזכרתי לעצמי שכשאני מתגברת על האוטומטים שלי, אני חושבת שהעיקר זה שהורים לא יזניחו את הילדים שלהם וידאגו שיהיה לידם מישהו שאוהב אותם. חשבתי שכשנועה תחזור לארץ תהיה לה בעיה עם אלה שהרגישה נטושה, אבל זה יסתדר כי נועה לא באמת נטשה, אלא רק נסעה לעבוד בארץ אחרת, כמו הרבה גברים.

חשבתי גם שאולי השיפוטיות שלי כלפיה נובעת מזה שהרבה פעמים כשאני חושבת עליה אני מקנאה ביכולת שלה לעשות דברים למען עצמה: כמו למשל לנסוע ללונדון לארבעה חודשים לבד. הערצתי את היכולת שלה לא לגונן על אלה ולהגיד לעצמה, ואחר כך גם לי: שהכול יהיה בסדר, כי גבריאל הוא האבא שלה ואיכשהו היא, נועה, מאמינה שההיעדרות שלה תועיל ליחסים ביניהם. הוא יצטרך להיות יותר בבית, הם יכירו ויתחילו ליהנות אחד מהשני.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להאמין לגרסה הזאת שרואה את הרווח שיש לכולם בנסיעה שלה: לה, לבת שלה ולבעל שלה. הייתי רוצה להיות מסוגלת להחליט לנסוע כמוה. היה לי יותר קל, ובטח גם לנועה, אם היינו חיות בעולם שבו נשים יכולות לעזוב את הילדים שלהן ליותר מחודש, בהנחה שהן לא מזניחות אותם. מין עולם שבו לתקופה הזאת של הנסיעה האבא נשאר, בהנחה שיש אבא ושהוא אבא כזה שלוקח חלק בגידול היומיומי. אני מכירה מעט אבות כאלה שלוקחים אחריות על הפרטים הקטנים של הטיפול, כמו לקנות חיתולים וסימילאק ולשחק איתן באמבטיה; להכין ארוחת ערב, ולדאוג שהן לא אוכלות מספיק ירקות, שהן מקבלות יותר מדי שריטות בגן; לחשוב מה עושים אחר הצהריים, להסתובב סהרורי בימים אחרי לילה של חוסר שינה בגלל ילדה חולה או ילדה שבאמצע הלילה רצתה לשחק או לראות טלוויזיה. בעולם כזה אבא שנשאר, ממש כמו אמא שנשארת, יכול להיעזר במטפלות ובמטפלים שישמרו על הילדים היטב כשהוא לא נמצא, בלי שכולם יסתכלו על זה בעין עקומה. הייתי רוצה מין מציאות אחרת שבה אני אוכל לבחור בלי שתחושות האשמה שלי כלפי הילדות שלי וכלפי אמנון יהיו חלק בלתי נפרד מהזהות שלי.

חשבתי שאני כמעט לא מצליחה להביא את עצמי לחזור הביתה מהעבודה אחרי חמש, ובטח שאני לא יכולה להתחיל לחשוב על נסיעה לאנגליה לבד אפילו לשבוע. סיפרתי לעצמי שאני לא עושה את זה כי אני ערה למחירים. מול העיניים שלי בבית הקפה בארכיון נועה שילמה על זה בַּפחד להתמודד עם הציורים של הבת שלה, בפחד מאובדן הזהות שלה כאמא, בפחד מאובדן היכולת להרגיש געגועים ואהבה לילדה שלה, בפחד ממה כל זה יעשה לה ולאלה, בפחד שהן לא יוכלו להתגבר על הפרֵדה הזאת ושגם גבריאל והיא לא יוכלו.

אבל זה לא היה ממש נכון. אני אף פעם לא חשבתי על המחירים שהנסיעה תגבה מהחיים שלי. נסיעות לבד, שלפני שנולדו הילדות היו חלק חשוב מחיי, פשוט הפסיקו להיות אופציה. עכשיו חשבתי על נסיעה רק כעל משהו שאנשים בלי ילדים או כאלה עם ילדים גדולים עושים וקינאתי. לא היתה לי שום חברה שנסעה לכמה חודשים ועזבה ילדה בת שש. לא היתה שום אישה שהכרתי שעשתה את זה.

לכן הקנאה שהרגשתי היתה מופשטת. זה היה כמו לקנא בחיים של ג'קי אונסיס שהיתה גם יפה וגם עשירה, אבל העולם שלה היה ממש לא רלוונטי לזה שלי. נועה לא היתה קיימת בחיים שלי. היא היתה חברה שלי רק באופן שהמצאה שלי יכולה להיות חברה שלי. עם המצאות לא באמת נפגשים בקפטריות, ולא באמת מדברים באינטימיות. אפשר להחליף אותן אם נהיה לא נוח. אפשר לשנות להן ביוגרפיה, להחליף להן בן זוג או בת זוג, להעביר אותן דירה. היתה לי אחריות מלאה לחיים שלה. יכולתי לדון אותה לחיים של אומללות או של אושר ישר מהטלנובלות, או להמציא לה חיי התלבטות אפורים ומורכבים כמו אלה שלי, ואז להתמודד עם הבריחה שלה מהעימות עם הציורים.

 

רבע שעה לפני הסיור עזבתי את הקפטריה וחיכיתי בלובי, ומכיוון שהיה קריר וגשום לא יצאתי לנשום אוויר, אבל הסתכלתי דרך הזכוכית באגם ובשמים האפורים וחשבתי מה אמנון עושה עם מיכל ומיה עכשיו בדירה כשקר בחוץ והבית הופך לכלא, והרגשתי לא נעים שאני מסתכלת החוצה. התקשרתי אליו והוא אמר שהם ממש בסדר, כרגע הם גמרו לאכול את ארוחת הבוקר והם יוצאים לפארק, כן, הם לבושים טוב־טוב שאני לא אדאג. בזווית העין ראיתי את האנשים מתאספים לסיור ופחדתי שהם יברחו לי; אמרתי לו שלום שיהיה לכם כיף וניתקתי.

המדריכה של הסיור היתה אישה מאוד נחמדה עם חיוך, שחיכתה שיצטרפו עוד אנשים. היא הובילה אותנו בין הקומות והראתה לנו חדרים ולוחות, פתחה מגירות עם חבילות של דפים ישנים, הצביעה על צגים של מחשבים, והציגה לנו אנשים שישבו או עמדו מחייכים מאחורי דלפקים ואז הודיעה שהסיור נגמר.

נועה ניגשה אל אחד היועצים שהפנה אותה לתיקים שחורים שהיה כתוב עליהם בית משפט האסייז. התיקים היו מסודרים כמו חיילים על מדפי ספרים לפי מספרים, ובתוכם קיטלג מישהו את סוגי הפשעים לפי מחוזות ושנים. מהתיקים היא שלפה עוד מספרים שהובילו אותה בסופו של דבר לשתי חבילות עטופות בנייר חום עבה וקשורות בסרט לבן, שלפי הקטלוג הכילו הונאות, מעשי רצח וגנבות שאירעו בסומרסט, קורנוול ודבון מ־1877 עד 1878.

היא חיפשה את סלינה ווֹדג', אבל בראש ערמת הדפים החומים, הנוקשים, שהיא קיבלה בדלפק היא מצאה את ג'ון סמית' שגנב מהמעביד שלו כמה מאות פאונדים, וכל מיני עובדים ושכנים העידו לרעתו. אחריו היא מצאה, כמוני, את אלן הרפר, את כתב האישום עם התצהירים. היתה שם גם העדות של אלן עצמה, כתובה על מין גלויה בכתב יד ברור יחסית, כאילו נכתבה אתמול ולא לפני יותר ממאה ועשרים שנה. היא קראה במהירות את ההתחלה, אמרתי לך שהתינוק שלי נראה חנוק, אבל לא אמרתי לך מה עשיתי לו, ואז הניחה את הגלויה.

היה לה קשה להניח אותה כי היא רצתה לדעת מה אלן הרפר עשתה לו או לה, אבל היא גם לא רצתה לדעת כי פחדה שהיא תתחיל לקרוא וזה יהיה מעניין מדי וייקח אותה למקום שהיא לא תיכננה להגיע אליו. עד עכשיו היא הכירה את הסיפורים של הנשים הרוצחות מספרי מחקר שכתבו חוקרים אחרים, בעיקר חוקרות, ומעיתונים מהתקופה. היא חשבה שמהמחקרים האלה היא תכיר חמש נשים מעניינות, ואז תחפש את המסמכים והעדויות מהמשפטים שלהן ואת הכתבות שהופיעו בעיתונים בזמן המשפט. היא רצתה לנתח את נסיבות החיים שלהן ולחקור את ההקשרים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים ובעזרת כל זה לבנות, אפילו במגומגם, את הפרופילים שלהן, כמו שקרלו גינצבורג בנה את הפרופיל של הטוחן שהצהיר כי העולם נברא מרקב בספר שלו הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש־עשרה וכמו שנטלי זימון דייוויס יצרה את הפרופיל של האיש שהתחזה למרטן גר בצרפת של ימי הביניים בספר "שובו של מרטן גר".

מול התצהירים בתיק של אלן הרפר היא התחילה לחשוב שאולי היא היתה צריכה לבחור את המקרים אחרת. שאולי המקרה של אלן הרפר, שעד כמה שהיא יודעת לא נכתב עליו בשום מקום, הוא מקרה מצוין למחקר. אולי במקום להסתמך על מקרים שכבר דנו בהם וניתחו אותם, היא צריכה למצוא כמה מקרים אנונימיים, נשים שאף אחד לא ממש התעניין בהן כי הן היו בודדות מדי, עניות מדי וחיו בשוליים החברתיים. או אולי להפך. מכיוון שהן לא היו עניות מספיק ולא ממש בודדות, הן ניצלו ממשפט וככה גם מהנצחה בזיכרון ההיסטורי כנשים שרצחו את הילדים שלהן. דרך ניתוח הסיבות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שהפכו אותן לבלתי נראות, היא תוכל אולי להגיד משהו חדש ומעניין על אימהות במאה התשע־עשרה.

ההרהורים האלה על שינוי המוקד של המחקר ריגשו אותה והבהילו אותה. המשמעות שלהם היתה עוד עבודה, אולי יותר מדי עבודה, לחודשיים וחצי שנשארו לה בלונדון. עד עכשיו היה נראה לה שהיא יודעת איך המחקר והספר יהיו בנויים. אם היא תתחיל לחפש עכשיו נשים חדשות, היא תצטרך ללכת ולחפש מסמכים בארכיונים, לקרוא במשך שעות כתב יד לא קריא ולספר סיפורים לא שלמים, מגומגמים, מקוטעים. ומה אם היא תמצא המון מקרים מעניינים ולא תדע להחליט על מה לעבוד?

הרעיונות האלה צצו בהבזקים מהירים, לא כמחשבות בהירות ומסודרות, מול ערמת הדפים הצהובים בארכיון, אחר כך בדרך הביתה ואחר כך בלילה לפני שהיא נרדמה. בארכיון היא אמרה לעצמה: אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, אני אחשוב על זה אחר כך. כרגע עדיף שאני אשים את אלן הרפר בצד ואתמקד בסלינה ווֹדג', שהיא כבר חלק מהמחקר שלי. אם אני ארצה לספר גם את הסיפור של אלן הרפר, אני אוכל לחזור לארכיון למצוא את המסמכים המשפטיים שלה בקלות.

מתחת לתצהירים במשפט של אלן הרפר היא ראתה, וגם אני ראיתי, את העדויות במשפט של סלינה ווֹדג'. הכתב היה עוד פחות ברור מהכתב של התצהירים במשפט של אלן. כל מילה היתה עשויה מקו מתפתל שעלה וירד והסתיים בסלסול. בקריאה ראשונה היה אפשר לפענח רק אותיות בודדות. בעמוד הראשון נועה קראה:

 

25 ביוני 1878

חקירה בניופורט על הגופה של הנרי וודג'.

סלינה ווֹדג' הורשעה,

נידונה לתלייה,

הוצאה להורג.

נועה הסתכלה על השעון. כבר עברה חצי שעה. חבילה נוספת חיכתה לה בדלפק. היא חזרה לשולחן עם קופסה שחורה, הניחה אותה ליד ערמת העדויות והרימה את המכסה. מעל המסמכים היה מונח גזר הדין של סלינה ווֹדג'. זה היה דף קלף צהוב ארוך צר, קצת שקוף, כתוב באנגלית כבדה של המאה התשע־עשרה, חצי במכונת כתיבה וחצי בדיו:

המושבעים של גבירתנו המלכה טוענים בשבועה כי סלינה ווֹדג', לאחרונה מקהילת סנט תומס השליח במחוז קורנוול ביום העשרים ואחד של יוני בשנת אלף שמונה מאות שבעים ושמונה להולדת אדוננו בקהילה המוזכרת בזאת במחוז המוזכר בזאת, הרגה ורצחה בצורה פלילית, בזדון ובכוונה תחילה את הנרי ווֹדג' נגד שלום גבירתנו המלכה המוזכרת לעיל, כתרה וכבודה.

מעל השורות האלה כתב מישהו, אולי השופט: אשמה באופן מוחלט, תיתלה.

 

האחראי על מכונת הצילום אמר לי שהוא לא יוכל לצלם את גזר הדין של סלינה כי החשיפה לאור עלולה להרוס את הנייר המיוחד. הוא יכול לצלם רק את התצהירים מהמשפטים של אלן ושל סלינה, אבל שאני אביא בחשבון שהאיכות עלולה להיות גרועה בגלל שעם השנים הדפים נעשו כהים. ביקשתי שישתדל שזה יהיה קריא כי אני נוסעת הביתה, לישראל, ולא תהיה לי עוד הזדמנות לצלם. הוא הביט בי באדישות ואמר שהוא יעשה את זה הכי טוב שהוא יכול, ושאביא בחשבון שזה ייקח לו שעה. חזרתי לערמת המסמכים על השולחן והעתקתי את גזר הדין של סלינה למחשב. מיששתי את הקלף כדי לזכור את החספוס המוזר וחשבתי שבארץ אני אחזור לקרוא אותו עם העדויות במשפט של סלינה. המשכתי לקרוא את התצהירים במשפט של אלן.

אחרי שפיענחתי במאמץ את העדות של שרה קוויק, הסבתא של אלן, היה ברור לי שאלן היא דמות בספר שלי.

ישבתי מול הדף הכהה והסתכלתי על האיש שישב מולי ועיין בספר ענקי, אבל לא ממש ראיתי אותו. מה שראיתי היה את שרה קוויק שדפקה על הדלת של הבית של המיילדת אליזבת טרֶבֶּל בשש בבוקר ב־13 באוקטובר 1877.

אליזבת טרֶבֶּל לא ענתה לדפיקות. היא לא היתה בבית. בשעה הזאת בדיוק היא התרחקה בצעדים מהירים מהבתים האחרונים של העיירה וייווליסקומבּ בדרך הביתה ללַנגֶלי מארש. זה היה אחרי לילה ללא שינה ליד מיטה של יולדת שאת הבעל שלה, ג'ון, היא יילדה עשרים וחמש שנה קודם לכן באותו בית. שרה קוויק עמדה כמה דקות והסתכלה על החלונות של הקומה השנייה, שהיה נדמה לה שהם חלונות חדר השינה של אליזבת. אחר כך חזרה ודפקה בדלת והסתכלה שוב על החלונות, אבל שום תזוזה לא נראתה שם. גם הבית של השכנים היה חשוך לגמרי — לא היה ממי לבקש להעביר את ההודעה שלאלן יש צירים חזקים שהתחילו כבר לפני שעה, ושכדאי שאליזבת תבוא מהר, כי עוד מעט תהיה לידה.

ככה דמיינתי את ההתחלה של הסיפור של אלן הרפר.

 

 

 

בכוונה תחילה מאת תמר הגר, הוצאת דביר, שנת 2012, 495 עמודים