מוות של דיו – הספר השלישי בסדרת הפנטזיה המצליחה לנוער "לב של דיו" מאת קורנליה פונקה

עולם הדיו הופך אט-אט שחור ואפל. ראש-פתן זכה בספר המעניק לו חיי נצח. עכשיו הוא בן אלמוות, ואין שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותו. מלבד שלוש מילים. אבל מי יכתוב אותן? האם יהיה זה מו כורך הספרים או פנוליו יוצר עולם הדיו? האם מתוך חלומותיהן של הדמויות יצוץ גיבור פלאי שייתן לסיפור סוף חדש? ואולי הסיפור הוא שכותב את עצמו?

מוות של דיו הוא הספר האחרון בטרילוגיית לב של דיו מאת קורנליה פונקה, שהפכה בשנים האחרונות לאחת הסופרות המוערכות והפופולריות לילדים ולנוער בעולם. ספרי הסדרה תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי מכר בינלאומיים. לב של דיו, הספר הראשון בסדרה, גרף שלל פרסים ספרותיים, עובד לסרט קולנוע והשתתף לצד כשף של דיו במצעד הספרים של משרד החינוך.

קורנליה פונקה נולדה בגרמניה ב-1958 וגרה היום בקליפורניה. היא למדה חינוך כי רצתה לעבוד עם ילדים, אבל עד מהרה גילתה את יעודה האמיתי – לכתוב ולצייר. בכתיבתה היא מושפעת מסיפורי חיים של ילדים ומספרי הפנטזיה שאהבה בילדותה, ובהם פיטר פן, שר הטבעות וסיפורי נרניה. היא כתבה ואיירה יותר מארבעים ספרים, אבל פרצה אל תודעת הקוראים עם הספר מלך הגנבים וסדרת הפנטזיה המצליחה לב של דיו.

 

הביקורת מהללת את ספרי הסדרה:

"לעתים נדירות בלבד אפשר למצוא בספרות הנוער אהבה כזאת עצומה לספרים. פונקה, בכישרונה, הצליחה לסחרר את הספרות, אפילו להתל בה לרגעים, ולהציב אותה במרכזה של עלילת פנטזיה והרפתקאות"   (רונית רוקאס, עכבר העיר)

 

"ספר מותח עם רעיון מקורי"  (שחר אילן, הארץ) 

"לב של דיו הוא אחד מספרי ההרפתקאות והפנטזיה הכי טובים שנחתו על המדף שלנו מאז הארי פוטר" (ראש אחד)

"הספר לב של דיו נפתח יפה כל כך, עד שאתה תוהה אם המְחַברת תצליח להתמיד בכך. והיא מצליחה. ספר נהדר לחובבי ספרים". (לאישה)                        

"עולם שנבנה בקפידה לא יניח לקורנליה פונקה לעזוב את הספר ללא המשך… שווה".  (קובי קמין, גלובס)

 

פרק ראשון מתוך הספר מוות של דיו

 

כלב ונייר למזכרת

הקשיבו, בדממה גוועים

לילות וצעדם,

כמו זמזום יתוש נובעים

צרצורי המנורה לבדם.

 

הספרים על המדף

משוועים לקריאה.

כגשרים יובילו ביעף

לארץ פֵיות מופלאה.

 

ריינר מריה רילקה,

"קורבנם של הלארים"

 

אור ירח צנח על חלוק הבוקר של אלינור, על כתונת הלילה שלה, על כפות רגליה היחפות ועל הכלב ששכב לרגליה. הכלב של אורפיאוס. אילו מבטים שלח אליה בעיניו העצובות תמיד! כאילו שאל את עצמו למה, בשם כל הריחות המסעירים שבעולם, היא יושבת באמצע הלילה בספרייה שלה, מוקפת בספרים דוממים ורק בוהה בחלל האוויר.

"למה?" הפרה אלינור את הדממה. "כי אני לא מצליחה להירדם, חיה טיפשית שכמוך." ואף על פי כן ליטפה את ראשו. תראי לאן הגעת, אלינור! חשבה בלבה והתאמצה להתרומם מהכיסא שלה. מבלה את הלילות שלך בדיבורים עם כלב. הרי את בכלל לא סובלת כלבים, ובוודאי לא את הכלב הזה שהבל פיו מזכיר לך את האדון הדוחה שלו!

כן, היא השאירה אצלה את הכלב למרות הזיכרונות הקשים שהוא עורר, וגם את הכיסא הזה, אף על פי שהעקעקה ישבה בו. מורטולה… כמה פעמים היה נדמה לה שהיא שומעת את קולה כשנכנסה לספרייה הדוממת שלה, כמה פעמים דימתה לראות את מורטימר ואת רֶזָה עומדים בין המדפים או את מגי יושבת לפני החלון כשספר בחיקה ופניה מסתתרות מאחורי שערה החלק והבהיר… זיכרונות. זה כל מה שנשאר לה. אבל הם לא היו מוחשיים יותר מהתמונות שספרים מתארים. מה יישאר לה אם תאבד גם את הזיכרונות האלה? אז היא תהיה שוב לגמרי לבדה — רק היא, הדממה והריקנות שבלבה. וכלב מכוער אחד.

כפות הרגליים שלה נראו זקנות כל כך באורו החיוור של הירח. אור ירח! חשבה והניעה את אצבעות רגליה המוארות. כל כך הרבה סיפורים מעניקים לו כוחות פלאיים! שקר וכזב, כל הסיפורים האלה. כל הראש שלה מלא וגדוש בשקרים שהועלו על הכתב. אפילו בירח אינה מסוגלת להביט עוד בלי שצעיפים של אותיות מודפסות יערפלו את מבטה. הלוואי שהיתה יכולה למחוק את כל המילים ממצחה ומלבה, ולראות את העולם לפחות פעם אחת ויחידה דרך עיניה!

באמת, אלינור, יופי של מצב רוח בחרת לעצמך! חשבה בלבה וגיששה את דרכה לעבר תיבת התצוגה מזכוכית שבה שמרה את מה שאורפיאוס השאיר אחריו נוסף על הכלב שלו. כן, כן, תשקעי לך ברחמים עצמיים כמו הכלב הטיפש הזה שמתפלש בכל שלולית שהוא פוגש.

הנייר שהיה מונח מתחת לזכוכית המגוננת לא נראה מיוחד משום בחינה שהיא: סתם דף רגיל לגמרי עם שורות צפופות כתובות בדיו בצבע כחול בהיר. דף שאינו דומה כלל לספרים עם האיורים המפוארים שהיו מונחים בתיבות התצוגה האחרות — גם אם היה אפשר לראות בכל אות עד כמה אורפיאוס התרשם והושפע מעצמו. אני מקווה ששדוני האש הורידו בלהבותיהם את החיוך מדושן העונג מהשפתיים שלו! חשבה אלינור ופתחה את מכסה הזכוכית. אני מקווה שהגברים החמושים כבר שיפדו אותו, או — וזה רעיון מוצלח בהרבה — שהוא גווע ברעב לאט־לאט ביער־ללא־דרך. זאת לא היתה הפעם הראשונה שאלינור ציירה בדמיונה את סופו הנורא של אורפיאוס בעולם הדיו. התמונות האלה העניקו ללבה הבודד עונג רב כמעט יותר מכל דבר אחר.

הדף כבר התחיל להצהיב. נייר זול. כן, גם זה נוסף לכול. והמילים שעליו — כשמתבוננים בהן קשה להבין איך הצליחו לשלח את האיש שחיבר אותן לעולם אחר, ממש לנגד עיניה של אלינור. בצד הדף הזה היו מונחים שלושה תצלומים — אחד של מגי ושניים של רזה, אחד מהשניים היה תמונת ילדות שלה ואילו האחר צולם חודשים מעטים קודם לכן והיא נראתה בו בחברת מורטימר. איך השניים האלה חייכו שם, מאושרים כל כך! לא היה כמעט לילה שאלינור לא ביקרה בספרייה שלה כדי להביט בתצלומים האלה. אבל במשך הזמן הדמעות הפסיקו לזלוג על פניה, גם אם הן עדיין היו שם, בתוך לבה. דמעות מלוחות. הן הציפו את הלב, מאיימות לעבור את גדותיו. הרגשה איומה.

אבודים.

מגי.

רזה.

מורטימר.

כמעט שלושה חודשים עברו מאז נעלמו. לאמיתו של דבר, מגי נעדרה כמה ימים יותר…

הכלב התמתח והתקרב אליה, מנומנם. הוא דחף את חוטמו לתוך הכיס של חלוק הבוקר שלה מתוך ידיעה שמסתתרות שם תמיד כמה עוגיות לכלבים.

"טוב, טוב, בסדר," מילמלה אלינור ותחבה את אחד הדברים הקטנים והמצחינים האלה לתוך הלוע שלו. "איפה מתחבא האדון שלך, אה?" היא החזיקה את הנייר מתחת לאף שלו, והיצור הטיפש ריחרח אותו כאילו היה יכול באמת להריח את אורפיאוס מאחורי האותיות.

אלינור הביטה במילים ועיצבה אותן בשפתיה. "  בסמטאות של אומברה…" כמה פעמים כבר עמדה שם ככה בלילה במהלך השבועות האחרונים, מוקפת בספרים שכבר לא היתה להם שום משמעות בעיניה מאז נשארה איתם שוב לבדה. הם שתקו לעומתה כאילו ידעו שהיתה מחליפה אותם בלי היסוס תמורת שלושת האנשים שאבדו לה. אבדו לה בתוך ספר.

"לכל הרוחות, אני אלמד את זה!" קולה נשמע מתריס כמו קול של ילד. "אני אלמד לקרוא את המילים כך שהן יבלעו גם אותי. כן, זה מה שאני אעשה!"

הכלב נעץ בה את מבטו כאילו האמין לכל מילה שאמרה, אבל אלינור לא האמינה לשום מילה שלה. לא. היא לא דומה ללשון־קסם. גם אם תתאמץ ותנסה לעשות זאת במשך שתים־עשרה שנים תמימות ואפילו יותר — המילים לא יתנגנו כשהיא תאמר אותן. כל חייה היא אהבה מילים כל כך, אף שהן לא שרו בשבילה כפי ששרו בשביל מגי ומורטימר — או בשביל אורפיאוס, יימח שמו וזכרו.

הדף רעד בין אצבעותיה כשהתחילה לבכות. והדמעות, שאיימו להציף את לבה, הופיעו עכשיו שוב, אף שהתאמצה כל כך לכבוש אותן. הן פשוט גלשו מעל גדותיו וזלגו מעיניה. אלינור התייפחה בקול רם כל כך עד שהכלב נרתע בבהלה. כמה מוזר שכאשר הלב כואב, מתוך העיניים נובעים מים. בספרים היו הגיבורות הטראגיות בדרך כלל יפות עד מאוד. עיניים נפוחות ואף אדום לא הוזכרו בהם אפילו במילה אחת ויחידה. האף שלי תמיד נעשה אדום כשאני מייללת, חשבה אלינור בלבה. נראה שזאת הסיבה לכך שלא מסופר עלַי בשום ספר.

"אלינור?"

היא פנתה לאחור בבהלה וניגבה במהירות את הדמעות מפניה.

דאריוס עמד בפתח בחלוק הבוקר שנתנה לו במתנה לכבוד יום הולדתו האחרון. הוא היה גדול בהרבה מכפי מידותיו.

"מה אתה רוצה?" הטיחה בו. לאן נעלמה הממחטה שלה הפעם? היא שלפה אותה מתוך השרוול, משכה באפה ואז קינחה אותו. "שלושה חודשים! הם נעדרים כבר שלושה חודשים, דאריוס! זאת לא נראית לך סיבה טובה מספיק ליילל? כן. אל תסתכל עלַי ברחמים כאלה בעיני הינשוף שלך. לא משנה כמה ספרים אנחנו קונים…", היא הצביעה במחוות יד רחבה על המדפים הגדושים ספרים לעייפה, "לא משנה כמה ספרים אנחנו משיגים במכירות פומביות, מחליפים, גונבים — אף אחד מהם לא מספר לי את מה שאני רוצה לדעת! אלפי עמודים, ובאף אחד מהם לא כתובה אפילו מילה אחת על אלה שעליהם אני רוצה לשמוע. מה מעניינים אותי כל האחרים שם? אני רוצה לשמוע רק את הסיפור שלהם! מה שלום מגי? מה שלום רזה ומורטימר? הם מאושרים שם, דאריוס? הם עדיין חיים? האם אזכה לראות אותם שוב?"

דאריוס סקר את שורות הספרים כאילו קיווה בכל זאת למצוא את התשובה באחד מהם. אבל בסופו של דבר שתק, כמו כל אותם עמודים מודפסים.

"אכין לך חלב חם עם דבש," אמר לבסוף ונעלם במטבח.

ואלינור נשארה שוב לבדה עם הספרים, עם אור הירח ועם כלבו המכוער של אורפיאוס.

 

רק כפר אחד

הרוח היתה זרם עז של אפלה בין העצים הסוערים,

הירח — ספינת רפאים מיטלטלת על פני ימים אפורים,

הדרך — רצועת אור ירח מעל אדמת בור שצבעה ארגמן,

ושודד הדרכים רכב —

רכב — רכב —

שודד הדרכים רכב עד לדלת הפונדק הישן.

 

אלפרד נויס, "שודד הדרכים"

 

הפֵיות כבר התחילו לרקוד בין העצים, להקות של יצורים כחולים זעירים. כנפיהן לכדו את אור הכוכבים, ומוֹ ראה את הנסיך השחור מביט בדאגה בשמים. הם עדיין היו חשוכים, ממש כמו הגבעות שמסביב, אבל הפיות לא טעו מעולם. רק השחר העולה היה יכול לפתות אותן לצאת מקִניהן בלילה קר שכזה, והכפר שהשודדים רצו להציל את יבולו הפעם, שכן קרוב עד כדי סכנה לאומברה. מיד כשהשחר יפציע יהיה עליהם להסתלק משם.

תריסר בקתות עלובות, כמה שדות סלעיים חשופים וחומה אחת שלא היה ביכולתה להרחיק אפילו ילד, ודאי שלא חייל — זה כל מה שהיה שם. כפר ככל הכפרים. שלושים נשים ללא גבריהן ושלושה תריסרים של ילדים חסרי אב. לפני יומיים לקחו לעצמם חייליו של המושל החדש כמעט את כל יבולו של הכפר השכן. לשם השודדים הגיעו מאוחר מדי. אבל כאן אולי עוד אפשר להציל משהו. בשעות האחרונות הם חפרו שם והראו לנשים איך להחביא בעלי חיים ומצרכים מתחת לאדמה…

האיש־החזק הביא את השק האחרון שהכיל תפוחי אדמה שהוצאו במהירות מהאדמה. פניו הגסות היו אדומות מרוב מאמץ. הן האדימו כך גם בכל פעם שנלחם או שהיה שיכור. הוא טמן את השק הזה עם האחרים במקום המסתור שהכינו מאחורי השדות. בגבעות שמסביב קירקרו הצפרדעים בקול רם, כאילו הן מנסות לפתות את היום לעלות, ומו כיסה את הכניסה למחבוא במקלעת של ענפים כדי להסתיר אותו מעיני החיילים וגובי המס. השומרים שסיירו בין הבקתות נעשו חסרי מנוחה. גם הם ראו את הפיות. כן, הגיע הזמן להסתלק בחזרה אל תוך היער, כי שם תמיד אפשר למצוא מקום מסתור, אף שהמושל החדש שלח בכל פעם יותר סיורים חמושים לסרוק את הגבעות. האלמנות של אומברה כינו את המושל החדש הזה "השרוך". שם הולם לגיסו הצנום של ראש־פתן. אבל רעבונו למעט הרכוש שהיה לנתיניו לא ידע שובע.

מו שיפשף את עיניו. הוא היה עייף כל כך. בימים האחרונים כמעט לא הספיק לישון. היו יותר מדי כפרים שאפשר להגיע אליהם לפני החיילים.

"אתה נראה תשוש." רזה אמרה לו את המילים האלה רק אתמול, כשהתעוררה לצדו בלי לדעת שרק לפני רגע הוא נשכב שם, ממש עם הנץ השחר. הוא סיפר לה על חלומות רעים שחלם ועל כך שבילה את שעות הלילה נטולות השינה בעבודה על הספר שכרך — אוסף של ציורי פיות ואנשי זכוכית שהיא ציירה. גם היום הוא קיווה שרזה ומגי יישנו כשיחזור אל המשק הבודד שהנסיך השחור הסתיר אותם בו. המשק שכן במרחק של שעה הליכה ממזרח לאומברה, והרחק מהארץ ששליטה ראש־פתן נעשה בן אלמוות בזכות ספר שמוֹ כרך במו ידיו.

עוד מעט, חשב מו. עוד מעט הספר יפסיק לגונן עליו. אבל כמה פעמים הוא כבר אמר לעצמו את המילים האלה? וראש־פתן עדיין בן אלמוות.

ילדה התקרבה אליו בהיסוס. בת כמה היא? שש? שבע? מגי כבר גדלה כל כך מאז היתה בגיל הזה! הילדה עצרה במבוכה במרחק של צעד אחד ממנו.

התפסן הגיח מתוך החשכה ונחפז לעבר הילדה. "כן, תסתכלי עליו טוב־טוב!" לחש לעברה של הקטנה. "זה באמת הוא! העורבני־הכחול. הוא זולל ילדות כמוך לארוחת ערב!"

התפסן אהב בדיחות כאלה. מו בלע את המילים שעמדו לו על קצה הלשון. הילדה היתה בלונדינית כמו מגי. "אל תאמיני לאף מילה שהוא אומר!" הוא לחש לה. "למה את לא ישנה עכשיו כמו כל האחרים?"

הילדה נעצה בו את מבטה. אחר כך הפשילה את שרוולו עד שחשפה את הצלקת שעל זרועו. הצלקת שעליה סיפרו השירים…

היא הביטה בו בעיניים פעורות לרווחה, ומעיניה ניבטה אותה תערובת של התפעלות ושל פחד שזיהה בתקופה האחרונה בעיניים רבות כל כך. העורבני־הכחול. הילדה רצה בחזרה אל אמה ומו הזדקף במקומו. בכל פעם שהרגיש כאב בחזה, במקום שפצעה אותו מורטולה, היה נדמה לו שהעורבני־הכחול התגנב לתוכו מבעד לפצע הזה — כן, אותו שודד שפנוליו העניק לו את פניו ואת קולו של מו. ואולי הוא היה חלק ממנו מאז ומתמיד ורק ישן בתוכו עד שהעולם של פנוליו הקים אותו לתחייה?

לפעמים, כשהביאו בשר לאחד הכפרים המורעבים בסביבה או כמה שקים של תבואה שגנבו מהסוכנים של השרוך, באו אליו הנשים ונישקו את כפות ידיו. "לכו אל הנסיך השחור והודו לו, לא לי," הוא אמר להן, אבל הנסיך רק צחק. "תמצא לעצמך דוב," אמר לו, "ואז הן יעזבו אותך בשקט."

מאחת הבקתות נשמע עכשיו קול בכיו של ילד. הלילה נצבע באדום, ומו דימה לשמוע קולות שעטה של פרסות סוסים. פרשים, תריסר לפחות, אולי אפילו יותר. באיזו מהירות למדו האוזניים לפענח רעשים! במהירות גדולה בהרבה מזו שבה למדו העיניים לפענח אותיות. הפיות התפזרו. הנשים צעקו ורצו לעבר הבקתות שילדיהן ישנו בהן. ידו של מו שלפה מיד את החרב כאילו לא עשתה מעולם משהו אחר. זו עדיין היתה אותה החרב שלקח ממצודת־הלילה, החרב שהיתה שייכת פעם לשועל־השרפות.

דמדומי שחר.

האם לא נאמר שהם מגיעים תמיד עם דמדומי השחר כי הם אוהבים את הצבע האדום בשמים? יש לקוות שהם שיכורים אחרי אחת מהחגיגות האינסופיות של אדונם.

הנסיך אותת לשודדים לתפוס עמדות סביב החומה שהקיפה את הכפר ולא היתה יותר מאשר כמה שכבות של אבנים שטוחות. גם הבקתות לא יכלו להציע להם מחסה. הדוב נהם וגנח, ופתאום הגיחו הבאים מתוך החשכה: פרשים, יותר מתריסר, הסמל החדש של אומברה מתנוסס על חזותיהם, לטאת ענק על רקע אדום. מובן שהם לא ציפו לפגוש שם גברים. נשים בוכיות, ילדים צורחים, כן, לזה הם ציפו, אבל לא גברים, ובוודאי לא גברים חמושים. הם היו המומים ומיהרו לעצור את הסוסים שעליהם רכבו.

אכן, הם שיכורים. טוב. כך יהיו אטיים יותר.

הם לא המשיכו להסס זמן רב. עד מהרה הם נוכחו לדעת שכלֵי הנשק שלהם טובים בהרבה מאלה של השודדים המרופטים. והיו להם גם סוסים.

טיפשים. הם עתידים למות עוד לפני שיבינו שכלי נשק וסוסים אינם בהכרח המכריעים בשדה הקרב.

"את כולם עד האחרון שבהם!" לחש התפסן בקול צרוד באוזנו של מו. "אנחנו חייבים להרוג את כולם, עורבני־כחול. אני מקווה שהלב הרך שלך מבין את זה. אם אחד מהם יחזור לאומברה, הכפר הזה יעלה באש מחר."

מו הינהן ולא אמר דבר. הרי זה היה ברור גם לו.

הסוסים צהלו וצנפו כשהרוכבים דירבנו אותם להסתער לעבר השודדים, ובמו עברה שוב אותה תחושה, ממש כמו אז, במצודת־הפתן, כשהרג את באסטה — ההרגשה שהוא יכול להרוג בדם קר. קר כמו שכבת הכפור שלרגליו. הפחד היחיד שהרגיש היה הפחד מפני עצמו. אבל אז נשמעו הצעקות. האנקות. ולעיניו נגלה גם דם. והלמות הלב שלו, רמה ומהירה הרבה יותר מדי. מכות ובעיטות, שליפת החרב מתוך בשר זר, רטיבותו של דם זר על בגדיו, פנים מעוותות משנאה (ואולי לא שנאה אלא פחד?). למרבה המזל לא היה אפשר לראות הרבה מתחת לקסדות. ורבים מהם צעירים כל כך! איברים מרוסקים, אנשים מרוסקים. זהירות, תסתכל מה קורה מאחוריך. להרוג. מהר. אסור בשום פנים ואופן שמישהו יחמוק.

"העורבני־הכחול."

אחד החיילים לחש את השם לפני שמו דקר אותו למוות. אולי בנשימת אפו האחרונה עוד חשב על הכסף שהיה יכול לקבל תמורת הגופה שלו במצודה של אומברה, יותר כסף מכפי שהיה יכול לקחת כשלל במשך כל ימי חייו כחייל. מו שלף את החרב מחזהו. הם הגיעו ללא שריון. ובאמת, לשם מה צריך שריון כשנלחמים נגד נשים וילדים? כמה קר האדם נעשה כשהוא הורג, קר כל כך, אף על פי שעורו בוער ודמו השותת קודח מחום.

אכן, הם הרגו את כולם. בבקתות השתררה דממה כשהשליכו את הגופות במורד הגבעה. שתיים מהן היו גופות של אנשיהם, ועכשיו יתערבבו עצמותיהם עם אלה של האויב. הם לא יספיקו לקבור אותן.

בכתפו של הנסיך השחור נפער חתך עמוק. מו חבש אותו
כמיטב יכולתו, והדוב ישב בקרבת מקום וצפה בנעשה במבט מודאג. הילדה שהפשילה קודם לכן את השרוול במעלה זרועו של מו,
יצאה עכשיו מאחת הבקתות. מרחוק היא באמת נראתה כמו מגי. מגי, רֶזָה — מו קיווה שעדיין יהיו שקועות בשינה כשיחזור אליהן. כי איך יסביר להן את כל הדם הזה אם תהיינה ערות? כל כך
הרבה דם…

יגיע הרגע שבו יאפילו הלילות על הימים, מורטימר, חשב בלבו. לילות עקובים מדם, ימים שלווים — ימים שבהם הראתה לו מגי את כל מה שסיפרה לו במגדל של מצודת־הלילה: בנות־ים שעורן מכוסה קשקשים, השוכנות בברכות שפרחים צפים בהן; עקבות רגליים של ענקים שנעלמו זה מכבר; פרחים שלחשו כשנגעו בהם; עצים שהתנשאו עד השמים; נשות טחב שהגיחו מבין גזעיהם כאילו הסירו מעליהן את קליפתם… ימים שלווים. לילות עקובים מדם.

הם לקחו איתם את הסוסים והתאמצו כמיטב יכולתם לטשטש את עקבות הקרב. במילות התודה שמילמלו הנשים בשעת הפרֵדה התערבב גם פחד. הן ראו במו עיניהן כי המושיעים שלהן מיומנים במלאכת ההרג לא פחות מאויביהן.

התפסן חזר אל מחנה השודדים עם הסוסים ועם רוב הגברים. הם שינו את מקום המחבוא שלהם כמעט מדי יום. עכשיו הוא שכן בנקיק אפל שגם במשך שעות היום כמעט שלא חדרה אליו אפילו קרן אור אחת. הם התכוונו לקרוא לרוקסנה כדי שתטפל בפצועים, ואילו מו התקדם בדרכו חזרה אל המחבוא שרזה ומגי ישנו בו. היה זה משק נטוש שהנסיך השחור מצא בשבילם מאחר שרזה לא רצתה להתגורר במחנה השודדים, וגם מגי כמהה לבית אחרי כל השבועות האלה של שיטוטים.

הנסיך השחור ליווה את מו, כפי שנהג לעשות לעתים קרובות. "כמובן, העורבני־הכחול לא יכול לצאת לדרך בלי הפמליה שלו!" לעג להם התפסן בשעת הפרדה. מו הרגיש דחף עז להפיל אותו מעל גב הסוס שלו. לבו עדיין פעם במהירות גדולה מאוד אחרי כל ההרג ההוא, אבל הנסיך השחור עצר בעדו.

הם צעדו ברגל. אמנם ההליכה הקשתה מאוד על איבריהם הרצוצים והדואבים, אבל הם ידעו שיקשה יותר על רודפיהם לחשוף את עקבות רגליהם מאשר את עקבותיהן של פרסות הסוסים. ואסור בשום פנים ואופן לחשוף לסכנה את המשק הנטוש הזה, כי כל מה שמו אהב המתין לו שם.

הבית והאורוות החרבות למחצה הגיחו בכל פעם בין העצים באופן בלתי צפוי כל כך, עד שנדמָה שמישהו שמט ואיבד אותם שם. מן השדות שהניבו בעבר מזון בשביל המשק לא נותר שום זכר. גם הדרך שהובילה בעבר אל הכפר הסמוך נעלמה זה מכבר. היער בלע הכול אל קרבו. כאן כבר לא כינו אותו בשם היער־ללא־דרך, כפי שכינו את חלק היער ששכן דרומית לאומברה. כאן היו לו שמות רבים, כמספר הכפרים ששכנו בו: יער־הפיות, היער־האפל, יער־נשות־הטחב. לדברי האיש־החזק, האזור שמקום המסתור של העורבני־הכחול שכן בו זכה לכינוי יער־העפרוני. "יער־העפרוני? שטויות. האיש־החזק מעניק לכל דבר שם של ציפור! גם הפיות מקבלות אצלו שמות של ציפורים, אף שהן לא סובלות ציפורים!" אמרה מגי כשסיפרו לה על כך. "בַּפְטיסטה אומר ששמו של היער הזה הוא יער־האורות, וזה מתאים לו הרבה יותר. ראיתם פעם כל כך הרבה גחליליות ושדוני אש ביער אחד? וכל פרפרי־האור שמרפרפים להם בצמרות העצים בשעות הלילה…"

יהיה אשר יהיה שמו של היער, השלווה מתחת לעצים קסמה למו בכל פעם מחדש והזכירה לו שגם זה חלק מעולם־הדיו, לא פחות מחייליו של השרוך. אור הבוקר הראשון הסתנן מבעד לענפים וצבע את העצים בזהב חיוור, והפיות פיזזו כמו שיכורות בקרני השמש הקרירות של הסתיו. הן ריפרפו על פניו הפרוותיות של הדוב עד שניסה ללכוד אותן בלועו, והנסיך השחור קירב אחד מהיצורים הקטנים האלה לאוזנו וחייך כאילו הבין את מה שהקול הקטן והצרחני אמר.

האם העולם האחר היה דומה לעולם הזה? למה הוא מתקשה כל כך לזכור אותו? האם גם החיים שם היו מורכבים מהתערובת המכשפת הזאת: אפלה ואור, אכזריות ויופי — יופי רב כל כך עד שלפעמים הוא כמעט משכר?

הנסיך השחור הורה לאנשיו לשמור על המשק הנטוש הזה בכל שעה משעות היממה. היום היה השממית אחד השומרים. מו והנסיך השחור הגיחו מבין העצים, והוא יצא לקראתם בפנים זעופות מדיר החזירים החרב למחצה. השממית היה שרוי תמיד בתנועה, גבר קטן עם עיניים שחרגו קצת מארובותיהן והעניקו לו את שמו. אחד מעורביו המאולפים עמד על כתפו. הנסיך השחור השתמש בציפורים האלה כשליחים, אבל רוב הזמן הן גנבו מהשווקים כל מיני דברים בשביל השממית. מו השתאה בכל פעם מחדש כשראה מה הן מסוגלות לשאת במקוריהן.

השממית החוויר כשראה את הדם על בגדיהם, אבל נראה שהמשק הנידח ניצל גם הלילה מפני צלליו של עולם הדיו.

מו ניגש אל הבאר ומרוב עייפות כמעט נפל. הנסיך השחור אחז בזרועו אף שהתנודד בעצמו מרוב תשישות.

"היום היה לנו מזל גדול," אמר הנסיך השחור בשקט כאילו היתה השלווה אשליה כוזבת שקולו עלול לערער. "אם לא נהיה זהירים, החיילים יארבו לנו כשנגיע לכפר הבא. הפרס שראש־פתן הציב על ראשך גבוה כל כך שאפשר לקנות בו את כל אומברה. כבר קשה לי לבטוח אפילו באנשים שלי, ובינתיים התחילו לזהות אותך גם הילדים בכפרים. אולי כדאי שתישאר כאן בזמן הקרוב?"

מו הדף את הפיות שהתעופפו מעל הבאר והוריד לתוכה את דלי העץ. "שטויות. גם אותך הם מזהים."

המים ניצנצו בעומק הבאר כאילו הירח מסתתר שם מפני הבוקר. כמו הבאר שלפני בקתתו של מרלין, חשב מו בשעה שצינן את פניו במים הצלולים ורחץ את החתך שחרץ אחד החיילים בזרועו. חסר רק שארכימדס, הינשוף בעל הנוצה, יעוף לי היישר אל הכתף ושֶוורט, נושא הכלים המתלמד, ידדה מתוך היער…

"למה אתה מחייך?" הנסיך השחור נשען על שפת הבאר בסמוך אליו, ואילו הדוב התגלגל בנהמות על האדמה הרטובה מטל.

"בגלל סיפור שקראתי פעם." מו הציב את הדלי המלא מים ליד הדוב. "אספר לך אותו יום אחד. זה סיפור טוב, גם אם יש לו סוף עצוב."

אבל הנסיך השחור טילטל את ראשו וליטף בידו את פניו
העייפות. "לא. אם יש לסיפור הזה סוף עצוב אני לא רוצה לשמוע אותו."

השממית לא היה היחיד ששמר על המשק הישֵן. מו חייך כשבפטיסטה הגיח מתוך האסם החרב. בפטיסטה לא אהב במיוחד מלחמות, אבל מו אהב אותו ואת האיש־החזק יותר מכל השודדים. היה לו קל יותר לצאת בשעות הלילה כשידע שאחד מהם שומר על רזה ועל מגי הישנות. בפטיסטה המשיך לבצע את המופע הליצני שלו בירידים, גם כשהפרוטה לא היתה מצויה עוד בכיסיהם של הצופים. "אסור שישכחו לגמרי איך צוחקים!" אמר כשהתפסן לעג לו על כך. הוא אהב להסתיר את פניו המחוטטות מאחורי מסכות שתפר במו ידיו, מסכות צוחקות, מסכות בוכות — לפי מצב הרוח שלו באותו הרגע. אבל כשניגש למו ליד הבאר, הוא לא הושיט לו שום מסכה אלא צרור של בגדים שחורים.

"שלום וברכה לך, העורבני־הכחול," הוא אמר וקד לעומתו את אותה הקידה העמוקה שהעניק גם לקהל שלו. "אני מצטער שלקח
לי כל כך הרבה זמן לבצע את ההזמנה שלך. החוטים אזלו לי. באומברה מורגש מחסור בחוטים, כפי שמורגש שם מחסור בכל דבר אחר, אבל למרבה המזל השממית," הוא קד לעומתו, "שלח את אחד הידידים השחורים שלו, אלה עם הנוצות, כדי שיגנבו כמה גלילי חוטים מאחד הסוחרים שממשיכים להתעשר הודות למושל החדש שלנו."

"בגדים שחורים?" הנסיך השחור נעץ במו מבט שואל. "בשביל מה?"

"אלה בגדים של כורך ספרים. הרי כריכת ספרים היא עדיין המקצוע שלי, כבר שכחת את זה? ובשעות הלילה הצבע השחור מציע הסוואה לא רעה. גם את החולצה הזאת…", מו פשט את חולצתו המגואלת בדם, "כדאי לי לצבוע בשחור. אחרת לא אוכל ללבוש אותה שוב."

הנסיך השחור הביט בו מהורהר. "אני אגיד את זה עוד פעם, גם אם אתה לא רוצה לשמוע. כדאי שתישאר כאן כמה ימים. שכח את העולם שבחוץ, כמו שהעולם שכח את המשק הנטוש הזה."

הדאגה שניבטה מן הפנים הכהות נגעה ללבו של מו, ולרגע
אחד הוא כמעט התפתה להחזיר את הצרור לבפטיסטה. אבל רק כמעט.

לאחר שהנסיך עזב, הסתיר מו את החולצה ואת המכנסיים המוכתמים בדם בתוך המבנה ששימש בעבר מאפייה ושעכשיו שימש לו חדר עבודה, ולבש את הבגדים השחורים. הם התאימו למו בדיוק, וכשהם לגופו הוא התגנב לתוך הבית עם אור הבוקר שחדר פנימה מבעד לחלונות נטולי הזגוגיות.

מגי ורזה עדיין היו שקועות בשינה. פיה אחת תעתה ברחבי חדרה של מגי. בכמה מילים חרישיות פיתה אותה מו להתיישב על כף ידו. "תראו אותן," אמר התפסן שוב ושוב. "אפילו הפיות הארורות האלה אוהבות את הקול שלו. אני כנראה היחיד שהוא לא מצליח לכשף." מו קירב את הפיה אל החלון והניח לה לעוף החוצה. הוא משך את שמיכתה של מגי עד מעבר לכתפיה כמו בכל הלילות שבהם היו רק הוא והיא, והתבונן בפניה. כשהיתה שקועה בשינה היא עדיין נראתה צעירה כל כך. כשהיתה ערה היא נראתה מבוגרת יותר. היא לחשה שֵם מתוך שינה. פאריד. האם אנחנו נחשבים מבוגרים כשאנחנו מתאהבים בפעם הראשונה?

"איפה היית?"

מו פנה לאחור באחת. רזה עמדה בפתח הדלת ושיפשפה את עיניה בניסיון למחות מהן את עקבות השינה.

"צפיתי בריקוד הבוקר של הפיות. הלילות נעשים קרירים יותר ויותר. עוד מעט הן כבר לא יעזבו את הקנים שלהן."

זה לא היה שקר. ושרוולי חולצתו השחורה היו ארוכים מספיק כדי להסתיר את החתך שבזרועו. "בואי איתי, כדי שלא נעיר את הבת הגדולה שלנו."

הוא משך אותה אחריו לתוך החדר שישנו בו.

"איזה מין בגדים אלה?"

"בגדים של כורך ספרים. בפטיסטה תפר אותם בשבילי. שחורים כמו דיו. הם מתאימים לי, נכון? ביקשתי ממנו לתפור גם לך ולמגי משהו. עוד מעט תהיו זקוקות לבגדים חדשים."

הוא הניח את ידו על בטנה. עדיין אי אפשר לראות דבר. ילד חדש שהובא מהעולם הישן אבל נודע להם עליו רק בעולם הזה. לא עבר אפילו שבוע מאז סיפרה לו רזה על התינוק העתיד להיוולד להם. "מה אתה רוצה יותר, בת או בן?" "אני יכול לבחור ביניהם?" הוא החזיר לה בשאלה וניסה לדמיין איך יאחז שוב בידיו באצבעות הזעירות, זעירות עד כדי כך שכמעט לא יצליחו להקיף את האגודל שלו. ובדיוק בזמן המתאים — לפני שמגי תגדל עד כדי כך שלא יוכלו לקרוא לה עוד ילדה.

"הבחילות הולכות ומחמירות. מחר ארכב אל רוקסנה. היא תדע מה לעשות."

"כמובן." מו חיבק אותה.

ימים שלווים. לילות עקובים מדם.

 

מוות של דיו, הספר השלישי בטרילוגיה לב של דיו, מאת קורנליה פונקה, מגרמנית: חנה לבנת, הוצאת כנרת, שנת 2012, 657 עמודים