ביקור בית עם המשוררת דנה לוזון

דנה לוזון כותבת שירה מהעת שבה השכילה להבין ששפה הינה כחומר ביד היוצר ועל אף שהיא, השפה, ערטילאית ולא מוחשית ניתן לפסל בה, לרקוע ולגלף ואף לקחת ממנה צלם ולברא אישה כי "השפה והכתיבה הן ידיו של אלוהים", היא אומרת. על עיסוקה כצלמת היא בוחרת שלא לדבר "איני רוצה שדבר יאפיל על כתיבתי", עד לכדי כך הכתיבה משמעותית עבורה. את האמונה שלה בעצמה ככותבת היא חבה לאדם שמהווה עבורה השראה – א.כצמן (דאז, עיתונאי ב 'הארץ')  שהיה המרצה שלה לעיתונות בתקופת לימודיה לתואר הראשון (מדעי- החברה ותקשורת).

 

 

 

 

 

 

ש-לכת

הליריקה שלך –

נזדחלה אל תוך אודם לבי

וכלטאה המשנה צבעה נוכח צבעי אביב

ביקשה הסתוואותה בנבכי שירי

נתהלכנו סמוקים, כלטאות עלי עץ האזדרכת

וכשנתייתמנו זה מזו –

הייתי כעצבונו של עץ, אשר ביקרה בו שלכת

כה ביקשת לחתום שמך בשירי – אקרוסתיכון!

ואנוכי הקדשתי לך אך מילה, עדוית כתר סוגריים,

בתוך משפט אחרון

הליריקה שלך, בוסרית היתה באהבה

בעוד שירי שלי ידע כבר,לחלוחית של אכזבה

כמה דיברנו בה, באהבה, בצבעי הסוואה

הסכתת,  מתנשל קמעא, נוכח יהבה

בעוד שירי הדהד מעל פסגות הרים וגאיות

הליריקה שלך עודנה תרה, אחר מילים ואותיות

אות אחר אות,מתכתובת הלילות, נפלו על חרבות

היש ועד האביב הבא, נשובה להחיות ולשזור האותיות?

 

שם: דנה לוזון

גיל: 36

סטטוס: נשואה ואם לגדי ומידן

מגורים: מגדל העמק

  

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "כל הוויה ביקום הנושקת לעולמי שלי יש בה כדי להוות מקור השראה בשבילי. כל דריסת רגל או חותם כף יד יש בהם כדי להיכתב לכדי שיר.עולמנו נצרך אהבה ומה יש בו כדי לעטוף, ללטף ולנחם יותר ממילים החודרות את תעלת השמע, מרעידים, ומשם כמנגינה מפוסלת היטב חודרות היישר לנבכי הלב.

כתיבתי באה לי בעיקר מאהבה – אהבת אדם, איש, ילד קטן, מולדת, טבע,אלוהות ואכן הכתיבה היא האלוהים הפרטי שלי. היא אני! עצמי! ואנוכי!"

מאיזה גיל את כותבת שירה? "חווית הכתיבה דרה אצלי עמוק בזיכרונות ילדותי. בגיל 7-8 לערך, אחזתי בעט לראשונה לשם היצירה. הייתה לי ילדות נפלאה והכתיבה היתה שם כאם שניה, מקום להניח ראשי ודעתי. הכתיבה צימחה אותי וצמחה איתי. בחלוף השנים הפכה זו בוגרת, עמוקה, נכונה ומושכלת יותר. כל התהליכים שעברתי אנוכי עם הגיל עברה גם הכתיבה.

 כשאנוכי שבה מעת לעת לקרא את השירים שכתבתי בילדותי אנוכי כמו חווה ילדותי מחדש. כתיבה המתארת נפשה של ילדה שטרם חוותה את נחשולי החיים. כתיבה בוטחת, עדינה, שברירית כמעט מתום וטוהר".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם והאם היווה השראה לכתיבתך? "בראשית דרכי בכתיבה, נמנעתי באופן מודע לקרא שירה וזאת על מנת, שהליריקה שלי תהה קרובה ככל הניתן לאמת שלי, לדנה ולא תהה מושפעת מאמיתות של אחרים וחותמם שלהם לא יגולף בתודעתי. בחלוף השנים השכלתי להבין כי היתה זו טעות ביסודה שכן לא לקרא שירה זה להיתפס בבורותך.

אלתרמן בשירו "החכם והכסיל" כותב:

"לא פעם החכם אומר בעיצבון

 שהחכמה היא הבל ורעות רוח

 אך אם הכסיל מיד מסכים שזה נכון

 אולי הוא קצת יותר מידי בטוח

 כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש

 כאילו אין הבדל – הבדל בכל זאת יש!"

כך שהמנעות מקריאת שירה בשל כתיבת שירה זה לחיות בצל השפה ולא לאורה "כאילו אין הבדל – הבדל בכל זאת יש!".

לא נולדתי לתוך שיריו של נתן אלתרמן, יהודה עמיחי, טד יוז או ג'ובראן חליל ג'ובראן אך ניתיימרתי. ההיתיימרות אצלי לדעת, לספוג, להשכיל הינה תחושה שצרובה אצלי היטב עוד מילדות. ההיתיימרות להיות חלק מאותו חתך שמייצר, חי ונושם שפה ותרבות.

נ.אלתרמן, י. עמיחי, ל.גולדברג, רחל, ט.יוז, א. יאיר שטרן, ג' חליל גובראן בהחלט משוררים שעשו נפלאות בשפה ובכתיבה ושיש בכתיבתם כדי להוות השראה בשבילי.

אהבה לכתיבה אינה יכולה להיות מנותקת מאהבת השפה וההשראה שלי לאהבת השפה היה המרצה שלי לעיתונות כתובה ותולדות העיתונות, א. כצמן (דאז, עיתונאי ב'הארץ'), אישיות שהילתה מלווה אותי עד היום.

איש שפה ודעת, כל מוצאות פיו שואבים אותך לרזי השפה, הידע, האופק והאינטלקט. יכולתי להנות ולהתענות בדקדוקי הלשון ובכח האמירה, בשפה הגבוהה- גבוהה, במחשבה תחילה ובמעוף הפילוסופיה. הוא העשיר עולמי, שפתי ומחשבתי.

במהלך הרצאותיו לצד המעקב אחר תוכן דברו הייתי עוקבת אחר השפה ומילים שהיו זרות לי הייתי כותבת בצד המחברת ובהגיעי לביתי תרה אחר משמעותן במילון ולומדת אותן.

בתום תקופת לימודיי, קיבלתי ממנו במתנה את ספר השירים של המשורר טד יוז – 'שועל המחשבה', חתום על ידו בהערכה והוקרה. לדבריו של כצמן, כתיבתי הזכירה לו את זו של יוז (על אף שאנוכי סברתי אחרת…). בשבילי הייתה זו המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ורגע מכונן באמונה שלי בעצמי ככותבת.

כצמן לעולם ייזכר על ידי כאיש שגרם לי להתאהב בשפה ולהבין את חשיבותה. בזכותו מצאתי את דנה ויכולתי ליתן לה ביטוי נאות ואנוכי מודה לו על כך". 

 

איזה ספרים קראת בילדותך? "בילדותי נברתי יותר במרכולתה הספרותית של אמי מאשר נברתי בספרי הילדים שהיו מונחים בספריית חדרי. ובהקשר זה אספר אנקדוטה : בהיותי בכיתה ג' ביקשה אותנו המורה להמליץ על ספר שקראנו, בפני הכיתה. המתנתי נרגשת כולי, קצרת רוח ממש לעת שבה אעמוד למולם של חבריי לכיתה ואשתף בחוויית הקריאה שלי. חבריי לכיתה, כולם ככולם המליצו על ספרי ילדים כדוגמת  'הילד הזה הוא אני', 'דירה להשכיר' ועוד ואנוכי זוכרת עצמי ניצבת למול הכיתה וממליצה על 'אלי כהן – האיש שלנו בדמשק'. את המבטים התמוהים לא אשכח לעולם…קראתי את הספר בשקיקה ממש והוא מלווה אותי עד היום. זו בהחלט דוגמה המאפיינת את 'דנה'."

אלו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים 'מחברת הזהב' של דוריס לסינג (כלת פרס נובל לספרות) ובהמלצת שלי יחימוביץ. 'הזקן והים' של ארנסט המינגווי, קריאה שניה (פשוט גאון – תשעים עמודים בכדי לתפוס דג אחד קטן… )והספר הבא שאנוכי מבקשת לקרא הינו 'גברים ללא נשים' אף הוא של המינגווי".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "אנוכי כותבת בתחילת דרכה כך שקטונתי מלתת 'טיפ' ל'משורר' אך לאלה החוטאים בכתיבה, שכמותי, ושטרם זכו לעמוד במקומם של 'משוררים' אומר כי העשרת השפה, קריאה מרובה של טקסטים עשירים וחבירה לאנשי רוח, דעת, אינטלקטואלים, חשובים ביותר לתהליך הכתיבה, הלמידה וההתפתחות האישית. אופי חקרני ורגישות לניואנסים של הסביבה ושל החיים הינם חשובים ביותר להיות האדם כותב או משורר".

איזה שלושה ספרים תיקחי לאי בודד? "לאי בודד לא הייתי לוקחת ספרים כי אם שלוש מחברות ריקות מדיו של עט שלימים יהפכו לשלושה ספרים 'שירים ורשמים מחיים על אי בודד'."

משפט סיכום: "אם לסכם את דבריי, אזי אנוכי מבקשת לצטט את 'אחד העם' מתוך המסה לשאלת הלשון "אם ברצונכם איפוא להחיות את הלשון, השתדלו להחיות את הספרות ואם ברצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות: הכניסון כמו שתוכלו, ברוח או בדוחק, בצורה עיונית או סיפורית רק אל תשנו בהן אף קוצו של יוד' לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". בסופו של יום אנוכי והכתיבה מעניקות זו לזו חיים. ביצירתנו – אנוכי מסלסלת את המחשבה והיא מרוממת את הלשון".

 

משיריה של דנה לוזון

 

והיית לי, פאריז

בהתמזגות העורב והיונה הלבנה

וכמו לתוך חטא, כבת כלאיים,

נולדת את, באפרוריותך 

פאריז

נתהלכתי שבויה ברחובותייך, יחפה

ובנשלי הסתו, ידעתיך במערומייך

כמה הנך יפה…

ומי פיסל בך, במלבושייך

לאור ליקוי ירח וחמה

במגרעותייך, באבני שפתך

בחריצייך –

חילחלו יינות

ומשם אליי סיין, כזרזיפי זיכרונות…

והיית לבושה במיטב המחלצות –

נשות נסיכים, בנות כפר ופרוצות

ואצלך, ביקשתי לי כס מלוכה

ומצאתיו –

וידעתיך כמלכה

הכיצד זה מתוך אפרוריותך

נמשח לבי בצבעי הקשת

ונתהדרתי בנוצות

במלך,שאין עזבני מלכת…

הנך בוראת דמויות כבמחזה

ועליי בימתך, גיבורייך-

העורב השחור, היונה הלבנה, הסנונית ואדם החזה

וכמו ידיו של היצ'קוק, אשר שילחו הציפורים…

ידיה של תבל שולחת אלייך עלומים

ומי מהם, מהעטים,תנערי מעלייך, בנוצותייך –

מלכת הציפורים!

איזו האהבה תידוני לתלייה, ולאיזו תבקשי חיים?

ואנוכי ידעתיך, פאריז, כציפור שלוחת כנף

כמה הנך יפה… 

שביי עולם

 

עטרת זהב עטרה ראשי

והאל קצף וגנזה
תחת זאת סר,

מעל הפעימה

ונתן בה מכשוליו

אמתי תידום קשתו

ולבב לא ישוב ריקם

ממסעות תזזית ופחד

ושביי עולם

שירת אישה (שיר חיזור)

 

חפשני בין המיתרים

בפריטת הגיטרה –

שהדה ידע מרחקים

חפשני בין מיתרי קולנו,

בתיבת התהודה –

שם דרנו כצלילים, שלימים,

הפכו ניגון בביתנו

חפשני במקום בו החמה

מבקשת לנשוק לימים

שם, נראות כמו קפאו במעופן,

הציפורים

חפשני בפיכפוך מיי הנהרות והנחלים

אשר גדותייהם נתמלאו,

מחורף שבע גשמים

חפשני בשברירות שירתה של ציפור

המשכימה עם שחר

בזמזום הדבורה

בנקישות הנקר

חפשני בין העלים המרקדים 

נוכח איוושת הרוח

חפשני בין פירות האביב והחורף

בצליל נגיסת התפוח

אך אל לך לחדול לעולם מלחפשני…

ואל –

אל לך לנוח…

מסע הדרת שמי

 

שילחת בי קרע אמונה

עת מסע הדרת שמי –

שלהי שילוש שנה

קשיות הבינה

חרצה בתלם ארוסי

עת מסע הדרת שמי –

נתרוקנה כוסי

ונהיה הפכה בי

ולילי נזור

בתום מסע הדרת שמי –

בינתי,שבה אחור…

 

 

גלותי

 

במצולות אבדה דרכי

חרב כלי שליחותי

כי האל הגביה ים

טיבע הוא ספינתי

עבר הפך בי, כנחשולים ברוח

טרם אהבתי

ובז בזז כל רכושי

חתם בגלותי

ושארית מטלטלי אבדו

בין מלחמות הדם

במסעות טיהור נפשי

מאוב וכסילות אדם.

עטי

אנוכי קמלה באור,מעת לעת

אך פורחת עם רדת ליל –

תחת כסותו של העט

בדקירותיו של הקורא –

אנוכי שותת דיו…

אך תרה שוב ושוב

אחר פיגיונו

אנוכי חיה לישמו של העט

כמה חדה ומושחזת האמת!

עטי –

מכהה את ערגתי

לחוה שאנוכי, להוויתי…

ומה כוחו של העט, אם לא ערך –

המתווה את הדרך…

גם עת תאבד דרכי בנפתולי הדפים…

עטי יכונן לי בית על אדמת המילים

כמה חדה ומושחזת האמת!-

שנפשי מתמלאת ככל שמתרוקן תוכו של העט

ומה כוחו של העט, אם לא בנדיבותו –

ליתן לי חיי נצח –

במותו!

 

ציפורי הסתו

 

ציפורי הסתו

איבדו דרכן הליל

ונטלו עימן הבשורה –

לאהובי שעזבני,

לא אהיה עוד אשת חיל

ולא אישה הרה

פיזרו הן פירורי הלב

מעל הרים ועיירות,

בתוהו

אך אל פיו של אהובי

לא ייגעו הפירורים

ולא יבואו

ציפורי הסתו

איבדו דרכן הליל

הן לא יידעו עוד אות חזור

לאיש שאהבני,

לא אהיה עוד אשת חיל

אך, פירור של געגוע ומזור.

 

 

מולדתי

 

דמעותי שטפו כנהר

אדמת מולדתי שאינה עוד

לא עוד עיבדו את ההר-

אתים ומזמרות

יד נכר בונה המולדת

מלט ואבן שחורה

מאכלת, רומסה, משחתת

ומדוע אינך ערה?

נכר וגר עוד יושבה שם

זאב לצד נחש

במשכנך עוטים סמלי ציון

ומבקשים את שמך החדש

ולך מולדתי, מה אתן?

עלי שמך וחומתך – איך אגן?

ידי קטנו מלאטום אוזנייך,

מפני נהמתם

ולשוני קטנה ללקק פצעייך

מהמון אגלי הדם

ובראותי אגלי הדם הניגרים,

מכותלי ובירתי

וידע לבי מדוע זה נשזר,

גורלך בגורלי!

 

מתנת האל

 

עגלת עולל נישאה ריקם

עת רדת דמדומים

כי אשת איש חבקה ענף

שאין בו ניצנים

אגל זיעה

אגל דמעה

נתערבבו יחדיו

וזה, אישה, כרה הבור

ליתן בו בוש פניו

וזו, היתה בה אהבה

ונפש אצילה

על כן ביקשה, בתחינתה

ליתן בה פעימה

עגלת עולל נישאה דומם

עת רדת כוכבים

כי האל מלאכתו עשה –

ואיש אוהב אישה.

נעורים

כדורבן אזקוף גופי

נוכח שנים נותבות

חום שובל דמעה

בחריצי פניי הקמוטות

ואבקש את נעוריי – 

כסותי כנאות מדבר

הרוח המחיה בי אך –

עברי כותר

בכתר התקמטת

בכתר המחר…

 

 

האילן והזקן

 

אילן פסוח גשם

מאות שבמרומים

ניצב על אם הדרך

עדוי בבוסריים

וזקן נושא נאדות

דרש צילו של זה

הביט אל השדות

וראשו הוזה…

ויבקש פריו של עץ

ויביט בבוסריים

נזכר בנעוריו

ויתמלא ברחמים

ישפוך את נאדותיו

אל שורשי העץ

יושט ידיו למעל

ופריו הנץ.

   

גדי, בני היקר

 

גלה לי בני, אהובי

דבר אהבה ללא תנאי

יודע הנך בוודאי-

שמך לי עולם ונשימה בי

להבין שפתך הבוסרית

ידעתי, כמו היתה זו שפתי

לכתי כסומא אחריך

בעתות בהן ביקשת -"אימי"

ימים כלילות ולילות כימים

נאחזת בי,כמו הייתי תשובה

שוכב בחיכי כה רך ונעים

מאמין בי ובוטח – אמא אהבה

תאמר לי דבר מה, ילדי, נסיכי

ישנו אדם שיאהבך יותר משאוהבת אנוכי?

לא – כי אין! זהו חותם אמת!

עודנו קשורים בחבלי טבורים

בחיים וב…חיים!