בתקופה האחרונה אנו עדים לפריחה תרבותית הקשורה להודו בתחומים רבים:  פסטיבלים, אירועי מוזיקה, תכניות טלוויזיה וספרים. לאחרונה ראו אור מספר ספרים, ביניהם ספרי עיון וגם ספרי פרוזה המציגים לנו מחדש את העולם המופלא של הודו.

 

 

 

 

פסטיבל הודו בישראל יתקיים במשך חודש מאי בתל אביב, ירושלים וחיפה ויפתח צוהר לתרבות ולאמנות ההודית המסורתית והעכשווית: הצגות, תערוכות אומנות ומפגשים עם יוצרים, מוזיקה הודית, שירה, מחול ונגינה בשילוב כלי נגינה עתיקים בהם נגינת סרנגי והרודרה וינה, מכלי המיתר העתיקים בעולם, במסורות המוזיקה הקלאסית והעממית של הודו.

אורח נודע שאמור היה להתארח בפסטיבל וביטל ברגע האחרון את השתתפותו הוא הסופר ויקאס סווארופ, מחבר רב המכר (שהיה גם לסרט מצליח ועטור פרסים) נער החידות ממומבאיי ודיפלומט הודי בעברו. בפסטיבל ישתתפו סופרים הודים במפגש עם סופרים ישראלים שכותרתו "מילים על המים". מטרת המפגשים להציג לקהל הישראלי מגמות עכשוויות בספרות ההודית, שיחות ודיונים בין סופרים ישראליים וסופרים הודיים ותאפשר הצגת שתי תרבויות מגוונות אך דומות. המפגש ייערך פעמיים – פעם ראשונה באוניברסיטת חיפה ביום חמישי 17.5, ולמחרת היום – יום ששי 18.5 במשכנות שאננים בירושלים. בירושלים מדובר בעצם ביום ספרות הודו-ישראל (שזכה גם לכותרת "אבני ספיר") אשר יכלול מספר מושבים שייערכו לאורך היום. מהצד הישראלי ישתתפו בו סופרים זוכי פרס ספיר. בין הסופרים ההודיים המשתתפים נמצאים אסתר דויד, זוכת פרס sahitya לשנת 2010 על ספרה "רייצ'ל"; מ. ג'יי אקבר, איש עיתונות הודי; אפינדר סינג, פרופסור במחלקת ההיסטוריה של אוניברסיטת דלהי.

דנה מודן חוזרת אלינו בסדרת טלוויזיה נוספת בהוט 3 בשם אננדה, שמתרחשת בהודו ומספרת את סיפורה של אישה הנפרדת מהחבר שלה ומוצאת את עצמה לבדה בתת היבשת, עד שהיא חוברת לצמד מטיילים ערבי וישראלי. זוהי קומדיית פשע רומנטית. אנה תרמילאית הפוגשת בהודו 2 נוודים מסתוריים: אמיר (הערבי, השחקן קייס נאשף) ועומר (היהודי, השחקן משה אשכנזי), שגוררים אותה להרפתקה ברחבי היבשת.

עיסוק מחודש בטיולי צעירים להודו

לעשות כסף קל

הכל זריז הוא סיפור מסחרר ורב-תפניות על אח ואחות, שמחליטים לשנות את גורלם ולא יודעים לאילו מקומות מפתיעים תוביל אותם ההרפתקה המסוכנת שבה הם בחרו. בעקבות היעלמותו המסתורית של יזהר, סבתא אסתר שמגדלת אותם, מוציאה את כל חסכונותיה ושוכרת את החוקר הפרטי כנען גרוס כדי שייסע להודו וימצא אותו. מלי, האחות הצעירה והחצופה, לא מוכנה להפקיד את גורלו של אחיה הנערץ בידיו של כנען המלוקק והמתנשא. היא מצטרפת לגרוס ובמהלך מסעם המפותל היא רבה שוב ושוב עם "אדון חוקר", מסתירה סודות, מתחמקת ומתעקשת ובעיקר מתעמתת עם שורש הכאב שבחייה – זהותם האמיתית שלה ושל אחיה. שרַי שביט (30), יצרה ביד קלה ובוטחת רומן עשיר שסוחף את הקורא במהפכים העלילתיים שבו. זהו גם סיפור על קשר משפחתי, על סודות עבר חונקים, על עוצמת המשיכה בין גברים לנשים ועל חשיבותה של ההשלמה עם הזהות העצמית. את ההשראה ל"הכל זריז" שאבה שרי מביקוריה הרבים בהודו וגם מבחורה צעירה שפגשה, שדיברה בדיבור ישיר, חצוף ומקורי שכמוהו לא שמעה בחיים, וגם מסיפורים רבים שקראה בעיתונות על נעדרים בהודו, ובכלל על אנשים שהגורל שלהם משחק בהם והם גם משחקים בו. שרי נסעה להודו והתבודדה בחופיה למשך כשישה שבועות בהם גרה בבקתה על הים והשלימה את כתיבת הרומן.

הודו מלאת הניגודים, הריחות והטיפוסים שמוּכרת לכל ישראלי שטייל בה אי-פעם, מתוארת כאן בקצב מהיר. במקרה של מלי, יזהר והחבורה הקטנה שסביבם, החלום להתאוורר בהודו ולעשות כסף קל הופך לסיוט שבו מעורבים גם הודים עשירים ומפוקפקים. אז גם מתבררים דברים מפתיעים על כל אחד מבני החבורה: אף אחד מהם הוא לא מה שהוא נראה. גם לא מלי ולא יזהר.

וכך מתחיל הספר: סבתא אסתר הסיעה אותי לַשדה תעופה. נסענו מהדר יוסף בפז'ו הקטנה שלה. היא נוהגת כל כך גרוע, בחיי, לוחצת על הגז מהר עד שהיא מגיעה לרמזור אדום, ואז דופקת את הברקס של החיים. אני רציתי לנהוג, אבל היא התעקשה. נו, תני לפנק אותך, מָמָה שלי, היא אמרה וסידרה את המטפחת על הראש. אלוקים ישמור לאן את נוסעת, ואלוקים ישמור מתי אני אראה אותך שוב, היא אמרה בפעם המאה ודחפה לי את העוגיות שלה, בקבוק ריק של ספרייט שבתוכו צף לו בגושים מיץ העגבניות שהיא עושה לבד, ושני סנדוויצ'ים עם חציל וביצה. סבתא, מה את עושה, יצאתי עליה. זה לא שאין אוכל בהודו. שקט, מלי, היא הניחה את האצבעות הקרות המקומטות שלה על השפתיים שלי. היינו בשדה התעופה וראיתי בזווית העין את המספרים והאותיות האדומות של הטיסות מתחלפות, ואת כל האנשים עם המעילים והמזוודות וכוסות הקלקר עם הקפה והאודם והבושם והקניות האחרונות שהתרוצצו סביבנו, כמו אורות מהבהבים.

הכל זריז מאת שרי שביט, הוצאת אחוזת בית, שנת 2012, 471 עמודים.

נשים מטיילות

אבודה בהודו מאת רות מגד, עיתונאית לשעבר, שביקרה בהודו מספר פעמים והתאהבה, מביאה כאן רומן קסום, מרתק ומותח התרחש על רקע נופיה הקסומים של הודו.

זהו סיפורן של תשע נשים שיצאו יחד לטיול עם מדריכה, שאחת מהן לא חזרה איתן הביתה – זהו גם סיפור היעלמותה המסתורי: זהו סיפור של חברות ובגידה ואהבה וידידות. משאלות כמוסות וסודות חבויים היוצאים לאור על רקע הססגוניות המופלאה של תת-היבשת ההודית המרתקת, המושכת אליה מטיילים רבים שלא ידעו שהם כאלה.

זהו סיפור על ה"סינדרום ההודי" דרך עיני הטרנד של הנשים המטיילות.

זהו ספר על אנשים שהגורל זימן אותם יחדיו.  זהו סיפור המערב צחוק ודמע והרפתקאות אישיות וקבוצתיות. מומלץ לכולם ובמיוחד לאלה שהיו בהודו או מתכוונים לנסוע לשם כי אבודה בהודו מאפשר לקורא לטעום מהמסתוריות והאקזוטיות, מהצבעוניות והריחות, מהתבלינים והטעמים.

 

הספר מתחיל כך: 'בן-אדם אינו סיכת ראש זעירה שהולכת לאיבוד, כך סתם. בן-אדם אינו יכול להעלם לפתע ולהתנדף בחלל כענן חולף'.  היא ניצבה שם, אפופת הרהורים, תוך שהיא סוקרת במבטה המזוגג את תהליך העמסת המזוודות לתוך בטן המיניבוס הממוזג. עוד מעט, עוד מספר דקות, הן תעלנה בזו אחר זו וכל אחת מבנות קבוצתה תתפוס את מקומה. שאקטי, מדריכתן, תנחית כדרכה בקודש הוראות אחרונות בעוד שהנהג יתניע את רכבו ויצא בדרכו היישר לשדה התעופה. היא מזהה את העצב בפניהן של הבנות, עצב הפרידה. היא מזהה בהן את חוסר ההתלהבות, להשאיר מאחוריהן את העולם המופלא שזה מקרוב התוודעו אליו. אבל הנה, תם הטיול המרתק ורב-התהפוכות ולה ברור  שאין  מה לצפות ושאיילה כבר לא תשוב…

אבודה בהודו מאת רות מגד, הוצאת חרובית, שנת 2012, 223 עמודים.

מסע נעורים

איה הוראות הפעלה ספרה של הדס רון-זרחי (41) הוא ספר על מסע נעורים הרפתקני בהודו. ההודו שלה אינה שונה מההודו של שאר התרמילאים אותם היא מתארת, אבל הצורה בה היא מציירת את היומיום שאותו היא חווה שם, את ייסורי האהבה והגעגועים שמהם היא מנסה לשווא לברוח, הם מוקד המשיכה העיקריים של הספר.

תיאוריה מלאים בפרטים כביכול זניחים וחסרי משמעות מיוחדת, אבל בסיומם של כל פסקה או פרק מגיע משפט או כמה משפטים שמבהירים לקורא שכל פרט כזה הוא בעל משמעות. אופן כתיבתה רגיש ואסוציאטיבי והיא מרחפת בין עבר, הווה ועתיד ממש כמו שעושה הודו, הארץ שבה גן עדן וגיהינום מתערבבים זה בזה והופכים למציאות הזויה. אין שום פרט בספר שאינו מתחבר לפרט אחר.

היחסים המורכבים שלה עם בני משפחתה צפים ועולים מתוך אדי התה או העשן המתקתק של הג'וינט וחוזרים ונבלעים בדיאלוגים הקצרים של חבריה למסע שכל אחד מהם יכול להיות גיבור ראשי בספר ושהדס מצליחה לצייר אותם לקורא כאילו מדובר בסרט.

יש בספר תובנה בשלה שאין למצוא רבות כמותה בספרי ביכורים, שהודו היא רק הבמה, צבעונית ומרתקת אומנם, שעליה מתנהל משחק החיים.   

מסעה של הגיבורה בהודו מפגיש אותנו עם הקסום וההזוי בחוץ ובפנים. באמצעות ניואנסים של זרות טווה המחברת מארג של קירבה, יצרים עם שגעון גדלות, דמויות שרוצות אחרת – והכל מתואר בססגוניות וברגישות הומוריסטית.

הספר מתחיל כך: "שרועה על המיטה, עירומה אחרי מקלחת, והאצבע שלי בין הרגליים. חושבת עלַייךְ. לא, אל תיבהלי, שום דבר מיני, פשוט משהו בחיבור הזה לעצמי הוביל אותי פתאום לאחד הרגעים האלה בחיים שמרגישים, שמבינים, שקולטים משהו. אחד הרגעים שאחריהם חוזרים לבערות השגרה, לכלום הזה שהוא רובו המכריע של חיינו.  מקווה שאת לא מזועזעת ומסוגלת לנטרל את הסצנה שבה התבהר לי כמה אנחנו דומות ואיך האהבה שלי אלייך, הרגישות כלפייך, הרצון לרפא את מצוקותייך –  עומסים עלי מבלי שאף אתבקש. עומסים. מכבידים. שוחקים. מנטרלים. ואני נעלמת עוד לפני שעשיתי עבורך דבר, פעוט או משמעותי. כך הניתוק ממי שאני, ממה שמסתתר מתחת לעור, שחבוי ומתבשל שם. החיים ליד החיים.”

איה הוראות הפעלה מאת הדס רון-זרחי, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 220 עמודים.

הודו אחרת

חלקו השני של הרומן קליפסו רמלה מאת ציפי שחרור, מתרחש ברובו בהודו של שנות השבעים.  הודו קצת אחרת שונה, מחוזות נסתרים שאך מעטים טיילו בהם, בעיקר היפיים של אותן שנים, אסירים נמלטים או כאלה שחיפשו מקום לשכוח את עברם כדוגמת שלומית, גיבורת הספר, אך הניחוחות והמראות הם ודאי אותם מראות וריחות.

ציפי מספרת כי "נסעתי להודו שלוש פעמים במהלך כתיבת הספר וללא ספק הנסיעה לשם וגם הקריאה בספרים שהחיו לנגד עיני את הודו של פעם יצרו את התמהיל המרתק בדמיוני ("הודו" מאת קרליבך)".

מי שמגיע להודו ומגיע בעיקר בחגה, זוכה. מיד מתפרצת אליו הודו על כל ריחותיה וצבעיה. פרץ צבעוני ילדותי ומפליא בעיקר חג ההולי – חג האורות  והצבעים הכול נמרחים בצבעים ואבקות צבעוניות ועל המים מנצנצים פנסי נייר צבעוניים מוארים בנרות ותוכם ממתק מתוק לפעמים עשוי קוקוס וחלב והרבה סוכר בדים צבעוניים מתעופפים, עוגיות סולת נמכרות על הדוכנים ועוגות הג'אמון האהובות עשויות סולת מתקתק מתמוססות בפה ועל הלשון בערגה.

והלילה כולו עשוי צבעים מרהיבים וקריאות שמחה – הרי ראמה הרי קרישנה…ג'איה ג'יאה האנומן…

"הגיבורה שלי", מספרת ציפי שחרור, "מרחיקה מבומבי לגואה עם הגבר שפגשה ושם בחופים היא מרחיקה עימו על סירתו אל  מקדשים כנסיות ומנזרים שנותרו עוד מימי הפורטוגזים וריח הקטורות ממקדשי שיווה ופרווטי עזים וריחות הדגים והצלופחים הניצודים מובאים לשווקים בקוואלה – כפר דייגים ססגוני.  מנגד למעלה  ולמטה בגנגס, הגאטות – מתקיימים  טקסי המוות וטקסי הארטי בשייט סירות קטנות עשויות עלי עץ הבו ובתוכו  נר בוער וממתק לשיווה והנשים היוצקות חלב על  איבר המין המאולתר של האל שיווה מסמל  את השפע והפריון, כל הריחות הטעמים המראות החיים לצד המוות הניחוחות המתערבלים והצבעים, כל אלה ועוד מאכלסים את הספר קליפסו רמלה במסעה המכונן והמרפא של שלומית, גיבורת הספר קליפסו רמלה, מראות שחוותי בהיכרות עמוקה עם התרבות ההודית".

הספר מתחיל כך: שלומית ידעה איך עמירה התאבדה. הרי היא עצמה אמרה לה: ״כדאי לך ככה, זה המוות הכי מהיר ־ בוורידים של הידיים." כי עכשיו הבן שלה, יאיר, במוסד ואברם בעלה כבר התרסק לחתיכות בתוך הקרון של הרכבת: ״אז את צריכה למות, כמו הדוד שלי בנימין שבבית תמיד מדברים עליו," כך אמרה לה שלומית, ״אבל אני לא הכרתי אותו, כי הוא מת, בדיוק ככה, לפני שאני נולדתי, אולי בכלל עוד לפני שעלו לארץ." אמא שלה וכל הדודות נזכרות בו כשהן נפגשות ומספרות שוב ושוב איך הדם של בנימין נסחט לו מהגוף כמו מיץ מעגבנייה ובגלל זה הוא מת מיד. ״אז בוורידים עמירה, הכי טוב בוורידים," חזרה ואמרה לה, ועמירה, אפילו שלא אהבה אותה ולא את הדיבורים שלה על המוות, המשיכה להקשיב לה מסקרנות כי תמיד רצתה לדעת על מה מדברים אצל שלומית בבית, אבל גם משנאה, שאם שונאים מישהו צריך לשמוע את הדיבורים שלו כדי לדעת מה קורה אצלו בלב, ואת הלב של שלומית עמירה תיעבה עוד מאז שהאמא שלה, אסתר, הביאה אותה לפני שלוש עשרה שנה לשיכון מבית היולדות והציגה את שלומית לפניה כאילו היא יהלום.

קליפסו רמלה מאת ציפי שחרור, הוצאת פרדס, שנת 2012, 196 עמודים.

לשנות אווירה

שני, בחורה בשנות השלושים לחייה, נוסעת אחרי אהובה, מרצה לפילוסופיה הודית, אל אשרם בצפון הודו. היא מחליטה לאמץ את אורח החיים החדש והזר לה בעיקר כדי שלא להישמט מחייו. יום אחר יום היא מתבוננת סביבה ולומדת לא רק את תורתו של הגורו, אלא גם מיהם תלמידיו. עיניה החדות מזהות כל אמירה ריקה, כל זיוף. יותר מכול היא לומדת על חייה שלה, חיים למודי אכזבות מילדוּת. באשרם המבודד במרחק אלפי קילומטרים מארצה, היא מאבדת את בן זוגה לאישה אחרת ומחליטה לחזור. דוב פדר, גניקולוג כבן חמישים מתקשה להתאושש ממותה של אשתו, אהבת חייו ואם ילדיו, ושוקע כל-כולו בעבודתו. הוא מסרב לכל ניסיון לשדך לו אישה אחרת. יש לו שני בנים בוגרים, האחד קרוב אליו מאוד והאחר כועס ומרוחק. ויש בסיפור הזה גם כלב גולדן רֶטריבר טוב-מזג, ואֵם בשלנית, קשישה ונמרצת שחייבת לדעת תמיד כל מה שקורה. בצומת זה של מסלולי חייהם נפגשים הרופא והפציינטית פגישה מקרית. מאותו ערב והלאה מתפתח ביניהם שלב אחר שלב קשר מיוחד, לא צפוי, מרפא ומנחם. כמה וכמה תחנות הם עוברים בדרך הזאת,  נופי מושב מתחלפים במראות עיר, בחופי סיני ומרחיקים עד דלהי שבהודו. האם יצליח החיבור הבלתי שגרתי הזה שמביאה לנו מרים רבי (43) בספר דלהי? בסגנון כתיבה ייחודי, שמתבסס ברובו על דיאלוגים קולחים, מלאי חיוניות והומור, נפרשת העלילה הזאת על פני שתי ארצות ומערכות חיים, עד לסיומה המפתיע.

הספר מתחיל כך: מחכה כבר חצי שעה והרוח צולפת בקרסוליים. לפחות יש כאן קצת אור, כי בשמים כבר חשוך לגמרי. עוד מעט יתחיל לרדת גשם. שעה כזו שכולם בדרך הביתה, ואני חושבת על תה קינמון ואיך הייתי מדליקה את כל האורות הקטנים, יוצרת מאוּרות חמימות בפינות, ומחכה למשהו טוב שיקרה. היה לנו בית והיה לנו טוב. היו ארוחות ערב, וחברים עם ילדים ובלי ילדים, וירקות אורגניים, וכלבה, ופרדסים, ותא דואר בצרכנייה, ושתי מכוניות. היה איזון. אפילו שני קווי טלפון היו לנו, אחד לפקס. ושני חדרי שירותים, ומרפסת ענקית מכוסה גַפנית, משקיפה על ים רחוק, והשמש היתה שוקעת מולה. היו פיסטוקים, ועוגיות חיטה מלאה, ומכונת כביסה מצוינת, וסדר מוּכּר ונוח של איך מנקים את הבית, מאיפה מתחילים כדי לא לדרוך על הרטוב. היה חדר שינה עם מצעים בהירים ושתי שידות, אחת מכל צד, אצלי פנקס של דפים חלקים ועט ללכוד בו את החלומות בבוקר לפני שיימלטו ממני, ואצלו המון ספרים עם סימניות, ואטמי אוזניים, וקטורת.

דלהי מאת מרים רבי, הוצאת מטר, שנת 2012, 304 עמודים.

ההיסטוריה של הודו

חלוקת הודו

מחיצות, ספר הביכורים הייחודי של אמיט מג'מודר, הוא רומן לירי ועדין, אך עם זאת חזק ועוצמתי, המגולל את ימיה הקשים של חלוקת הודו לשתי מדינות עצמאיות, הודו ופקיסטן ב-1947. ביום אחד איבדו אז מיליוני אנשים את כל אשר היה להם רק בגלל שמצאו את עצמם מהצד האחר של הגבול. גורלם המעורפל של מיליוני הפליטים ששירכו דרכם בשיירות וברכבות לקראת יעד בלתי-ידוע, לובש כאן צורה באמצעות סיפוריהן של ארבע דמויות שהמציאות מעמתת אותן עם הנורא מכול. מחיצות הוא דיוקן מופלא ורגיש של הודו באחד מהרגעים המטלטלים והסוערים שידעה. המחבר, אמיט מג'מודר, הוא רדיולוג גרעיני אבחוני במקצועו ומשורר עטור פרסים.

הספר מתחיל כך:  זהו הסַדְהוּ, הנזיר. הוא עומד בתוך נהר. המים זורמים, אך בבואתו אינה נעה. רגליו דקות כרגלי עגור. וכעגור, זהותו מתחלפת לסירוגין בין הבבואה לבין הגוף. הוא אינו רואה בזו או בזה בית. ידו לופתת את הבגד הכתום הבלוי במעלה ירכו, קרסוליו החשופים מתחת לפני המים הם כשורשי כף ידו של ילד. הוא מקפל הדוקות את הבגד לקראת רחצה ותפילה. הביטו מקרוב. הנהר שוקע מתחת לפני האדמה. הוא מותיר את הסַדהוּ בתוך ענן אבק. גרגר אורז נושר מהטילאק שבמצחו כגולם מאובן. אדמומיות הטילאק מגלידה ומתקלפת ממצחו. הבגד הכתום מדמם בלובן. האדמה הועתקה גם היא. הוא לא פונה עוד אל השמש. השמש נוטה אליו באלכסון, הרחק בצד. היא נדדה הלאה מאז פולחן הבוקר שלו. התמונה ממשיכה להשתנות. נהר חדש נפרש לרגליו. מסילות רכבת. על המסילות, רכבות. ברכבות, בני אדם וחפציהם. טורבנים לבנים בשורה, שחים בתשישות. מקלות ארוכים, שלפנים הוציאו עדרים שופעים אל המרעה. צרורות גבשושיים מבדי סארי לבנים כשל אלמנות, קצותיהם העליונים קשורים.

מחיצות מאת אמיט מג'מודר, מאנגלית: גרשון גירון, הוצאת הכורסה וידיעות ספרים, שנת 2012, 208 עמודים.

יצירת מופת

ים של פרגים מאת אמיטב גוש, זכה בפרסים רבים. הרומן ההיסטורי רחב היריעה מדלג משדות הפרג הפורחים דרך גדות הגנגס אל הים הסוער ומשם אל הרחובות הסואנים של קנטון. הוא מתאר פנורמה אנושית המשקפת להפליא את ההיסטוריה הקולוניאלית של המזרח. לדעתו של גוש, הודו מחלימה לאיטה מטראומת הקולוניאליזם שנמשכה 300-200 שנה. מבחינה היסטורית הודו היא מקום של מיתוסים, סיפורים ואגדות, וזה מה שרואים היום בספרות של הודו לא רק אצל סופרים כותבי אנגלית, אלא בכל השפות של הודו.

בלבה של הסאגה המופלאה עומדת ספינת עבדים ישנה, האיבּיס. נפל בגורלה לצאת למסע סוער באוקיינוס ההודי, וייעודה להשתתף במלחמות האופיום של סין במאה התשע-עשרה.

הצוות כלל ערב-רב של מלחים ונוסעים סמויים, פועלים קשי יום ואסירים. ראג'ה שפשט את הרגל, עבד אמריקני משוחרר ממוצא מוּלטי, אלמנה הינדית ויתומה צרפתייה בעלת נשמה חופשית.

אט-אט הם מנתקים את קשרי המשפחה הישנים שלהם, וכמו מקביליהם ההיסטוריים לומדים לראות זה בזה ג'אהאי-בּאי, אחים לספינה. כך נוצרת שושלת מוזרה שתקיף יבשות, גזעים ודורות.

כך מתחיל הספר: מראה הספינה גבוהת התרנים המשייטת באוקיאנוס נגלה לעיניה של דיטי ביום שגרתי למדי, אך בו ברגע ידעה שהחיזיון המופלא הוא אות משמים, כי מעולם לא ראתה כלי שיט שכזה, גם לא בחלומותיה. איך יכלה לראות? היא הלא חיה בצפון ביהאר, כשש מאות קילומטרים מהחוף. הכפר שלה שכן עמוק כל כך בפנים הארץ שהים הגדול נראה לה רחוק כמו השאול: עבורה הוא היה תהום פעורה של אפלה, מקום שבו נהר הגנגס נעלם לתוך הקאלה-פאני, "המים השחורים". זה קרה בסוף החורף, בשנה שבה הפרגים התעצלו משום מה להשיר את עלי הכותרת שלהם: קילומטר אחר קילומטר, מבנארס ומזרחה, זרם הגנגס כאילו בין שני קרחונים וגדותיו כוסו במרבד סמיך של פרחים שלהם עלי כותרת לבנים. נדמה ששלגי ההימלאיה ירדו על המישורים לחכות לפסטיבל הולי ולשפעת צבעי האביב שלו.

ים של פרגים מאת אמיטב גוש, מאנגלית: אינגה מיכאלי, הוצאת אופוס, שנת 2012, 541 עמודים.

מסע בעקבות הבן

אמא של אלף שמונים וארבע מספר את סיפור התעוררותה של אם בעקבות מעשיו של בנה בן העשרים. מסעה בעקבותיו גורם לה לפקפק ברבים מעיקרי חייה ולראות באור חדש את השגרה הנוחה שאליה התרגלה.

הספר מתרחש בשנות השישים בעיר קוֹלקָטָה, עיר הבירה של מדינת בֶּנגָל המערבית ואחד המרכזים האינטלקטואליים והאמנותיים החשובים והתוססים בהודו.

מַהַשְוֵטָה דֵוִי (ילידת 1926), סופרת ופעילה חברתית, נמנית על הסופרים חשובים הפועלים היום בהודו. דווי זכתה בפרסים רבים וחשובים בהודו ובעולם ולשבחים על כתיבתה רבת העוצמה ומלאת הדמיון.

כיום היא אחת משני המועמדים ההודים לפרס נובל לספרות (לצד בן ארצה, סלמן רושדי). אמא של אלף שמונים וארבע הוא ספרה המפורסם ביותר והרומן הראשון שמתורגם לעברית מהשפה הבנגלית.

הספר מתחיל כך: כל היום היא עבדה בצורה אוטומטית. לפנות ערב, כשהגיע אבא של בראטי הביתה, היא שאלה אתו, "אתה ביקשת מהם להעביר את התמונה של בראטי לקומה השנייה?" "כן." "את הנעליים של בראטי?" "כן." "למה?" "למה!" דיבונט הניד בראשו. אם שוג'טה מסרבת להבין למה הכרחי להסיר את חפציו של בראטי, למה צריך למחות את קיומו של בראטי ואת כל מה שנושא את זכרו, איך אפשר להסביר לה? דיבונט לא אמר מילה. "החדר בקומה השנייה נעול?" "כן." "אצל מי המפתח?" "אצלי." "תן לי אותו." שוג'טה לקחה את המפתח ועלתה למעלה. בראטי ישן בחדר בקומה השנייה. זה היה הסידור מאז שהיה בן שמונה. בתחילה סירב לישון לבד, פחד לישון לבד. שוג'טה אמרה, "בסדר, הֵם תישן לידך על הרצפה." דיבונט זעם. הוא טען ששוג'טה לא הפגינה חולשה כזאת עם ג'וטי, גם לא עם ניפה או עם טולי. שוג'טה הסבירה שהיו לה גם אז השגות, כי גם הם פחדו, אבל אז עוד לא ידעה שביכולתה להתנגד לרצונותיו של דיבונט. בראטי היה אכול פחדים, פחדים עזים, הפחדים שתוקפים ילד עם דמיון עשיר.  

אמא של אלף שמונים וארבע מאת מהשווטה דווי, תרגם מבַּנְגְלָה: ניב סבריאגו, אסיה הוצאה לאור, שנת 2012, 157 עמודים.

 

תיאור חזק של עיר

נערות ברים ורקדניות שהתגלגלו לזנות, רוצחים שכירים וכנופיות יריבות הנאבקות על שליטה במערכת פוליטית וכלכלית מושחתת, משוררים ותסריטאים במקדש החלומות של בוליווד ואינספור כפריים שביקשו לשפר את מצבם ומצאו את עצמם חיים על המדרכות. אלה הם שלל הטיפוסים המרכיבים את מקסימום סיטי – דיוקן ססגוני, ישיר, מצחיק וכואב של בומביי ושל תושביה. סוקטו מהטה, סופר ועיתונאי אמריקני יליד העיר, משוטט בין מכרות הזיכרון ברחובותיה, בוחן אותה מזוויות בלתי צפויות וכותב עליה באינטימיות נדירה.

התוצאה היא בעת ובעונה אחת שיר הלל וקינה קורעת לב למטרופולין הגדולה והצפופה הזאת. מתוך פסיפס הסיפורים המרהיב בוקע קולו הצלול והאישי של מהטה עצמו: תערובת של אהבה, תסכול, משיכה והזדהות עזה של גולה השב הביתה לאחר שני עשורים ומנסה למצוא את מקומו. ביד אמן משורטטות פניה הרבות של בומביי: עיר מזיקה ונדיבה, מייאשת ומלאת תקווה, מאיימת ומופלאה, עיר של סיוטים ופנטזיות, של כיעור ויופי, של אלימות ואנושיות. עיר ממכרת, עיר עצומה, מקסימום סיטי.

מקסימום סיטי תורגם להולנדית, צרפתית, גרמנית, איטלקית וספרדית וזכה לשבחי הביקורת ברחבי העולם. זכה בפרס קיריאמה ונכלל ברשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר ולפרס סמואל ג'ונסון לשנת 2005.

הספר מתחיל כך: בקרוב יחיו בעיר בומביי יותר אנשים מאשר ביבשת אוסטרליה. אורבס פרימה אין אינדיס – העיר הראשית בהודו – כתוב על הלוח שעל שער הודו. בומביי היא גם האורבס פרימה אין מונדיס – העיר הראשית בעולם – לפחות בתחום אחד, המבחן הראשון לחיוניותה של עיר: מספר האנשים החיים בה. הודות לארבעה-עשר מיליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור. עזבתי את בומביי ב- 1977 ושבתי אליה לאחר עשרים ואחת שנה, כשגדלה והפכה למומבאי. עשרים ואחת שנה: די זמן לאדם להיוולד, לרכוש השכלה, להגיע לגיל המותר לשתיית אלכוהול, להינשא, לנהוג, להצביע, לצאת למלחמה ולהרוג אדם. בכל הזמן הזה לא איבדתי את מבטאי.

מקסימום סיטי מאת סוקטו מהטה, מאנגלית: טליה שלו, הוצאת דביר, שנת 2011, 620 עמודים

טאג' מהאל (הודו 2011)

יהדות הודו

קהילת יהודי מדינת קראלה בדרום מערב הודו, המוכרת בישראל כקהילת יהודי קוצ'ין, נעלמת בהדרגה וניצבת כיום על סף הכחדה. כמעט מאומה לא נותר מאחת הקהילות המפוארות באסיה. רק יהודים מעטים שרדו בערים ובכפרים.  

המבקרים היום בקוצ'ין נמשכים אל הרומנטיקה ואל ההיסטוריה הארוכה שלה. בעודם מצלמים את התמונות שלהם אפשר לראות שיהודי קראלה הפכו לחומר של אספני מזכרות. זהו הפרק האחרון והמסכם באחד הסיפורים הגדולים של יהדות הגולה. זהו אפוס שיסתיים בקראלה כבר בימי חיינו.

עדנה פרננדס, עיתונאית בריטית ממוצא הודי, ערכה מסע מקיף ומרתק בעקבות יהודי דרום תת-היבשת ההודית ומציגה אותו בספר יהודים אחרונים בקראלה. היא חייתה בקרבם בקוצ'ין וביקרה את היהודים שעלו לישראל. היא עקבה בקפידה אחר שתי הקהילות של היהודים השחורים ושל היהודים הלבנים בקראלה, שסבלו במשך מאות שנים מסכסוך מר ביניהן. היחסים בין שתי הקהילות התבססו על הפרדה גזעית, אפליה לרעה, תביעות ותביעות-נגד בנוגע לטענה שהתמקדה בזהותו של היהודי הראשון אשר הגיע להודו, וכן מי היה צאצא לאבות המייסדים של יהדות תת-היבשת ומי זכאי להיחשב טהור מבחינת הדת היהודית.

בהודו, ארץ שהטוהר הדתי בה הוא הנחשב ביותר והוא המקנה מעמד חברתי גבוה וזכויות פוליטיות וכלכליות, לא היו אלה עניינים של מה בכך; סלע המחלוקת בין שתי הקהילות היה בעצם אבן הפינה להישרדות. (תצלום העטיפה: חזית בית כנסת בדרום הודו. צילם: שמעון  לב)

קטע מתוך הפרק הראשון: מר ג'וי שלח מבט מהורהר במורד הרחוב החד-סטרי, הלוא הוא סמטת בית הכנסת ולב עיר היהודים. שכונת הקהילה, שסאנה כאן בעבר, שימשה עתה ביתם של 12 יהודים לבנים בלבד. הוא עבד כשרת בבית הכנסת 25 שנה. אחריותו כללה טיפולי תחזוקה שוטפת, הדלקת מנורות השמן לקראת כניסת השבת וערבי החג, הברקת כלי הנחושת, הסרת אבק מן הנברשות, השגחה על עדרי המבקרים שהגיעו בכל יום, הקבצת ילדי בית ספר נרגשים שמא יתפזרו ומתן הסברים היסטוריים, ובדרך כלל היה עליו להשגיח שהקהל לא יחצה את דרכם של זִקני הפאראדסים הרגזנים. הוא נשאר שלֵו ושאנן במהלך כל הפעילויות האלה, ולעתים הסתיר חיוך קונדסי משועשע מתחת לשפמו השחור. 

יהודים אחרונים בקראלה מאת עדנה פרננדס, תרגמה: תלמה אדמון, הוצאת עם עובד, סדרת עולמות, שנת 2011, 192 עמודים.

רוחניות

יוגה-חיים-אושר מאת פנינה בר, הוא ספר המציג את היוגה כמערכת ערכים השואפת אל אושר האדם. במערב ידועה היוגה בעיקר כשיטה הכוללת תנוחות גוף, תרגול נשימה ומדיטציה להרגעת התודעה, אבל יוגה היא מושג רחב הרבה יותר.

יוגה היא דרך התפתחות פנימית שבסיסה הוא מערכת ערכים שלמה שאושר האדם היא תכליתה והמכוונת ליצירת הרמוניה ופיתוח מודעות. היא נועדה להתוות דרכים לחיים מאוזנים, חיים המושתתים על ערכים אתיים, על שלווה פנימית, על אהבה ונתינה, על מימוש, על מסופקות ומלאות – חיים הרמוניים של אדם עם עצמו ועם סביבתו, חיים של שמחת הנפש. אין מדובר בנוסחת קסם – כי אם בעבודה לחיים.

הספר הנחשב ל'ספר הספרים" ולספר היוגה העיקרי של התרבות ההינדית הוא ה'בהגווד-גיטא'. הספר מביא ארבע דרכים עיקריות לצורך התפתחות פנימית תוך שהוא פורש בפנינו את ערכי היסוד של החיים היוגיים. את הערכים הללו מביא הספר "יוגה. חיים. אושר.", פרי לימוד וניסיון של שנים רבות, להציג בפני הקורא בפשטות ובבהירות. לצד ההגות והעיון משלב הכתוב אגדות מהמיתוס ההינדי וכן סיפורים אישיים מחייה של המחברת  בהודו.

 

הספר נועד לא רק לתלמידי יוגה המעוניינים להעמיק את הבנתם, כי אם גם לכל אדם החש צמא לחיים הרמוניים ושמחים יותר, והפתוח לגמוע ממעיינות של חכמה עתיקה, באשר הם מפכים. פנינה בר מתגוררת מרבית הזמן בווראנסי שבצפון הודו, ועוסקת בלימודי שירה ופילוסופיה הודית בהדרכת טובי המורים שם.

קטע מתוך הפתיח: הספר הזה נולד מתוך הצורך לשתף אחרים במה שהכרתי בחיי בהודו. הכוונה היא בעיקר לאותם ערכים הנוגעים לחיינו, חיינו כאן ועכשיו. ננסה לגעת — מזווית התייחסות מסוימת, זווית התייחסותה של דרך היוגה — במה שנקרא 'הינדואיזם', מה שאני מעדיפה לקרוא לו 'הרוחניות ההינדית', מה שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות; אבל איך שלא נקרא לזה, המטרה היא תמיד אחת — לעשות אותנו אנשים מאושרים יותר, לסייע לנו לחיות כאן קצת נכון יותר.

יוגה, חיים, אושר מאת פנינה בר, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 206 עמודים.

מנהגים הודים

הספר הבשורה על פי בודהא מאת פרופ' פאול קארוס מוקדש לתורתו של בודהא ומביא את סיפור חייו לצד אמירותיו הידועות, עיקרי האמונה שהפיץ ומהות השיעורים שהעביר. מייסד הבודהיזם הוא גאוטמה סידהארתה משבט הסאקיה, שנולד באמצע המאה השישית לפני הספירה וחי כשמונים שנה. הוא נולד למשפחה מיוחסת וחי כנסיך עד גיל שלושים, אז יצא מביתו, אימץ חיי פרישות ויצא במסע רוחני למצוא את האמת הנצחית. בעקבות מדיטציה ממושכת זכה להארה וקיבל את השם "בודהא" — "זה שהתעורר (אל אור האמת)". את האמונה שהגיע אליה לימד לחמישה תלמידים קרובים ועליה נאם והטיף במחוזות הודו אליהם נדד. זה היה הניצוץ שהצית את  האש הגדולה.

בארון הספרים הקדושים של הבודהיסטים נוצץ יהלום שאורו מאיר את הבריאה כולה. דְּהָאמָאפָּאדָא. החלק הראשון בספר "בודהא", מרכז בתוכו את אמרותיו של הבודהא שהועברו, לפי המסורת, ממנו לתלמידיו ומהם לעולם כולו. דְּהָאמָא משמעו "אמת ניצחית". פָּאדָא היא "דרך". לכן זו "הדרך אל האמת הנצחית" . הטקסט השני המובא בספר זה, "הבשורה על פי בודהא", מקורו בכתבי תלמידיו של הבודהא. הנוסח שלפנינו נערך ופורסם לראשונה על ידי פרופסור פאול קארוס בשנת 1894.  הספר, המוגש כאן בתרגום מלא, בצורה רהוטה, כולל כל פן ופן בחייו של הבודהא ובעקרונות הבודהיזם. זהו ספר שימשוך את תשומת לבו של כל קורא מתעניין וכל תלמיד של הבודהיזם.

בודהא – דהאמאפאדא / הבשורה על פי בודהא מאת פרופ' פאול קארוס, תרגום לעברית: חנה גינגולד, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 347 עמודים.

לילדים

זהו סיפורו של מוֹגְלי, גור האדם שגדל בין הזאבים בג'ונגל של הודו ולומד את חוקי היער מפי ידידיו הטובים בַּאלוּ הדוב ובַּאגִירָה הפנתר. כשהטיגריס שִיר־חַאן מאיים על חייו. הוא נשבע שיבוא יום והוא ישחרר את הג'ונגל מאֵימָתו של הטורף האכזר, אך אז מחליטה להקת הזאבים לנַדות אותו מקִרבָּה ומוגלי מבין כי הוא שונה מחיות הג'ונגל וכי עליו לחזור אל כפר בני האדם. אלא שגם אנשי הכפר נרתעים ממנו ולא מוכנים לקבלו אליהם ומוגלי נאלץ לצאת לבדו כדי לקיים את הבטחתו ולנקום בשיר־חאן.  מלבד סיפורו של מוגלי, פורשׂ בפנינו ספר הג'ונגל סיפורים נוספים שגיבוריהם הם הטבע הפראי ושְלל יצוריו מלאֵי היופי והמסתורין.  ספר הג'ונגל,  ספרו הנפלא של רודיארד קיפלינג הפך במשך השנים לקלאסיקה אהובה בכל בית והוא הוסרט והומחז עשרות פעמים ונחשב עד היום לאחד מספרי הנוער המצליחים בעולם. מהדורה זו היא הראשונה בעברית בתרגום מלא של חלקו הראשון של הספר כפי שנכתב במקור, מאת הסופר והמתרגם יואב כ"ץ. 

קִיְפלִינְג הוא אנגלי שנולד בשנת 1865 בבומביי, כיום מומבאי שבהודו. בשנות צעירותו הרבה לטייל בהודו, וכתב סיפורים קצרים על חוויותיו.

 

הספר מתחיל כך: היה זה ערב חמים מאוד בגבעות סיאוֹני, ובשעה שבע קם אבא־זאב ממנוחת יומו, התגרד, פיהק ומָתח את כפותיו בזו אחר זו, להיפטר מהתחושה הרדומה בקצותיהן. אמא־זאבה שָׁכבה וחרטומה הגדול והאפור מונח על גבם של ארבעת גוריה הרועדים ומצַווחים, והירח הֵאיר את פֶּתח המערה שבָּה התגוררו כל השישה. "אוחְגְרְר!" אמר אבא־זאב. "הגיע הזמן לצאת שוב לציד." הוא עמד לזנֵק במורד, אך צל בעל זנב עָבות חצה את המפתן ויילל: "הו, בכיר הזאבים, הלוואי שיהיה המזל לצידךָ, ואיחולי הצלחה ושיניים לבנות וחזקות לילדֶיך האצילים, מי ייתן וגם הם לא ישכחו אף פעם את הרעבים בעולם הזה. 

ספר הג'ונגל מאת רודיארד קיפלינג, תרגם: יואב כ"ץ, הוצאת מודן סדרת הרפתקאה, שנת 2012, 174 עמודים, לא מנוקד.