ביקור בית עם הסופרת נאוה סמל: "ראש-עקום"

נאוה סמל, סופרת, מחזאית וכותבת שירה, ילידת יפו תל אביב. פרסמה שבעה-עשר ספרים למבוגרים ולצעירים, וכן מחזות, ליבריות לאופרה ותסריטים. יצירתה עוסקת בדיאלוג במשפחה הישראלית בצל השואה ובצלקות העבר. יצירותיה תורגמו לעשר שפות, וזכו בפרסים בינלאומיים.  הרומן האחרון שלה "ראש עקום" עוסק בהצלתו של מוזיקאי יהודי באיטליה תחת הכיבוש הנאצי. הרומן זכה לשבחי הביקורת והגיע לשלב הסופי ב"פרס ברנר".

 

"מאמא שלי ששרדה את השואה אני לומדת כל יום איך לוגמים את החיים בצמא עד תום. אני בת מזל שניתנה לי הכתיבה. היצירה מטעינה את החיים, ולהפך. תמיד אני מחפשת איך אפשר עוד לפרוץ את הגבולות של עצמי".

נאוה סמל זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת 1996, בפרס "סופרות מאגן הים התיכון" צרפת 1994, ובפרס "אשת השנה בספרות של תל אביב", 2007.

 

שם: נאוה סמל

גיל: 57

סטטוס: נשואה לנעם ואמם של אייר, אילאיל ונימי.

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר ראש עקום, בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 2011. במרכז הרומן סיפור הצלתו של מוזיקאי יהודי בכפר קטן באיטליה תחת הכיבוש הנאצי.

 

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מכאבי הילדות והצלקות. אירוע סיפורי חיצוני הוא שמתדלק את הפצע הפנימי ומגלגל הלאה ספר.

מאמא שלי ששרדה את השואה אני לומדת כל יום איך לוגמים את החיים בצמא עד תום. ילדיי – אייר המוזיקאי שנדד עשור שנים בעולם, והתאומים שמשרתים בצה"ל, ונעם בן זוגי הם הפיגום האיתן שלי, מקור של ניחומים, חיבוק וצחוק.

אני בת מזל שניתנה לי הכתיבה. היצירה מטעינה את החיים, ולהפך. תמיד אני מחפשת איך אפשר עוד לפרוץ את הגבולות של עצמי".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך?  "שש שנים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "מרגרט אטווד – סיפורה של שפחה, פיליפ רות – הרוח יוצא, אהרן אפלפלד – על חוד התער, יהודית רותם – מתי תבוא אלי, שהרה בלאו – נערות למופת".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "מארק טווין. עד היום אני מושפעת מההומור, השנינות, היחס לגיבור-ילד תמיד מתוך כבוד, ובגובה העיניים. תמיד בהבנה למכאובי הנפש הצעירה. לאחרונה, תרגמתי לעברית את ספרו של מארק טווין "בן המלך והעני" בסדרת קלאסיקה (הוצאת אוקינוס)".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כל ספר שנקרה בידי. הרפתקאות, רומנים היסטוריים, ספרות יידיש בעברית (שלום עליכם), שירה (לאה גולדברג). בלעתי הכול בצמא, גם ספרים שלא נועדו לי או התאימו לגילי. ליום הולדתי קנה לי אבי את כל כתבי לאה גולדברג ורשם בהקדשה "שיהיה לך הכישרון של המחברת, ללא עצבותה וללא מר גורלה"."

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "ספר בראשית, הכתיבה או החיים – חורחה סמפרון, כל כתבי לאה גולדברג"

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "שבעה עשר ספרים רשומים על שמי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "לפני שש שנים הוזמנתי לשאת הרצאה לזכרו של הסופר היהודי הדגול פרימו לוי. ההרצאה התקיימה בפוסולי, מחנה המעצר של יהודי איטליה. אחר כך נסעתי להרצות גם בחבל פיימונטה שבצפון מערב איטליה. בדרך, התעכבנו בכפר קטן למרגלות האלפים, שבו נולדה המלווה שלי מריה-תרזה, נוצרייה וחובבת הזמר העברי. טיילתי בין הסמטאות הציוריות כשהעיניים שלי נישאות אל גגות הרעפים והארובות המזדקרות. לפתע נתקלתי בעליית גג עם צוהר. כאילו ברק הכה בי. מעין סרט התגלגל בתוך ראשי. ראיתי דמות שרועה על גחונה ומציצה אלי. כשחזרה מריה-תרזה, הסתערתי עליה מיד בשאלה "מה קרה בכפר הזה?" והיא השיבה: "החביאו כאן יהודים". הרגשתי כאילו רוח רפאים המתינה לי. באותו לילה החל הספר להיכתב.

שמעתי את קולו של תומאסו בן השש צועק בהתלהבות "יש אצלנו נסיכה בעליית הגג!", אלא שבמקום לזכות בתשואות על דמיונו הפורה, הילד חוטף סטירה שתשנה את מהלך חייו. מדלנה ודומניקה שגידלו אותו באהבה, מאז שאומץ מבית יתומים, מכפישות אותו, קוראות לו מטורף ושקרן ומדביקות לו את כינוי הגנאי ראש עקום. תומאסו הפגוע נסוג לתוך דמיונו ומחפש קשר אל אותה ישות עלומה השבויה בעליית הגג. האם זו אכן נסיכה דמיונית, או שמא סוד נורא מאיים להחריב את הבית?

ראש עקום הוא סיפור בתוך סיפור. את עלילת תומאסו ויושבי הבית באיטליה, קוראת אחות בתל אביב לחולה השרוי בתרדמת, בתקווה שכתב היד יעיר אותו ויחזירו לחיים. כמוני, מנסה האחות להבין מיהו האיש השוכב לפניה, האם הוא אחד מגיבורי הסיפור בעבר ואילו סודות עתידים להתגלות בעקבות מעשה הקריאה.

שנים רבות עמדו שורדי השואה במרכז יצירותיי, ואולם בספר הזה, אני מנסה להעלות על נס את אצילותם של המצילים ואת המחיר היקר ששילמו. מדלנה, אמו המאמצת של תומאסו, מוכנה לעשות הכול כדי להציל את אהובה היהודי, המוזיקאי סלומונה לוי. כמחווה, הענקתי לו את שם המשפחה של הסופר היהודי הדגול".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני תמיד כותבת ספר נוסף, אפילו שניים בו זמנית. אני כותבת כשם שאני נושמת. הרבה ספרים מתרוצצים אצלי בראש במקביל".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להקשיב כל העת לסיפורים של אחרים. ללמוד שהמלאכה החשובה ביותר בכתיבה היא – המחיקה".

משפט מסכם:  "יש מוטו שתלוי זה שנים מעל המחשב שלי – של המחזאי סמואל בקט. טקסט קצרצר שהוא בשבילי מצפן. קשה לתרגם את שש המלים האלה לעברית חדה וצולפת כבמקור:

"Try again! Fail Again! Fail Better!

 

מספריה של נאוה סמל

 

שירי הריון ולידה, שירה, הוצאת ספרית פועלים, 1982

כובע זכוכית, קובץ סיפורים, הוצאת ספרית פועלים, 1985 זכה בפרס משואה (המכון ללימודי השואה), 1988

גרשונה שונה, רומן לבני הנעורים, הוצאת עם עובד, 1988 זכה בפרס הספר היהודי הלאומי בארה"ב 1990

הילד מאחורי העיניים / אחת זקנה, מחזות, הוצאת מודן, 1988

מוריס חביאל מלמד לעוף, רומן לבני הנעורים, הוצאת עם עובד, 1990

ראלי מסע מטרה, רומן, הוצאת עם עובד, 1994

אשה על נייר, רומן, הוצאת עם עובד, 1996 היה מועמד לפרס ספר השנה לנוער בגרמניה 2004

מי גנב את ההצגה, ספר ילדים, הוצאת ידיעות ספרים, 1997 זכה בציון לשבח בפרס זאב 1997

לילונה, שירה, הוצאת ידיעות ספרים, 1998

דווקא ציוני – ביוגרפיה של יצחק ארצי, שותפה בכתיבה, הוצאת ידיעות ספרים, 1999

ישן הוא ער במקום אחר, שירה לילדים, הוצאת ספרית פועלים, 2000

צחוק של עכברוש, רומן, הוצאת ידיעות ספרים, 2001

האומץ לפחד, שירה לילדים, ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד, 2004

לעוף מכאן, הוצאה מחודשת של "מוריס חביבאל מלמד לעוף", הוצאת ידיעות ספרים, 2004 הספר נבחר כעשרת מספרי השנה הטובים לנוער בגרמניה לשנת 1995. הוא ראה אור גם באיטליה, צ'כיה, ספרד, הולנד.

צחוק של עכברוש, ליברית – מחזה מושר, תיאטרון הקאמרי של תל אביב, 2005

אישראל, רומן, הוצאת ידיעות ספרים, 2006

איך מתחילים אהבה, קובץ סיפורים לצעירים, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

חתונה אוסטרלית, ספר מסע אוטוביוגרפי, הוצאת עם עובד, 2009

לעוף מכאן, ליברית – מחזה מושר, המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, 2010

פ-ייה והתרמיש, ספר ילדים, הוצאת ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד, 2010

ראש עקום, רומן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

 

ראש עקום מאת נאוה סמל

 

במהלך לילה ארוך אחד, במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בתל אביב, אחות צעירה מקריאה סיפור לחולה אלמוני השרוי בתרדמת. מצרור הדפים המצהיב שבידיה עולים וצפים סודות אפלים החושפים פרשה מסתורית וסיפור אהבה מטלטל. האם הסיפור הזה יעורר את החולה? האם יש בכוחה של יצירת אמנות לגאול אדם משביו? והאם הוא יכול לשרוד גם כאשר נשללות ממנו החירות והאהבה?

 

אט-אט הולך ונפרש לעיני האחות עולמו של תומאסו, ילד מבית יתומים בטורינו שהגיע לכפר קטן בפיימונטה. הילד חי בחווה עם מדלנה, זמרת אופרה צעירה שאימצה אותו, ועם אמה קטועת היד. בקיץ 1943 הוא חש לפתע בנוכחות זרה בבית. שאלותיו התמימות נתקלות בתגובה אלימה. שתי הנשים היחידות שאהב בחייו מכפישות אותו, קוראות לו מטורף ושקרן ומדביקות לו את כינוי הגנאי ראש-עקום. תומאסו הפגוע נסוג לתוך דמיונו ומחפש קשר אל הישות העלומה השבויה בעליית הגג. האם זו נסיכה דמיונית, או סוד נורא המאיים להחריב את הבית? ואיך כל זה קשור לחולה השוכב כעת ללא תנועה בבית החולים בתל אביב?

 

הרומן המפעים של נאוה סמל אורג רבדים של זמן ותודעה בחיפוש אחר רוח הרפאים שחורצת את גורלן של כל הדמויות בסיפור, ובמרכזו עומדת השאלה כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת למען הצלת נפש אחרת.

 

 

פרק ראשון

 

יש שם פרינצ'יפסה, אמר תומאסו, וברגע שבו יצאו המלים מפיו, חטף סטירה מדודתו.

זו הייתה חווה כפרית קטנה באיטליה, לא הרחק ממורדות האלפים – מקום בלתי הגיוני בעליל לנסיכה – אבל תומאסו היה משוכנע שהיא שם, כלואה בעליית הגג, מתחת לארובה ולרעפים.

הסטירה הפתיעה אותו – הוא התנודד, כמעט נפל – והמשיכה לצלצל באוזניו גם אחרי שהתבערה הצורבת בלחי שככה. כמעט כמו פעמון הכנסייה, כשאנטוניו הפעמונר משתולל והגברים בכפר נאלצים לקרוע אותו מהחבל בכוח.

איך ייתכן שבשורה על נסיכה בעליית הגג תעורר התפרצות זעם כזו? תומאסו לא הצליח להבין. הדודה דומניקה מעולם לא היכתה אותו, בניגוד למבוגרים אחרים שהיו מצליפים בחגורה בשל עניינים של מה בכך, כמו אבא של מתיאו, חברו היחיד שישב בספסל לצידו בכיתה. לרגע חשב תומאסו שפלט מפיו דבר כפירה ולכן הצטלב באדיקות מופגנת, אלא שהחרון היוקד בפניה של הדודה דומניקה התחלף במשהו שלא יכול היה לזהות. בגיל שש עדיין לא ידע תומאסו להבדיל בין זעם לפחד מצמית.

את הרגע הזה ילוּש תומאסו לפנים ולאחור ולהיפך, ולמרות שלפעמים ידַמֶה כי חייו שקדמו לסטירה לא התקיימו מעולם, זו תישאר חרוכה בתת עורו, מלווה תמיד בצליל חד התקוע במוח ואינו מרפה.

עד לאותה סטירה זכו סיפוריו לתשואות והדודה דומניקה נהגה להתרברב בפני כל תושבי הכפר כי תומאסו ניחן בדמיון בגובה הרי האלפים.

גם כשהיה ברור למורה באטיסטה שתומאסו אינו נאמן למציאות – כמו ביום הראשון של הקיץ, כשסיפר שפגש ליד הבאר את פְרַה דִיאַבוֹלוֹ האגדי – ציין אותו המורה לשבח בכיתה, והכריז שרק פשיסטים אמיתיים ניחנו בדמיון, בדומה לדוּצֶ'ה המהולל שהעז לחבוק בחזונו אימפריה איטלקית שגבולותיה נפרשים עד אפריקה.

ואילו בעיני תומאסו דמו הסיפורים והמעשיות ליין שמקפל בתוכו את ענבי הבַּרְבֶּרָה והדוֹלְצֶ'טוֹ. וכי אין דייסת הפּוֹלֶנְטָה מכילה בתוכה גם את התירס שממנו נוצרה? וכי אין דילוגיו של 'תחת שחור' מעידים על שמחת החיים של החזירון?

"למה, דודה דומניקה?" מלמל תומאסו ואז השתוחח, מכסה בידו את מקום הסטירה.  

בשרו בער כאילו ניתז עליו גחל מן האח שבמטבח, והוא התקשה להאמין שהיד שהִיכתה אותו היא אותה יד יחידה שמלטפת אותו מאז הובא אל החווה לפני שנתיים, ואולי כמו שאר הדברים המקפלים בתוכם את היפוכם, גם הליטוף מכיל את הסטירה.

הכאב חלף עד מהרה, בניגוד לאותן תחושות שתומאסו עדיין לא ידע לתת להן שם. עם זאת, הסטירה לא מנעה ממנו להכריז שוב – הפעם בבית הספר – שיש אצלם פרינצ'יפסה מתחת לגג הרעפים, באגף הישן של החווה.

וכשנראה היה שהילדים מאמינים לו, במיוחד מתיאו שישב בספסל לצידו ובלע בצמא כל מעשיה על פְרַה דִיאַבוֹלוֹ המהולל, פרצה לכיתה לפתע בת-דודתו מדלֶנה ומפיה בקע צחוק פראים. היא הדפה הצידה את המורה באטיסטָה שלא הסתיר את שמחתו מנוכחותה המפתיעה, והכריזה בפני הכיתה שאסור להקשיב למילה שיוצאת מפיו של תומאסו מפני שיש לו ראש עקום­­ – צירוף שהמציאה בו במקום.

המורה באטיסטה תהה מדוע אינה משתמשת בביטוי השגור באיטלקית "ראש של לפת", אך היא התעקשה. "ראש עקום". מאז דבק בו הכינוי.

הפעם השתוחח תומאסו לא מול דומניקה, אלא מול האשה הצעירה, שכמו זו שכינה "דודה", הפכה בשבילו פתאום לאדם זר. הרי מדלנה, אף כי לא הייתה באמת בת-דודתו, תמיד הייתה טובה אליו, כמו האם שלא הייתה לו מעולם, ובזמן האחרון אפילו פינקה אותו בממתקים. במיוחד מאז שהחלה לבלות עם הנס-דיטר, שלבש מדים מגוהצים והיה מלמד אותו מלים בגרמנית ומאמן אותו ב"הייל היטלר".

גיחוכם של שאר התלמידים מילא את הכיתה. הם התלחששו והצביעו עליו. צחוקה של מדלנה עדיין התגלגל בין הלוח לספסלים, צורמני וקודח, כאשר ביקשה את רשותו של המורה באטיסטה – היא קראה לו במלוא הכבוד "מאסטרו" – לשחרר את תומאסו מהשיעור בלטינית, וקולה לא דמה כלל לאריות האופראיות שנהגה לשיר.

מתחת לעץ הערמון בחצר בית הספר, הזהירה אותו שלא יעז להפיץ את השקר ברבים. והמילה "שקר" ניתזה מפיה כענב רקוב שפקע.

הצחוק נמחה ובמקומו התמלא קולה של מדלנה בסטירה. אצבעותיו של תומאסו כבר נפרשו על לחיו והוא התכונן לתבערה הבלתי נמנעת, ואולם מדלנה לא היכתה אותו, אלא אילצה אותו להרכין ראש ולהישבע בהוריו המתים שלא יפיץ את השקר המסוכן – אפילו לא לדון מיקלה הכומר בשעת הווידוי – והוא גם נאלץ לשנן את המשפט "אני חוטא בחטא שאין לו כפרה", כשיעורי בית לתלמידים המתקשים בכתיבה.

מחלון בית הספר ראה את ראשי הילדים מציצים לעברו, פיותיהם הפעורים מגחכים, ומעליהם התנשא ראשו של המורה באטיסטה שמבטו פילח את הזכוכית.

"מדלנה", ניסה עדיין תומאסו למחות, "אני אוכיח לך שהיא שם, פרינצ'יפסה אמיתית, בחווה שלנו, בכפר שלנו", אך זרועה של האשה הצעירה שוב נישאה לעברו באיום, ותומאסו נסוג כשהוא מרגיש איך אמנם מתעקם ראשו.

למה ראש עקום מרגיש כמו ראש ישר? את זה לא יצליח להבין בימים הבאים.

 

 

ראש עקום מאת נאוה סמל, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2011, 308 עמודים