מיכאל סטרוגוב / הוצאה מחודשת לספרו הקלאסי של ז'ול ורן

מיכאל סטרוגוב, שראה אור ב- 1876, הוא סיפור בלתי נשכח על גבורה, אהבה, נאמנות ללא תנאי – ועל כוחם של רגשות טהורים להתגבר על כל מכשול. זהו ספר יוצא דופן ביצירתו של ורן, הידוע כחלוץ הכתיבה המדע-בדיונית. ז'ול ורן זכה להצלחה עצמה בז'אנר המדע-בדיוני, ולמרות ש"מיכאל סטרוגוב" הינו ספר היסטורי – הוא אחד מספריו המוערכים ביותר בזכות הכתיבה הנהדרת, ההרפתקה המסעירה ודמותו שובת הלב של סטרוגוב עצמו. הספר יצא לאחרונה בעריכת תרגום חדשה. את התרגום המקורי של עדינה בסון, ערך אמיר צוקרמן, לטובת הקוראים העכשוויים שלא קראו את הספר.

 

 

מיכאל סטרוגוב, קצין אמיץ לב ביחידת השליחים המיוחדת של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, נשלח למשימה בחשיבות עליונה: עליו להגיע לסיביר, מרחק אלפי קילומטרים ממוסקבה, ולהזהיר את הדוכס הגדול, אחיו של הצאר, מפני בוגד מסוכן, קולונל לשעבר בצבא הרוסי, הזומם להסגיר אותו לידי המורדים הטטרים האכזריים. בדרך הוא פוגש את נדיה פידור, נערה אצילת נפש, בתו של אסיר פוליטי – הנוסעת להצטרף אל אביה בגלות בסיביר. יחד הם חוצים את המרחבים הכבירים של רוסיה, מתנסים בהרפתקאות מסמרות שיער, נתקלים באויבים אכזריים ונאבקים באיתני הטבע – אבל דבר לא יכול לעמוד בפני נחישותם ואהבתם.

 

 

ז'ול ורן נולד בצרפת ב-1828 ונחשב לאחד מחלוצי המדע הבדיוני בספרות. כבחור צעיר למד משפטים אבל תוך כדי התחיל לכתוב וגילה את כישרונו ומשיכתו לכתיבה. כשאביו גילה שהפסיק ללמוד משפטים, הוא שלל ממנו את תמיכתו הכלכלית וז'ול ורן נאלץ להתפרנס בדוחק מכתיבהו. פגישה עם המו"ל ז'ול הצל שינתה הכל – המו"ל התפעל מאוד מכתב היד של "חמישה שבועות בכדור פורח", וב-1863 יצא הספר לאור וזכה להצלחה מסחררת. ב-25 השנים שלאחר מכן פרסם ורן ספרים רבים, ביניהם כאלה שהפכו נכסי צאן ברזל של ספרות הפנטזיה כמו "מסע לבטן האדמה" ו"מסביב לעולם בשמונים יום".

ז'ול ורן מת ב-1905, בן 77, אחרי שזכה לפרסום ועושר.

 

 

פרק ראשון

 

נשף בארמון החדש

 

 

"עוד מברק, הוד מלכותך."

"מהיכן הוא נשלח?"

"מטוֹמְסְק."

"ומעבר לעיר הזאת, הקו מנותק?"

"מנותק מאז אתמול."

"גנרל, שְלח מברק לטוֹמְסְק כל שעה ודְאג לעדכן אותי."

"כן, הוד מלכותך," השיב גנרל קיסוֹב.

הדברים האלה נאמרו בעיצומו של הנשף המפואר שנערך בארמון החדש.

כל הערב לא הפסיקה תזמורת גדודי פְּרֶאוֹבְרַזֶ'נְסְקי ופַּבְלוֹבְסְקי לנגן את ריקודי הפּוֹלְקָה והמַזוּרְקָה, את הריקודים הסקוטיים ואת הוַאלסים המובחרים שלה. זוגות רבים של רוקדים מילאו את הטרקלינים המפוארים של הארמון הבנוי במרחק צעדים ספורים בלבד מבית האבן הישן, שם התרחשו בעבר אירועים מסעירים רבים שהדיהם שבו והתעוררו באותו לילה ונשאו אל חלל האוויר את צלילי ריקוד הקַדְריל.

אשר לראש הטקס, לא חסרו לו עוזרים במילוי תפקידיו העדינים. הדוכסים ושלישיהם האישיים, מנהלי האחוזות, קציני הארמון בכבודם ובעצמם ניצחו על ארגון הריקודים. הדוכסיות ענודות היהלומים, החדרניות במיטב בגדיהן, היו דוגמה ומופת לנשות הפקידים הבכירים, צבאיים ואזרחיים, ב"עיר האבנים הלבנות" העתיקה. וכך, כשנשמע אות הפתיחה לריקוד הפּוֹלוֹנֶז, והמוזמנים בעלי כל הדרגות הצטרפו למחול הקצבי, שקיבל בטקסים חגיגיים כמו זה חשיבות של ריקוד לאומי, ובבוהק האור של מאה נברשות נהפך ערב-רב זה של שמלות עתירות קישורי תחרה ושל מדי שרד מעוטרים במדליות ובאותות לחיזיון בל יתואר, שהמראות הגבירו את עוצמתו שבעתיים.

זה היה חיזיון מסנוור ממש.

מבעד לשמשותיהם של החלונות הקמורים נראָה האור שהציף את הטרקלינים כהבהוב של שרֵפה, בניגוד חריף לחשכת הלילה שאפפה במשך שעות אחדות את הארמון הנוצץ. לכן משך הניגוד את תשומת הלב של אורחים שלא הצטרפו לריקודים. כשעצרו ליד פתחי החלונות, היו עשויים להבחין בכמה מגדלי כנסיות שקוויהם היטשטשו בחושך וצדודיותיהם האדירות הצטיירו פה ושם. מתחת למרפסות הבולטות הם הבחינו בזקיפים רבים מתנועעים בדומיה, רוביהם תלויים להם על כתפיהם ולראשם קסדה מחודדת מעוטרת במניפת נוצות, שנראתה כלשון אש בנוֹגה האורות הנוצצים. הם שמעו גם את קול הצעדים המדודים של חיילי המשמר על מרצפות האבן, שהקישו את הקצב בדיוק רב יותר מאשר רגלי המרקדים על רצפות העץ בטרקלינים. מפעם לפעם חזרה על עצמה קריאת הזקיפים מעֶמדה לעֶמדה ונשמע קול תרועת חצוצרה, שהתמזגה בקולות התזמורת ואשר צליליה הבהירים השתלבו בהרמוניה הכללית.

הדמות המרכזית בנשף, האיש שערך את החגיגה, שאותו כינה גנרל קיסוֹב בתואר השמור למלכים, היה לבוש בפשטות במדי קצין של פרשי חיל המשמר. לא מתוך העמדת פנים כי אם מתוך הרגל, מאחר שלא ייחס חשיבות לגינוני טקס. על כן, רב היה הניגוד בין חזותו ובין התלבושות המהודרות המחוללות סביבו, ובאותו לבוש עצמו הוא נהג להופיע בלוויית פמליה של גרוזינים, קוֹזַקים ולֶסְגינים, גדודי פרשים מרהיבי עין במדים הנוצצים של חבל קַווקַז.

האיש רם המעלה, שהיה גבר גבוה, נעים הליכות, בעל ארשת פנים רגועה ועם זאת מהורהרת, עבר מקבוצה לקבוצה אבל מיעט בדיבור, ואף נדמה היה שכמעט לא הקשיב לפטפוט העליז של האורחים הצעירים או לדבריהם הרציניים של הפקידים הבכירים ושל אנשי הסגל הדיפלומטי, שייצגו את החשובות שבמדינות אירופה. שניים או שלושה מן הפוליטיקאים הממולחים האלה נעשו, בשל מקצועם, בקיאים בחוכמת הפרצוף, והבחינו באי-אלו סימני דאגה על פני המארח, אבל הסיבה לדאגה נעלמה מהם, ואיש מהם לא העז לחקור אותו בעניין. על כל פנים, כוונתו של המארח הנכבד, שהיה קצין פרשי המשמר, היתה ללא ספק שטרדותיו הסודיות לא יפגמו בחגיגה בשום דרך, ומאחר שהיה אחד מאותם שליטים שעולם שלם רגיל לציית להם, לא הואט מהלך הנשף אפילו לרגע.

עם זאת, אחרי שמסר גנרל קיסוֹב לקצין את המברק מטוֹמְסְק, הוא ציפה שיורה לו לעזוב את המקום אבל הקצין לא פצה את פיו. הוא קיבל את המברק, קרא את תוכנו ופניו קדרו עוד יותר. בהיסח הדעת נשלחה ידו אל ניצב חרבו. אחר כך התרוממה אל עיניו וסוככה עליהן רגע כאילו בוהק האורות מסמא אותן והוא מבקש את האפלה כדי להיטיב לראות בתוך תוכו.

"ובכן," המשיך אחרי שהוליך את גנרל קִיסוֹב אל אדן אחד החלונות, "מאז אתמול נותק הקשר עם אחי, הדוכס הגדול?"

"הקשר נותק, הוד מלכותך, ויש חשש כי בקרוב לא יוכלו מברקים לעבור דרך גבול סיבּיר."

"אבל הכוחות בחבל אַמוּר ובחבל יַקוּטְסְק, וגם בטְרַנְסְבַּייקָל, קיבלו פקודה להתקדם מיד לעבר אירְקוּטְסְק?"

"הפקודה ניתנה במברק האחרון שהצלחנו להעביר מעֵבר לאגם בַּייקָל."

"ולגבי מחוזות יֶניסֵייסְק, אוֹמְסְק, סֶמיפַלַטינְסְק וטוֹבּוֹלְסְק, אנחנו עדיין בקשר ישיר אתם מאז תחילת הפלישה, לא?"

"כן, הוד מלכותך, המברקים שלנו מגיעים אליהם, וברגע זה אנחנו יודעים בוודאות שהטַטַרים לא התקדמו מעבר לנהרות אירְטיש ואוֹבּ."

"ובעניין הבוגד איוון אוֹגַרְייב אין שום חדש?"

"אין," השיב גנרל קיסוֹב. "מפקד המשטרה לא יודע בוודאות אם אוֹגַרְייב עבר את הגבול או לא."

"אם כך, צריך לשלוח מיד את תיאורו לניזְ'ני-נוֹבְגוֹרוֹד, לפֶרְם, לְיֶקַטְרינְבּוּרְג, לְקַסימוֹב, לטְיוּמֶן, לְאישים, לְאוֹמְסְק, לְאֶלַמְסְק, לְקוֹליבָן, לְטוֹמְסְק, ולכל המרכזיות שעדיין יש עמן קשר."

"פקודותיו של הוד מלכותך יבוצעו מיד," ענה גנרל קיסוֹב.

"כל העניין צריך להישמר בסוד!"

ביראת כבוד החווה הגנרל קיסוֹב תנועה שהביעה את נאמנותו, ואחרי שקד קידה נבלע בהמון החוגגים ועזב את הטרקלינים בלי שימשוך תשומת לב.

אשר לקצין, הוא עמד מהורהר כמה רגעים, וכשהצטרף שוב אל הקבוצות השונות של אנשי צבא ומדינאים שהתאספו בפינות הטרקלינים, היתה נסוכה על פניו אותה ארשת שלֵווה שנטשה אותו לשעה קלה.

אבל העניין החמור, שבגללו התנהל אותו דו-שיח חטוף, לא היה בגדר סוד כפי שחשבו קצין הפרשים וגנרל קיסוֹב. אמנם לא דיברו על כך בגלוי, אפילו בשיחות רשמיות למחצה, כי קשר השתיקה לא הותר "בפקודה", אבל כמה אישים רמי מעלה כבר קיבלו מידע על ההתרחשויות מעבר לגבול. מכל מקום, הגיע מידע חלקי בלבד על המאורעות, ובעיר נמנעו מלהזכיר אותם אפילו בשיחות בין חברי הסגל הדיפלומטי. רק שני אורחים, בלא מדים או עיטורים שיבליטו את נוכחותם בנשף, שוחחו על כך בלחש, ונדמה היה שיש בידם פרטים מדויקים למדי.

איך, באיזו דרך מתוחכמת ידעו שני האנשים האלה מה שאישים אחרים וחשובים מאוד אפילו לא שיערו? קשה לומר. האם ניחנו בראיית הנולד או שניתנה להם הנבואה? או אולי בחוש נוסף, שאִפשר להם לראות מעבר למגבלות חוש הראייה האנושי? האם בורכו בחוש ריח מיוחד לגילוי החדשות הסודיות ביותר? כמעט אפשר היה להאמין בכך.

שני הגברים האלה, האחד אנגלי והשני צרפתי, היו גבוהי קומה ורזים – האחד שחום עור כבני הדרום מחבל פְּרוֹבַנְס, והשני ג'נטלמן אדמוני מלַנְקְשייר. האנגלי מאופק, קר מזג ואדיש, קמצן בתנועות ובמילים. הצרפתי, לעומתו, שופע חיים, תוסס, מדבר בשפתיים, בעיניים ובידיים בעת ובעונה אחת, ומביע את מחשבותיו בדרכים רבות ושונות. הצרפתי היה "כולו עיניים", והאנגלי "כולו אוזניים".

ובאמת, אצל הראשון השתכלל מנגנון הראייה עד מאוד. הרגישוּת ברשתיות עיניו היתה מידית, כרגישוּת של להטוטן המזהה את אחד הקלפים תוך כדי טריפה מהירה שלהם או לפי שינוי קל ולא מורגש במיקום הקלף. הצרפתי ניחן במה שנקרא זיכרון חזותי.

האנגלי, לעומת זאת, נראה ערוך במיוחד להקשיב ולשמוע. כשפגעו צלילי קולו של אדם מסוים במנגנון השמיעה שלו, שוב לא שכח את הקול, והיה יכול לזהות אותו בין אלף קולות אחרים גם אחרי עשר או עשרים שנה.

ראוי להעיר כי שכלול זה של חוש הראייה והשמיעה אצל שני האנשים האלה שימש אותם להפליא במקצועם, שכן האנגלי היה כתב ה"דֵיילי טלגרף" והצרפתי היה כתב של… עיתון כלשהו או כמה עיתונים, זאת לא גילה; וכששאלו אותו נהג לענות בבדיחות הדעת שהוא מתכתב עם "דודניתו מַדְלֶן". בעצם, תחת מעטה השובבות, היה הצרפתי איש חריף ושנון. הוא הִרבּה לפטפט, אולי כדי להסתיר את רצונו לשמוע, ומעולם לא חשף את מה שבלבו. דברנותו עזרה לו לשמור על שתיקה, וייתכן שידע לנצור את לשונו ולשמור סוד יותר מעמיתו, כַּתב "הדֵיילי טלגרף".

אם השניים האלה נכחו בנשף שנערך בארמון החדש בלילה שבין 15 ו-16 ביולי, הם היו שם בתוקף תפקידם כעיתונאים ולתועלת הרבה של קוראיהם.

שם הכַּתב הצרפתי היה אַלְסיד ז'וֹליבֶה. הארי בְּלַאוּנְט היה שמו של הכַּתב האנגלי. הם נפגשו לראשונה כאן בנשף הזה, שאותו הוטל עליהם לסקר. הבדלי האופי, נוסף על מידת-מה של קנאה מקצועית, היו אמורים להביא לכך שלא יחבבו זה את זה. אף על פי כן, הם לא חמקו זה מזה ואף השתדלו להחליף מידע על חדשות היום. אחרי ככלות הכול, שניהם היו ציידים, ויצאו לצוד בחלקה אחת. אולי אחד מהם הוא שיצליח להשיג את המידע החסר לשני, ולתועלתם שלהם היה רצוי שיישארו קרובים זה לזה בטווח ראייה ושמיעה.

באותו ערב ארבו שניהם לטרף. ובאמת, משהו ריחף בחלל האוויר.

גם אם זו רק להקה של ברווזים עיתונאיים, אמר בלבו אַלְסיד ז'וֹליבֶה, הם שווים יריית רובה.

וכך התפתחה שיחה בין שני הכַּתבים בעיצומו של הנשף, כמה רגעים אחרי שעזב גנרל קיסוֹב את המקום. השיחה התנהלה בדרך של גישושים.

"באמת, אדוני, החגיגה הקטנה הזאת מקסימה ממש!" אמר אַלְסיד ז'וֹליבֶה במאור פנים, כי חשב שמחובתו לפתוח בהתבטאות צרפתית מובהקת.

"כבר הברקתי: 'מזהירה'!" השיב בקרירות הארי בְּלַאוּנְט, שבחר במילה שמייחדים האנגלים כדי להביע התפעלות מכל דבר שהוא.

"ולמרות זאת," הוסיף אַלְסיד ז'וֹליבֶה, "ראיתי לנכון להעיר לדודניתי…"

"לדודניתך?" חזר הארי בְּלַאוּנְט בקול מופתע, משסע את דברי עמיתו.

"כן…" המשיך אַלְסיד ז'וֹליבֶה, "דודניתי מַדְלֶן… עִמה אני מתכתב! היא אוהבת לקבל מידע מלא ומעודכן, הדודנית שלי!… לכן ראיתי לנכון להעיר כי מעין עננה הקדירה את פניו של השליט בזמן הנשף."

"בעינַי הוא נראה קורן ממש," ענה הארי בְּלַאוּנְט, שניסה אולי להסתיר את דעתו בעניין.

"ולכן דאגת, כמובן, שייראה קורן גם מעל דפי ה'דֵיילי טלגרף'!"

"בדיוק כך."

"אתה זוכר, מר בְּלַאוּנְט," אמר אַלְסיד ז'וֹליבֶה, "מה התרחש בזַקְרֶט בשנת 1812?"

"כאילו הייתי שם, אדוני," השיב הכַּתב האנגלי.

"ובכן," המשיך אַלְסיד ז'וֹליבֶה, "ידוע לך שבאמצע נשף שנערך לכבודו, הודיעו לקיסר אַלֶכְּסַנְדֶר שנפוליאון חצה את נהר הנֵימָן עם חיל החלוץ הצרפתי. למרות זאת, הקיסר לא עזב את החגיגה; ולמרות חומרת הידיעה, שהיתה עלולה לעלות לו בממלכתו, הוא לא גילה שמץ של דאגה, לא יותר מכפי שגילה…"

"המארח שלנו כשהתבשר מפיו של גנרל קיסוֹב על ניתוק הקו בין הגבול ובין מחוז אירְקוּטְסְק."

"אה! אתה יודע על כך?"

"יודע."

"אני לא יכולתי שלא לדעת על כך, כי המברק האחרון שלי הגיע עד אוּדינְסְק," ציין אַלְסיד ז'וֹליבֶה בסיפוק מסוים.

"והמברק שלי רק עד קְרַסְנוֹיארְסְק," השיב הארי בְּלַאוּנְט במידה דומה של שביעות רצון.

"אתה יודע אפוא שנשלחו פקודות לכוחות בניקולאייבְסְק?"

"כן, אדוני, עם הפקודה שהוברקה לקוֹזַקים במחוז טוֹבּוֹלְסְק לרכז את הכוחות שלהם."

"אמת לאמיתה, מר בְּלַאוּנְט, גם לי נודע על הצעדים האלה, ואתה יכול להיות בטוח שדודניתי החביבה תשמע על כך כבר מחר!"

"בדיוק כפי שישמעו על כך קוראי ה'דֵיילי טלגרף', מר ז'וֹליבֶה."

"אכן! כשרואים כל מה שנעשה!…"

"ושומעים כל מה שנאמר!…"

"מבצע מעניין שכדאי לעקוב אחריו, מר בְּלַאוּנְט."

"אעקוב גם אעקוב, מר ז'וֹליבֶה."

"אם כך, אולי נשוב וניפגש על קרקע פחות בטוחה מרִצפת הטרקלין הזה!"

"פחות בטוחה, כן, אבל…"

"אבל גם פחות חלקה." ענה אַלְסיד ז'וֹליבֶה ואחז בעמיתו, שכמעט החליק ואיבד את שיווי משקלו כשהלך לאחור.

בדברים האלה נפרדו הכַּתבים זה מזה, ושניהם היו שבעי רצון למדי מכך שאיש מהם לא הקדים את חברו. התחרות הסתיימה בתיקו.

באותו הרגע נפתחו דלתות האולמות הסמוכים לטרקלין הגדול. עמדו שם שולחנות גדולים, ערוכים ברוב פאר ועמוסים כדי חרסינה יקרים וכלי זהב. על השולחן המרכזי, שיוחד לנסיכים, לנסיבות ולחברי הסגל הדיפלומטי, התנוסס בהבלטה כלי אחד, שאת ערכו לא ניתן לאמוד, תוצרת בתי המלאכה שבלונדון; וסביב מלאכת מחשבת זו, באור הנברשות, הבהיקו אלף חלקיה של מערכת הכלים הנהדרת ביותר שיצאה מאז ומעולם מבתי המלאכה בסֶוְר.

אז החלו האורחים לנהור אל אולמות האוכל.

באותו הרגע עצמו נכנס גנרל קיסוֹב והתקרב בצעדים מהירים אל המארח, קצין פרשי חיל המשמר.

"כן?" שאל הקצין בקול נמרץ, כפי שעשה גם בפעם הראשונה.

"מברקים לא עוברים עוד דרך טוֹמְסְק, הוד מלכותך."

"הבֵא לי שליח! מיד!"

הקצין יצא מן הטרקלין הגדול ונכנס לחדר מרוּוח סמוך. זו היתה לשכת עבודה, מרוהטת בפשטות רבה ברהיטים עשויים עץ אלון עתיק וממוקמת באחת מפינות הארמון החדש.

הקצין פתח את החלון בתנועה מהירה, כאילו הוא זקוק בדחיפות לחמצן, ויצא אל מרפסת גדולה, לשאוף את האוויר הצלול של לילה נאה באמצע חודש יולי.

לנגד עיניו התגלו קימוריה של חומה מבוצרת טובלת באור קרני הירח, ובתוכה שתי כנסיות, שלושה ארמונות ובית נשק. סביב החומה נראו בבירור שלוש ערים נבדלות, קיטַאי-קוֹרוֹד, בְּיילוֹי-גוֹרוֹד וזֶמְליאנוֹי-גוֹרוֹד, רבעים גדולים של אירופים, של טַטַרים ושל סינים, וגבוה מעליהם התנשאו צריחים, מגדלי פעמונים, והכיפות הירוקות של שלוש מאות כנסיות ועליהן צלבי כסף. נחל קטן ומפותל החזיר פה ושם את קרני הירח.

הנהר היה נהר המוֹסְקוֹבָה, העיר היתה מוסקבה, החומה המבוצרת היתה הקְרֶמְלין, וקצין פרשי המשמר שעמד שם, זרועותיו שלובות על חזהו ומצחו מהורהר, היה הצאר הרוסי.

 

 

מיכאל סטרוגוב מאת ז'ול ורן, תרגום: עדינה בסון, עריכת תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת כתר, מהדורה מחודשת שנת 2012, 324 עמודים