כשאלוהים היה ארנב מאת שרה וינמן / סיפור נפלא על אהבה וחברות בשלל צורותיהן

כשאלוהים היה ארנב מאת שרה וינמן

שרה וינמן, מביאה בסיפרה הראשון את סיפורם של אח ואחות, סיפור הסודות והתקוות שלהם. זהו סיפור על ילדוּת והתבגרות,  על חברויות ומשפחות,  על ניצחונות וטרגדיות, ועל כל מה שביניהם. יותר מכול,  זהו סיפור על אהבה בכל מופעיה.

שרה וינמן, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, גדלה באֶסֶקס וגרה בלונדון.

כשאלוהים היה ארנב מאת שרה וינמן – פרק ראשון

אני מחלקת את חיי לשני חלקים. לא ממש "לפני" ו"אחרי", יותר כמו מחזיקי ספרים, שמאגדים יחד שנים רופסות של תהיוֹת ריקות מתוכן, שנים של ההתבגרות המאוחרת או של גילֵי העשרים־ומשהו, שמעטפת הבגרות פשוט אינה מתלבשת עליהן יפה. שנים של תעייה,

שנים שאני לא משחיתה את זמני בניסיון להיזכר בהן. אני מסתכלת בתמונות מהשנים ההן והנוכחוּת שלי נמצאת בהן, למשל על רקע מגדל אייפל, או פסל החירות, או בתוך הים עם המים עד לברכיים, מנופפת ומחייכת; אבל החוויות האלה, כך אני יודעת עכשיו, נחוו במין שעמום קהה וחסר עניין שבתוכו אפילו קשת־בענן יכולה להיראות אפורה.

היא לא נראתה בשום תמונה מהתקופה הזאת, ואני מבינה שהיא הצבע שחסר בתמונות האלה. היא אחזה בשנות ההמתנה האלה משני צִדיהן והרימה אותן כמשׂואות, וכשהגיעה לכיתה באותו בוקר אפרורי בינואר, היה נדמה שהיא עצמה התגלמות השנה החדשה; הדבר שיבטיח לי כי עוד נכונו לי דברים בעתיד. אבל רק אני ראיתי את זה. האחרים, שהיו כבולים בכבלי המוסכמות, חשבו שהיא מצחיקה במקרה הטוב, או ראויה ללעג במקרה הרע. היא באה מעולם אחר; עולם שונה. אבל אז, בסתר לבי, הייתי גם אני כמוה. היא היתה החתיכה החסרה שלי; השותפה שלי למשחק.

יום אחד היא פנתה אלי ואמרה "תסתכלי" והוציאה מזרועה מטבע חדש של חמישים פני. ראיתי את הקצה השטוח שלו מציץ מתוך עורה כמו סיכת מהדק. היא לא שלפה את המטבע מהאוויר או מהשרוול — תעלולים כאלה כבר ראיתי — לא, היא הוציאה אותו ממש מתוך העור, ונשארה לה צלקת עם דם. יומיים לאחר מכן נעלמה הצלקת; אבל המטבע עדיין היה בכיס שלה. וכאן מגיע החלק בסיפור שאף אחד לא מאמין לי שהוא נכון. השנה על המטבע היתה משונה. תשע־עשרה שנים קדימה: שנת 1995 .

אני לא יכולה להסביר את הקסם עם המטבע בדיוק כפי שאני לא יכולה להסביר איך ידעה פתאום לנגן להפליא בפסנתר בבוקר המשונה ההוא בכנסייה. היא לא קיבלה שום הדרכה בתחביבים האלה. נדמה שהיא פשוט יכלה להחליט שהיא יודעת לעשות משהו, ואז, בכוחה של ההחלטה, לעשות אותו מיד, בשלֵמוּת פתאומית ומלאה. ראיתי את זה קורה והתפעלתי מזה. אבל הרגעים האלה התרחשו לעיני ולעיני בלבד: מעין הוכחה לכך שכדאי לי להאמין לה כשיגיע הרגע שזה יהיה הכרחי.

חלק ראשון

1968

החלטתי לבוא לעולם בדיוק כשאמי ירדה מהאוטובוס לאחר מסע קניות לא מוצלח לאִילְפוֹרד. היא נסעה לשם כדי להחליף זוג מכנסיים, והיות שהחלפתי תנוחה והסחתי את דעתה, לא הצליחה להחליט בין מכנסי ג'ינס עם טלאים לבין מכנסי קטיפה מתרחבים, ואז, מחשש

שמקום הלידה שלי יהיה חנות כולבו, יצאה במסע מקרטע לעבר חוף המבטחים שבאזור המיקוד שלה, וירדו לה המים בדיוק כשנפתחו שערי שמים. ובזמן ההליכה לאורך שבעים המטרים בחזרה עד ביתנו התערבבו מי השפיר שלה עם מֵי גשמי דצמבר והתערבלו מטה לתוך פתחי הביוב עד שהושלם מחזור החיים ברגע אחד שהיה הרה גורל, וגם, אפשר בהחלט לומר, פיוטי.

מי שיילדה אותי היתה אחות בית חולים, מחוץ לשעות העבודה שלה, על שמיכת פוך שהתקבלה בתור פרס בהגרלה, ולאחר פרק זמן חטוף של צירי לידה באורך עשרים ושתיים דקות הגיח ראשי החוצה והאחות צעקה תדחפי! ואבי אמר תדחפי! ואמי דחפה, והחלקתי החוצה מעדנות אל תוך השנה האגדית הזאת. השנה שבה יצאה פריז לרחובות. השנה של מתקפת טֶט. השנה שבה קיפד מרטין לותר קינג את חייו למען חלום.

במשך חודשים חייתי בעולם שקט של צרכים מסופקים. אהבו אותי וטיפלו בי. עד היום ההוא, כלומר היום שבו התרוקן לאמי החלב כדי לפַנות מקום לגל של אֵבל שאפף אותה פתאום כששמעה שהוריה נהרגו בחופשת סקי באוסטריה.

הסיפור כולו הופיע בעיתונים. התאונה המזעזעת שגבתה את חייהם של עשרים ושבעה תיירים. תמונה מטושטשת של אוטובוס מעוך, תקוע בין צמד עצי אורן, כמו ערסל.

רק אדם אחד שרד, מדריך התיירים הגרמני שחבש באותה עת קסדת סקי חדשה — מה שהציל ככל הנראה את חייו — וממיטת חוליו בווינה הוא הישיר מבט אל מצלמת הטלוויזיה בעודו מקבל עוד מנת מורפיום ואמר שאמנם התאונה היא טרגדיה, אבל הם אכלו זמן קצר לפני כן ארוחה, כך שכולם מתו מאושרים. מן הסתם הטראומה שבצניחה אל התהום הסלעית עשתה שַׁמות בזיכרונו. ואולי בטן מלאה כיסנים ושטרודל באמת ריככה את המכה; את זאת לעולם לא נדע.

אבל מצלמת הטלוויזיה התמקדה בפניו החבולים בציפייה לרגע של צלילות ורגישות שייטיבו עם המשפחות האבלות בבית, אבל לא הגיע שום רגע כזה. אמי נותרה באֵבל כבד לאורך כל שנת חיַי השנייה, ואפילו במהלך שנתי השלישית. לא היו לה שום סיפורים להיזכר בהם, שום סיפורים על הליכות או על מילים ראשונות מצחיקות, האירועים שמספקים לנו רמזים מנבאים על עתידו של הילד. היומיום היה לעסק מטושטש; חלון מכוסה אדים שלא היה לה שום עניין לנקות.

"ווֹט'ס גוֹאינג אוֹן," שר מרווין גיי, אבל לאיש לא היתה תשובה. ועם זאת, בדיוק אז לקח אחי את ידי. לקח אותי אל עולמו המוגן והבטוח.

הוא ריחף סביב מעגל חיי המוקדמים כמו ירח שחג סביב כוכב לכת, לכוד בכוחות המנוגדים של סקרנות ושל אדישות, וככל הנראה היה נשאר בעמדה הזאת אילולא התנגשה אלת הגורל באוטובוס טירוֹלי באותה שעה טרגית ומכרעת.

הוא היה גדול ממני בחמש שנים, והיה לו שיער בלונדיני מתולתל שהיה חריג במשפחתנו בדיוק כמו המכונית החדשה־לגמרי שקנה אבי אי־אילו שנים לאחר מכן. הוא היה שונה מילדים אחרים בני גילו; יצור אקזוטי שמרח בחשאי בשעות הלילה את השפתון של אמי על שפתיו וכיסה את פני בנשיקות שהיו כמו חיקוי של זיהום אדמומי בעור. זה היה המפלט שלו מעולם שמרני. המרד השקט של אאוטסיידר מוחלט.

אני עצמי גדלתי ופרחתי לכלל ילדה סקרנית ומוכשרת; ילדה שיודעת לקרוא ולאיית בגיל ארבע ולנהל שיחות ברמה ששמורה בדרך כלל לילדים בני שמונה. לא היו כאן שום בשלוּת מוקדמת או גאונות שליוו אותי מרגע לידתי, אלא פשוט ההשפעה שהשפיע עלי האח הגדול הזה, שבשלב זה היה נעול על שורות פרי עטו של נואל קאוורד ועל שירי המחזמר של קנדֶר ושל אֶבּ. הוא פרשׂ לפני חלופה ססגונית לחיינו היציבים והמובנים. וכל יום, בזמן שחיכיתי שיחזור מבית הספר, נעשתה הכמיהה שלי אליו מתוחה, פיזית. מעולם לא הרגשתי שלמה בלעדיו. בעצם, לעולם לא ארגיש כך.

"אלוהים אוהב את כולם?" שאלתי את אמי בעודי שולחת יד אל קערת סלרי כדי לקחת את העוגייה האחרונה. אבי הרים את עיניו מהעיתון. הוא תמיד הרים את עיניו כשמישהו הזכיר את אלוהים. זה היה רפלקס, כאילו מישהו עומד להכות אותו.

"בטח שכן," אמרה אמי והפסיקה לרגע לגהץ. "אלוהים אוהב גם רוצחים?" הוספתי ושאלתי.

"כן," היא אמרה. אבי הביט בה וציקצק בלשונו בקול רם.

"שודדים?" שאלתי.

"כן."

"קקי?" שאלתי.

"קקי זה לא דבר חי, חמודה," היא השיבה ברצינות.

"אבל אם כן, אלוהים היה אוהב אותו?"

"כן, אני מתארת לעצמי שכן."

זה לא עזר לי. הבנתי שאלוהים אוהב כל דבר חוץ מאותי. קילפתי את פיסת השוקולד האחרונה, ונחשפה שכבת המרשמלו הלבן ובתוכה גרעין הריבה.

"הכול בסדר?" שאלה אמי.

"אני לא הולכת יותר לבית־ספר של יום ראשון," אמרתי.

"הללויה!" אמר אבי. "אני שמח לשמוע."

"אבל חשבתי שאת אוהבת ללמוד שם," אמרה אמי.

"כבר לא," אמרתי. "אהבתי רק לשיר שם במקהלה."

"את יכולה לשיר כאן," אמר אבי והחזיר את מבטו אל העיתון.

"כל אחד יכול לשיר כאן."

"יש איזו סיבה מיוחדת?" שאלה אמי, שהרגישה שאני לא מספרת הכול.

"לא," אמרתי.

"את רוצה לדבר על משהו?" היא שאלה בשקט ושלחה את ידה אל ידי. )זמן מה לפני כן היא החלה לקרוא ספר מאמריקה על פסיכולוגיה של ילדים. הספר עודד אותנו לדבר על הרגשות שלנו. בפועל הוא גרם לנו להסתגר ולשתוק.(

"לא," אמרתי שוב בפה קפוץ.

זאת היתה אי־הבנה פשוטה. כל מה שהבנתי זה שישו הצלוב היה טעות, זה הכול; היריון לא מתוכנן.

"לא מתוכנן, הה?" צרח הכומר. "ומאיפה צץ לך רעיון הכפירה המתועב הזה, ילדה רעה שכמוך?"

"אני לא יודעת," אמרתי. "סתם חשבתי על זה."

"סתם חשבת?" הוא חזר אחרי. "את באמת חושבת שאלוהים אוהב אנשים שמפקפקים בתוכנית האלוהית שלו? אז תני לי להגיד לך משהו, גברתי הקטנה, הוא לא אוהב אותם," וזרועו נשלחה אל־על והורתה על הגלייתי. "לַפּינה," הוא אמר, ואני נדדתי אל הכיסא הפונה

אל הקיר הירוק, הלח והמתפורר. ישבתי שם וחשבתי על הערב שבו התגנבו הורי אל חדרי ואמרו, "אנחנו רוצים לדבר איתך על משהו. משהו שאחיך אומר לך כל הזמן.

על זה שהיית טעות."

"אה, על זה," אמרתי.

"אז זהו, לא היית טעות," אמרה אמי. "זה רק לא היה מתוכנן. לא

באמת ידענו. כלומר, ידענו שתבואי."

"כמו מר האריס?" אמרתי (איש שתמיד ידע איכשהו בדיוק מתי אנחנו מתיישבים לאכול).

"בערך," אמר אבי.

"כמו ישו?"

"בדיוק," אמרה אמי בלי לחשוב. "בדיוק כמו ישו. זה היה כמו נס, כשנולדת; הנס הכי טוב שקרה לנו."

אבי החזיר את העיתון אל תיק המסמכים החבוט שלו והתיישב לידי". את לא צריכה ללמוד בבית הספר של יום ראשון או ללכת לכנסייה כדי שאלוהים יאהב אותך," הוא אמר. "או כדי שמישהו יאהב אותך. את יודעת את זה, נכון?"

"כן," אמרתי, ולא האמנתי לו.

"כשתגדלי תביני את זה," הוא הוסיף. אבל לא יכולתי לחכות עד אז. כבר החלטתי שאם אלוהים הזה לא אוהב אותי, אז ברור שאני צריכה למצוא לי אלוהים אחר, שכן יאהב אותי.

כשאלוהים היה ארנב מאת שרה וינמן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2012, 319 עמודים.