בית הקפה הקטן של קאבול מאת דבורה רודריגז / מניפה צבעונית של קשיים ותקוות, מאבקים וניצחונות

בית הקפה הקטן של קאבול מאת דבורה רודריגז

בית הקפה הקטן של קאבול הוא ספרה השני של דבורה רודריגז, מחברת הספר המצליח "בית הספר ליופי של קאבול", שתורגם ל – 28 שפות. בספרה החדש, שבה רודריגז לכתוב על חוויותיה מקאבול, בה הקימה מיזם לקידום נשים אפגניות.

בית הקפה שמנהלת סאני, אמריקאית שהגיעה לאפגניסטן בעקבות בן זוגה טומי ונשארה בה, היא זירת ההתרחשות ההומה של הספר. סאני היא דמות שובת לב מכל בחינה – אישה עצמאית וחזקה, שמנהלת ביד רמה את המוסד הקטן שלה. היא מצליחה להתגבר על השמרנות והקנאות הדתית, ועל התחושה שבכל רגע משהו עלול להתלקח – וליצור חלקת אלוהים קטנה ושלווה באמצע העיר.  

לצדה של סאני מקימה המחברת גלריה של דמויות נפלאות, גברים ונשים כאחד, אשר יוצרים תמונה צבעונית וסוחפת הכתובה ברוב כישרון. כזו היא יסמינא, אפגנית צעירה מכפר מרוחק שסאני מצילה ולוקחת תחת חסותה לאחר שהושלכה אל הרחוב הרה. דמיון רב לסיפורה של רודריגז ניתן למצוא בקנדיס, אמריקאית עשירה שנשבתה בקסמו של גבר אפגני יפה תואר. בין הדמויות צומחות חברוּיות עמוקות ואהבות אמת, על רקע תיאור מלא חיים של העיר קאבול, עיר שאינה דומה לשום עיר אחרת.

לאט לאט נפרשים הסיפורים כמניפה צבעונית של קשיים ותקוות, מאבקים וניצחונות, ומתבר כי גם הרחק מהבית אפשר לזכות במשפחה, וגם כי כשנראה כי הכל אבוד, אפשר למצוא אהבה ואושר.

דבורה רודריגז, הצטרפה למשלחת סיוע לאפגניסטן שלאחר נפילת הטאליבן, שם עזרה לנשים מקומיות ללמוד את מקצועות היופי ולרכוש לעצמן מקצוע במשך חמש שנים (רודריגז האמריקאית היא מעצבת שיער במקצועה). רודריגז נישאה לגבר אפגני, אך הנישואים התפרקו מקץ תקופה קצרה. בעקבות גירושיה, שבה רודריגז לארצות הברית.

פאבלישרס ויקלי: "רומן נפלא"

בית הקפה הקטן של קאבול – תחילת פרק ראשון:

בוקר אפגני צלול וכחול-שמים קרא ליַסמינא לעצור לרגע כדי לרופף את הרעלה ולהפנות את פניה אל השמש. היא ואחותה הצעירה, ליילא, שבו מן הבאר בדרך העפר העתיקה שכפות רגליהן המיובלות היו מורגלות בה. קונכיות פי-הכושי הזעירות שקישטו את שמלתה השחורה והארוכה של יַסמינא נקשו עם כל צעד. היא הרימה את מבטה אל הפסגות העטורות שלג בצפון והתפללה שהחורף הקרוב, אִנְשַׁאלְלָה, לא יהיה קשה כקודמו. החורף הקודם היה קר כל כך, חסר רחמים, הוא המית את העזים, הקפיא את האדמה, חיבל בכל סיכוי ליבול חיטה טוב. עוד חורף כזה עלול לממש את סכנת הרעב.

הסוד, זה שנשאה בבטנה, זה שתוכל להסתיר רק עוד חודש או חודשיים, הציף אותה בבחילה. גופה היה בוטח פחות וחזק פחות מכפי שהיה כששירת נפש אחת, והיא נתקלה באבן. היא כמעט שפכה את המים מהקוּזָה, כד החרס שנשאה על כתפה.

"תיזהרי, יַסמינא! את הולכת כמו חמור עם שלוש רגליים," אמרה ליילא שבעצמה נאבקה בקוּזָה שלה. הכד היה כמעט גדול ממנה ליילא היתה במצב רוח מרומם כל הבוקר. בשל גילה הצעיר עדיין לא נאלצה להתכסות בצ'אדֶרי, כמו יַסמינא, ושערה השחור הבהיק בשמש.

כשהגיעו אל חצר הבית של דודן, הניחו בזהירות את הקוּזָה בחדר הבישול ופנו לשוב אל הבית המרכזי. רכב שטח לא מוכר, שחור עם חלונות כהים, חנה בחוץ, וליילא רצה אליו בצהלת שמחה.

"תסתכלי,  יַסמינא! תסתכלי על הלַנְדַוואר," קראה ליילא. "הוא יותר גדול מהבית שלנו!"

אבל יַסמינא ידעה שבנוּריסטן אין מי שידו משגת לקנות רכב כזה, ולכן הוא ודאי מגיע מהעיר, ומהעיר אף פעם לא מגיע שום דבר טוב. במכונית כזאת מגיע ראש מיליציה או ברון סמים. בעבר, אחרי שמכוניות כאלה הופיעו, נעלמו נערות.

יַסמינא ניסתה לצחוק עם ליילא, אבל לבה נפל בקרבה. אגלי זיעה גדולים בצבצו על מצחה, והבחילה שוב גברה, אם כי הפעם נבעה מפחדיה ולאו דווקא מן התינוק הצומח בקרבה. היא נעמדה ליד דלת חדר האורחים המרכזי שבו שוחח דודה עם גבר מבוגר וחום-שיניים, לבוש בשַלְוואר קַמיז חום-צהבהב. דודה נראה מבוהל. הוא הוציא מכיסו ארנק כסף מבד והושיט אותו לאיש.

"זה סתם בַּקשיש," אמר האיש בזלזול, הכה בידו של הדוד והפיל את הארנק לארץ.

היא לא הצליחה לשמוע מה עוד נאמר, אבל היא שמעה את הלמות לבה וברקע נדמה לה שדודה מתחנן לרחמים. היא נשענה על הקיר בכבדות ונשפה את האוויר שכלאה בריאותיה. היא לא יכלה להאשים אותו במעשה שהוא עושה אחרי החורף האכזרי של אשתקד, הוא התקשה להאכיל את כל בני ביתו. שלושה חודשים לפני כן, כשנהרג בעלה, האיש שיַסמינא הכירה מילדותה ונישאה לו כשהיתה בת חמש–עשרה, לה ולליילא לא היה לאן ללכת. המסורת כפתה על דודה להכניס אותן לביתו ולשם כך נאלץ ללוות כסף מהגזלנים האלה. היא ידעה מה מצפה לה. הוא לא יוכל להגן עליה כי אין לו במה לשלם את חובו.

"קח את העזים שלי!" צעק הדוד. "קח את הבית שלי," התחנן על ברכיו. "אבל אל תיקח את יַסמינא. אני מרגיש כאילו אני מוכר אותה. אתה היית מוכר את העיניים שלך? את הלב שלך?" הוא השתתק לרגע כדי לנשום אוויר, כדי לחשוב. "חוץ מזה," המשיך, ועכשיו הרים את מבטו אל עיניו הצוננות של האיש שהתנשא לידו, "העזים שלי שוות בשוק יותר ממנה. היא כבר היתה נשואה."

"נכון, היא כבר לא ילדה," השיב האיש. "בעצם אני צריך לקחת את הקטנה." הוא הסתובב אל ליילא שעמדה כעת ליד יַסמינא, ועיניו השחורות קדחו בה חורים.

דודה של יַסמינא התחנן. "לא, חָאגִ'י," אמר. הוא פנה אליו בכינוי הפנייה המקובל לגברים כאלה. "אני מתחנן לפניך. היא צעירה מדי. היא עוד ילדה."

יַסמינא הרגישה שאחותה לופתת את ידה ונאחזת בה בכוח.

"אם אני לא אצליח להוציא את הכסף שאתה חייב לי מזאת, אחרי הפשרת השלגים אני בא לקחת את הקטנה. יאללה, בואי," פקד על יַסמינא.

הדוד קם, וכשהעביר את מבטו מהאיש אל יַסמינא, התאמץ בכל כוחו להדק את לסתו החזקה כדי שלא ייפלטו הקללות מפיו. הוא ניער את האבק מברכיו וליווה אותה לרכב. הוא אמר לה שלא תדאג, אבל פניו הסגירו את מה שיַסמינא כבר ידעה בלבה. יסיעו אותה מביתה בנוּריסטן בדרכים זרועות אבנים ומלאות מהמורות דרום-מערבה, לקאבול, ושם ימכרו אותה לכל המרבה במחיר כדי להיות אישה שלישית או רביעית של מישהו, או נורא מזה, להיות שפחה, והכי נורא – יכפו עליה להיות זונה.

גבר צעיר, גבוה מן האפגני הממוצע, עם זקן שחור ועיניים שקועות, עמד ליד הדלת השחורה והכבדה של הרכב והחזיק אותה פתוחה כדי שיַסמינא תוכל להיכנס. עוד גבר ישב במושב הנהג.

יַסמינא רצתה להיאבק, לבעוט ולצרוח ולברוח, אבל ידעה שאם תתנגד הם יקחו את ליילא. לכן שאלה, "מותר לי לקחת אתי משהו? אני יכולה לקחת בגדים להחלפה?"

"תיכנסי לרכב!" צעק עליה הגבר ודחף אותה בגסות בכתפה.

יַסמינא התחילה להיכנס, אבל אז הסתובבה אל דודה וחיבקה אותו. הוא לחש באוזנה את השיר שאמה של דקלמה לה כשהיתה תינוקת:

ימינו של אלוהים מעגלת את הסהר.

שמאלו מכיירת את חרמש הסהר

אבל לבו של אלוהים

חותם לנצח את אהבתי אלייך.

בית הקפה הקטן של קאבול מאת דבורה רודריגז, מאנגלית: עידית שורר. הוצאת כתר, שנת 2012, 333 עמ'.