גלוריה מאת בניטו פרז גלדוס / סיפור אהבה בלתי אפשרית

גלוריה מאת בניטו פרז גלדוס

בניטו פרז גלדוס כתב את הרומן גלוריה בשנת 1877 – כמעט ארבע מאות שנים לאחר גירוש יהודי ספרד –  בלי להכיר יהודים שעדיין נעדרו מארצו ודן בנושאים שהיוו חידוש עבור קוראיו. הספר פורש את סיפור האהבה הבלתי-אפשרית בין גלוריה ודניאל ותוצאותיה הרות-הגורל בסביבה ובתקופה שמאופיינת בפנאטיות דתית ובחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות.

גלוריה, צעירה ספרדייה, משכילה למדי וקתולית אדוקה, חיה בכפר "שאין לחפשו במפה גיאוגרפית אלא במפה הרוחנית של ספרד". היא מתאהבת בדניאל, זר שנקלע לחייה לאחר שהספינה שהפליג בה נטרפה. דניאל מתחבב על אביה של גלוריה ועל דודה הבישוף, אשר מניח כי דניאל הוא פרוטסטנטי ומציב לעצמו אתגר להמיר את אמונתו של "הכופר" מבלי לדעת כי דניאל הוא למעשה יהודי.

בניטו פרז גלדוס נולד ב-1843 באיים הקנאריים ועבר למדריד בהיותו בן תשע-עשרה. הוא היה כותב פורה ומוערך ביותר. בין שאר כתביו נמנים שלושים ואחד רומנים שראו אור והוא נחשב לכותב הריאליסטי המוביל בדורו. הוא עדיין זוכה לאהדה רבה בספרד וחוקריו מגדירים אותו כמקבילם של דיקנס, בלזק וטולסטוי. ספריו זכו לעיבודים קולנועיים רבים.

פרקים מתוך גלוריה מאת בניטו פרז גלדוס

פרק 2. גלוריה ואביה

הם היו שניים בחדר "צהרי היום", שחלונו פונה אל הגן ודרכו נשקף מראה נעים ביותר, ומשם חדרו ניחוחות להנאת החושים. ניכר שהוא יותר מסתם חדר, כי באותו מקום היה גוש של ספרים וניירות שהונחו במקומות שונים; הקירות כוסו במפות, גיליונות של קדושים, בחזותו של האפיפיור ובתמונה גדולה בשמן, שנשתקף בה דיוקנו של בישוף שהחזיק בעט נוצה בידו.

ישב שם בכורסה מרווחת דון חואן דה לנטיגואה, גבר שעבר בהרבה את שנות החמישים, חמור סבר, נעים מאוד למראה, בעל חזות שהביעה תבונה רבה. פניו וצדודיתו לא נעדרו הוד מלכותי, אם כי לא בלטו בתכונות אקדמיות. אך בכל שאר חלקי דיוקנו ניכרה הבעה של עקשנות נחושה, האופיינית למה שעושה את הגיבורים בגבורתם ואת מקריבי עצמם בשעה שהופכים לקדושים מעונים. אך מכיוון שחייו חלפו מבלי שהיה אחד משניהם, לא הם עיצבו את דיוקנו. הוא דמה לאדם, שגופו התערער, או מעול לימודים או ממצוקות למיניהן. ניתן, כמו כן, להבחין במראהו עצבות שלווה, האופיינית מאוד להסתגרות ראוותית של ספקנים. לאחר שנעמוד היטב על טיבו, ניווכח שאותה תחושה מלנכולית, העולה על פני השטח באופן כה ברור ממעמקי אישיותו, נבעה יותר מחוסר שביעות רצון מעצמו, כביטוי לחמלה משמעותית ביותר לכל השאר.

בהתבוננות בבתו הבחנו, שהציצה מבעד לחלון בפעם המאה; הוא אמר לה בנימה מסבירת פנים – "גלוריה, ככל שתוסיפי לנוע ולהתבונן ותצפי ותוסיפי לראות, לא יבוא הנוסע היקר שלנו. הרגעי, כי בוא יבוא."

גלוריה שבה לשבת לצדו של אביה. גילה נע בסביבות שמונה עשרה, הייתה בעלת גזרה נאה, רבת חן, זקופת קומה, מלאת חיות וחסרת מנוחה מאוד. פניה נעדרו בדרך כלל צבע בלחיים, גילו חוסר שלווה תמידי, כמי שאינו מאמין שהוא נמצא במקום שהוא אמור להיות, ועיניה לא שבעו רצון מדבר, כפי שנשתקפו בחוסר המנוחה במבטן, ובקרבה שכנה נפש מלאת און וחיות שנזקקה לפעילות מתמדת.

צעירה מקסימה! היא שמה לב לכול, כאילו לא התחולל בבריאה דבר שאינו בעל חשיבות עליונה. היא הקשיבה לקול העלה הנושר מן העץ, ליתוש שחלף תוך זמזום, לאוושת הרוח או להמולת הילדים בדרך. פניה מלאי ההבעה, שחשפו את מחשבותיה, לא חסרו פגמים. אך הם היו במהותם לא רק כאלה שזכאים יותר לסליחה, אלא הם גם נערצים.

פיה היה רחב מעט ואפה קטן במקצת מן הרגיל; אולם שניהם לא היו יכולים להיות מקסימים יותר. שפתיה הוורודות היו נאות ביותר, כפרי המתוק ביותר שיכול להציע עץ היופי לאותן גחמות הרעבות לאהבה. בניגוד לרעננות של אותו ממתק ניצבו הלהט והלהבה מלאי החִיות של עיניה השחורות, שבן רגע בהקו בקרן אור עליונה, ובן רגע נפלו לדכדוך, עצלות ורפיון; בין שני כוכבים אלה עפעפו ריסיה הגדולים. אך הן נראו כפי שנשתקפו, עיניה בהקו בבבואה של מצפון נקי. אותה תחושה עמוקה שעתידה להתפתח ברבות הזמן, ושעדיין לא בערה באש האמונה האמיתית, אך כל הזמן ניתזו ממנה גצים; אותה קדחתנות של תחושה חזקה הייתה כה מלאה בכנות, כמו אצל אלה שכתוצאה מאותה תכונה הגיעו להתקדשות. והמאמין – יאמין. כל מה שלבשה הוסיף לוויית חן לאישיותה, ואף אחד מפרטי הפרטים של תסרוקתה ולבושה לא יכול להיות שונה ממה שהיה.

באותו זמן שראינו אותה, היה חוסר שלוותה של גלוריה כה בולט, עד שלא נותר בארשת פניה דבר שלא הציג את סבלנותה הקצרה. כאשר התרחקה מן החלון נעה ממקום אחד למשנהו, ונטלה חפץ ממקום אחד כדי לשימו באחר, הזיזה את הכיסאות ללא צורך שהצדיק את היתרון שבשינוי המקום, התבוננה בתמונות, שאותן ראתה כבר אלף פעם בחייה. ניתן לומר עליה את דברי המשורר:"רַק כַּאֲשֶׁר מְעוֹפֶפֶת הַצִפּוֹר, אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָהּ כְּנָפַיִם".

פרק 3. גלוריה אינה מצפה לחתנים אלא לבישוף

"השעה עשר, אבא," אמרה הגברת הצעירה בחוסר סבלנות. "מן התחנה של ויאמוֹחדה לכאן הדרך אינה אורכת מעל לשעתיים."

"כן, אולם אלוהים יודע, באיזו שעה מגיעה הרכבת," השיב האב. "החידוש המהיר של הציוויליזציה נוטל לעצמו כמה חירויות… אין טעם להיות קצרת רוח. כאשר תגיע הכרכרה אל הפונדק של 'שלושת הבתים', יודיע לנו הדוד, גרגוריו, ביריות זיקוקים בכמות גדולה, שיציפו בשמחה בפיצוצים שלהם את המחוז. כיפא נמצא על המגדל, עוקב אחר הניצוץ הראשון כדי להפעיל את הפעמונים. קחי בחשבון, שהוא לא יכול להפתיע אותנו; יהיה רעש די והותר."

גלוריה הציצה שוב כדי להתבונן במגדל המנזר, מעל לגגות התרומם מגדל הפעמונים הישיש שלה שאמר בשמחה:

"כן; שם נמצא כיפא עם כל ילדוניו, מצפה להקיש בפעמונים, כאשר יתגלה בשמים הזיקוק הראשון… טוב, בחורים; טוב, פַּקוּ; טוב, סילדו וסֶלִינִינָה; הכו בעוז, בכל הכוח, כדי שישמעו בכל המחוז."

האב חייך בטוב לב, הפגין את שביעות רצונו השלווה של נפשו באותו רגע.

"אבא,"  הוסיפה גלוריה, בהוסיפה לאחר מכן בתקיפות: "נתערב, שפרנסיסקה לא הורידה את הקצף מן התבשיל של ארבע התרנגולות, ולא הכניסה לתנור את דג הזהבון וערכה את הצלחות של החלב… פרנסיסקה היא כזאת: שעתיים אורכות לה כדי להניע כל זרוע ועוד שעתיים כדי לתת על כך את הדעת… וכלום אינה עושה, הנוסעים יגיעו ויצפו כולם במשך כל היום לארוחה."

לאחר שאמרה זאת, הלכה לדרך המוליכה לשער.

"גלוריה, גלוריה,"  קרא האב, וביקשה לעצור. "בואי הנה; אל תצאי מכאן, שמעי נא…"

"איי! איני יכולה, איני יכולה לראות שביום כה מלא התרגשות מסוגלת הנפש לנוע לאטה בגוף," הצהירה הצעירה תוך כדי ישיבה. "דמי רותח בי. הם יגיעו ושום דבר לא מוכן."

"ראי, בתי," אמר האדון הטוב בחיוך, "הכרחי, שתלמדי לא להיות כה נזעמת ולא לקחת ללב דברים טפלים, שאינם בעלי חשיבות לגוף ולנשמה. מתי אַקְנֶה לך רצינות וביטחון עצמי כתכונות יסוד לאנשים כדי להתמודד בדברים השגרתיים בחיים?

"אמרי לי: אם תשקיעי מאמץ חסר תועלת בעניינים נטולי ערך, מה תעשי, כאשר תתעמתי באחד מאותם אלפי אירועים, שהחיים מזמנים? הרהרי בדבר, בתי, ומתני את מזגך הסוער. ראי: פרנסיסקה המסכנה, זאת אשר את מאשימה, יכולה לאלף אותך בינה; שימי לבך לשיטות עבודתה הראויה להערכה. באיזה רוגע היא מבצעת את הליכות הבית. נדמה, שהיא אטית, אך אף-על-פי-כן היא עושה הכול במהירות, כי הכול נעשה כהלכה. ואילו את, לשם שינוי, בחוסר סבלנותך ובפחזותך את טועה לפרקים ואינך גומרת דבר, ואם את כבר מסיימת דבר והוא מדויק, את שבה לעשותו מתחילה. ראיתי בחורות זריזות, מהירות כמשב רוח, החיות וזוהרות כנוגה; אולם את, בתי, את חובטת בכול במקל חובלים. תודה לאל, שיָצָרֵךְ טובה, חסודה וישרה. שחנן אותך בכבוד ואדיבות, והחדיר בנפשך את נפלאות האמונה; וכל אותן התכונות הטהורות והאצילות, וטבע בך חן יוצא דופן והותיר את רוח התזזית רק על פני השטח."

"אם אכן העניק לי האל תכונות כה טובות" – אמרה גלוריה, "בתמיכה של אב אחד של הכנסייה, הוא זה שהעניק לי את התכונה הטבעית, אותו חוסר סבלנות, כי החיים חולפים ביעף, וכן אותה יגיעה שתתרחש מחר."

"הבה ונראה: מה בהגעתו הקרובה של אחי גרם לך לסערת רגשות פתאומית?"

"זה גרם לי, שלא ישנתי שלושה לילות," השיבה. "באמת, מה עוד יכול לקרות. האם יש לקבל את פניו של בישוף כאחד האדם? דודי מביא עמו את מזכירו, הדוקטור סדניו, ואולי שניים ממשרתיו, או לכל הפחות אחד… האם אין להיערך כדבעי ולהכין הכול בעבור אורחים כה מכובדים ורבים? אילו הייתי נותנת אמון בפרנסיסקה, יכולתי להיאזר בסבלנות עד השנה הבאה. אתה סבור, שיש מעט להכין? כמעט כלום: כל הקומה התחתונה של הבית קטנה מדי לאורחים המיועדים. ולא אערוך על שולחנם לחם, יין וזיתים בלבד. שלוש נסיעות ערך רוקֶה כדי להביא את הנחוץ. ומה על בית התפילה הקטן?"

"הבה ונראה: מה עם בית התפילה הקטן?"

"שום דבר: הוד מעלתו רצה לומר בו מיסה כמו בפעם הקודמת. מעמד נאה היה זה בבית התפילה! היה צורך לשטוף שלוש פעמים בסבון את פסלו של ישו, שהחרקים פגמו את גופו יותר מפגיעתם של היהודים. מעילה של הבתולה הושחת. הוריתי לשרפו ולתפור חדש מקטיפה שרכשת למעני. כיפא ואני מירקנו אותם היטב ועתה הם מבהיקים כזהב… אולם איי! האם היית מעלה על דעתך, שהעכברושים החלו לכרסם את רגליו של יוחנן הקדוש …?!"

"חיות מגעילות!" הוסיף דון חואן בחיוך.

"איני יודעת מה לעשות להן! הודות לכיפא שהוא כה יעיל, הוא משח את הפגמים ברגליו של הקדוש במשחה כלשהי ומילא אותן וכן יד אחת וצבע אותן והותירן במצב טוב. ולא נותרו עוד יצורים נאלחים, שאיש לא מחפש את קרבתם. בשלושת ימי המאבק נלכדו אחד עשר במלכודות עכברים. כולם גדולים כזאבים. עדיין אתה סבור, שחלקי בעבודה היה קטן?"

"אני סבור, שעשית די והותר."

"ומה על החולצות שהוריתי לתפור לילדים של כיפא, כדי שיוכלו להקביל בחגיגיות את פני דודי? ואתה עוד מתפלא על ההתרוצצות שלי הלוך ושוב ולמעלה ללא הפסק. זאת אני, אבא יקר."

"את כזאת… אני יודע. יברכך אלוהים."

"אני מעריצה את דודי, הוא קדוש, אני מתמלאת גיל בחושבי שהוא ידור מתחת לאותו גג כמותי. נראה לי, שעשינו מעט מדי כדי לחלות את פניו, והייתי רוצה להביא לכאן את שכיות החמדה של ארמונות המלך, שאינם מצויים בידינו. אני מתכוננת להציע אלף מחמדים כדי לארח בכבוד מישהו שכה דומה לאלוהים… אין לי חיים. אין לי שלווה, שנתי נודדת ואני תשושה. הלילות עוברים עליי ללא שנה במחשבה על אטיותה של פרנסיסקה, על בית התפילה ועל חואן הקדוש המסכן המכורסם; על הנברשות המוכתמות, על העכברושים ועל מידתו הקטנה של הבית לקבלת אורחים כאלה…"

"האם את סבורה," אמר בטוב לב ובחביבות האב, "שאחי זקוק לארמונות, למותרות ולפאר? לא, בתי. אחי, כתלמידו של ישו, איש עניו. גם אילו היה בית זה בקתה, לא היה פחות מכובד לארח אותו. נציע לו לבבות טהורים, אמונה יוקדת והערצה עמוקה למידותיו התרומיות. נקבל בשמחה ובחום את חבורתו כדי ללמוד לחקותו; הבה ונחלוק בינינו את האוצר העצום הגלום בלבו, מלא ברוח אלוהים, ולא ניתן את דעתנו, למה שמעבר לכך."

"זה בוודאי העיקר, אך נוסף לכך…"

"דלות או עושר נוצץ, בית התפילה יהיה תמיד מתחם קדוש, כי אחי בירך אותו ויברכו מחדש, כאשר הבנאים יציבו את הגג שמט לנפול. ואם העכברושים העזו לחבל ברגליו של חואן הקדוש בגלל דיכאונם, הנם גם כן יצירי אלוהים, לא היו יכולים למצוא מזון מעודן יותר להשביע את נפשם. ואף את הדיוקן ניתן היה להשאיר כמות שהוא, כי זו הדמות של אותו בר מזל, לא היה עליו להתערב למעננו. ואף לא היינו צריכים לקרוא לכיפא כדי לתקן את הנזק. בתי: נפשך אינה יורדת למהותם של דברים. הינשאי לגבהים, שאינם פונים לחושים. אל יעסיקוך דברים הקשורים לארצי ולגשמי. ומעל לכול, איני מעריך אותו להט המפעם בך למאורע כלשהו חסר ערך."

רק נאמרה המלה האחרונה בדיון הזה, ונשמע קול פיצוץ רחוק באוויר. ומיד אחד אחר השני כאילו פיצחו המלאכים אגוזים בשמים. 

"הגיע…! הגיע!" צעקה גלוריה, כשבעיניה נשתקפה כל נשמתה.

"זה עתה הגיע לשם אחי," אמר לנטיגואה בשלווה, והתקרב לחלון. "יהי מבורך בבואו."

גלוריה מאת בניטו פרז גלדוס. תרגום מספרדית: מנחם ארגוב ורוזה בוראקוף, הוצאת רימונים בסיוע משרד התרבות של ספרד, שנת 2012, 406 עמודים.