יומני החופש הגדול מאת סמדר שיר / על חברות, אהבה והתבגרות בקרב בני נוער

לא היתה להן שום סיבה לחשוב שהקיץ הזה יהיה שונה: ארבע חברות הכי טובות בנות 16 בקיץ תל-אביבי של אהבה, מוזיקה, וריגושים. אך האם החברות הכי חזקה בעולם תשרוד את החופש הגדול?

גיבורות הספר 'יומני החופש הגדול' מאת סמדר שיר, הן נערות דעתניות ומוכשרות, שבטוחות שדבר לא יפריד ביניהן – לא בנים, לא שאיפות בחיים ולא בנות אחרות – אבל החברות שלהן עומדת שוב ושוב למבחן. כל אחת מהן עוברת תהליך משמעותי שיותיר בה חותם וישנה אותה לעד. במהלך קיץ אחד הן מתבגרות ומשתנות, אך האם בסופו של דבר יישארו עדיין חברות?

דנה, דפי, תמר ואלינור – החברות הכי טובות והכי קרובות בעולם – תכננו לעשות מיליון דברים ביחד בחופש הגדול. כך לפחות הן נשבעו זו לזו כבר לפני עשר שנים, כשהיו בנות שש.

אבל הרבה דברים משתנים בקיץ הזה, עכשיו כשהן בנות 16. קארין, בת דודתה של תמר, מגיעה מלוס אנג'לס; ודנה בכלל עוברת למילאנו לכמה שנים. אז במקום לנוח ולהתבטל, הנערות מחליטות להתגייס למשימת קיץ מיוחדת: הן יעבדו ויחסכו כסף ויטוסו לבקר אותה.

סופרת הילדים והנוער, סמדר שיר, עיבדה את סדרת הטלוויזיה "יומני החופש הגדול" מבית ערוץ דיסני ו-YES לספר מלהיב על חברות, אהבה והתבגרות.

 

פרק ראשון מתוך הספר

1. מה נשתנה הקיץ הזה?

(רמז פשוט: לכל שייק יש אישיות!)

 

לא היתה להן שום סיבה לחשוב שהקיץ הזה יהיה שונה.

מה כבר יכול להשתנות בקיץ? הים של תל אביב לא יהפוך ליותר נקי והחמסין של המזרח התיכון לא יהפוך לפחות לוהט.

ואילו הן – דנה, דפי, אלינור ותמר – יעבירו את החופש הגדול ביחד, כמו תמיד, מפני שהן החברות הכי טובות והכי קרובות שיש.

כך לפחות הן נשבעו זו לזו לפני עשר שנים, כשהיו בנות שש.

אבל כשדנה עלתה לגג, השוכן בקומה העשירית של הבניין, וחיכתה ששלוש שכנותיה יגיחו מהמעלית, היא הרגישה כל גרם באבן הכבדה שרבצה לה על הלב.

דווקא עכשיו, דקה לפני ששנת הלימודים מסתיימת, התחשק לה לסובב את מחוגי השעון לאחור ולחזור להתחלה, לשגרת המבחנים והעבודות שהיא כל כך שנאה, כדי ש…

"הגעתי!" קראה תמר שפרצה לגג בצעדי ריקוד. מוזיקת פופ בקעה מהאם‑פי שלה.

"אי‑אפשר שלא לשמוע אותך," רטנה דפי ועיוותה את פניה. המוזיקה הזאת עשתה לה בחילה. ביד אחת היא החזיקה את הגיטרה שבלעדיה לא זזה, ובכף ידה השנייה אטמה את אוזנה. "אני תכף מאבדת את השמיעה." "תגידי," פנתה אל דנה, "למה קראת לנו?"

"שנייה," סיננה דנה כשהתיישבה על קצה כיסא הנוח, "אני רוצה שגם אלינור תשמע."

"מי ביקש אלינור ולא קיבל?" הצטרפה לגג השכנה מהקומה השביעית, והחלה לחלק דפים. "בנות, קבלו את הלו"ז שלכן לחופש הגדול."

"עוד פעם טבלה?" מחתה דפי בקוצר רוח. "איפה כתוב שבחופש אסור לנוח?"

"לא אסור," צִחקקה אלינור, "אבל יש לנו כללים. מדי שנה אני מארגנת הכול, אתן מתלוננות ומקטרות, ובסוף אוגוסט נזכרות להודות לי על החוויות המעלפות שהיו לכן בזכותי. נכון?"

"חכי," דנה השחילה מילה, "רציתי לספר לכן ש…"

"זה יותר חשוב," קטעה אותן אלינור: "תמר, המשימה שלך לחופש הגדול היא לעבור את האודישן. דפי, לך מתוכננת הופעת רוק הורסת. דנה, זה בשבילך, מסיבת אוזניות אצל עומרי ההורס ב…"

"את יכולה למחוק," סיננה דנה, ונדמה היה שקולה קצת רועד.

"למה?" הופתעה אלינור, "את מתה על מסיבות אוזניות."

"ואת מתה על עומרי ההורס," טענה תמר.

"נכון," דנה אישרה, "אבל בקיץ אני לא אהיה כאן. זה מה שרציתי לספר לכן. אני נוסעת עם המשפחה שלי לאיטליה."

"לכל החופש?" שאלו שלוש הבנות פה אחד.

"לא," דנה השפילה מבט, "לשלוש שנים."

שלושה שבועות לאחר מכן נפגשו ארבע הבנות בחדרה של תמר. הבלונים והממתקים שגדשו אותו לא הצליחו להשרות בו אווירה שמחה.

"אתן קולטות?" שאלה דנה, "זו הפעם האחרונה שארבעתנו ביחד."

כשחברותיה הגישו לה מכתב לטיסה, שאסור לפתוח אותו לפני ההמראה, היא נשברה. דמעה ראשונה נצצה בזווית עינה כשאמרה: "פתאום קלטתי שאני נוסעת לארץ זרה בלי חברים, בלי לדעת איטלקית, עם הורים שעובדים ללא הפסקה…"

"מה הבעיה?" קפצה תמר. "בשביל מה יש אינטרנט? נדבר כל יום!"

"אתן מבטיחות?" פִקפקה דנה, "אתן לא הולכות להיעלם לי?"

"כל בוקר, כולנו איתך, בצ'ט על הגג!" הבטיחה תמר.

דפי התחייבה לעדכן אותה בכל הרכילויות, ואלינור סיכמה: "זה יהיה כאילו שלא נסעת!"

ארבע החברות שילבו ידיים, כמבקשות להדגים את הקשר החזק שלא ינותק, עד שהוריה של דנה סימסו לה שתרד. המונית לנמל התעופה כבר ממתינה.

"אז מה?" היא משכה באפה, "נתראה בעוד שלוש שנים?"

"הגזמת!" קראה תמר, "אנחנו נבוא לבקר אותך!"

דפי ואלינור הביטו בה בתימהון. מי זה "אנחנו"? מי שדדה בנק? למי יש תקציב?

"בסוף החופש הגדול שלושתנו נוחתות אצלך במילאנו," נשבעה תמר, בעוד דנה כמעט מוחצת אותה בחיבוק אחרון.

בבוקר הראשון של החופש הגדול, כשהתרווחו על כיסאות הנוח הצבעוניים שבגג, הן התקשרו לדנה מהלפטופ. היא ענתה לצ'ט מבית קפה ודיווחה שהמצב לא רע, פרנצ'סקו כבר לימד אותה להגיד "בונג'ורנו", שזה בוקר טוב.

"מי זה פרנצ'סקו?" דפי חקרה.

דנה כיוונה את מצלמת הלפטופ שלה לעבר המלצר. "הבחור הכי הורס שראיתן בחיים שלכן. אני אכיר לכן אותו כשתגיעו. נו, כבר הזמנתן כרטיסי טיסה?"

אלינור סיפרה שהיא כבר החלה לחפש עבודה לקיץ. דפי דיווחה שהיא בונה על הטיפים שתקבל כשתנגן ברחוב עם תום, אחיה התאום של אלינור, ואילו תמר בישרה שהיא מונתה באופן רשמי לתפקיד השמרטפית של סימבה, כלבו של מר ביטון מהקומה השישית.

"דרך אגב," הוסיפה תמר, "כבר סיפרתי לכן שהולכת לבוא אלי אורחת? אמא שלי הזמינה איזו בת דודה רחוקה מלוס אנג'לס. היא בגיל שלנו."

"יופי," דנה התלהבה, "סוף‑סוף לא תהיי בת יחידה."

"אני מציעה לך לנעול את המחשב ולא להלוות לה בגדים," זרקה אליה דפי.

גם אלינור ייעצה לה מניסיונה: "אם משהו נשבר בבית – תמיד תאשימי אותה."

"ביי, בנות," דנה העיפה להן נשיקה. "בהצלחה בעבודה! כל שקל שתרוויחו מקרב אתכן לטיסה…"

ברכת ההצלחה שנשלחה ממילאנו הדהדה באוזניה של דפי, עת הניחה כובע רחב על המדרכה. הרחוב התל אביבי היה בשיאו – חם, לח, צפוף וסואן. תום, אחיה התאום של אלינור, חיבר את הקלידים למגבר.

"הוא לא גדול מדי, הכובע?" שאל.

"זה כדי לעודד אנשים לשים טיפ גדול," ענתה דפי תוך כדי כיוון הגיטרה. כשניגנה את הפתיח של "כביש ללא מוצא", תום עיקם את האף וטען שזה שיר מדכא.

"אחותך אמרה שזה שיר מקסים," סיננה דפי.

"אלינור חברה שלך מכיתה א', היא רגילה לשקר לך," השיב.

"ומה עם 'דמעות של לב שבור'? זה יותר קליל, לא?"

"ממש. מתאים ליום כיפור."

"תום," היא התאמצה להבליג, "תזכיר לי שוב למה אני מנגנת איתך?"

"אולי זה בגלל שבכל מגמת המוזיקה לא היה מישהו אחר שהסכים להיות איתך בהרכב?" שאל תום וגִלגל את אישוניו. גוו הגמלוני רכן מעל הקלידים בעוד דפי נכנסת עם הגיטרה ושרה בקול מחוספס:

"גם ירח שנשבר/ לא מזיז לי שום דבר

"גם כוכב יכול ליפול/ אני לא מגלה הכול

"כי יש דברים ביני לבין עצמי

"דברים ביני לבין עצמי…"

סירנה של אמבולנס כפתה עליה להשתתק. כשהצפירה גוועה היא שוב חזרה לנגן. איזה חום ואיזה דיכאון. איש לא מבחין בהם, איש לא מקשיב להם.

כמה היא מוכנה להשקיע בקריירה שלא נוסקת? מי הבטיח שחלומות מתגשמים? סימני השאלה ריקדו מולה עד ששמעה צליל של מטבע הנושר לתוך הכובע. היא נשאה מבטה ממיתרי הגיטרה וראתה קבצן לבוש בלויים. "את צריכה את זה יותר ממני," הוא הפטיר.

האם המטבע הבודד הזה יקרב אותה לטיסה?

בצעדים כבדים היא הניעה את עצמה לעבר ה"מילקשייק", מקום המפגש התוסס שנושק לים. אחד המלצרים תלה בחזית פוסטר המכריז כי ההופעה הקרובה של כוכב הנוער דין להב תתקיים בעיר המוזיקה.

עיניה של דפי נדדו על פני תצלומו המרהיב. גם תמר ואלינור, שכבר ינקו שייק פירות מתוך כוסות גבוהות, בלעו אותו בעיניהן. איזה חתיך.

"אולי תפסיקו להזיל ריר ותתמקדו במה שבאמת חשוב כרגע?" אלינור העירה אותן מהחלומות בהקיץ.

"מה באמת חשוב כרגע?" תמר אִנפפה.

"שאין לי עבודה לחופש," דיווחה אלינור. "הפכתי את כל העיר ולא מצאתי כלום. יש לכן רעיונות?"

"אל תסתכלי עלי," רטנה דפי. "שרתי ברחוב. הרווחתי שקל אחד."

"גם אצלי הכול דבש," סיפרה תמר. "סימבה המשוגע רדף אחרי חתולה, ברח ללובי ושבר את העציץ שבכניסה. מר ביטון עוד לא יודע ש…"

"סליחה," פנתה אליה צעירה, "את יודעת איפה מתקיימים הראיונות?"

אלינור נדרכה. "ראיונות למלצרים ומלצריות? במילקשייק מחפשים? הם מתקיימים היום?"

היא נפרדה מחברותיה בנשיקה חפוזה ומיד הצטרפה לתור של חבר'ה צעירים שהמתין בצד. כמו בקופת חולים, חשבה. אצבעותיה נשלחו לתיק, מחפשות עט כדי להוסיף את שמה לרשימה, כשנער כבן גילה, מתולתל ושזוף, הגיש לה עט באבירוּת.

"בבקשה," חייך אליה. כשלקחה את העט עבר זרם חשמלי בין כף ידה לכף ידו. "בהצלחה, אלינור," חייך אליה שנית כשהגיע בעל המקום ובתנועה חדה תלש מהקיר את רשימת המועמדים.

"איך אתה יודע איך קוראים לי?" היא הופתעה.

"אפשר בחזרה את העט שלי?" הוא ענה והצביע על הרשימה.

בועז, בעל המקום הפופולרי ביותר בעיר, לא בזבז דקה. "לשייקים יש אישיוּת," הוא הרצה למועמדים. "אחד ביישן ואחד חצוף, זה שמח וזה עצוב." אחדים מהם גיחכו.

"אלינור," הוא קרא, "שתית פעם מילקשייק דובדבנים ואבוקדו?"

אלינור הנידה ראשה לשלילה.

"את יכולה להתחיל מחר?"

"כן! כאילו, בטח," מרוב שִמחה היא התבלבלה.

"גור?" הוא קרא מהדף.

"בהצלחה, גור," היא לחשה לעבר הנער שחלף על פניה, בדרכו לעבר השולחן.

היא חששה שהלב שלה יעלה על גדותיו מרוב שמחה. מי היה מאמין שבמילקשייק היא תתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם עבודה וגם אהבה?

שניהם התקבלו. ושניהם התבקשו להישאר להתלמדות. ושניהם ראו איך המלצרים הוותיקים מכניסים לבלנדר בננה, תותים או מלון, מוסיפים כמה קוביות קרח ולוחצים על הכפתור.

האישונים של אלינור לא חדלו מלחפש את האישונים של גור וכשמצאו אותם הסמיקו שניהם, כאילו רק במקרה הצטלבו מבטיהם.

"אני חייבת את העבודה הזאת," אמרה אלינור כשהם יצאו מהמקום לכיוון ביתה. "אני רוצה לטוס לחוץ לארץ בסוף החופש, ואם ארוויח 88 שקל ביום זה יספיק גם לנסיעה וגם לבזבוזים כי יש לי אצל מי לישון שם ו… סליחה, דיברתי יותר מדי?"

"לא," ענה גור כשנעצר בפתח הבניין, "פשוט הגענו."

"איך אתה יודע?" היא נדהמה.

"איך אני יודע איפה אני גר?" הוא שאל.

"מה?" היא קפצה, "אתה גר פה?"

"קומה 9."

"איזה קטע," היא מלמלה. "רגע, אתם אלה שעברתם לדירה של דנה? אתה לא מבין כמה ביליתי בדירה הזאת," הוסיפה כשהם נכנסו למעלית. "עכשיו נהיה גם שכנים וגם מלצרים וגם…"

"לא, בסוף לא לקחתי את העבודה במילקשייק," גור צינן את התלהבותה.

"למה?" אלינור לא הסתירה את אכזבתה.

"בועז רצה שאתן משמרת כל יום, ואני חייב לשמור על אח שלי, הוא בן תשע," סיפר.

"מה עם בייביסיטר?" אלינור היתה מעשית כתמיד. "יש לי מלא חברות שישמחו לשמור עליו."

"מלא?" גור חייך, "נסתפק באחת טובה."

מרוב התלהבות שכחה אלינור לרדת בקומה 7.

היא עלתה עם גור עד לדירה שלו, שבקומה 9, ולאחר מכן לחצה על כפתור מספר 4.

"דפי, מצאתי לך עבודה! כאן, בבניין שלנו. השכנים החדשים מחפשים שמרטפית!"

"אין מצב," פסקה דפי. "זה לא בשבילי. ילד הוא כמו ג'וק שדורכים עליו. עושה רעשים מגעילים ומשפריץ נוזלים."

אבל תמר, שהצטרפה אליהן, קפצה על ההצעה. מר ביטון דרש ממנה לשלם פיצויים בסך 300 שקלים על העציץ שהכלב שלו שבר, וכשסירבה לעשות זאת – פוטרה.

היא עלתה לקומה התשיעית, דפקה בדלת והזדהתה בתור תמר גולן מהקומה השנייה.

"אה, את הבת של סיגל ויריב?" שאלה רותי, אמו של גור והציגה בפניה את מוקי בן התשע, שכבר לבש פיג'מה עם אסטרונאוטים, והזמין אותה לחדרו לראות חלליות.

"תגידי, אולי את יכולה להתחיל כבר עכשיו?" שאלה אמו. "גור הלך לגלוש ויש לי המון סידורים לעשות."

תמר הלכה בעקבות מוקי לחדרו. כבת יחידה, שמאז ומתמיד חלמה להיות אחות גדולה, היא התאהבה בו ממבט ראשון. במשך דקות ארוכות הם הטיסו את החלליות עד שביצה התעופפה לעברה משום מקום והתרסקה על שמלתה ועל פרצופה.

"מה זה?" היא זינקה בבעתה.

"כוחות הרשע מצאו את החללית!" הכריז מוקי בחיוך מרושע ונופך בבקבוק הקטשופ שבידו. "אוי לא, הם מתכננים עוד התקפה!"

"לא!" צעקה תמר. "מוקי, סטופ!"

הצעקות הגיעו לאוזניו של גור, אחיו של מוקי, כשנכנס לבניין. הוא עלה מהים, הגלשן בידו, ומלח הגלים עוד עמד בתלתליו. הוא חיכה למעלית, וכשעצרה בקומת הקרקע יצאה ממנה אלינור.

"אני חייב לך תודה," הוא קידם אותה בשמחה. "הבנתי מאמא שלי שבזכותך יש לנו בייביסיטר חדשה."

"הבטחתי לסדר לך, לא?" היא זקרה את אפה. "עכשיו תוכל להודיע במילקשייק שאתה לוקח את העבודה."

"כבר דיברתי איתם," הוא אמר. "עצרתי שם בדרך לים. אני מתחיל מחר."

"גדול!" היא קרנה. "בא לך שמחר נלך למשמרת ביחד?"

"למה לא?" הוא משך בכתפיו.

הם סיכמו שמחר, בעשר בדיוק, הוא יצלצל בפעמון דירתה שבקומה השביעית, ואלינור יצאה מהמעלית בחיוך רחב. אין ספק, הקיץ שלה מתחיל ברגל ימין!

גם גור פתח את דלת דירתו בשמחה. אמנם שכניו החדשים עדיין לא יודעים מה גרם למשפחתו להיפרד מביתם היפה במושב, ואין בדעתו לספק להם מידע, אבל הנה, העניינים מתחילים להסתדר. יש שמרטפית, יש עבודה ויש ים. שלא ייגמר לעולם.

"מה קרה כאן?" הוא קפא. סלון דירתו נראה כמו אחרי רעידת אדמה. סלט של קטשופ וחרדל עיטר את שמלתה של הנערה היפהפייה שישבה על הספה. "איפה מוקי?"

"לפני דקה נרדם," היתה תשובתה.

"מה הוא עשה לך?" פסע לקראתה, מרגיש שהלב שלו מחסיר פעימה. "דרך אגב, אני גור."

"תמר," היא התעשתה. "היתה לנו התקפה של כוחות הרשע," הצביעה על הכתמים. "אלה העקבות של פצצות חלמון, פגז חרדל וקטשופ ששימש הסוואה ללייזר אדום. נדמה לי שאני לא יכולה להשתלט על הילד. כדאי שתמצאו בייביסיטר אחרת."

"לא, אל תגידי את זה," הוא ביקש.

"אבל תראה איך אני נראית!" היא מחתה.

"את נראית מדהים!" פלט. "מתאים לך השילוב הזה, אדום‑צהוב." אצבעותיהם נפגשו כשהוא הגיש לה מטלית לניגוב. "לעזור לך לנקות?"

יום אחד בקיץ. מה כבר יכול להתחולל בקיץ? הרבה. המון.

אמנם הים של תל אביב לא יהפוך ליותר נקי והחמסין של המזרח התיכון לא יהפוך לפחות לוהט, אבל החופש הגדול יוצא לדרך ומבטיח הפתעות.

 

יומני החופש הגדול מאת סמדר שיר, על פי סדרת טלוויזיה – יוצרת ותסריטאית ראשית: מיכל קופר קרן, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 279 עמודים