קיץ בלתי מנוצח מאת רותה ספטיס / סיפור חניכה והתבגרות בנסיבות בלתי אפשריות

קיץ בלתי מנוצח מאת רותה ספטיס

'קיץ בלתי מנוצח' מאת רותה ספטיס הוא סיפור חניכה והתבגרות בנסיבות בלתי אפשריות. הספר מגולל את סיפורה של נערה שנשלחת לגולאג לאחר כיבוש המדינות הלאטביות בידי ברית המועצות במלחמת העולם השנייה ופותח צוהר לסיפורם של מאות אלפי "מתנגדי המשטר" הסובייטי במדינות הבלטיות, אבל יותר מכך הוא מתאר את תעצומותיה של הרוח האנושית שיכלה לאחת התקופות האפלות בהיסטוריה.

ב-14 ביוני 1941 פורצים שלושה קציני נ-ק-וו-ד לבית משפחת וילקאס בקובנה שבליטא. יחד עם עוד מאות חפים מפשע שהוגדרו על ידי הכובשים הסובייטים כמתנגדי המשטר נשלחים בני המשפחה אל עבר יעד לא ידוע. את מסעם, שמסתיים כעבור 12 שנים בגולאג שעל חוף האוקיינוס הארקטי – מרחק שנות אור מן הילדות המאושרת בבית המשפחה – מתארת לינה וילקאס, נערה בת 16, ציירת מחוננת בעלת כושר התבוננות כובש, גיבורה שדמותה וסיפורה נחרטים בלב הקוראים כמו הדיוקנות שהיא מציירת במקל על שכבת השלג הנצחית של חוג הקוטב הצפוני.

מחברת הספר, רותה ספטיס [Ruta Sepetys, ילידת 67'], היא סופרת אמריקאית ובתם של פליטים מליטא. לאחר שסיימה לימודי כלכלה היא פתחה סוכנות לייצוג מוזיקאים (ביניהם זוכה הגראמי, סטיב ואי), והקימה את Make a Noise Foundation, קרן ללא מטרות רווח שמגייסת כספים ללימודי מוזיקה לכישרונות מעוטי יכולת. כיום היא חיה בנשוויל, טנסי.    

'קיץ בלתי מנוצח', רומן הביכורים של רותה ספטיס, הוא רב-מכר בינלאומי, שתורגם לשלושים שפות וזכה לשבחי הביקורת בכל מקום בו ראה אור. הספר נכלל ב"Editor's Choice" וברבי-המכר של הניו יורק טיימס.

"מעטים הם הספרים שכתובים יפה, מעטים עוד יותר ניתן להגדיר כספרים חשובים; 

                          הרומן הזה הוא גם יפה וגם חשוב."   The Washington Post                                          

פרקים ראשונים מתוך קיץ בלתי מנוצח מאת רותה ספטיס

גנבים וזונות

1

הם לקחו אותי לבושה בכתונת לילה.

אם חושבים על כך, הסימנים כבר היו שם קודם – תמונות משפחתיות נשרפות באח, אמא תופרת באמצע הלילה את כלי הכסף הטובים ואת התכשיטים אל תוך בטנת המעיל שלה, אבא לא חוזר מהעבודה. אחי הצעיר, יוֹנאס, שאל שאלות. גם אני שאלתי, אבל אולי סירבתי להכיר בסימנים. רק כעבור זמן הבנתי שאמא ואבא תכננו לברוח. אלא שאנחנו לא ברחנו.

אנחנו נלקחנו.

14 ביוני 1941. כבר לבשתי את כתונת הלילה שלי והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה לכתוב מכתב לבת דודתי יואנה. פתחתי דפדפת חדשה של נייר מכתבים חלק בצבע שנהב וקופסת עטים ועפרונות, מתנת דודתי ליום הולדתי החמישה‑עשר.

רוח הערב ריחפה פנימה מבעד לחלון הפתוח שמעל שולחני והרקידה את הווילונות מצד לצד. היא הביאה איתה את ריח פרחי השושן הצחור שאמא ואני שתלנו לפני שנתיים. יואנה היקרה.

זו לא היתה נקישה. רעם מהדהד הוא שהקפיץ אותי מכיסאי. אגרופים הלמו בדלת הקדמית. איש לא זע ולא נע בבית. עזבתי את שולחן הכתיבה והצצתי למסדרון. אמא עמדה צמודה אל הקיר מול המפה הממוסגרת של ליטא, עיניה עצומות ועל פניה הבעת חרדה שכמוה עוד לא ראיתי אצלה. היא התפללה.

"אמא," אמר יונאס שרק עינו האחת הציצה מבעד לחריץ בדלת חדרו, "את מתכוונת לפתוח? זה נשמע כאילו הם מתכוונים לשבור את הדלת."

אמא הפנתה את ראשה וראתה את יונאס ואותי מביטים בה מפתחי החדרים שלנו. היא כפתה על עצמה לחייך אלינו. "כן, יקירי. אני אפתח את הדלת. אני לא אתן לאף אחד לשבור לנו אותה."

עקביה נקשו על רצפת העץ של המסדרון, והחצאית הארוכה והצרה שלה נעה מצד לצד עם קרסוליה. אמא היתה אישה אלגנטית ויפה, עם פנים מהממים וחיוך רחב שהאיר את כל סביבותיה. אני ירשתי, למזלי, את שיער הדבש של אמא ואת עיניה הכחולות. יונאס ירש את חיוכה.

קולות רמים עלו מחדר המבוא.

"נ‑ק‑וו‑ד!" לחש יונאס ופניו החווירו כסיד. "טאדאס סיפר שהם לקחו את השכנים במשאית. הם עוצרים אנשים."

"לא. לא אצלנו," עניתי. למשטרה החשאית הסובייטית לא היה מה לחפש בבית שלנו. התגנבתי במסדרון להקשיב והצצתי מעבר לפינה. יונאס צדק. שלושה קציני נ‑ק‑וו‑ד הקיפו את אמא. הם חבשו כובעים כחולים עם פס אדום בשוליים וכוכב זהוב מעל למצחייה. קצין גבה קומה החזיק בידו את הדרכונים שלנו.

"דרוש לנו יותר זמן. נהיה מוכנים בבוקר," אמרה אמא.

"עשרים דקות או שלא תזכו לראות את הבוקר," אמר הקצין.

"בבקשה, דבר יותר בשקט. יש לי ילדים," לחשה אמא.

"עשרים דקות," נבח הקצין. הוא השליך את הסיגריה הבוערת שלו על הרצפה הנקייה של חדר המגורים ומעך אותה במגפו אל תוך העץ.

אנחנו עמדנו להיות סיגריות.

2

האם עוצרים אותנו? איפה אבא? חזרתי בריצה לחדרי. כיכר לחם טרי הופיעה על אדן החלון שלי. מתחת ללחם היה צרור עבה של רובלים. אמא באה לחדר עם יונאס שלא מש ממנה.

"אבל אמא, לאן אנחנו הולכים? מה עשינו?"

"זאת אי‑הבנה. לינה, תקשיבי טוב. אנחנו חייבים לפעול במהירות ולארוז את כל הדברים השימושיים ביותר, אם כי לא בהכרח האהובים עלינו במיוחד. את מבינה? לינה! בגדים ונעליים יהיו בעדיפות ראשונה. נסי להכניס כמה שרק תוכלי לתוך מזוודה אחת." אמא העיפה מבט לעבר החלון. היא מיהרה להוריד את הלחם והכסף אל שולחן הכתיבה ולהגיף את הווילונות. "תבטיחו לי שאם מישהו ינסה לעזור לכם, תתעלמו ממנו. אנחנו נפתור את הבעיה הזאת בכוחות עצמנו. אסור לנו לערב בני משפחה וחברים בתסבוכת הזאת, אתם מבינים? גם אם מישהו יקרא בשמכם, אסור לכם לענות לו."

"אוסרים אותנו?" התחיל יונאס.

"תבטיחו לי!"

"אני מבטיח," אמר יונאס בלחש. "אבל איפה אבא?"

אמא שתקה רגע ועיניה מצמצו במהירות. "הוא ייפגש איתנו אחר כך. יש לנו עשרים דקות. תאספו את החפצים שלכם. עכשיו!"

חדר השינה שלי התחיל להסתחרר סביבי. קולה של אמא הדהד בראשי. "עכשיו. עכשיו!" מה קורה כאן? הרעש שהקים אחי בן העשר המתרוצץ בחדרו החזיר אותי למציאות. הוצאתי את המזוודה מהארון ופתחתי אותה על מיטתי.

בדיוק לפני שנה הסובייטים התחילו להעביר כוחות אל מעבר לגבול, אל תוך הארץ שלנו. ואז, באוגוסט, סופחה ליטא באופן רשמי לברית המועצות. פעם, כשהתלוננתי על כך בארוחת הערב, אבא צעק עלי ואמר שלעולם – אבל לעולם – לא אומר מילה בגנותם של הסובייטים. כעונש הוא שלח אותי לחדרי. מאז לא אמרתי שום דבר בקול רם, אבל הרביתי לחשוב על כך.

"נעליים, יונאס, עוד גרביים, מעיל!" שמעתי את אמא קוראת מקצה המסדרון. לקחתי מהמדף את התמונה המשפחתית הקבועה במסגרת מוזהבת והנחתי אותה במזוודה הריקה עם הפנים כלפי מעלה. הפנים שהחזירו לי מבט היו מאושרים, שאננים. הצטלמנו לפני שנתיים, בחג הפסחא. סבתא עדיין היתה אז בחיים. אם אנחנו באמת הולכים למאסר, רציתי שהיא תבוא איתי. אבל לא ייתכן שאוסרים אותנו. הרי לא עשינו שום דבר רע.

דפיקות וטריקות הדהדו ברחבי הבית.

"לינה," קראה אמא שנכנסה בריצה לחדר, זרועותיה עמוסות לעייפה. "תמהרי!" היא פתחה את הארון ואת המגירות שלי ופשפשה בהם בקדחתנות. היא הוציאה כל מיני דברים ואת חלקם תחבה למזוודה שלי.

"אמא, אני לא מצליחה למצוא את דפדפת הציור שלי. איפה היא יכולה להיות?" קראתי בחרדה.

"אני לא יודעת. נקנה לך חדשה. עכשיו תארזי את הבגדים שלך. מהר!"

יונאס בא בריצה. הוא היה לבוש ללימודים, עם מדי בית הספר והעניבה הקטנה, והחזיק בידו את ילקוט הספרים. שערו הבלונדיני היה מסורק למשעי עם שביל בצד.

"אני מוכן, אמא," אמר. קולו רעד.

"ל‑לא!" גמגמה אמא, מחניקה צעקה למראה יונאס הלבוש במדי בית הספר. היא נשמה נשימה עמוקה רוטטת והנמיכה את קולה. "לא, מתוק שלי, המזוודה שלך. בוא איתי." היא אחזה בזרועו ורצה איתו אל חדרו. "לינה, תגרבי גרביים ותנעלי נעליים. מהר!" היא השליכה לעברי את מעיל הגשם הקיצי שלי. לבשתי אותו.

נעלתי את הסנדלים וחטפתי שני ספרים, סרטים ומברשת לשיער. איפה דפדפת הציור שלי? לקחתי מהשולחן את בלוק הכתיבה, את קופסת העטים והעפרונות ואת חבילת הרובלים והנחתי אותם בין יתר הפריטים שנערמו במזוודה שלי. סגרתי את המזוודה ומיהרתי לצאת מהחדר. משב רוח ניפח את הווילונות והם רפרפו מעל הלחם הטרי שנשכח על שולחן הכתיבה שלי.

ראיתי את בבואתי משתקפת בדלת הזכוכית של המאפייה ונעצרתי לרגע. היה לי כתם קטן של צבע ירוק על הסנטר. שפשפתי אותו ופתחתי את הדלת. פעמון צלצל מעל למשקוף. החנות היתה חמימה ועמד בה ריח ערב של שמרים.

"לינה, טוב לראות אותך." האישה מיהרה אל הדלפק, מוכנה לשרת אותי. "במה אני יכולה לעזור לך?"

לא הכרתי אותה. "סליחה, אני…"

"בעלי פרופסור באוניברסיטה. הוא עובד אצל אבא שלך," אמרה. "ראיתי אותך בעיר עם ההורים שלך."

הנהנתי. "אמא ביקשה שאביא לה כיכר לחם," אמרתי.

"כמובן," אמרה האישה ומיהרה לעבור אל מאחורי הדלפק. היא עטפה כיכר תפוחה בנייר חום והושיטה לי אותה. רציתי לשלם לה, אבל היא הנידה את ראשה.

"בבקשה," לחשה האישה, "גם ככה לעולם לא נוכל לגמול לכם על כל מה שעשיתם בשבילנו."

"אני לא מבינה," אמרתי והושטתי לה את המטבעות. היא התעלמה ממני.

הפעמון צלצל. מישהו נכנס לחנות. "תמסרי להורים שלך דרישת שלום חמה," אמרה האישה ועברה לשרת את הלקוח החדש.

בערב סיפרתי לאבי על הלחם.

"זה היה יפה מאוד מצדה, אבל לגמרי לא נחוץ," הוא אמר.

"אבל מה עשית בשבילם?" שאלתי.

"שום דבר, לינה. סיימת להכין את השיעורים?"

"ודאי עשית משהו שבגללו הגיע לך לחם בחינם," התעקשתי.

"לא הגיע לי שום דבר. אתה נלחם בשביל מה שנראה לך צודק, לינה, בלי לצפות להכרת תודה או לתגמול. ועכשיו לכי להכין את השיעורים."

קיץ בלתי מנוצח מאת רותה ספטיס, מאנגלית: נעה בן פורת, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 341 עמ'