ביקור בית עם המשוררת עירית כץ: שנת חורף / שירה אישית מאוד

 

שני השירים הראשונים בשער הפותח את 'שנת חורף', ספר השירים הראשון של המשוררת עירית כץ, הם הראשונים שכתבה, והם היו כמו מין פתקאות לעצמה, כי לא רצתה לשכוח: "הרגשתי שמתרחש דבר חשוב שלא הצלחתי לפענח, ומשם זה המשיך".

שירי הספר נעים בחוסר מנוחה בין שני קטבים המאפשרים לדוברת להימלט מהמקום הנייח, הקבוע והמקבע, מהזהות הידועה והיציבה – ולהתבונן בהם בשאלה. בין קשיי ההגירה בעיר הזרה והחורפית לבין ביקורי המולדת וזכרונות הילדות מהפרבר המדברי; בין האהבה והרוך שבאינטימיות המשפחתית לבין התשוקות שדוחפות תמיד הרחק – נמצא תמיד הספק; וכשמגיע הרצון לשוב, להתנחם ולנוח במוכר ובאהוב, מגיע איתו גם הגילוי הכואב כי "כל סיפורי המסעות מגיעים אל קיצם/ אך רק מעטים נגמרים/ בשיבה הביתה."

זוהי שירה אישית מאוד, הנוגעת בקול חדש ומלא כוח בנקודות החיכוך שבמציאות הממשית וחושפת בכנות את רגעי השבר והיופי שבבחירה לא להיכנע לביטחון ולנוחות אלא לאמץ את התנועה המתמדת ואת הפרספקטיבה המשתנה תדיר. אולם זוהי גם שירה המבטאת הלך רוח של דור שלם הבוחר בנדודים במקום בטריטוריה, דור שגדל ובגר בארץ אך החליט לנסות ולצאת מחוץ לגבולותיה לא בשליחותה וביצוגה של אומה שבדרכיה הם מפקפקים, אלא כמהגרים לכל דבר, הרפתקנים ושורדים, המגלים כי כמוהם גם רוב עמיתיהם למשרד הגיעו מכל קצוות תבל, כוח אדם מיומן הנשאב אל ערי העולם הגדולות בהן המיעוט הוא רוב.

עירית כץ, ילידת 1976, היא אדריכלית בוגרת בצלאל ומוסמכת התכנית לפרשנות ותרבות של אוניברסיטת בר אילן. לפני כחמש שנים עברה ללונדון עם משפחתה כדי לרכוש ניסיון מקצועי. היא תכננה וניהלה פרויקטים במשרדים המובילים בעיר. זמן לא רב אחרי המעבר החלה לכתוב שירה ולרוץ למרחקים ארוכים.  כיום היא כותבת עבודת דוקטורט בנושא מרחבים זמניים בישראל במחלקה לארכיטקטורה בקיימברידג' שם היא גם מלמדת.

שם: עירית כץ

גיל: 36

סטטוס: נשואה לזאב, אמא לעלמה בת השמונה ולארי בן השנה וחצי.

מגורים: קיימברידג', אנגליה

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר  'שנת חורף', שירים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובמסגרת פרויקט 'קסת', 2012

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? "מחיי היומיום, מתחושת הזרות, מגעגועים, מאהבה, ומהרצון להיות בו-זמנית בכל המקומות ובכל הזמנים".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "אחרי גיל 30, כמה חודשים אחרי שעברנו ללונדון, התחלתי לכתוב שירים, שנכתבו בכלל בתור סקיצות לסיפורים קצרים. הגענו כדי לעבוד כאדריכלים בעיר, עם ילדה בת שנתיים וחצי, והחיים בבת אחת הפכו להיות מאוד אינטנסיביים – מקצועית וגם אישית ומשפחתית.  הקשיים והחוויות של הגירה לעיר גדולה וזרה והמציאות שהשתנתה בבת אחת מקצה לקצה היו הדלק הראשוני שהזין את הכתיבה.  שני השירים הראשונים בשער הפותח את הספר ('מרחק'), הם השניים הראשונים שכתבתי- והם היו כמו מין פתקאות לעצמי – כי לא רציתי לשכוח, כי הרגשתי שמתרחש דבר חשוב שלא הצלחתי לפענח, ומשם זה המשיך".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "כתבתי אותם בעיקר בין סוף 2007 לסוף 2009, בשנים הראשונות למעבר. אני ממשיכה לכתוב כל הזמן, אבל השירים שהצטברו מאז יופיעו כבר בספר הבא".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "השנה אני קוראת בעיקר ספרים הקשורים לעבודת הדוקטורט שאני כותבת על מרחבים זמניים בישראל (פילוסופיה פוליטית, תיאוריות ביקורתיות ומרחביות והיסטוריה מקומית) – וכמובן גם ספרי שירה. קראתי לאחרונה את ספרה הנפלא של שירה סתיו 'לשון אטית', ואת ספרה של קרול אן דאפי (באנגלית) – Bees".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך?  "קצת קשה לי לבחור במשורר אחד. בעברית אני מאוד אוהבת שירים של עמיחי, שבתאי, לאור ורביקוביץ' ובשפות אחרות את לארקין, את צלאן ואת אינגבורג בכמן. אבל יש עוד כל כך הרבה אחרים שהתרגשתי משירתם – שימבורסקה, קריניצקי, אלי אליהו, שמעון אדף, קארבר. כל שיר טוב של כל משורר, גם אם לא מוכר, יכול להיות השראה לכתיבה. כל עוד הוא מצליח באותו הרגע לשלוח יד ולגעת, תמיד באופן מפתיע".

איזה ספרים קראת בילדותך? "חסמב"ה, החמישייה הסודית והשביעייה הסודית ובכלל כל מה שהיה סודי והגיע בחבורות; מיכאל סטרוגוב, אורה הכפולה, האסופית. וכשהייתי קטנה אהבתי מאוד כשאמי הקריאה לי את 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "קשה לי להחליט, אבל בטח 'אל המגדלור' או 'מרת דלאווי' יהיו אחד מהם. או אולי אפילו שניהם. וגם 'זיכרון דברים' או 'סוף דבר'. וגם שירה כמובן. ואם יהיה שם חיבור לאינטרנט זה פשוט יפתור בעיה גדולה בזירה הזאת. אני מאוד אוהבת למצוא שירים יפים דרך האינטרנט. ואז אני מעתיקה אותם מיד למחשב שלי . יש לי כבר אוסף לא קטן".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "זה ספר שהשירים בו מתבוננים באינטימיות בפרטים הקטנים של החיים – ילדים, עבודה, אהבה, זכרונות וגעגועים – אבל בתוך מציאות שהשתנתה בבת אחת במעבר לארץ אחרת. לפעמים כשדבר אחד גדל ונבנה דבר אחר מתפרק או הולך לאיבוד ובספר התאספו הרגעים בהם לא ברור מה נשאר ומה נעלם ומה בעצם לא היה אף פעם. ונדמה שהמרחק הפיסי מהארץ השפיע גם על נקודת המבט, ויצר פרספקטיבה אחרת שמתגלה בשירים – על חיי היומיום בישראל ומחוצה לה – ועל המציאות האישית והאנושית בכלל".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "חלק משירי הספר הבא כבר כתובים אך אין לי כוונה להוציא לאור ספר נוסף בתקופה הקרובה. יש דברים שצריך לתת להם זמן".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "לחיות. לצאת למסע. איזשהו מסע. אל מקום אחר, אל אדם אחר, אל נתח מציאות אחר. והדף יהיה הסירה והעט יהיה המשוט. אבל העולם צריך להיות העולם הממשי. ואז הקצב כבר יגיע. בשביל לכתוב שירה צריך לחיות".  

משפט סיכום: "ועם השנים הזמן מתקצר והולך. אז כדאי להתחיל בדיוק עכשיו".

 

מספר שירים מתוך 'שנת חורף' / עירית כץ:

 

בפארק של הצבי

בַּפַּארְק שֶׁל הַצְּבִי יֵשׁ עִגּוּל מְדֻיָּק מֵעָלִים חוּמִים עַל הַדֶּשֶׁא,

סְבִיב כָּל עֵץ. אִם אֵין הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת, וְהַגַּנָּנִים לֹא מַפְעִילִים אֶת

שׁוֹאֵב הָאָבָק, אֶפְשָׁר לַעֲמֹד מוּלָם בְּשֶׁקֶט וְלִרְאוֹת אֶת הַסְּתָו.

יֵשׁ לָךְ מְעִיל חָדָשׁ עִם הֶדְפֵּס שֶׁל הָלוֹ קִיטִי, סַבְתָּא שָׁלְחָה לָךְ

לִכְבוֹד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאַתְּ עוֹמֶדֶת לְבַדֵּךְ, עוֹבֶרֶת עִם הָאֶצְבַּע

עַל תַּחְתִּית שְׁלַבֵּי הַמַּתֶּכֶת בְּסֻלַּם הַמַּגְלֵשָׁה, מוֹרִידָה אֶת הַטִּפּוֹת.

 

מחלת ילדות

אַל תִּסְתַּכֵּל עַל הָרַעַד,

הוּא רַק הֵד לְמַחֲלַת יַלְדוּת –

הַסִּימְפְּטוֹמִים קָמִים

עִם הַשְּׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁיִּסְדְּקוּ אֶת הַבַּיִת

וִימוֹטְטוּ אֶת הַגּוּף.

 

הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד פֹּה בְּלִי הַפְסָקָה

מִלִּפְנוֹת בֹּקֶר עַד הַצָּהֳרַיִם

נִשְׁאַרְנוּ יַחַד בְּאֹמֶץ, לְהִסְתַּכֵּל בַּחַלּוֹן

אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים, אֶל הָרַכָּבוֹת

הַחוֹלְפוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל הַגֶּשֶׁר,

אוֹר קְרוֹנוֹת צָהֹב בּוֹקֵעַ,

מְצַיֵּר פַּס זוֹהֵר בְּרֶקַע אָפֹר.

 

אוּלַי נָכִין בֵּיצִים עִם בֵּיקוֹן וְהַבַּיִת יָרִיחַ

כְּמוֹ תְּחִלַּת יוֹם עֲבוֹדָה שֶׁל כּוֹרֵי פֶּחָם

וְנִשְׂמַח בְּשֶׁלָּנוּ, וְנוּכַל לְהִתְגַּעֲגֵעַ

לַעֲיֵפוּת הַגּוּף מִן הֶעָמָל

לְהִתְפַּשְּׁטוּת הָאֹשֶר

מִטְּבִילַת הַלֶּחֶם בַּחֶלְמוֹן.

 

בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלְּךָ

סִפַּרְתָּ

אַתָּה תָּמִיד הָאִישׁ הָרַע

וְכָל לַיְלָה הַטּוֹבִים מְנַצְּחִים אוֹתְךָ

לוֹקְחִים לְךָ הַכֹּל.

 

קירות פנימיים

לִפְעָמִים, בְּאֶמְצַע שׁוּם עִנְיָן מְיֻחָד, אֲרוּחַת עֶרֶב

אוּלַי, אוֹ כֵּלִים, הַיָּדַיִם בְּתוֹךְ הַסַּבּוֹן, אַתָּה עוֹבֵר

בְּגוּפִי כְּמוֹ כְּאֵב חַד, מִי שֶׁיַּבִּיט לֹא יִרְאֶה עָלַי

כְּלוּם, רַק עֹרֶף כָּפוּף מֵעַל הַכִּיּוֹר, הַזְּרוֹעוֹת

מַעֲבִירוֹת סַכִּינִים אֶל מְיַבֵּשׁ הַכֵּלִים, אוּלַי

זִמְזוּם קַל לְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת, וּשְׁאֵלָה

מִן הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי תֵּעָנֶה בְּטוֹן חָבִיב, עַלִּיז

כִּמְעַט, אֲבָל שְׁמֵי הָעֶרֶב הַכֵּהִים

הוֹפְכִים אֶת הַחַלּוֹן מַרְאָה, וּמִבַּעַד

מְנוֹרַת תִּקְרָה וְלוּחַ מוֹדָעוֹת

מִשְׁתַּקֶּפֶת בָּהּ דְּמוּתִי, בְּלִבָּהּ פָּנַס רְחוֹב,

וּמִישֶׁהוּ מִלְּמַטָּה בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִרְאוֹת

אֶת הַחֹם שֶׁבִּפְנִים, אִשָּׁה שׁוֹטֶפֶת

סְפָלִים בַּמִּטְבָּח בִּדְמָמָה, גֶּבֶר מֵנִיף

אֶת בִּתּוֹ בַּסָּלוֹן, קִירוֹת פְּנִימִיִּים שׁוֹמְרִים

עַל הַבַּיִת, מְהַדְהֲדִים אֶת הַצְּחוֹק בְּחֶדֶר אֶחָד,

וְלַבְּכִי מִמֵּילָא אָסוּר לָצֵאת הַחוּצָה.

 

הסבר

בְּחוּט שָׁחוֹר עַל מַפִּית לְבָנָה רָקַמְתְּ פֶּרַח,

וְרָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל שֵׁם שֶׁאַף אֶחָד כְּבָר לֹא זוֹכֵר.

כְּשֶׁהַמַּחַט נָדְדָה בְּתוֹךְ הַבַּד אוּלַי דִּמְיַנְתְּ עַצְמֵךְ

שׂוֹחָה חָזֶה בָּאֲגַם הַזָּעִיר שֶׁבֵּין כַּפּוֹתַיִךְ –

הָרֹאשׁ הַכָּסוּף מֵצִיץ,

נֶעֱלָם, וְחוֹזֵר.

 

הַקַּו הַשָּׁחוֹר חוֹצֶה אֶת הָעִיר מִצָּפוֹן לְדָרוֹם.

עוֹד מְעַט תִּכָּנֵס הָרַכֶּבֶת בָּהָר

וְתֵצֵא בִּלְעָדַי מֵהַצַּד הָאַחֵר.

הָיִית מְהַדֶּקֶת לוּלָאוֹת וּמְנַתֶּקֶת

בַּשִּׁנַּיִם. עָזַבְתִּי כְּדֵי שֶׁאוּכַל

לְהַתְחִיל לְדַבֵּר.

 

שנת חורף, שירים, מאת עירית כץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם קסת – מרכז הספר והספריות, שנת 2012, 62 עמ'.

תמונת עירית כץ -צילום זאב פייגיס