חרב וכתר הדרום מאת יניב בז'רנו / עולם דמיוני ומיוחד – נכתב בידי צעיר הלוקה בתסמונת אספרגר

 

 

'חרב וכתר הדרום' הוא ספר עלילה יוצא דופן שאמור להיות ראשון בטרילוגיה, המתרחש בעולם דמיוני ומיוחד. הספר נכתב בידי יניב בז'רנו (30), גבר צעיר הלוקה בתסמונת אספרגר, בסוגת הפנטזיה.

"מישהו חייב לשמור על הנערה הזאת לפני שתיהרג או שתיקרא תיגר על אדון השטנים בעצמו". בעולמה של יוליה, גיבורת 'חרב וכתר הדרום', המוות איננו הסוף, הוא רק ההתחלה. יוליה יוצאת למסע נקמה שיטלטל את העולם. היא פוגשת אנשים מכל הסוגים, אפילו את רוצחה שלה עצמה, האם תוכל להתנגד לו? האם תוכל לברוח מגורלה? ויותר מכול, התוכל לברוח ממעגל הרצח והנקמה? מוות יוביל לעוד מוות, ועד מהרה העולם כולו יעמוד בסכנה. איזו תרופה יכולה להציל עולם שלם?

יניב בז'רנו אובחן במדויק רק לפני מספר שנים. בהיותו בן 4, בגן הילדים, קראה הגננת בוקר אחד להורים ואמרה ש"יש בעיות". יניב נע מאז על הרצף בין הגדרתו כ'בעל צרכים רגשיים מיוחדים הנזקק לחינוך מיוחד', לבין היותו ילד-נער-בוגר רגיל למדי – אמנם בעל בעיות רגשיות וקשיים חברתיים אך סקרן, נבון ומקורי, ואוהב לקרוא ולכתוב. לא אחת, "המערכת" לא הייתה סבלנית אתו, היו אף כאלה שהגדירוהו כסובל מאוטיזם קשה. אבל הוריו של יניב, איציק ולימור, לא נכנעו ולא הרפו. כל העת חיפשו פתרונות הולמים לבעיה, ונאבקו להראות שהבן שלהם הינו ילד סקרן ומוכשר, אמנם בעל בעיות רגשיות ביצירת קשר, אבל אם רק יקבל צ'אנס, יוכל לפרוח ולהשתלב בחברה כאזרח מועיל. ואכן מאבקם נשא פרי – יניב התגייס לצבא וכיום הוא סטודנט למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים.

רק לפני מספר שנים נמצאה ההגדרה המקצועית הנכונה ליניב כלוקה ב"תסמונת אספרגר". לקות התפתחותית הפוגעת ביצירת קשר עם הזולת והבנת סיטואציות חברתיות אך מצד שני, בעלת חזקות בדמיון.   

לדברי בז'רנו, הספר מהווה אולי את הרגע המכונן הראשון שבו הוא מישיר עיניים לסביבה ואומר באומץ: "אני אדם רגיל לגמרי, ממש כמוכם".

 

מתוך הספר: פרולוג

הלילה שהכל התחיל

 

היה זה בפונדק באחד מרובעי העוני של העיר. לא היו בפונדק אנשים שומרי חוק וסדר, ושוטרים היו מאוד לא רצויים בו: גופתו של שוטר אשר ניסה להשליט סדר בפונדק הייתה תלויה במהופך על הקיר כאילו הייתה קישוט, ואולי בשביל אנשים מסוימים אכן הייתה כזו,ייתכן ורק אתמול מצא את מותו, וייתכן גם שלפני שנה, כוהני אל הטבח היו מומחים בכישופי שימור הגוף המת עד שאפילו שנה לאחר המוות, יראה כאילו מת אתמול.

היה זה פונדק מלא בבריונים, ואפילו באורקים – יצורים ירוקים, גדולים במקצת מהאדם, וחזקים מרוב בני האדם, אך גם מכוערים הרבה יותר, לפחות על פי קנה המידה של האדם, כי פניהם פני חזיר הבר, וכך גם שיניהם אשר מסתיימות הרבה אחרי שעזבו את פיהם.

"חלב בבקשה". אמר אדם אחד ובשתי מילים אלו עיני כל הפונדק הופנו אליו ואל ידידו.

"בבקשה דון, אל תעשה את זאת". התחנן בפניו ידידו, מפנה עיניו לכל הפונדק, על כל איש וכל בריון תוך כדי דיבורו "יש מספיק אנשים אשר מסתכלים עלינו גם ככה".

אך דון היה בשלו "חלב בבקשה." והברמן נאלץ למזוג לו כוס של חלב אותה הוא סיים בלגימה אחת.

"אאימון," קרא דון לידידו "אל תיקח דוגמה מבריונים אלו, אל תשתה כמוהם."

"והאורקים," אמר אאימון כמו מורה אל תלמידו, "אל תשכח את האורקים."

"אינני שוכח," ענה לו דון בקול שקט,"למעשה לא אשכח זאת לעולם, הם היו יכולים להיות אורקים הגונים, אם רק הבריונים לא היו מלמדים אותם לשתות."

"עדיין מנסה להציל את העולם." אמר אאימון בייאוש, עיניו הופנו אל הברמן "שיכר שוקולד בבקשה!"

"אחרי כל הזמן הזה," ענה לו דון בקול מאוכזב "אתה עדיין נכנע לתאוות הבשר,כמו הבריונים אתה מכור לטיפה המרה, לתאוו…."

מבטו של אאימון לבדו מנע ממנו להמשיך, "זו איננה תאווה, לא כמו מראה פניה של נערה יפה, להפך, זהו סם החופש, המשחרר את כל גופך"

דון ניסה לקבץ בתוכו כל חלקיק כלשהו של סמכותיות כאשר דיבר אל אאימון כמו אב הגוער בבנו "אתה לא הולך לשתות כמו האורקים"

"לא," ענה לו אאימון, "אני מתכוון לשתות אפילו יותר מהבריונים." אמר והפנה מבטו לברמן "עוד שתי כוסות של שיכר שוקולד!" וסיים הוא כוס אחר כוס אחר כוס, שלוש בסך הכול, כל אחת בלגימה אחת בודדה.

"מתחיל להיות כאן חם." אמר אאימון, מנפנף בידו מול פניו תוך כדי דיבור, ואז הוא תקע גרעפץ גדול והשליך את ברדסו על הרצפה, רק אז ראו כל עיני באי הפונדק מי הוא באמת היה.

הוא היה מכשף, עתה כולם ידעו זאת לפי בגדיו המהודרים והעובדה שלא לבש שריון כלל,וגם לפי גילוחו אשר היה מדויק יותר מיכולתו של כל תער,וגם לפי שיערו ושתי עיניו,כל השלושה היו אדומים, כל השלושה בערו כלהבה,בין אם זאת להבת התשוקה היוקדת או להבתה הקדושה של הגבורה.איש לא ידע, איש לא הופתע,בעולם של קסם שיער בוער אכן היה האופנה האחרונה.

שפתיו וציפורניו היו בצבע הארד.

היו נשים,אפילו מלצריות אשר הסתכלו עליו, עיניהן מתחננות בפניו להשיב להן מבט… הוא התעלם מכולן.

"בתח גם לךָ כם.", אמר אאימון בקול שיכור והוריד את ברדסו של דון, ומתחתיו נראו פניו.

הבחור היה נאה, הוא היה תכול עיניים בעל פנים מגולחות למשעי,שיערו השחור קצר,מסודר ומסורק להפליא.

שפתיו, וציפורניו, היו בצבע הזהב.

היה לו מגן מתכת גדול והוא לבש שריון חווקים כבד עליו תפורות רצועות מתכת, היה זה שריון ישן עם סמלים מטושטשים מכדי לזהות בבירור,בחגורתו היה כוכב השחר, אותה אלה אימתנית בעלת זיזים חדים כתער, על גבו היה רובה קשת כבד,כזה שיכול לחדור כל שריון בירייה אחת שפוגעת ישר בלב, על כתפו היה קעקוע קדוש של שמש ובתוכה פני אדם, סמלו של פיילור, אל השמש.

היה זה קעקוע בלתי רגיל, שכן לא נכתב הוא בעור על ידי שום מחט, כי אם כוח האמונה לבדו יצר אותו, אמונה בלתי מתפשרת, הקרבה בלתי מתפשרת, אחריות בלתי מתפשרת למילוי רצון האל הם אלו שגרמו לאותו קעקוע קדוש להופיע על עורו.

שניהם התיישבו בשתי קצותיו של שולחן זוגי ואאימון התחיל לשחק עם מטבע, מזיז אותו מצד לצד כל הזמן.

"אז כך נראה פונדק של משרתי אלי הזדון." אמר דון לאאימון בהתרגשות.

"לא,צעירי." השיב אאימון, ממשיך להטיל את המטבע.

"אני כבר בן תשע עשרה," ענה לו דון, "ימי נעוריי כבר תמו, ואם זהו איננו פונדק של משרתי אלי הזדון למה הבאת אותי לכאן?"

"בשביל להשאיר אותך בחיים," ענה לו אאימון, "כמה זמן נראה לך שהיית נשאר בחיים באם היית מזמין כוס חלב בפונדק ארית'נול בצידו השני של המקדש, חמש עשרה שניות? עשרים?"

פניו של דון האדימו אך אאימון המשיך לדבר.

"בעליו של פונדק זה הוא הדריק, משרתו של קורד, אל הכוח, קורד איננו אחד מאלי הזדון, אבל הוא אכן אחד מאלי התוהו ובוהו, ועל כן אפילו משרתי אלי הזדון נותנים לו את הכבוד הראוי לו" אמר אאימון ברוגע, ואז הפנה מבטו לחרב אדירה אשר הייתה תלויה מעל הדלת , "להפך, דווקא חיילי האימפריה הם אלו אשר פעמים רבות שוללים ממנו את כבודו, החרב האדירה, נשקו של קורד אינה מקובלת בין שורותיהם מכיוון שאינה מאפשרת שימוש במגן".

"האימפריה מכבדת את כל מי אשר ראוי לכבוד," ענה לו דון, "ומביאה את הצדק לאלו שאינם".

"האם אתה באמת מאמין בזה?" התגרה בו אאימון, "ומה בדיוק אתה יודע על האימפריה הדגולה שלנו?"

"היא אכן אימפריה דגולה," עיירה קטנה אשר הוקמה על ידי לוחמת עתיקה בשם אוגוסטה ונקראה על שמה, עיירה אשר חושלה בלהבות של מלחמה, ויכלה לה, ניצחונותיה הפכו אותה לעיר, ניצחונות על שבטי אדם ברברים ואפילו על שבטי אורקים, כל כוחם של האורקים לא עמד להם נגד אוגוסטה, אשר ניצחה אותם קרב אחר קרב, ועם כל ניצחון גדלה יותר, ובסופו של דבר הייתה לעיר הראשונה והיחידה שצמחה ליותר ממיליון תושבים ובנתה את האימפריה הגדולה בתולדות האדם."

"יפה יפה," השיב אאימון ומחא כפיים, אך הפסיק רגע מאוחר יותר ושאל שאלה "והאם אתה באמת מאמין כי כל אשר דקלמת כרגע הנו נכון?"

"וכי למה שלא יהיה נכון?" שאל דון בפליאה.

"תן לי לחשוב," לעג לו אאימון "אנחנו יושבים בפונדק של קורד אל הכוח אשר איננו פופולארי במיוחד ברחבי אוגוסטה, ובכל זאת פונדקו מצוי כאן, ואיננו מברך במיוחד את שוטרי ה"אימפריה" שבליבה הוא נמצא," אמר אאימון והצביע על גופת השוטר המת התלוי במהופך, "מעבר לדלת שוכן מקדשו של ארית'נול אל הטבח, אויבה הגדול ביותר של האימפריה ובמקדש זה מוקרבים לו חייהם של אזרחי האימפריה מדי יום ביומו, ובצדו השני של המקדש שוכן פונדק ארית'נול, שם מוכרים משקאות אשר אינם עומדים בתקן המינימאלי ביותר שאיזושהי עיר שבריאות תושביה חשובה לה יכולה להרשות לעצמה, להזמין חלב שם משול לחתימת גזר דין המוות של עצמך, שלא לדבר על האפשרות שייקחו אותך למקדש ושם יקריבו את חייך לתפארתו של ארית'נול".

"אז אולי בכל זאת האימפריה איננה חזקה כמו שכתוב בספר?" נכנע דון.

"סוף סוף הוא מבין!" אמר אאימון בהתרגשות והתחיל למחוא כפיים, דמעת שמחה אחת, ואולי דמעת שכרות, נוזלת מתוך עינו.

מחיאות הכפיים שלו הסתיימו כאשר דלת הפונדק נפתחה.

סיירת נכנסה לפונדק ברוח הסערה.

בעקבותיה נכנס שומר הפונדק וצעק עליה:"עופי מכאן ילדה! את צעירה מדי לטיפה המרה!."  אמר וסימן להדריק הברמן שלא ימכור לה דבר עד שהסיירת נתנה לו אגרוף שהשכיבו על הרצפה מחוסר הכרה.

"זה בסדר, לא באתי בשביל לשתות." נזכרה היא לומר רק אחרי שעילפה את השומר באגרופה.

הייתה זאת סיירת צעירה ונאה, שיערה שחור,ארוך, פרוע ביותר וקשה כסיבי נחושת.

עיניה כסופות ובלילות השתקף מהן מלוא אור הירח.

שפתיה היו בצבע הענבר, כולאות בתוכן את מבטיהם של גברים רבים.

ציפורניה היו כתומות.

היא לא נראתה כבת אצילים מפונקת אלא יותר כאישה מלאת זיעה שבדיוק חזרה ממלחמה נוראה.

ידה כבר טעמה לפחות קרב אחד, היא הייתה מצולקת מחנית אורקית.

בעודה זריזה כברק וקלה כציפור לא לבשה הסיירת שריון מתכת שיאט את מהירותה הרבה אלא "שריון" מפרוות דוב.

אך חרבה הארוכה ומגינה הגדול היו שניהם עשויים מברזל טהור.

לאחר מכן נכנס לפונדק סייר צעיר לימים כמעט כמו הסיירת -עיניו ירוקות כשתי אבני ירקן.

שפתיו היו חומות וציפורניו בצבע הדבש.

שיערו השחור היה ארוך כאילו לא הסתפר מעולם,על פניו נראו זיפי זקנו שהסתירו את גילו הצעיר, ובניגוד לידידתו הוא לא לבש שריון פרווה אלא שריון קשקשי מתכת קשים, על גבו הייתה קשת קצרה,חרב לא הייתה לו כי אם גרזן קרב, מהסוג שיכול לערוף ראש אדם במכה אחת.

"תנו לי לנחש, חלב." ניסה הדריק הברמן לפתוח בשיחה, ולרדת עליו.

הסייר לא ראה זאת כירידה, והשיב בקול רגוע "לא חלב, רק ביצים,שפוך את כולן לתוך הכוס."

"אפילו יותר גרוע," ענה הדריק ושבר שלוש ביצים לתוך הכוס, הסייר סיים את שלושתן בלגימה אחת.

"האם יש לך שם?" שאל הדריק את הסייר.

"מיכאל," ענה הסייר, "וזאת היא יוליה." אמר והצביע על ידידתו אשר התעלמה ממנו לחלוטין, מחפשת מישהו בין הבריונים והאורקים, פרצוף אחר פרצוף אחר פרצוף.

"בת כמה הילדה הזו?" שאל הדריק את מיכאל.

"רק לפני שבוע חגגה שבע עשרה שנה." ענה לו מיכאל.

"בחורות בגיל הזה צריכות לענוד תכשיטים, יהלומים, עגילי…." ניסה הדריק לומר.

אף על פי שהייתה במרחק חמישה עשר מטר ממנו שמעה יוליה את חצי המילה "עגילי" ולא הייתה צריכה המשך, היא התפרצה לדבריו של הדריק "אני שונאת עגילים, ולא אחורר אוזניי בשביל להראות כמו שתרצה שאראה, לא אבזבז את זמני על כך כשיש כה הרבה צדק לעשות".

רק אז, למשמע המילה "צדק" נזכר מיכאל למה הגיעו לשם מלכתחילה, והוא צעק על יוליה: "תפסיקי! את לא תמצאי אותו כאן!"

"כבר מצאתי." ענתה לו יוליה והצביע בחרבה על אותו האורק אדום השיער שהיה אחראי לצלקת על ידה, האורק קם ושלף את גרזנו האדיר והכבד, ולמראה אותו גרזן ענק כל הפונדק השתתק.

"הוא איננו כמו הדוב שצדת בחצים לפני שלושה חודשים לאחר שנתקע במלכודת שלי ולא היה מסוגל לזוז," לחש מיכאל באוזנה בדאגה, לבו מגביר את קצב פעימותיו תוך כדי דיבור  "האורק הזה יכול להרוג אותך."

יוליה אפילו לא הפנתה אל מיכאל את עיניה.

אך היה זה דון אשר קם על רגליו ואמר בקול תקיף וסמכותי:

"בשם החוק והסדר אני אומר לכם שלא תהיה אלימות כאן בפונדק!".

עיניו של מיכאל הופנו לעבר דון, אך עיניה של יוליה נשארו על האורק, ועיניו של האורק על יוליה, שניהם מתעלמים לחלוטין מדבריו של דון.

גם אאימון קם, ולחש מילים באוזנו של דון: "אתה באמת באמת רוצה לגמור כמו השוטר ההוא." אמר והפנה את עיניו לשוטר התלוי במהופך ללא רוח חיים, קישוט יפה בשביל רבים מהאורקים והבריונים.

דון ראה את השוטר, אך המשיך בקול אף יותר חזק וסמכותי "אם אתם חייבים להרוג אחד את השני תעשו זאת בחוץ".

האורק היה מבולבל מכדי להגיב אך הייתה זאת דווקא יוליה אשר למרות שלא הפנתה מבטה לעבר דון צעקה עליו בלשון תקיפה לא פחות "אני לא אחכה רגע לפני שאביא צדק למפלצת הזאת." ואז תקפה היא את האורק בחרבה.

האורק אשר רק לפני שנייה היה בהלם ולא ידע להשיב על דיבורים וצרחות ידע היטב איך להשיב על תקיפתו בחרב, הוא חמק בזריזות מחרבה ובגרזנו הענק הכה באחורי ראשה, יוליה נפלה על הרצפה, חרבה נשמטה מידיה מעוצמת המכה והאורק גיחך ואמר:

"עכשיו תמותי בדיוק כמו אימך הזונה".

כשלפתע חרב אדירה, 1.60 מטרים אורכה בעמידה יצאה מתוך ליבו אשר נחצה לשניים מעוצמת המכה.

הוא נפל על הרצפה ללא רוח חיים ומאחוריו עמדה לוחמת יפהפייה וקשוחה העשויה ללא חת,שיערה האדום היה כה ארוך עד שעבר את כתפיה, הוא לא היה מסורק אלא פראי, וגולש לכל עבר, הוא היה נוצץ, ומלא חיים.

עיניה היו תכולות, שפתיה היו בצבע הדבש וציפורניה היו לבנות.

גם לה היה קעקוע של פיילור על כתפה העדינה למראה אך חזקה מפלדה, אבל היה אפשר לראות כי קעקוע זה צויר בכוח המחט ולא בכוח האמונה.

היא לבשה שריון קשקשי ברזל אך לא השתמשה כלל במגן.

חרבה הענקית הייתה גדולה מכדי לאפשר שימוש במגן.

מיכאל בחן את החדר בעיניו,מחפש עוד אויבים פוטנציאליים בזמן שעיני כל הפונדק הופנו לעבר הלוחמת

"תודה רבה רבה!!!" אמרה לה יוליה כאשר החזירה את חרבה לנדנה ודמעות בעיניה, "הצלת את חיי ונקמת את נקמת אמי האומללה, את הגיבורה שלי מהיום ולנצח!" הלוחמת חייכה במבוכה ואאימון ניגש אליה "את מירסלה מארקו, הבת של טקטיקוס ולריוס מארקו!" והלוחמת מירסלה נדה בראשה כי הצדק איתו.

אאימון התלהב מאוד, הוא ידע מי הם הטקטיקוסים, מפקדי הלגיונות אשר כבשו מעבר לאופק, אל ארצות כה רחוקות עד שלא ידעו הן את הירח הכסוף, אלא רק ירח אחר, ירח ירוק אשר אאימון לא ראה מעולם, והוא ידע כי אם יש איזושהי אישה אשר יכולה לקחת אותו כה רחוק, אל מעבר לארצות הירח הכסוף, עד שיראה במו עיניו האם באמת קיים ירח ירוק, תהיה זו בתו של טקטיקוס, ועל כן הוסיף הוא: "לאחי הקטן קוראים ולריוס,הוא נקרא כך על שם אביך הגיבור!" מירסלה טפחה על שכמו, "אני בטוחה כי זהו כבוד גדול לאבי שאחיך נקרא על שמו".

"וזה יהיה כבוד גדול בשבילי עם אוכל להכיר טוב יותר את בתו", אמר אאימון, ונישק את ידה.

"נסיון יפה,אבל לא נראה לי." השיבה לו מירסלה.

בריונים שלפו גרזנים בכל הפונדק, שאגותיהם האדירות החרישו כל אוזן, אך שום שאגה לא מנעה ממירסלה לשאת תפילה קצרה לפיילור, אל השמש.היא לא הייתה כוהנת, בזאת לאף אחד לא היה ספק. רק כהניו של אל אחד היו מורשים להשתמש בחרב אדירה באורך 1.60 מטרים.

ולא היה זה פיילור אל השמש.

דון ניגש אליה ושאל "האם את פלאדינית?"

אבירי האור והקודש של אלי הטוב נקראו פאלאדינים ודון בהחלט היה יכול לראות את מירסלה כאחת מהם עד שענתה לו "סיימתי יסודי ותיכון במסדר פאלאדינים וכבר שם ידעתי שלא אעמוד במשמעת העצמית שהם דורשים מעצמם, אך תמיד אשמור לפיילור מקום של כבוד בלבי, איני מתפללת אליו בשביל לחשים או כוחות קודש, אלא פשוט בשביל שידע שיש עוד לוחמת אחת בעולם הזה אשר מאמינה בו בכל ליבה." השיבה היא לדון.

דון היה מאוכזב "אז את אומרת כי את מאמינה בפיילור, אבל אינך הולכת בדרכו?"

והיא הרגיעה אותו בידידותיות, ובאמפתיה אשר הביאו קנאה רבה ללבו של אאימון.

"הלוחמת אוגוסטה, אשר על שמה נקראה עיר זו, לא הייתה כוהנת, ולא הייתה פאלאדינית, ובכל זאת הייתה היא אלופתו, והובילה את צבאו במלחמה, אפילו לפני שנקרא הוא אל השמש, אני הולכת בדרכה"

לא היו מילים בפיו של דון, הוא השפיל מבטו, ושם, על הרצפה, ראה הוא את גופת האורק המת, הוא התבונן בה טוב, החל מהמגף ועד לשיער האדום, והוא זיהה את אותו האורק.

הוא הסתכל על יוליה בעצב ולחש לאאימון "לאורק הזה יש שם- רוהר, ואם הוא רצח את אימה אז האחריות היא שלי."

"שטויות" השיב לו אאימון, "לא יכולת לדעת את אשר יקרה."

הוא אפילו לא הפנה מבטו אל דון כאשר אמר מילים אלו.

בתוך כל המהומה שלושה בריונים התקדמו לעבר מירסלה, גרזניהם האדירים שלופים.

"האורק הזה היה מפקד הכנופיה שלנו," שאג אחד הבריונים, "וגם אנחנו לא ננוח עד שננקום את מותו." דון התייאש מאי יכולתו להשתלט על המצב וביקש בקול המנומס ביותר שהיה מסוגל להוציא "אז בשם פיילור אל השמש תעשו זאת בחוץ".

הבריון הפנה מבטו לעבר דון, חייך לשנייה, ולאחריה מחק את חיוכו מהר מברזל נוזלי הממיס בשר חי "אנחנו נצא החוצה, וגם אתה תצא החוצה," אמר והצביע על דון בגרזנו "הבוס שלנו מתעב את פיילור ומשלם לנו מאה מטבעות ארד על כל כהן של פיילור שנביא אליו מת!" אמר ויצא מן הפונדק עם חבריו.

"קיוויתי כי נוכל לשמור את זהותך בסוד". לחש אאימון שוב באוזנו של דון.

"זה לא הזמן לסודות ,אלא הזמן להביא צדק". השיב דון.

"מה שלא יקרה, אני איתך." השיב אאימון .

"אני יודע," השיב לו דון כשיוליה התפרצה ושאלה:"עכשיו למה אתם מחכים?" שאלה היא ברצינות קרה יותר מן הקרח "יש לנו בריונים לחסל ואני לא חושבת שהם יחכו למחר!" שאגה וניסתה לצאת מן החדר אך מיכאל עצר אותה, "אחרי איך שנפגעת את לא הולכת לשום מקום!" גער ביוליה שניסתה לסטור לו אך דון עצר אותה "אני אדאג לפצעייך, זה המעט שאוכל לעשות למענך." אמר ולחש את המילים הקדושות "דאוס ויגוראטוס א לוקס לוסיס וולנוס!" לחש ופצעיה של יוליה נסגרו ונרפאו לגמרי.

"תודה רבה," השיבה יוליה ושלפה את חרבה מנדנה "עכשיו אני מוכנה לחסל כמה בריונים!" שאגה היא ויצאה מהחדר.

"מישהו חייב לשמור על הנערה הזו לפני שתיהרג או תקרא תיגר על אדון השטנים בעצמו", אמרה מירסלה ויצאה אחרי יוליה.

"הדברים שאני צריך לעשות בשביל הנערה הזו." התלונן מיכאל והסתכל על יוליה מעבר לחלון במבט מאוהב כאשר שלף את גרזנו ויצא אחריה.

"זה עכשיו או אף פעם." אמר אאימון לדון ושניהם שלפו רובי קשת וטענו אותם לפני שיצאו לטבילת האש הראשונה שלהם.

הדריק הברמן רץ לחדרו ושם הוציא מתוך מגירתו פסלון של קורד,אל הכוח וכרע בפניו ברך, מתפלל עם דמעות בעיניים:

"בבקשה תשמור על הנערים האלה, הם כל כך צעירים!"

***

יוליה יצאה מהפונדק ועמדה לבדה מול שלושת הבריונים, הייתה זו שעתו האחרונה של הלילה, הירח הכסוף והכוכבים עדיין זהרו אך זריחת החמה הייתה קרובה ביותר, שלושת הבריונים נעו לימינה של יוליה, גרזניהם האדירים שלופים,אם כי חלודים מכדי לשקף את אור הירח שהשתקף בעיניה הכסופות של יוליה באור כסוף שהאיר את הלילה האפל, מימינה הבריונים ומשמאלה מקדשו של ארית'נול, אל הטבח, דלתו ופסליו מגואלים בדם קורבנות אדם שהקריבו הבריונים לתפארתו.ליד מקדשם שמחו הבריונים וצחקו בצחוק זדוני ומושחת , הם ידעו שהפעם לא יצטרכו לסחוב גופה מתה מרחקים ארוכים לפני שיגיעו למקדשם ושם יבתרו אותה לחתיכות, ואולי אפילו יצליחו ללכדה בחיים ולהקריב את חייה לאל הטבח? עצם המחשבה על כך מילאה באומץ את לב הבריונים שקראו בפני יוליה קריאות גנאי:

"איפה החברים שלך?" שאל אחד מהם.

"ואיפה הכלבה החצופה שרצחה את המפקד שלנו מאחור?" שאל השני.

"ואיפה הכהן של פיילור שראשו יעשה את כולנו עשירים?" שאל השלישי.

"הכלבה החצופה כאן והיא הולכת להרוג אותך לא מאחור אלא מלפנים." ענתה מירסלה כשהצטרפה ליוליה.

"מי שהורג כוהנים של פיילור מותו יבוא אליו מכהן של פיילור." אמר דון כשרובה הקשת שלו טעון ומוכן לפעולה, מיכאל ואאימון אחריו.

דון ירה ראשון ופגע בול בין עיניו של הבריון האמצעי, מחסל אותו אחת ולתמיד, גם אאימון ומיכאל ירו אך שניהם פספסו כשמירסלה ויוליה התקדמו לעבר הבריונים במטרה לתקפם בקרב מגע אך כשמירסלה התקרבה אליהם שני הבריונים שנותרו תקפו אותה בגרזניהם האדירים.

שניהם ניתזו מעל שריון קשקשי הברזל שלה ואז מירסלה עשתה את שהבטיחה ונעצה את חרבה האדירה בלב הבריון שעמד מולה.

יוליה, חרבה ומגנה בידיה,  ניסתה גם היא להתקיף את הבריון שמולה אך פספסה.מיכאל הוריד את קשתו,שלף את גרזנו והסתער על הבריון שנשאר והצליח לחתוך את יד הבריון בגרזנו בזמן שאאימון אמר

מילים קסומות, מילים אשר לא הגיעו אליו משום אל, משום ידע, אלא דווקא מכוח הקסם הגולמי אשר טמון בכל מכשף, מחכה לרגע שבו יושלך כלחש קסם, והוא אכן הושלך, בדמות קליע של אור קסום אשר נורה מאצבעו של אאימון.

קליע זה הוא אשר פגע בבריון, והוא אשר הרג אותו.

מירסלה,מיכאל ויוליה נשמו לרווחה.

רק דון ואאימון שמו לב כי מאחוריהם נמצאו חמישה בריונים צמאי דם נוספים וכי מאחוריהם עמד לו בריון שישי, אדום שיער וקשוח פי כמה, ללא ספק מנהיגם.

צבע שיערם של הבריונים, ועיניהם, השתנו מבריון לבריון, ללא סדר, ללא היגיון, אלא בתוהו ובוהו מוחלט.דלת המקדש נפתחה וממנה יצאו שלושה כוהנים מרושעים לבושי גלימות בצבע החלודה ומוכתמות מדם קורבנותיהם.הם היו בטוחים כי יצליחו לענג את את אלם הזדוני בחמישה קורבנות נוספים לפני עלות השחר וצפו בקרב בקפידה.

דון התקרב לבריון הקרוב, מרחק של כשישה מטרים, ותקף אותו בכוכב השחר.הוא פגע בול בראש.

צליל העצמות הנשברות נשמע לכל עבר,אך הבריון עדיין עמד, לועג לחוזקה של המכה שהונחתה עליו.

ואז לא רק הוא אלא גם שלושה בריונים נוספים השיבו מלחמה ותקפו את דון בגרזניהם האדירים.

שני גרזנים ניתזו מעל שריון החווקים הכבד.

שני גרזנים חדרו דרכו ישר לתוך בטנו של דון.

דון התעלף מעצמת המכה ושכב גוסס באמצע שדה הקרב.

הכוהנים הריעו בשמחה על נפילתו של אויבם, כהן של פיילור, אל השמש והמרפא ואויבו הנצחי של ארית'נול.

הבריון החמישי תקף את אאימון ופגע בידו של המכשף,כמעט חצה אותה לשניים, כמעט.

אאימון הבין כי לא יוכל לעזור לדון ונס על נפשו.

הבריון שלידו ניסה לתקפו מאחור אך לא הספיק.

מנהיג הבריונים רדף אחרי אאימון אך לא מהר מספיק בשביל להשיגו.

הכוהנים המרושעים התקרבו לדון ופניהם מלאות בעונג זדוני.

כשמיכאל הבין מה קרה הוא השתהה. אחרי שנה אחת שלמה, ומספר גדול של שנים לא שלמות, עם יוליה ושיגעונותיה ההרואיים למד מיכאל רבות על עזרה ראשונה ואומנות המרפא ועכשיו ביכולתו לנצל את כל מה שלמד ולהציל את חייו של דון,אם רק יוכל להגיע אליו לפני הכוהנים, אך דרכו הייתה חסומה, הוא חיכה לרגע המתאים,קיווה בליבו כי דרכו תתפנה במהרה.

בינתיים מירסלה החזיקה את חרבה בידיה ונעצה אותה עמוק בבטנו של מנהיג הבריונים.

הכאב נראה על פניו, אך לא היה מספיק בשביל להוציא מילה אחת בודדה מפיו, ובוודאי שלא בשביל להפילו על הרצפה.

דון התחיל לפרפר וברור היה כי אם לא יקבל עזרה בקרוב ימות כשהתקרבו אליו כוהני הטבח יותר ויותר, ואילו כשראו ארבעת הבריונים שעילפו את דון כי מנהיגם נפגע שלושה מהם הסתערו על מירסלה מכל הכיוונים.

ארבעה גרזנים הונפו עליה, משמאל, מימין, מאחורה ומקדימה.

היא הצליחה לחמוק בזריזות מכל גרזן ששריון הקשקשים הקשים שלה לא יבלום.

בריון אחד תקף את מיכאל ובריון שני תקף את יוליה, שניהם היו מעדיפים לתקוף את מירסלה אם רק לא הייתה מכותרת מכל הכיוונים.

שריון ה"פרווה", אחד הקלים שבכל השריונות, נועד לנצל את כל זריזותו ומהירותו של האדם הלובש אותו, הרבה יותר מאשר באמת להדוף התקפות, מעולם לא היה לו סיכוי להדוף את הגרזן שחדר דרכו עמוק לתוך גופה של יוליה אך פספס את ליבה בסנטימטרים ספורים.

יוליה נפגעה קשה, פרוות הדוב שלה מוכתמת מדמה אותו היא מאבדת במהירות וברור היה כי מספיקה רק שריטה אחת קטנה בשביל לסיים את המלאכה.

התאווה על פני כוהני הטבח גברה.

למיכאל הלך קצת יותר טוב, בהנפת ראש אחת מתוזמנת היטב הצליח להזיז את ראשו ממסלול גרזנו של הבריון אשר הצליח רק לפגוע קלות בכתפו ומיכאל הבין כי לא יוכל להגיע אל דון, לפחות לא כרגע וכי גם יוליה יכולה להזדקק לעזרתו בקרוב, אותה יוליה שבשביל להצילה למד את אומנות הריפוי מלכתחילה.

לכן הוא נשאר ותוקף ומצליח לכרות את ראשו של הבריון בגרזן הקרב שלו והוא הצטער רק כי כרת את ראשו של בריון פשוט במקום את זה של מנהיג הבריונים.

באותו הזמן עצר אאימון את נסיגתו וירה ברובה הקשת שלו באותו הבריון בו פגע דון קודם לכן.

הוא פגע בכתף הבריון שעדיין עמד, צווח מכאב.

יוליה,לעומת זאת, החטיאה את הבריון שעמד מולה.

מנהיג הבריונים זעם על מירסלה שנעצה את חרבה הענקית בבטנו והתקיף אותה בכל כוחו ועוצמתו אך החטיא את הלוחמת הזריזה.

בינתיים הגיעו שני שוטרים לאזור לבושים בשריון עור ומגני עץ קטנים וחמושים בחרבות קצרות, שניהם היו שחורי שיער, אך בעוד שיערו של אחד קצר ומסודר, שיערו של השני היה ארוך והגיע עד לכתפיו.

הם משקשים מפחד כשהם רואים את הבריונים אך למרות זאת רץ השוטר קצר השיער לעבר דון וניסה לייצב את מצבו, דון מתייצב.

השוטר ארוך השיער, לעומת זאת, שקשק מפחד ושלף את חרבו הקצרה על מנת להרתיע את הכוהנים שנסוגו מפניו.

מירסלה הרימה אל-על את חרבה האדירה, ומשם נעצה אותה עמוק  בגופו של מנהיג הבריונים,רק את ליבו פספסה היא בסנטימטרים ספורים,מנהיג הבריונים ניסה בכל כוחו להמשיך לעמוד על רגליו אך הדבר לא צלח בידו, תוך ארבע שניות נפל הוא על הרצפה ללא רוח חיים.

כשראו כוהני הטבח כי מנהיג הבריונים נהרג הם נסוגו לאט בחזרה אל המקדש ונעלו אחריהם את הדלתות במהירות.

הבריונים, לעומת זאת, התנפלו כולם על מירסלה, אפילו הבריון שנלחם ביוליה עוזב אותה והסתער על מירסלה.

יוליה נופפה בחרבה בזעם, היא ידעה כי זה מאוחר מדי בשביל להתקיפו מאחור.

פעם נוספת ארבעה בריונים הרימו את גרזינהם האדירים על מירסלה.

שלושה מהם ניתזו מעל שריון הקשקשים שלה ורק גרזן אחד בודד הצליח לפגוע בגבה של מירסלה ובקושי חדר לבשרה

כשהשוטרים ראו כי מנהיג הבריונים נהרג הם טענו את רובי הקשת שלהם.

באותו הזמן זרק מיכאל ליוליה את קשתו הקצרה ומספר חצים, יוליה תפסה אותם בקלות, טענה את הקשת וכיוונה למטרה…

ואז אמר אאימון את המילים הקסומות, המילים אשר יצקו את כוחו הקסום לקליע אחד של אור אשר נורה מאצבעו, פגע וחיסל את הבריון מולו נלחם קודם לכן ואז הוא התחיל לטעון את רובה הקשת שלו.

מירסלה הייתה עדיין מאוגפת על ידי ארבעה בריונים שונים, לאחד מהם זה עתה ננעץ גרזן בגבו ודם ניגר מפיו, מאחוריו עמד מיכאל אשר זה עתה בא לעזור למירסלה.

מירסלה הייתה עדיין מאוגפת אך לא ממש היה אכפת לה, למעשה מעולם לא התעניינה בסיכויי ההצלחה של משימות הגבורה שלה עצמה, לא נראה היה כי מכתה החלשה תחדור את שריון הפרווה של הבריון העומד מולה אך חרבה האדירה הצליחה לא רק לחדור אלא גם לנתק את חזה הבריון מבטנו במכה אחת שפילחה את גופו כאילו היה חמאה.

עתה נשארו רק שני בריונים, שיערו של אחד מהם היה חום ושיערו של השני כתום.

שניהם סבבו סביב מירסלה והמשיכו לתקוף אותה בגרזינהם, אך רק גרזנו של הבריון חום השיער הצליח לחדור את קשקשי הברזל ולשלוח לעולם החלומות את הלוחמת שנופלת על הרצפה מעוצמת הכאב.

כשיוליה ראתה את גיבורתה הגדולה ביותר נופלת היא צעקה לשוטרים: "אל תעשו כלום! החברה האלה הם שלי!" דם ניגר מפיה בעודה אומרת את המילים,והדבר ההרואי ביותר, והעצוב ביותר, היה שהתכוונה לכל מילה ומילה.

השוטרים עשו כמצוותה בזמן שזרקה את הקשת על הרצפה והסתערה על הבריונים כאילו לא איבדה כבר מחצית מדמה.

אך בכל זאת היא הצליחה לתקוע את חרבה הארוכה עמוק בתוך רגלו של הבריון חום השיער שהעיז להרים את גרזנו על גיבורתה.

אבל היא לא תהרוג אותו, אין לה שום כוונה להרוג אותו, היא מתכוונת לעשות בו מעשים הרבה יותר נוראים מפשוט להרוג אותו!

הזעם שבעיניה היה כה גדול עד שברגע זה נכנע הבריון העומד מולה והתחנן לרחמים, וחברו כתום השיער נכנע מספר שניות אחריו.

אאימון ומיכאל שמחו מאוד על הכניעה, בניגוד ליוליה ידעו הם כי כמות הדם שהיא איבדה רבה כל כך שהינה על סף עילפון בעצמה, אאימון גם ידע כי לא נשאר לו מספיק קסם בשביל להרוג את הבריונים.

הבריונים, לעומת זאת, לא ידעו זאת ולכן נכנעו בזמן כשאור שמש ראשון הגיע להאיר את הלילה האפל ותחת חסותו הזורחת הגיעו השוטרים למירסלה שהתחילה לפרפר, הם ניסו לייצב את מצבה ללא הצלחה, עד שמיכאל בא לעזור להם, הוא יעשה הכול בשביל להציל את חיי גיבורתה של אהובתו, או לפחות להמנע מהמבט על עיניה באם יניח לגיבורתה למות, ובין אם מדובר באהבה טהורה או מקצועיות מעולה הצליח לייצב את מצבה בזמן שיוליה מסרה את הבריון כתום השיער לשוטר אך לא את הבריון חום השיער שפגע במירסלה גיבורתה,אותו תיקח לביתה כפרס ניצחון.

היא חשבה על כל אחד ואחד מסוחרי העבדים שהכירה, מי מהם האכזרי ביותר? מי מהם חסר הרחמים ביותר? מי מהם האלים החייתי והסדיסטי ביותר? היה ברור לה שלאותו האחד שיזכה בפרס מפוקפק זה תיתן את הכבוד להעניש את "רכושה" החדש ולחנכו לקראת "חייו" החדשים.

חיים שלא היה ספק בליבה כי גרועים יותר מהמוות בעצמו!.

 

 

חרב וכתר הדרום מאת יניב בז'רנו, הוצאת כתב, שנת 212, 372 עמודים