העיניים הצהובות של התנינים מאת קתרין פנקול / סיפורו של שקר אבל גם סיפור על אהבות

'העיניים הצהובות של התנינים' מאת קתרין פנקול, חלקה הראשון של טרילוגיה שבמרכזה עומדת דמותה של ז'וזפין קורטס, הוא אחת ההצלחות הגדולות של הספרות הצרפתית בשנים האחרונות: הוא נמכר במיליון עותקים וחצי בצרפת לבדה ומתורגם ל-28 שפות

"הרומן הזה מתרחש בפריז, ובכל זאת חוצים אותו תנינים. הרומן הזה מספר על גברים. ונשים. כמונו. כמו מי שהיינו רוצים להיות. כמו מי שלעולם לא נהיה, כמו מי שאולי נהיה. הרומן הזה הוא סיפורו של שקר. אבל גם סיפור על אהבות, על חברויות, על בגידות, על כסף, על חלומות", קתרין פנקול

יום אחד מחליטה ז'וזפין לא לוותר עוד: לא לבעלה המובטל שבוגד בה, לא לבתה המתנכרת, לא לקשיי הפרנסה כחוקרת של ימי הביניים. זה לא קל: מאז שהיתה ילדה ידעה ז'וזפין שהיא שווה פחות מאחותה היפה איריס, שחיה חיי רווחה ובטלה בפריז. אבל אט אט היא מגלה שגם באמצע החיים הגורל יכול להתהפך.

מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם ובחוש נדיר לפרטים סוחפת קתרין פנקול את קוראיה לתוך חייהן של ז'וזפין ואיריס, של ילדיהן, ושל הגברים והנשים שסובבים אותן: החבֵרה המסורה והמסתורית, אִמן הקרה והקשה, אביהן החורג העורג אל אהובתו הצעירה – מארג של דמויות שפנקול מפיחה בהן חיים, מרחובות פריז ועד חוות תנינים באפריקה.

פנקול ניחנה ברגישות וביכולת התבוננות לנפש האנושית לצד הומור דק ומושחז שהופכים את דמויותיה למורכבות, מלאות צבע, קסם, תסכול ומנעד שלם של רגשות ותאוות, כעסים ואכזבות שקרים שסופם באמיתות מטלטלות.

קתרין פנקול נולדה בקזבלנקה והייתה בת חמש כשהוריה היגרו מקזבלנקה לצרפת. ספרה הראשון, "אני קודם" (Moi D'abord), ראה אור ב-1979 והיה להצלחה כבירה: הוא נמכר ב-300 אלף עותקים. אחריו כתבה עוד ספרים רבים, התגוררה במשך עשור בניו יורק, שם למדה כתיבה באוניברסיטת קולומביה, ושבה לפריז.  דבר מאלו לא הכין אותה להצלחה של "העיניים הצהובות של התנינים", שראה אור בצרפת ב-2006. הוא היה אחד הספרים הנמכרים ביותר באותה שנה בצרפת ומאז המשיך לשהות בטבלאות רבי המכר, הצטרפו אליו גם שני המשכיו – "הריקוד האיטי של הצבים" ו"הסנאים בסנטרל פארק עצובים ביום שני".

חלק ראשון / העיניים הצהובות של התנינים

ז'וֹזֶפין פלטה צעקה והקולפן נשמט מידה. הסכין החליקה על תפוח האדמה וחרצה חתך עמוק בעור שורש כף ידה. דם, דם בכל מקום. היא הביטה בוורידים הכחולים, בחתך האדום, בלובן קערת הכיור, במסננת הפלסטיק שתפוחי האדמה המקולפים, הלבנים והבוהקים, היו מונחים בה. טיפות הדם זלגו אחת-אחת וניתזו על הציפוי הלבן. היא השעינה את ידיה על שני צדי הכיור ופרצה בבכי.

היה לה צורך לבכות. היא לא ידעה למה. סיבות לא חסרו לה. אך זו גדשה את הסאה. היא תרה בעיניה אחר מטלית, תפסה אחת וחסמה בה את הפצע. אהפוך למזרקה, למזרקת דמעות, למזרקת דם, למזרקת אנחות, אתן לעצמי למות. זה היה פיתרון. להניח לעצמה למות, בלי לומר דבר. לכבות כמנורה דועכת.   

להניח לעצמה למות בעמידה מעל לכיור. אבל לא מתים בעמידה, תיקנה את עצמה מיד, מתים בשכיבה או בכריעה על הברכיים והראש בתוך התנור או האמבט. פעם קראה בעיתון שאופן ההתאבדות הנפוץ ביותר אצל נשים הוא קפיצה מבעד לחלון. ואילו אצל גברים, תלייה. לקפוץ מבעד לחלון? לעולם לא.

אבל לרוקן את עצמך מדם בעודך מתייפחת, לא לדעת עוד אם הנוזל הזורם אל מחוץ לגופך הוא אדום או לבן. להירדם אט-אט. הרפי אפוא מהמטלית והשקיעי את פרקי ידייך בכיור! ואפילו, ואפילו כך… תיאלצי להישאר עומדת והרי לא מתים בעמידה.

מלבד בקרב. בעִתות מלחמה…

אבל המלחמה עדיין לא פרצה.

היא נשפה באפה, הידקה את המטלית על הפצע, עצרה בעד דמעותיה ונעצה את מבטה בחלון. העיפרון נותר תקוע בשערה. קדימה, אמרה לעצמה, קלפי את תפוחי האדמה… על היתר תחשבי אחר כך!

אותו בוקר בשלהי חודש מאי, כשמד החום הראה עשרים ושמונה מעלות בצל, תחת גגון הגזוזטרה בקומה החמישית, איש אחד שיחק שחמט. בגפו. הוא שקל את צעדיו אל מול לוח השחמט. הוא הקפיד כל כך על מראית העין שאפילו שינה את מקום ישיבתו כשהתור עבר ליריב, ותוך כדי כך נטל את מקטרתו ומצץ אותה. הוא נרכן, התנשם, הרים כלי, השיב אותו למקומו, נסוג, שב והתנשם, הרים את הכלי שנית, הניח אותו במקום אחר, הניד בראשו, הניח את המקטרת ושב והתיישב בכיסא השני. 

הוא היה איש שקומתו בינונית ומראהו מטופח ביותר, בעל שיער ערמוני ועיניים חומות. קפל מכנסיו היה ישר כסרגל, נעליו בהקו כאילו הוצאו זה עתה מקופסתן המקורית, חפתי שרווליו המופשלים חשפו אמות ופרקי ידיים עדינים וברק ציפורניו העיד על טיפול שרק מניקור מוקפד עשוי להעניק. שיזוף קל, תמידי מן הסתם, השלים את הילת גוני הבז' והבלונד שאפפה אותו. הוא דמה לאותן דמויות קרטון בגרביים או בבגדים תחתונים, הנמכרות יחד עם משחקי ילדים, שניתן להלבישן בכל תלבושת העולה על דעתך – בתלבושת של טייס, צייד, חוקר. בקלות היה יכול לגלוש אל בין דפי קטלוג, לעורר אמון ולהבליט את איכותם של הרהיטים המוצגים.   

לפתע פתאום האיר חיוך את פניו. "שחמט," מלמל לעבר שותפו הדמיוני. "ידידי המסכן! אכלת אותה! ואני מתערב אתך שאת זה לא צפית!" הוא לחץ לעצמו את היד בזחיחות דעת ואִפנן את קולו כדי להעניק לעצמו ברכות אחדות. "שיחקת אותה, טוֹניו! אתה גדול."

הוא קם, התמתח עם שהוא משפשף את חזהו והחליט למזוג לעצמו כוסית, הגם שעדיין לא הגיעה השעה. בדרך כלל היה שותה אפריטיף לקראת השעה שש ועשרה בערב, תוך כדי צפייה בתוכנית 'שאלות לאלוף'. היה מצפה בחוסר סבלנות לתוכניתו של ז'וליאן לֶפֶּר וחרה לו כשהיה מפסיד אותה. החל מן השעה חמש וחצי כבר היה דרוך לקראתה. קצרה רוחו לאמוד את יכולותיו מול ארבעת המתמודדים שעמדו להשתתף. כמו כן היה סקרן לדעת איזה ז'קט ילבש המנחה, איזו חולצה ואיזו עניבה ישלב אתו. היה אומר לעצמו שמן הראוי שינסה את מזלו ויירשם. שינן זאת לעצמו מדי ערב, אבל לא עשה דבר בנדון. לשם כך היה נדרש לעבור מבחני מיון, אך שתי מילים אלו אצרו בתוכן דבר מה שהעכיר את רוחו.

הוא הרים את המכסה של מכל קוביות הקרח, הוציא בעדינות שתי קוביות, שמט אותן לתוך כוס, ומזג לעצמו מרטיני לבן. התכופף, הרים חוט מן השטיח, התרומם, טבל את שפתיו בכוס, ומשפתיו הרטובות נפלטו מצמוצים קטנים של שביעות רצון.

מדי בוקר שיחק שחמט. מדי בוקר חזר שוב ושוב על אותה שגרה. קימה בשבע בבוקר עם הילדות, ארוחת בוקר של טוסט מקמח מלא, קלוי במצנם המכוון למספר ארבע, ריבת משמש נטולת סוכר, חמאה מלוחה ומיץ תפוזים סחוט ביד. אחר כך חצי שעה של תרגילי התעמלות, תרגילים לגב, לבטן, לחזה, לירכיים. קריאת עיתונים שהבנות, כל אחת בתורה, הביאו לו קודם שהלכו לבית הספר, עיון שקדני במודעות הקטנות, משלוח קורות חיים כשהצעה מסוימת עוררה את עניינו, מקלחת, גילוח במכונת גילוח המעלה קצף מתחת למברשת, בחירת בגדים לאותו יום, ולבסוף, משחק שחמט.

בחירת הבגדים הייתה הרגע המייסר ביותר של הבוקר. שוב לא ידע כיצד להתלבש. בלבוש של סופשבוע, רפוי קמעה, או שמא בחליפה? יום אחד, כשלבש בחיפזון בגדי ריצה, אמרה לו אוֹרטֶנס, בתו הבכורה: "אתה לא הולך לעבודה, אבא? אתה כל הזמן בחופש? אני דווקא אוהבת שאתה נראה טוב, עם ז'קט יפה, חולצה יפה ועניבה. אף פעם אל תבוא לאסוף אותי מבית הספר בלבוש ספורטיבי." ואחר כך, בהתרככה, כי אותו בוקר, הראשון שבו דיברה אליו בנימה זו הוא החוויר… הוסיפה: "אני אומרת את זה בשבילך, אבא יקר שלי, כדי שתישאר האבא הכי יפה בעולם."

אורטנס צדקה, הביטו בו אחרת כשהיה לבוש כיאות.

לאחר שסיים את משחק השחמט, השקה את העציצים שתלו על שפת המרפסת, תלש את העלים המתים, גזם את הענפים הנבולים, התיז מים על הניצנים החדשים, הפך בכפית את האדמה בעציצים ופיזר דשן לפי הצורך. קמליה לבנה אחת הדאיגה אותו. הוא דיבר אליה, התעכב לטפל בה וניגב כל אחד מעליה. 

מזה שנה חזר מדי בוקר על אותה שגרה.

אבל אותו בוקר חל איחור בלוח הזמנים שלו. משחק השחמט היה מפרך והוא נדרש לשים לב שלא להיסחף; זה קשה בהעדר תעסוקה. לשים לב שלא לאבד את תחושת הזמן החולף והמתמסמס. תיזהר, טוניו, אמר לעצמו, תיזהר. אל תיסחף, קח את עצמך בידיים.

הוא התרגל לדבר בקול רם ולשמע הגערות שגער בעצמו הקדיר את גבותיו. הוא החליט לזנוח את העציצים ולהרוויח את הזמן שהלך לאיבוד.

הוא חלף על פני המטבח שאשתו קילפה בו תפוחי אדמה. ראה רק את גבה ושוב שם לב שנעשתה מלאה. קפלי שומן נצמדו למותניה. 

כשעברו לגור בבניין זה שבפרוורי פריז היא הייתה ארוכה ודקיקה, ללא קפלי שומן.

כשעברו דירה, הבנות הגיעו לגובה הכיור…

כשעברו דירה…

אז היו זמנים אחרים. הוא נהג להפשיל את הסוודר שלה, להניח את ידיו על שדיה ולפלוט אנחה: "יקירה!" עד שהייתה מתקמרת ונרכנת בעודה מושכת בשתי ידיה את כיסוי המיטה שלא לקמטו. בימי ראשון נהגה לבשל. הבנות היו דורשות סכינים "כדי לעזור לאמא!" או את תחתית הסירים כדי "ללקק אותם עם השפתיים". הם היו מביטים בהן ברוך. מדי חודשיים או שלושה היו מודדים אותן ורושמים את גובהה של כל אחת בעיפרון שחור על הקיר. היו שם הרבה קווים קטנים ותאריכים ולידם שני שמות פרטיים: אורטנס וזוֹאֶה. כל אימת שהיה נשען על משקוף דלת המטבח, היה נמלא עצב גדול. ההרגשה של בזבוז חסר תקנה, של זכר אותם הזמנים כשהחיים חייכו אליו. זה מעולם לא קרה לו בחדר השינה או בחדר האורחים, אלא תמיד במטבח, שהיווה בימים עברו מעין כמוסת אושר. חמים, שלֵו, מדיף ריחות. מן הסירים עלו אדים מהבילים, המטליות התייבשו על מוט התנור, השוקולד נמס בסיר והבנות קילפו אגוזים. הן נופפו באצבע טבולה בשוקולד, ציירו זו לזו שפמים וליקקו אותם בשקיקה, ההבל על שמשות החלונות שרטט מקלעות כעין הצדף, ונדמה היה לו שהוא אבי משפחה אסקימוסית באיגלו בקוטב הצפוני.

פעם… האושר היה נוכח, יציב, מרגיע. 

על השולחן היה מונח ספר פתוח מאת ז'ורז' דיבּי. הוא נרכן כדי לקרוא את כותרתו: האביר, האישה והכומר. ז'וזפין עבדה על שולחן המטבח. העיסוק שבימים עברו היה משני קיים אותם בימים אלה. חוקרת ב'מרכז הלאומי לחקר מדעי', מומחית בתחום הנשים במאה השתים-עשרה! בעבר לא היה יכול להימנע מללעוג למחקריה, דיבר עליהם בהתנשאות, "אשתי להוטה אחר ההיסטוריה, אבל רק אחר המאה השתים-עשרה! חה! חה! חה…"  לדעתו, עבודתה הפכה אותה לאישה נוקדנית ובעלת יומרות אקדמיות. "המאה השתים-עשרה היא לא מאה סקסית במיוחד, יקירתי," נהג לומר עם שצבט בישבנה.

"אבל באותה תקופה צרפת נפתחה לעידן המודרני, למסחר, למטבע, לערים עצמאיות ו…"   

הוא הטביע נשיקה על שפתיה להשתיקה.

היום, המאה השתים-עשרה פרנסה אותם. הוא כחכח בגרונו להסב את תשומת לבה. היא לא טרחה להסתרק, עיפרון החזיק את שערה במרומי קודקודה.

"אני יוצא לסיבוב…"

"אתה חוזר לארוחת צהריים?"

"לא יודע… קחי בחשבון שלא."

"למה אתה לא אומר את זה מיד!"

העימותים היו למורת רוחו. מוטב היה אילו יצא כשהוא פולט לעברה: "אני יוצא, להתראות!" והופ! הוא כבר היה בחדר המדרגות, והופ! היא הייתה נותרת תקועה עם שאלותיה, והופ! יהיה עליו להמציא משהו כשיחזור. כי הוא תמיד חזר.

"קראת את מודעות הדרושים?"

"כן. היום אין שום דבר מעניין."

"תמיד יש עבודה למי שרוצה לעבוד!"

עבודה כן, אבל לא כל עבודה, חשב בלי אומר כי המשך השיחה כבר היה ידוע לו מראש. מוטב היה אילו יצא, אבל הוא נשאר ממוגנט למשקוף הדלת.

"אני יודע מה את עומדת להגיד לי, ז'וזפין, אני כבר יודע."

"אתה יודע, אבל אתה לא נוקף אצבע כדי לשנות את המצב. יכולת לעשות כל דבר, ולו כדי לרפד לנו קצת את החיים…"

מסוגל היה להמשיך את הדיאלוג ביניהם, שהרי ידע אותו בעל פה, 'שומר בבריכת שחייה, גנן במועדון טניס, שומר לילה, מתדלק בתחנת דלק…' אבל הוא קלט רק את המילה 'לרפד'. מילה זו נשמעה מוזרה בהקשר של חיפוש עבודה.

"אתה יכול לחייך לך!" מלמלה ושיפדה אותו במבטה. "אני בטח נראית לך מאוד ארצית כשאני מדברת על כסף גדול! האדון חושק בזהב רב, האדון לא רוצה להתייגע בשביל זוטות, האדון מבקש הערכה והתחשבות! ובינתיים, לאדון יש רק דרך קיום אחת: להיפגש עם המניקוריסטית שלו!"      

"על מה את מדברת, ז'וזפין?"

"אתה יודע טוב מאד על מי אני מדברת!"

עתה נפנתה לגמרי לעברו, כתפיה זקופות, מטלית כרוכה סביב פרק ידה; התגרתה בו.

"אם את מתכוונת למילֶן…"

"כן, אני מתכוונת למילן… עדיין לא ידוע לך אם היא יוצאת להפסקת צהריים? בגלל זה אתה לא יכול לענות לי?"

"ז'וֹ, תפסיקי… זה ייגמר רע!"

העיניים הצהובות של התנינים  מאת קתרין פנקול, מצרפתית: עדינה קפלן.הוצאת כתר, שנת 2012, 544 עמ',