היא, אני והסתיו מאת סלמאן נאטור / מערכת יחסים יוצאת דופן בין נכדה לסבה

מי זאת כהרמאן מצ'יצאן גיבורת 'היא, אני והסתיו', ספרו של סלמאן נאטור? ספק דמות אלגורית, ספק דמות בשר ודם, שעלילותיה כובשות את הקורא בדרמה כפרית עוצרת נשימה.

מרקם החיים הפלסטיני המשורטט בספר ביד אמן מעורר שאלות נוקבות על הגורל הפלסטיני במדינה היהודית. דרך עיצוב מדוקדק של דמות אשה מסתורית פורש סלמאן נאטור דינמיקה מרתקת של היחסים בין פלסטינים בפרט וערבים בכלל.

העומק האנושי של דמויותיו ניכר במיוחד בכושרו הנדיר לחדור לעולמן של נשים, במיוחד באמצעות פרישת מערכת היחסים הכובשת לב בין כהרמאן לג'מילה. כיצד, שואל נאטור, מתאפשר בכלל קיום אנושי לנשים בין הזיה ומציאות ובין חולשה וכוח? בדרך המפותלת והמורכבת שבה הוא מוביל את דמויותיו  בין עולם המאגיה לבין עולם התבונה החודרת, מערב סלמאן נאטור בין דמיון לבין מציאות ויוצר רומן צלול ומופתי, שלשונו המאופקת והאירוניה המתוחכמת שלו מעמידות אותו כדמות מרכזית בשורה הראשונה של יוצרי הספרות כאן ובעולם הערבי.     

סלמאן נאטור, סופר ומחזאי. נולד וחי בדלית אל כרמל . פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית וספר אחד בעברית ('הולכים על הרוח', 1992) בספריו עסק בזיכרון, מרחב וזמן. כתב חמשה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם הערבי. תרגם וערך מעברית ספרים רבים ביניהם שתי אנתולוגיות בערבית של סיפורת עברית ושל שירה עברית שכללה 24 משוררים 

המתרגם מערבית יהודה שנהב-שהרבני מספר, כי "התרגום של הרומן הנפלא הזה היה בעבורי חוויה בלתי נשכחת. במשך שבועות ארוכים שכנתי גם אני בתוך האגדה הנפרשת בידי הקוראים ביד אומן. רק שיחות הטלפון הארוכות עם הסופר סלמאן נאטור, שבדק את התרגום והשביח אותו יחד עם עורך הסדרה פרופ' חנן חבר, הזכירו לי שגם לאגדה הזאת יש בסופו של דבר מחבר.

זהו רומן עתיר רבדים. ברובד אחד, זהו סיפור נוגע ללב על מערכת יחסים יוצאת דופן בין נכדה לסבה. לא פחות נוגעת ללב היא מערכת היחסים בין כהרמאן לג'מילה. הצלחתו של המחבר לדבר אותן הינו הישג בלתי רגיל. זהו גם סיפור על התנגדות נשית למכונה משומנת המנוהלת על ידי גברים: שוטרים, פקידים, מוכתרים ובעלי הון. אבל מעל לכול זהו סיפור על טראומה. על טראומה אנושית שהיא גם אלגוריה לטראומה לאומית. 

אי אפשר שלא לקרוא ברומן גם את הטראומה המתמשכת של ערביי הפנים. חסרי זהות, מדברים בשפה לא מובנת, חסרי עבר שנמחק על ידי ההיסטוריה והגיאוגרפיה החדשה. הרומן של סלמאן נאטור בשפה העברית הוא הישג ענק. הוא מנכיח עבור היהודים את הלא מודע הפוליטי שעליו מכוננת מדינת ישראל". 

פרק 1

בוקר שגרתי.

שוב זורחת השמש מאחורי ההר, המסתיר לפרקים את קרניה. קמעה־קמעה נשברת דממת הבוקר על־ידי שאון המכוניות המקדימות אל עמל היום. הוא גובר על ציוץ הציפורים ועל קריאות התרנגול שנותר יתום בשכונה, אשר מאבדת את תרנגוליה שנה אחרי שנה. זה התרנגול שכבר השתבשו אצלו מועדי קריאותיו. פעם הוא קורא עם שחר, פעם אחרי זריחת השמש, פעם אחר הצהריים ופעם בחצות הלילה. כאשר הוא מדוכדך, כמו כל אנשי הכפר, קולו לא נשמע.

תרנגול אינו מגלה התחשבות באחרים. בין חמלת האנשים עליו ובין לעגם, מנסה המסכן להפגין נוכחות.

אותו בוקר היה חם ונראה היה שהשרב הקיצי עוד יתגבר.

כך נמסר בחדשות מזג האוויר בטלביזיה. כידוע לא ניתן לסמוך עליהן למעט במקרים שבהם אושרה הידיעה על־ידי זקנים הבקיאים בפענוח מצב מזג האוויר. בימות הקיץ, הם יודעים מראש, מתי "נשבר השרב". ואילו בחורף הם גורסים ש"אם הופיעה קשת בענן מוקדם בבוקר, קח את מקלך וצא לדרך. ואם הופיעה קשת בענן בערוב היום, חפש לך פינה חמה". הם קוראים את מצב מזג האוויר, כמו מגדת עתידות שקוראת בקפה. הם מניחים על הגג חמישה חופני מלח. החופן אשר נמס מבשֵׂר חודש שיהיה עתיר גשמים.

עבור אנשי הכפר הפך מזג האוויר הסתווי והיבש לשגרה. לא היה ביניהם איש אשר הודאג מפטפוטי הוועידות על ההתחממות הגלובלית, שחוזרת ומדריכה את מנוחתו של העולם הנאור בפנסי הניאון הצבעוניים והבוהקים. הללו גדשו גם את הכפר. הם נשקפו מחזיתות החנויות והבוטיקים לבגדי הפוליאסטר המיובאים מסין. הם נראו גם מפנסי עמודי החשמל אשר דחקו את עצי הדקל, שנעקרו מן המדבר המשתרע עד אין סוף. בניגוד לרצונם הועתקו עצי הדקל אל רכס הרים המתעקל מן הקצה הצפוני ביותר אל הקצה הדרומי ביותר במקביל לרצועת החוף.

כהרגלה היא הכינה את התה, וכרגיל מזגה אותו אל שתי כוסות. כוס אחת עם סוכר לעצמה, ואילו השנייה ללא סוכר, עבור סבה אשר נעדר מזה שנים רבות. אין היא יודעת כיצד ולהיכן הוא נעלם. כל מה שהיא זוכרת הוא את מראה האנשים הרבים הנושאים אותו על כתפיהם ומתרחקים מן הבית.

היא יצאה אל חצר הבית, צועדת בכבדוּת. ניכר היה שרגליה אינן מסוגלות לשאת את גופה הכבד. היא התיישבה לשתות את התה.

היא לא מיהרה לשתות. היא המתינה מעט על מנת שהתה יתקרר, לגמה לגימה אחת ופלטה בעקבותיה שיהוק. אחר־כך המתינה מעט ולגמה לגימה נוספת, מוודאת שהתה אכן התקרר. היא לגמה ממנו כאילו שתתה מים. כאשר התרוקנה הכוס היא מילאה אותה בשנית ובשלישית.

היא שבה לחדרה והחלה, כהרגלה (סתם הרגל בלא כל תכלית), להזיז את החפצים הרבים אשר נערמו בו. על המדף הגבוה ביותר שאליו הגיעה זרועה הארוכה היו מונחים באופן קבוע כלי כסף, צלחות נחושת וקדרות החרס. היא הסירה אותם בזהירות מן המדף, ניגבה והבריקה אותם במטלית לבנה. היא התבוננה בהם בהשתאות, אחר־כך החזירה אותם אל המדף והורידה ממנו, שוב בזהירות, שתי כוסות קפה צבעוניות מחרס ושעון עתיק אשר מחוגיו נעצרו בשעה עשר ורבע. היא ניגבה אותם במטלית והחזירה אותם אל המדף. היא התכופפה ברגליים פשוקות, על מנת למנוע את מתיחת שריר גווה התחתון, ומשכה סיר מנחושת בהירה. היא הניחה אותו על גבי השולחן והחלה לנגבו כאילו עיסתה את ירכיו ואת אחוריו. כאשר וידאה שהוא נקי מכתמים, היא החזירה אותו אל המדף ופתחה את הארון. היא שלפה ממנו שתי שמלות צבעוניות, במידות שונות, רקומות עם חוט משי. היא שפשפה אותן בכפות ידיה הגדולות ואחר־כך החזירה אותן אל הארון. כעת כשחשה בעייפות, היא התפרקדה על מיטתה נאבקת בשינה. על מנת ששנתה לא תנדוד בלילה היא לא נהגה לישון במשך היום. היום מיועד לעבודה ולתנועה ואילו הלילה לשינה ולרגיעה. אשר לַיום לַיום ואשר לַלילה לַלילה. כך נהג לומר סבה ואת דבריו היה חותם בפתגם: עדיפה העירות ביום על פני העירות בלילה. נדודי שינה מולידים הזיות והללו מכערות את הפנים.

היא שמעה נקישות על שער ביתה. היו אלו נקישות נכלמות ולא גסות שאליהן כבר התרגלה.

אנשים היו נוקשים על שער ביתה כעניין שבשגרה. ברוב הפעמים היו אלו נקישות אלימות. כך קרה מדי יום, פעמיים או שלוש.

היא לא הייתה נענית להם ואף לא משה ממקומה. היא ידעה בוודאות שלאחר מספר רגעים תחדלנה הנקישות.

תחילה היו הנקישות מהוססות ואחר־כך הן הלכו והתגברו. כאשר שמעה קול של אשה הקוראת בשמה היא פתחה את דלת חדרה. היא הטתה את אוזנה כדי להקשיב לקול, אבל הנקישות על שער הברזל הקשו עליה לשמוע.

– כּהרַמַאן! כהרמאן! פתחי! כאן סִהאם.

– סהאם?

היה זה עבורה שם חדש. לראשונה שמעה שהנוקש בשער גם מזדהה בשמו.

אלא שדבר לא העלה בה חשד. היא תפתח את השער. האם תדמה סהאם לנשות הכפר אשר עוברות לצידה מבלי להעיף בה מבט? גם כשטרחו להתבונן בה הן עשו זאת מתוך שאט נפש ולגלוג.

היא פתחה את הדלת ויצאה מחדרה. על פניה טפחה שמש אוקטובר החמה והיא חשה לחות מחניקה. היא מחתה את פניה בידה ונעה בצעדים כבדים לעבר שער הברזל. כאשר התקרבה אל השער היא שאלה:

– מי? מי את?

– אני סהאם.

– אני לא מכירה סהאם. לכי מפה.

– אני עובדת סוציאלית. מלשכת הרווחה.

– מלשכת מה…?

היא לא הבינה מהי 'עובדת סוציאלית' ומהי 'לשכת הרווחה'. אין ספק. היא לא הבינה זאת מפני שמעולם לא הגיעו אליה עובדות סוציאליות ועל כן הן גם לא חצו את מפתן ביתה. האם באמת חשבה סהאם שאם תגדיר את עצמה כעובדת סוציאלית מן המשרד ייפּתח בפניה שער הברזל של כהרמאן שאף תחבק אותה בזרועותיה ותפליג בברכותיה?

מאז שנולדה כהרמאן לא הופיע שמה ברשומות הממשלתיות והיא אף לא החזיקה במסמכים מזהים. כאשר היה מגיע לביתה הדוור, אם בכלל, על מנת למלא את משימתו, הוא היה מטיל את המכתב אל מעבר לגדר או לשער. ואילו היא הייתה משליכה אותו לפח האשפה עם עלי העצים היבשים אשר נשרו על האדמה.

היא נעצרה מלכת ולאחר רגע פנתה לאחור וחזרה על עקבותיה מבלי שפצתה את פיה. סהאם לעומת זאת נותרה על מקומה והמשיכה לקרוא לה בשמה. רגע לפני שנכנסה כהרמאן אל הבית היא נעצרה שוב ושבה מיד על עקבותיה לכיוון השער. היא אזרה אומץ והתגברה על הפחד שהרעיד את ידה המושטת אל המפתח. כאשר פתחה את השער היא מצאה עצמה, פנים אל פנים, מול צעירה בשנות העשרים שלה. הצעירה הייתה דקת גזרה, עיניה מצועפות ועל פניה היה נסוך חיוך רחב, אשר נעלם בהרף עין כאשר ניצבה כהרמאן מולה בגופה העבה והמגושם. על אף החום הלוהט לבשה כהרמאן מעיל שחור וראשה היה מכוסה במטפחת לבנה. את פניה כיסה שיער ארוך ומעל שפתה העליונה צמחה פלומת שיער דליל שכמו גבותיה העבותות, גם עליהן קפצה השׂיבה.

סהאם לא הספיקה לומר דבר לפני שהפתיעה אותה כהרמאן בקולה הכועס:

– עופי מכאן!

כהרמאן טרקה את השער בכעס. היא סובבה את המפתח, וידאה שהשער נעול ושבה לביתה כדי להמשיך ולטפל בחפציה. הדבר היה כלא היה.

המרחק בין שער הברזל הירוק, אשר העלה חלודה ואף צבעו הושחת, לבין הבית הישן, שבו התגוררה כהרמאן, לא עלה על עשרה מטרים. זה היה המרחב שבתוכו נעה במהלך היום בחופשיות מבלי שאיש יציק לה או יעכיר את מצב רוחה. כאן גם איש לא ינסה להפשיט אותה מבגדיה אשר עוררו סקרנות בקרב האנשים.

כאשר השתעממה היא הייתה יוצאת את חדרה ונעה הלוך ושוב כפי שצועדים האסירים בחצר בית הסוהר. כאשר התעייפה הייתה מתיישבת על גבי אבן, שניצבה בשולי הבאר הנעולה בדלת ברזל, כשלצידה משאבת מים בת יותר משבעים שנה. משאבה כזאת לא ניתן היה למצוא בכפר כולו (בשנות השישים כאשר הותקנה מערכת מים בכל בית בכפר, למעט בביתה שלה, ויתרו אנשי הכפר על המשאבות). כהרמאן הייתה היחידה אשר לא ויתרה על שאיבת המים מן הבאר. מדי שנה, לפני עונת הגשמים, היא הייתה מנקה את הגג ואת המרזבים. מדי שלוש שנים הייתה מנקה את הבאר. את הכול עשתה לבדה.

לכהרמאן יש את כל הזמן והיכולת כדי להתקיים מבלי שתזדקק לעזרה מאיש. אנשי הכפר שנהגו להתבונן בה ראו בה אשה שמנהלת אורח חיים פרימיטיבי. אולם חייה היו דווקא מאורגנים למדי. כל דבר נמצא במקומו הטבעי ומעולם לא הוזנח, שכן הוא זכה מידיה לטיפול מרבי בזמן המתאים.

היא, אני והסתיו מאת סלמאן נאטור. תרגם מערבית יהודה שנהב-שהרבני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, סדרת הכבשה השחורה, שנת 2012, 175 עמ'.