ביקור בית עם הסופרת חנה בר: דודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר שמות / להביא את המאורעות בסיפורי התורה בחווית קריאה שונה לילדים

ספריה של הסופרת חנה בר, שמים  דגש, בין היתר,  על ארץ ישראל, מורשת ישראל, הווי דתי ומסורת יהודית. בסדרת הספרים 'דודה פטרוזיליה ואני' היא מביאה חוויית קריאה שונה, קלה, כיפית ונעימה היישר לתוך המאורעות שאירעו בסיפורי התורה. בספרה השני בסדרה – 'דודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר שמות', היא מביאה אותנו לבקר בארמון פרעה, לשמוע על חטא העגל, חיי היהודים-עבדים במצרים ועוד. היא לוקחת כל פרשה בספר שמות ומשליכה אותה למציאות העכשווית של ימינו דרך מוסר השכל, ששזור במאורעות מן העבר (מומלץ לחוויית קריאה בעולם התנ"ך למי שלא יודע לקרוא בו, וגם למי שכן יודע). את סיפורי הסדרה מובילה הדודה פטרוזיליה, גאונית ומצחיקה שהמציאה מכשיר חדשני שבעזרתו היא מגיעה לכל המקומות המופיעים  בפרשה עם אחיינה הילד רוני. יחדיו הם משתתפים באירועים השונים.

את שירייה הראשונים כתבה בכתה ב'. השירים פורסמו בעיתוני  ילדים. אחר כך עברה לכתיבת סיפורים וספרים. חנה מספרת, כי היא מגיעה למקומות רבים בארץ במסגרת "מפעל סופר אורח" של משרד החינוך, וכן במסגרת "סל תרבות ארצי", "מועדון תרבות", ועוד. היא משוחחת עם הילדים על ספריה ועונה לשאלות. על השאלה הפופולרית שהיא נשאלת בכל מקום "מתי החלטתי להיות סופרת?" היא עונה "אף פעם לא". פשוט אהבתי לקרוא ולכתוב. קראתי הרבה מאוד. גיליתי שבעזרת הדמיון אני יכולה ליצור לי עולם פלאי. לטוס לחלל, לצאת להרפתקאות לעוף ועוד. ועוד… . וזה הכיף של הכתיבה".

חנה בר, בעלת תואר בפסיכולוגיה וייעוץ חינוכי, זכתה בתואר "יקירת החינוך הדתי" לשנת תשע"א על פועלה ותרומתה לחינוך. עד כה פרסמה עשרות שירים וסיפורים שפורסמו בעיתוני ילדים ונוער ובאנתולוגיות שונות.

שם: חנה בר

סטטוס: נ+ 3

מגורים: פתח תקווה

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר הדודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר שמות, ספר שני בסדרה, הוצ' דני ספרים, שנת 2013.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "ההשראה לכתיבת הסדרה באה מתוך סיפורי התורה, אגדות חז"ל ומדרשים".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כתיבת הסדרה ארכה למעלה משנתיים. הסדרה -הכוללת את חמשת החומשים פורסמה לראשונה בעלון השבועי של תנועת "מבראשית", תנועה שמטרתה  למידה מעצימה בנושאי יהדות, ציונות וחברה. העלון הופיע ב-29 מדינות בעולם ותורגם ל-8 שפות. העלון פורסם בכ- 300,000 עותקים בבתי ספר יהודיים בחו"ל, וכן בישראל. חוויה מיוחדת עבורי הייתה כשבקרנו בצרפת ונפגשנו עם רב בית הכנסת בפריס. הוא סיפר לנו שהם מקבלים את העלון "מבראשית" והילדים מאוד אוהבים את סיפור הפרשה השבועי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "גיבורת הסיפור היא הדודה פטרוזיליה, גאונית ומצחיקה שהמציאה מכשיר חדשני שבעזרתו היא מגיעה לכל המקומות המופיעים  בפרשה עם אחיינה הילד רוני. יחדיו הם משתתפים באירועים השונים.  הם מגיעים למצרים ורוני נתקל בעבדים ובנוגשים המצריים שמצווים עליו לעבוד. הם מבקרים בארמון פרעה ורואים את הניסים שעשה משה במטהו. איך  הפך את המטה לתנין. ואיך היאור הפך לדם לאחר שמשה הכה בו במטהו. הם רואים את חטא העגל ונדהמים מכל מה שעובר עליהם בדרך".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "ספרה של רות נצר: ההתחלה נומה עמק".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אציין במיוחד את לאה גולדברג, עמוס עוז, מרק טווין, ל.מ. מונטגטמרי. קשה לי לציין סופר מיוחד שהשפיע על כתיבתי. קריאת ספרים טובים תמיד מותירה רושם ומשפיעה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "ספרי הילדות שמאוד אהבתי הם סדרת 3 הספרים של  ל.מ. מונטגטמרי: 'האסופית', 'אן מאבונלי' ו'אן שרלי'. קראתי אותם עשרות פעמים. וכן 'חסמבה' של יגאל מוסנזון, 'הלב' של ד. אמיציס, 'אנה פרנק', ועוד".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? את הספרים של ל.מ. מונטגומרי: 'האסופית', 'אן מאבונלי' ו'אן שרלי'.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי בעבר: 3 ספרי שירים לילדים, 10 ספרים בנושאי החגים, ספר משלים, אגדות ועוד. סיפורים ושירים שלי הופיעו באנתולוגיות, במקראות לבתי הספר, ובעיתוני ילדים".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בזמן הקרוב יצא לאור ספר 'ויקרא', שלישי בסדרת דודה פטרוזיליה, ואחריו שאר ספרי החומש. ללא כל קשר אני עובדת על ספר חדש".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לקרוא הרבה ספרים טובים. לבטא בספרים את האמת של עצמך. לא לחקות סגנון או דפוס של אחרים.לא למהר. לבדוק  ולתקן אם צריך. כדאי לתת לקרוא לחברים או משפחה ולשמוע תגובות".

משפט מסכם: הקריאה היא דבר נפלא. מפתחת את הדמיון,הקורא רואה את הגיבורים בעיני רוחו.  הקריאה מפתחת את הסבלנות, מעשירה את הנפש, מפתחת את השפה ופועלת על הרגש.

חנה בר – ספרים

מחר חגיגה-ספר שירים, 1974  

מאין באים השירים?, הוצ' יסוד, שנת 1981

גן הפלאים (שירים), הוצ' יסוד, 1984  

צלילי חג, שירים וסיפורים לחגים:

השנה שתבוא, הוצ' דני ספרים 1997

נרות חנוכה, הוצ' דני ספרים, 1997

בסוכה של דני, הוצ' דני ספרים, 1998

שבת, הוצ' דני ספרים, 1998

בחדר של סבא – שבועות, הוצ'  דני ספרים, 1998

יום הולדת לאילן, הוצ' דני ספרים, 1999

הסוד של אסתר והדסה – לפורים, הוצ' דני ספרים, 2000

תעלומת האפיקומן, הוצ' דני ספרים, 1999

משלי המגיד מדובנא, הוצ' דני ספרים, 2000

אתה לא תחליט בשבילי, הוצ' דני ספרים, 2000

יומן בחיתולים לבן, הוצ' דני ספרים, 2003

יומן בחיתולים לבת, הוצ' דני ספרים, 2003

היפה מכולן – על ארץ ישראל, הוצ' דני ספרים, 2010

הלב של כולם -על ירושלים, הוצ' דני ספרים, 2010

מסע בעקבות סוד, הוצ' דני ספרים, 2004

דודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר בראשית, הוצ' דני ספרים, 2012

דודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר שמות, הוצ' דני ספרים, 2013

דודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר ויקרא, הוצ' דני ספרים, בקרוב

 

דודה פטרוזיליה ואני – מטיילים בספר שמות

למה קוראים לדודה "פטרוזיליה"? כי היא מאוד אוהבת לאכול פטרוזיליה. אפילו לעוגה היא מכניסה פטרוזיליה.הדודה הזאת רוכבת על אופניים, דוהרת על סוס ויודעת להשיט סירה. "וכשהיא הייתה בת שנתיים, פטרוזיליה כבר ידעה לקרוא. בגיל ארבע סיימה לקרוא את התנ"ך פעמיים. היא אלופת ההמצאות, וההמצאה החדשה שלה היא האוויראוטו, כלומר: שילוב של אווירון ואוטו, או בקיצור: ויטוטו. "איך הויטוטו נוסע?"התפלא רוני."היכן ממלאים דלק?איך זה שאין פה הגה ושעונים?"הקשה.

הדודה.צחקה."הויטוטו שלי פועל בדרכים אחרות".

איך"?" "הדלק שמניע אותו הוא כוח המחשבה.אם מתמקדים במטרה או בעניין מסוים בכל כוח הריכוז אפשר להזיז דברים. אפשר אפילו לעוף באוויר או לנסוע לאחור בזמן . אתה לא מאמין? בוא ואראה לך . לאן אתה רוצה לנסוע?"

 

פרק ראשון – פרשת שמות: מנהיג אמיתי

 

 "הִצַּגְתָּ מָעֳמָדוּת לְוַעַד הַכִּתָּה?" שָׁאֲלָה אוֹתִי דּוֹדָה פֶּטְרוֹזִילְיָה בְּאַחַד הַיָּמִים.

"לֹא! אֵין לִי סִכּוּי לְהִבָּחֵר", עָנִיתִי, "אֲנִי לֹא מֵהַמַּנְהִיגִים בַּכִּתָּה. אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִצְעֹק כְּמוֹ רוֹנִית וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת עֲסָקִים כְּמוֹ גָּד".

"אֵיזֶה עֲסָקִים?" הִתְעַנְיְנָה פֶּטְרוֹזִילְיָה.

"הוּא מְשַׁכְנֵעַ יְלָדִים לִבְחֹר בּוֹ וּמַצִּיעַ לָהֶם כָּל מִינֵי דְּבָרִים בִּתְמוּרָה. זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי. אֲנִי מַעֲדִיף לִקְרֹא וּלְטַיֵּל".

"וְעַל מָה צוֹעֶקֶת רוֹנִית?"

הִתְעַנְיְנָה הַדּוֹדָה פֶּטְרוֹזִילְיָה.

"הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁרַק הִיא תִּדְאַג לְכָךְ שֶׁיִּהְיוּ פָּחוֹת שִׁעוּרִים וְיוֹתֵר טִיּוּלִים. הִיא גַּם אָמְרָה שֶׁתְּדַבֵּר עִם הַמּוֹרָה אִילָנָה שֶׁבְּכָל שִׁעוּר גּוֹזֶלֶת לָנוּ חֲמֵשׁ דַּקּוֹת מֵהַהַפְסָקָה. הִיא מְצַלְצֶלֶת כָּל יוֹם לַיְּלָדִים, צוֹעֶקֶת שֶׁיִּבְחֲרוּ בָּהּ וּמְשַׁגַּעַת אֶת כֻּלָּם."

"אָז לְאָן אַתָּה רוֹצֶה לִנְסֹעַ הַפַּעַם?"

"לְגֹשֶׁן. מְעַנְיֵן אוֹתִי לָדַעַת מָה קָרָה עִם יוֹסֵף וְעִם כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. אֲבָל אֵיפֹה זֶה גֹּשֶׁן?"

הַדּוֹדָה הוֹצִיאָה אַטְלָס וְהִצְבִּיעָה עַל מַפַּת מִצְרַיִם. "בֵּין הַנִּילוּס בַּמַּעֲרָב לַאֲגַם תִּמְסָח בַּמִּזְרָח, לְיַד הָעִיר אִיסְמָעִילִיָה, יֵשׁ בִּקְעָה גְּדוֹלָה וּפוֹרִיָּה. אוֹמְרִים שֶׁהַחֵלֶק הַצְּפוֹנִי שֶׁלָּהּ, הַקָּרוֹב לַנִּילוּס, הוּא אֶרֶץ גֹּשֶׁן", הִסְבִּירָה.

"בּוֹא נִכָּנֵס לַוִּיטוֹטוֹ. כַּוֵּן אֶת שְׁעוֹן הַזְּמַן לַתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".

טַסְנוּ מֵעַל מִדְבַּר סִינַי. לְאַחַר כַּחֲצִי שָׁעָה צָעַקְתִּי: "אֲנַחְנוּ מֵעַל גֹּשֶׁן!" אַךְ בִּמְקוֹם לִרְאוֹת אֶת אֲחֵי יוֹסֵף רוֹעִים צֹאן, רָאִיתִי אַלְפֵי אֲנָשִׁים כְּפוּפִים שֶׁסָּחֲבוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת עַל גַּבָּם.

הֶחֱנֵינוּ אֶת הַוִּיטוֹטוֹ וְיָצָאנוּ לִרְאוֹת מָה קוֹרֶה.

כְּשֶׁהִתְקָרַבְנוּ, רָאִינוּ אִישׁ אֶחָד

עוֹמֵד עַל חוֹמַת אֲבָנִים גְּבוֹהָה

 וְזוֹרֵק חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ, שֶׁעָמַד לְמַטָּה.

הֶחָבֵר קָשַׁר בַּחֶבֶל אֶבֶן גְּדוֹלָה,

וְהָאִישׁ שֶׁעָמַד לְמַעְלָה מָשַׁךְ אוֹתָהּ

וְהִנִּיחַ אוֹתָהּ עַל הַחוֹמָה.

לְפֶתַע שָׁמַעְנוּ רַעַשׁ גָּדוֹל,

וְהַקִּיר

הִתְמוֹטֵט.

זֶה הָיָה נוֹרָא.

וּפִתְאוֹם הִגִּיעַ מִצְרִי שָׁמֵן וְגָבוֹהַּ עִם מַבָּט רַצְחָנִי בָּעֵינַיִם וְהֵחֵל לְהִתְקָרֵב אֵלַי! הוּא הֵנִיף שׁוֹט וְעָמַד לְהַצְלִיף בִּי…

צָרַחְתִּי בְּכָל כּוֹחִי. חָשַׁשְׁתִּי שֶׁהוּא יַהֲרֹג אוֹתִי בְּעוֹד רֶגַע, וּכְלָל לֹא הֵבַנְתִּי מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי.

לְמַזָּלִי, נִגַּשׁ אֵלָיו מִישֶׁהוּ וְלָחַשׁ לוֹ דְּבַר מָה בָּאֹזֶן. הַמִּצְרִי הוֹרִיד אֶת הַשּׁוֹט וְהִסְתַּלֵּק.

"מִי אַתָּה?" שָׁאַל אוֹתִי הָאִישׁ שֶׁהִצִּיל אוֹתִי.

"אֲנִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּשְׁפַּחַת יַעֲקֹב, אֲבָל הִגַּעְתִּי לְכָאן מֵרָחוֹק", אָמַרְתִּי.

"אַל תִּסְתּוֹבֵב פֹּה, כֻּלָּם פֹּה עֲבָדִים", הוּא אָמַר.

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהוֹדוֹת לְךָ – הִצַּלְתָּ אֶת חַיַּי! מִי אַתָּה?" שָׁאַלְתִּי.

"אֲנִי שׁוֹטֵר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הַמִּצְרִים מִנּוּ אוֹתִי וְאֶת חֲבֵרַי לְפַקֵּחַ עַל הָעֲבוֹדָה וְלִדְאֹג שֶׁכָּל אֶחָד יְמַלֵּא אֶת הַמִּכְסָה שֶׁלּוֹ. בְּסוֹף הַיּוֹם הֵם בּוֹדְקִים, וְאִם הֵם רוֹאִים שֶׁהָעֲבוֹדָה לֹא נֶעֶשְׂתָה, הֵם מַכִּים אוֹתָנוּ". הַשּׁוֹטֵר עָצַר לְרֶגַע וְנֶאֱנַח. "מוּטָב שֶׁיַּכּוּ אוֹתָנוּ, וְלֹא אֶת אַחֵינוּ", אָמַר בְּשֶׁקֶט.

'אֵיזוֹ מְסִירוּת נֶפֶשׁ', חָשַׁבְתִּי, וּדְמָעוֹת עָלוּ בְּעֵינַי.

"וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?" שָׁאַל הַשּׁוֹטֵר.

"אֲנִי מְבַקֵּר פֹּה עִם דּוֹדָתִי. בָּאנוּ לִרְאוֹת מָה שְׁלוֹם יוֹסֵף וְאֶחָיו וּמִשְׁפַּחְתָּם".

"יוֹסֵף וְאֶחָיו נִפְטְרוּ מִזְּמַן. אֲנַחְנוּ יַלְדֵיהֶם וְנֶכְדֵיהֶם. עַכְשָׁו שׁוֹלֵט בְּמִצְרַיִם מֶלֶךְ חָדָשׁ, שֶׁשָּׁכַח אֶת יוֹסֵף וְאֶת כָּל מָה שֶׁעָשָׂה לְמַעֲנוֹ. הוּא רוֹאֶה בָּנוּ אֲנָשִׁים זָרִים וּמְתֹעָבִים, וְרוֹצֶה לְהַשְׁמִידֵנוּ".

"לָמָּה?" הִתְפַּלֵּאתִי.

"בִּגְלַל מִסְפָּרֵנוּ הָרַב. הוּא חוֹשֵׁשׁ שֶׁאִם מִצְרַיִם תִּהְיֶה מְעֹרֶבֶת בְּמִלְחָמָה, אָנוּ נִצְטָרֵף לְאוֹיְבֶיהָ וּנְגָרֵשׁ אֶת הַמִּצְרִים", הִסְבִּיר הָאִישׁ וְהוֹסִיף: "הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יִרְאוּ אֶתְכֶם. אֲנִי חַיָּב לַחְזֹר".

מֵרָחוֹק רָאִינוּ אֶת הַנּוֹגְשִׂים הַמִּצְרִים מַצְלִיפִים בְּשׁוֹטִים בְּכָל מִי שֶׁהִפְסִיק לְרֶגַע אֶת עֲבוֹדָתוֹ.

"אֲנִי רוֹצֶה לַחְזֹר הַבַּיְתָה", אָמַרְתִּי.

לְפָנֵינוּ צָעֲדוּ שְׁתֵּי נָשִׁים. "אֲנִי פּוֹחֶדֶת לַהֲרוֹת שׁוּב", אָמְרָה הָאַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ, "בִּגְלַל הַגְּזֵרָה הָאַכְזָרִית הַזֹּאת שֶׁל פַּרְעֹה. מָה אֶעֱשֶׂה אִם יִוָּלֵד לִי בֵּן? הֵם יְנַסּוּ לְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַיְּאוֹר!" הוֹסִיפָה וּפָרְצָה בְּבֶכִי.

"אַל תִּפְחֲדִי! אָנוּ הַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לִהְיוֹת אַמִּיצוֹת", עוֹדְדָה אוֹתָהּ חֲבֶרְתָּהּ, "הַאִם  נַפְסִיק לָלֶדֶת? לְהֶפֶךְ! גּוֹרַל עַם יִשְׂרָאֵל בְּיָדֵינוּ. עָלֵינוּ לְהַצִּיל אֶת עַמֵּנוּ".

פָּנִינוּ לְצַד הַדֶּרֶךְ, וּלְפֶתַע שָׁמַעְנוּ קוֹלוֹת רִיב וּצְעָקוֹת. הִבַּטְנוּ לַכִּוּוּן שֶׁמִּמֶּנּוּ הִגִּיעוּ הַקּוֹלוֹת. רָאִינוּ שָׁם אִישׁ מֵרִים אֶת יָדוֹ וּמִתְכּוֹנֵן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ. לְפֶתַע, אֵינִי יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן, הוֹפִיעַ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה וְחָסֹן וְקָרָא לְעֶבְרוֹ: "רָשָׁע! לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?"

הָרָשָׁע כְּלָל לֹא נִבְהַל וְעָנָה בְּחֻצְפָּה: "משֶׁה, אֶתְמוֹל רָאִיתִי אוֹתְךָ הוֹרֵג אִישׁ מִצְרִי וְטוֹמֵן אוֹתוֹ בַּחוֹל! אַתָּה חוֹשֵׁב לַהֲרֹג אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁהָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? דַּע לְךָ שֶׁאֲנִי אֲסַפֵּר לְפַרְעֹה כִּי רָאִיתִי אֵיךְ אַתָּה, שֶׁגָּדַלְתָּ בְּאַרְמוֹנוֹ, הוֹרֵג מִצְרִי – וְהוּא מִיָּד יַכְרִיז כִּי בֶּן מָוֶת אַתָּה".

 רָעַדְתִּי מִפַּחַד. לְמַזָּלֵנוּ, שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים לֹא רָאוּ אוֹתָנוּ. משֶׁה נָשָׂא רַגְלָיו וּבָרַח, וַאֲנַחְנוּ רַצְנוּ לַוִּיטוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ. כִּוַּנְתִּי אֶת שְׁעוֹן הַזְּמַן לִתְקוּפָתֵנוּ, וְסוֹף סוֹף חָזַרְנוּ.

"מָה דַּעְתְּךָ עַל מָה שֶׁרָאִינוּ?" שָׁאֲלָה אוֹתִי הַדּוֹדָה כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְבֵיתָהּ.

"זֶה הָיָה נוֹרָא!" קָרָאתִי, "אֲבָל מְעוֹדֵד לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ גַּם אֲנָשִׁים טוֹבִים, כְּמוֹ הַשּׁוֹטֵר שֶׁהִצִּיל אוֹתִי וּכְמוֹ משֶׁה שֶׁצָּעַק עַל הַיְּהוּדִי הָרָשָׁע וְהִצִּיל אֶת חֲבֵרוֹ".

"משֶׁה הָיָה אִישׁ מְיֻחָד. הוּא הֲרֵי יָכוֹל הָיָה לְהִשָּׁאֵר בָּאַרְמוֹן וְ'לַעֲשׂוֹת חַיִּים', אַךְ הוּא אָהַב אֶת בְּנֵי עַמּוֹ וְיָצָא לִרְאוֹתָם. הָיָה לוֹ חוּשׁ צֶדֶק מְפֻתָּח – בִּמְיֻחָד רִחֵם עַל הַחַלָּשִׁים. כְּשֶׁה' צִוָּה עָלָיו לְהַנְהִיג אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא סֵרֵב, כִּי לֹא רָצָה לִפְגֹּעַ בְּאָחִיו הַבְּכוֹר, אַהֲרֹן. אֵין סָפֵק, משֶׁה הָיָה מַנְהִיג אֲמִתִּי: עָנָו, רַחֲמָן, בַּעַל חוּשׁ צֶדֶק מְפֻתָּח, אוֹהֵב אֶת עַמּוֹ וְגִבּוֹר", סִכְּמָה פֶּטְרוֹזִילְיָה.

נִפְרַדְתִּי מִדּוֹדָתִי וְיָצָאתִי בְּדַרְכִּי הַבַּיְתָה. בַּחוּץ כְּבָר יָרַד הַחשֶׁךְ, אַךְ לֹא פָּחַדְתִּי, לְהֶפֶךְ – שָׂמַחְתִּי. הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הֱיוֹתִי אָדָם חָפְשִׁי וְלֹא עֶבֶד.

"אֵיזֶה כֵּיף לִהְיוֹת בַּבַּיִת!" קָרָאתִי כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה – וְנָתַתִּי לְאִמָּא חִבּוּק כָּזֶה גָּדוֹל, שֶׁהִיא מַמָּשׁ נִבְהֲלָה.

"מָה קָרָה?" שָׁאֲלָה בְּתַדְהֵמָה.

"שׁוּם דָּבָר. כֵּיף לִי וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ! אַתְּ רוֹצָה שֶׁאֶעֱזֹר לָךְ בְּמַשֶּׁהוּ? אֲנִי יָכוֹל לָלֶכֶת לַסּוּפֶּר, אוֹ לִשְׁטֹף כֵּלִים, מָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה", אָמַרְתִּי.

"אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה. אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה. יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ הִגִּיעוּ", אָמְרָה וְרָצָה לְסַפֵּר לְאַבָּא.

 

 

 

דודה פטרוזיליה ואני מטיילים בספר שמות, מאת חנה בר, איורים: נעמה להב, הוצ' דני ספרים, 2013, 87 עמ', מנוקד