יומנה המטריף של ג'ורג'יה ניקולסון מאת לואיז רניסון / חיפוש אמיתי אחר אהבה

קבלו את ג׳ורג׳יה ניקולסון, אחת שיודעת שהיא לא בדיוק כמו כולם, אבל בחיים לא תצליח להתאים את עצמה ולהיות מה שהיא לא. היא פרועה, היא מצחיקה, היא צוחקת על עצמה ועל כולם. היא מתאהבת, היא מתאכזבת, היא קמה ונופלת. היא כוח טבע. היא אחת ויחידה. היא בעלת יומן שכבש את העולם ו'אנגוס, חוטיני ונשיקות חזיתיות' הוא החלק הראשון שלו.

סדרת הספרים לבני נוער, יומנה המטריף של ג'ורג'יה ניקולסון מאת לואיז רניסון, יוצאת בימים אלה בהוצאה מחודשת. זוהי אחת מסדרות הנוער הפופולאריות בעולם. עשרת יומניה של ג'ורג'יה, שמתעדים במידה רבה מאוד את חייה של הכותבת, לואיז רניסון, פרצו דרך בארה"ב ובאנגליה, תורגמו ל-30 שפות, והפכו להצלחה אדירה.

היומנים מתארים את חייה של ג'ורג'יה, נערה בת 14, יפה בדרכה שלה, ובעיקר מצחיקה עד דמעות, וחריפה עד כאב. צרה רודפת צרה בחיים שלה, והיא מתאהבת בשרשרת של טיפוסים שונים ומשונים. היא מצחיקה ואמיתית ("אם אתחתן – בחיים לא אעשה יותר עבודות בית. תהיה לי עוזרת. אין לי כישרון לסדר וניקיון. אמא חושבת שאני מתעלמת בכוונה, אבל האמת היא שאני פשוט לא מבדילה בין סדר לאי סדר"). אבל מעבר לבדחנות מורגשת תחושה אמיתית של כאב, בדידות וחיפוש אמיתי אחר אהבה.

לואיז רניסון נחשבת, עד היום, לאחת ההצלחות הגדולות, ולמובילת ז'אנר היומנים שהולידו, בין היתר, את יומנו של חנון, יומני הנסיכה, יומני הסודי ביותר.

הספר חם, אנושי ונהדר.

קטע מתוך הספר

אוקטובר

אהבה למכירה

יום חמישי, 1 באוקטובר

 

16:30

מאיזושהי סיבה מצאתי את עצמי ליד הבית של פיטר דַיֶיר ודפקתי על הדלת. אלן, ג'ז, ג'ולס, פֶּטי, שרה ומֶבְּס הסתתרו מאחורי הגדר החיה בקצה הגינה. מה עובר עלי? אני נואשת – זה מה שעובר עלי.

לא הצלחתי להחליט אם למרוח אודם או לא. מה הטעם, הרי ממילא הוא ירד… מה אני בכלל אומרת?

 

16:31

פיטר פתח את הדלת. הוא בן שבע עשרה בערך ובלונדיני, עם מראה ישנוני כזה, דווקא נראה בסדר, למי שאוהב את להקת בויזון. אני שמה לב שהוא לועס מסטיק, ומקווה שהוא יוציא אותו כי אחרת אני עלולה להיחנק למוות. צחקוקים עמומים נשמעים מאחורי הגדר החיה. פיטר שומע אותם, אבל עושה רושם שזה לא מזיז לו.

"רוצה להיכנס, אֶה… איך קוראים לך?"

"ג'ורג'יה," אני אומרת (לעזאזל, התכוונתי למסור שם בדוי), ואנחנו נכנסים אליו הביתה.

הוא לבוש במכנסי ג'ינס הדוקים ותלויים שם הדברים המצלצלים האלה שהיפנים תולים בכניסה לבית (לא על הג'ינס, כמובן – על הדלת) נו, איך שקוראים להם… פעמוני רוח. בשביל מה בכלל תולים אותם? הם עושים רעש כזה מעצבן, ולמה בכלל צריך לדעת שיש רוח? בדיוק אנחנו לומדים על יפן בגיאוגרפיה, וכדי לעצבן את עין הנץ למדתי בעל פה את שמות כל האיים. הוֹקַאִידוֹ, הוֹנְשוּ… טוב, נו, אז כמעט את כולם. עשיתי את זה בשנה שעברה, כשלמדנו על צפון אירלנד ודקלמתי את שמות המחוזות (לומדים אותם בעל פה לפי הנוסחה – FAT LAD ("עולם שמן"), ראשי תיבות של: פֶרְמֶנֵה, אַנְטְרִים, טַיירוֹן, לונדונדֶרי, אַרְמַה ודַאוּן) – די מרשים לשלוף אותם ככה ולדקלם, בעיקר כשמאשימים אותך שאת לא מתרכזת.

אוי לא, אנחנו עולים במדרגות לחדר של פיטר. הוא עוד לא אמר אף מילה. החדר שלו הרבה יותר מסודר משלי. הוא למשל סידר את המיטה שלו. על הקירות יש פוסטרים של סינדי קרופורד ונערת החודש של פלייבוי וכאלה. אצלי על הקירות יש פוסטר של צמד הקומיקאים ריבְס ומוֹרטימֶר חושפים ישבנים, ותצלום קבוצתי של השחקנים בסדרה "המלחמה של אבא". האם זה ההבדל הגדול בין בנים לבנות? האם… אוי לא, פיטר התיישב על המיטה שלו.

"את רוצה לשבת?" הוא שואל, וטופח על המיטה.

בלב אני חושבת, לא תודה, אני מעדיפה להכניס את הראש שלי לשק מלא צלופחים, אבל בקול רם אני אומרת, "בסדר," ומתיישבת.

הוא כורך זרוע אחת סביבי. לרגע אני חושבת שיהיה מצחיק נורא לכרוך זרוע סביב הצוואר שלו ולטפוח על גבו בסחב"קיות, אבל אז אני נזכרת בתקרית הזית הממולא ומתאפקת. ואז פיטר מפנה אליו את הפנים שלי בידו. מזל שהוא לא ניסה את זה אתמול, כשהצוואר שלי היה תפוס. ואז הוא אומר, "תעצמי עיניים ותירגעי."

21:00

זהו זה, עכשיו אני אישה, כנראה. נראה לי שליבי לא קלטה את זה, כי היא הכריחה אותי ללבוש את הקֶשֶת עם המשוֹשים שלה כשהשכבתי אותה לישון. היא מתעקשת שאני דבורה ענקית. כשאני אומרת לה, "את צריכה ללכת לישון עכשיו," היא רק עושה לי, "בְּזזז בְּזזז," ונראית כועסת.

אני נאלצת להגיד, "בּזְ בז בַּזז בַּזז," להצביע על המיטה עם המשושים שלי, ורק אז היא מסכימה ללכת למיטה.

21:20

כשהגעתי הביתה אימא ואבא בכלל לא הרגישו בשינוי שחל בי. אבל האמת היא שכדי שאבא יקום מהכיסא שלו הייתי צריכה להחזיק את ראשי הכרות מתחת לבית השחי. הוא מתחיל להשמין. אולי אגיד לו את זה בצורה עדינה. בכל אופן, כמו שאמרתי – לא שמו לב, ומזל.

כשעצמתי את העיניים פיטר אמר, "נתחיל עם נשיקה רגילה." והוא נישק אותי. התחלנו עם נשיקה מספר אחת, שזה רק עם השפתיים, בלי לזוז. הוא אמר שיש לי כישרון טבעי, לא "תקיפה" מדי ולא דוחפת שיניים, שזה כנראה די רוֹוֶח.

הוא אמר לי איך לדעת לאיזה צד לזוז (את בערך מחכה לראות לאיזה כיוון הבן הולך ומתאימה את עצמך אליו). אחר כך נכנסנו קצת לתנועות, הוא אמר לי מה לעשות עם הידיים (המותניים הם המקום הכי בטוח).

כיסינו די הרבה בחצי שעה. עבדנו גם על הלשון, שזה היה החלק שהכי הפחיד אותי, אבל בסוף זה לא היה כל כך נורא; קצת כמו לשון של לטאה קטנה שקופצת החוצה. די נחמד, באופן מוזר. הדבר החשוב הוא להגיע לאיזון הנכון בין "לקבל" ובין "לתת". פיטר אומר שאפשר להוביל סוס למים אבל אי אפשר להכריח אותו לנשק כמו שצריך.

בסוף השיעור (היה לו שעון מעורר קטן) הוא לחץ לי את היד וליווה אותי אל הדלת. בדרך החוצה חלפתי על פני מֶבְּס – היה תורה. שמחתי שהייתי הראשונה. ג'ולס, אלן וג'ז ניסו לסחוט ממני מידע בדרך הביתה, אבל אני אמרתי בצורה מכובדת, "אני חושבת שאני מעדיפה לחשוב על זה קצת, אם לא אכפת לכן. בּוֹן סוּאַר."

22:45

חהחהחהחהחהחהחהחה, יש לי כישרון טבעי.

יום שישי, 2 באוקטובר

16:00

ל-מ-ס-י-ב-ה!!! אני לא יודעת למה אני כל כך נרגשת, מאחר שאה"מ בכלל לא יהיה שם. טוב, אולי תהיה לי הזדמנות להעמיד במבחן את המיומנות החדשה שלי בנשיקות.

לג'קי מתיוז יש סימן מציצה ענקי על הצוואר. היא מרחה על זה קונסילר בעובי של איזה שישה סנטימטר וכרכה צעיף על הצוואר… ממש לא מחשיד! זה ענקי! עם מה היא התנשקה – עם עגל? אני חושבת שזה נורא פְרֶחִי. מי רוצה שימצצו אותו?

היום נסחב באיטיות. אני הולכת להתלונן על מיס סטמפ – היא מתאימה לעבוד בכלא. אני בטוחה שזה מה שהיא עשתה קודם. למרות שבחוץ היו אפס מעלות היא התעקשה שבשיעור התעמלות נרוץ סביב מגרש ההוקי. יכולתי לראות את האוויר שנשפתי. היא תפסה את ג'קי ואליסון מתחבאות במקלחת ומעשנות והכריחה אותן ללבוש מכנסי התעמלות ולעשות שתי הקפות. וזו כמעט סיבה להשאיר אותה מורה. זה היה מה זה מצחיק! ג'קי אולי נראית בסדר כשהיא מקושטת באיזה מועדון לילה חשוך, אבל הייתם צריכים לראות אותה מאחור במכנסי התעמלות כחולים קצרים!

16:15

רק שלוש שעות להתכונן ולהתאפר לפני שאני נפגשת עם ג'ז, ג'ולס, אלן וכל הבנות ליד מגדל השעון. אנחנו רוצות להגיע יחד. אבא מתעקש לאסוף אותי בחצות. אין טעם להתווכח אתו כי הוא רק יגיד, "יש לך מזל, בזמני… בְּלָה בְּלָה בְּלָה," ואז נחזור לימי הביניים, או לשנות השבעים כמו שהוא קורא לזה.

19:30

הכירו את החבורה. נראינו כמו קבוצה של מתאבלים בדרך מלוויה לבר. שחור הוא הצבע החדש שלנו. הבית של קייטי סטדמן ממש מפואר – יש לה חדר משלה בנוסף לחדר שינה משלה. שטיחים יקרים גולגלו אל הקירות כדי שיהיה איפה לרקוד.

כשהגענו לשם כבר היו שם איזה שלושים אנשים, כולל טום. מיד ג'ז התחילה להתרגש ולהתנהג כמו טיפשה. הוא עמד שם עם קבוצה של אנשים, אבל מיד ניגש לדבר אתנו. עזבתי את ג'ז והלכתי להסתובב בין כולם. היה כיף. רקדתי איזה שעה כמו משוגעת. אני מניחה שבאיזשהו מקום חיפשתי לי עם מי להתנשק במקום אה"מ, אבל כל הבנים נראו לי מהסוג הנחמד אך קצת דבילי. היו אחד או שניים עם בעיות עור מאוד לא נעימות. סך הכול יש לי מזל שמדי פעם מתפתח לי כזה חצ'קון שלא יוצא – היו שם אנשים שהיו להם ממש רכסים של הרי חצ'קונים על הפנים… ולכמה היו גם על הגב… אוֹ סְקוּר!!!!

ואז ראיתי את פיטר דַיֶיר. נופפתי אליו והוא ניגש אלי. הוא בדיוק דיבר עם קייטי סטדמן ונראה לי שהיא נעלבה כשהוא ניגש אלי. פיטר אמר, "הַיי!" ואני אמרתי, "היי… אה… תודה על אתמול. היה ממש… אה… יופי. למדתי המון. תודה."

הוא הביט הצידה ועמד קרוב אלי. "יש משהו שלא הספקתי ללמד אותך, בואי אתי." הוא תפס לי את היד והוביל אותי החוצה. לא תרגלנו איך מחזיקים ידיים, אבל אלתרתי… לא רפוי מדי, אבל גם לא תפיסה חזקה מדי. אני לא חושבת שמישהו חוץ מקייטי ראה אותנו יוצאים, הם היו עסוקים מדי באיזה ריקוד טיפשי למוזיקה מתקליט של סְלֵייד.

יצאנו לגינה והלכנו מאחורי עץ גדול שעמד ליד השביל. פיטר התחיל לנשק אותי (הוא לא עושה רושם של דברן גדול).

היו המון קטעים עם הלשון. זה היה בסדר, אבל הלסת התחילה לכאוב לי קצת. נראה לי שבעיני פיטר זה מצא חן הרבה יותר ממני, כי הוא גנח ודחף אותי אל העץ. אחר כך הוא התחיל לחכך את האף שלו בצוואר שלי ואני חשבתי, אוי, את זה לא עשינו עוד, כדאי לשחק אותה גזעית, ואז כמעט נחנקתי למוות כשהתאפקתי לא לצחוק (קלטתם? נשענים על עץ… גזעית)… אבל התאפקתי. אסור לשכוח שבנים לא אוהבים לצחוק. ואז שמעתי דלת של מכונית נטרקת ואנשים הולכים על החצץ בשביל, בכיוון שלנו.

זזתי אחורה, אבל פיטר עוד היה מחובר לצוואר שלי. נתקלתי בשורש ונפלתי על התחת. פיטר איבד את שיווי המשקל ונפל עלי, ושנינו פלטנו "אַאוּ!", ומצאתי את עצמי מסתכלת מלמטה בבת בלונדית גבוהה שאני מכירה מהשישית ולידה… אה"מ. הוא היה לבוש בשחור לגמרי ונראה ממש מעוצבן.

הוא אמר, כולו התנשאות, "אתם לא חושבים שהגיע הזמן שתיכנסו למסיבה?" נזכרתי בשם של הבלונדינית – לינדזי, פוסטמה ידועה. היא הסתכלה על הרגליים שלי. בטח התמלאה קנאה. הסתכלתי למטה וראיתי שהחצאית טיפסה לי כמעט עד למעלה ורואים לי את התחתונים. התפתלתי עד שהחצאית ירדה תוך הקפדה על העיקרון "שמרי על כבודך בכל עת", אבל היא המשיכה לחייך בשחצנות.

פיטר אמר בשלווה גדולה, "הַיי רובי. חשבתי שיש לך הופעה הערב."

רובי ענה, "יש לי, אבל טום שכח את המפתח שלו אז אני רק מקפיץ לו אותו."

הוא אפילו לא הסתכל עלי ולא אמר שלום או כלום.

00:00

אני שונאת אותו… כזה נפוח, מלא חשיבות עצמית. לעזאזל, לעזאזל, אוֹרְדוּר ומֶרְד* בריבוע. מה זה עניינו מה שאני עושה מאחורי עצים?

* זבל וחרא

יום שלישי, 6 באוקטובר

15:00

פיטר צלצל אלי בסוף השבוע. אני לא יודעת איך הוא השיג את המספר, כי אני עזבתי את המסיבה כמו טיל. ג'מה בטח נתנה לו אותו. אבא ענה לטלפון, וזה סימן את סוף החיים שלי כי הוא לא מפסיק לדבר על זה. הוא חושב שזה מצחיק וקורא לפיטר "המחזר שלך".

פיטר שאל אם אני רוצה ללכת לסרט בשבוע הבא. אמרתי לו בכיף. אז נראה שיש לי כאילו חבר. אז למה אני מדוכאת?

ג'ז בלתי נסבלת מאז המסיבה. בשיעור מתמטיקה היא כל הזמן העבירה לי פתקים.

גי' גי' יקרה,

טום כל-כאאאך מדליק. הוא ליווה אותי הביתה, וכשהגענו לדלת הוא נתן לי נשיקה ממש חמודה על הלחי. השפתיים שלו ממש רכות ויש לו ריח טוב, לא כמו אחי. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי – את חושבת שהוא יתקשר? באיזה יום הוא יתקשר, לדעתך? היום יום שני וראיתי אותו ביום שישי, אז כבר עברו שלושה ימים. אני במקומו הייתי מתקשרת הערב, נכון? אם הוא יזמין אותי לצאת אתו, את חושבת שאני צריכה להסכים מיד? או אם הוא י גיד יום שישי, אולי אני צריכה להגיד, "אוי, מצטערת, אני עסוקה בשישי בערב," ואז כשהוא יגיד, "מה עם שבת?" אני אגיד, "כן, שבת יהיה עשר." מה דעתך? או שאת חושבת שאולי הוא יחשוב שאני לא רוצה לצאת אתו אם אני אגיד שאני עסוקה בשישי, אז שאני אגיד כן לכל יום שיציע? תעני לי מהר. תודה בינתיים.

נעצתי בה את המבט הכי מעוצבן שלי אבל היא ממשיכה לשלוח לי את הפתקים האלה. לא מעניין אותי אף אחד מהפוצים במשפחת ג'נינגס.

16:00

לצערי, לג'ז לא משנה אם זה מעניין אותי או לא. כל הדרך הביתה היא סיפרה לי מה טום אמר או עשה. כמה שהיא מספרת לי עליו יותר, ככה אני חושבת שהיא צריכה להתרחק ממנו. בסדר, אז אולי אני לא הוגנת ומרירה, אבל היא החברה הכי טובה שלי והיא אמורה לעשות כל מה שאני אומרת…

טום רוצה להיכנס לעסקי הירקות והפירות. כמה מרתק… כך לפחות חושבת ג'ז.

"אני חושבת שנהדר שהוא צעיר והוא כבר יודע מה הוא רוצה לעשות."

"כן, לעולם לא תדעו מחסור בתפוחי אדמה," אמרתי בעליזות.

בסופו של דבר אפילו ג'ז שמה לב שאני לא ממש מתעניינת. היא נראתה קצת נבוכה ואמרה, "חשבתי שהוא מוצא חן בעינייך."

לא אמרתי כלום. כל הזמן חשבתי רק על אחיו שהסתכל אלי מלמעלה במין לגלוג. ג'ז המשיכה, "את חושבת שלא כדאי לי לצאת אתו?"

לא עניתי גם על זה.

היא חזרה על זה שוב: "אז את חושבת שלא כדאי לי לצאת אתו?"

שתקתי ונראיתי אפופת סוד, שזה לא קל כשחובשים בֶּרֶט.

23:30

אני חיקוי של זיוף של מתחזה לבן אדם. ויש לי דייט עם נשקן מקצועי.

00:00

אנגוס אכל כמה תחתונים של אימא. היא אומרת שחייבים להוציא אותו מהבית. למה שהיא ואבא לא יצאו מהבית? או שאני אולי מגזימה?

יום חמישי, 15 באוקטובר

12:00

שחיפה אסרה על ביצוע ריחופים. היא הכריזה על זה היום באספת הבוקר. היא רעדה כולה ונראתה כמו גֶ'לִי. הסנטר הכפול שלה קפץ משהו. בכל אופן, היא אמרה: "בית הספר הזה נהיה כמו סמטה אפלה בהאיטי. הדבר חייב להיפסק לאלתר. כל נערה שתיתפס בשעת ריחוף תיאלץ לשאת בתוצאות חמורות מאוד. לא הייתי רוצה להיות בנעליה של אותה נערה."

לחשתי לאלן, "היא במילא לא תצליח להיכנס לנעליים של נערה. כמה לדעתך שוקלת כל רגל שלה? תארי לך את גודל התחתונים שלה… בטח אפשר לעשות מהם שתי שמיכות."

צחקקנו וחטפנו מבט נשר מעין הנץ.

14:00

בא לי להרוג מישהו. אם הייתי בן אדם שעושה דברים כאלה הייתי מתעללת במישהי מכיתה ה', אבל במצב הנוכחי אני נאלצת להסתפק בלהחביא את הקלמר של פ' גרין המבחילה.

15:00

בדרך לכיתות המדעים ראיתי את לינדזי. כמה פוסטמה אפשר להיות? היא מלכת הפוסטמות. יש לה התסרוקת הכי פוסטמית בתולדות האנושות – כל השיער מסולסל פנימה. ראיתי את הרגליים שלה בהוקי והן ממש דקיקות. מין רגליים דקיקות, כאילו ששנים היא רק ישבה בכיסא גלגלים ולא הלכה בכלל. וכשהיא מתרכזת היא מרכיבה משקפיים ענקיים ועגולים כאלה כמו דִירְדְרַה בַּרְלוֹ. מתערבים שהיא מסתירה אותם כשהיא יוצאת עם הפוץ? לעזאזל, יש לי דייט בעוד ארבע שעות. החלק הכי נורא הוא שאני בכלל לא רוצה ללכת. פשוט לא בא לי. הוא בסדר גמור, אבל לי פשוט לא בא ללכת.

החדר שלי

00:00

חבל שבכלל נכנסתי לכל העסק הזה של הנשיקות. אני מרגישה כאילו עברתי מתקפת חלזונות. אני לא יכולה להתראות יותר עם פיטר. למה הוא בכלל רוצה כל כך לצאת אתי? עוד לא הייתה לי הזדמנות להגיד יותר מ"אה, אתה כבר מתכונן לבגרויות…?" לפני שהחלזונות תקפו שוב. אני לא יכולה לצאת אתו יותר. אבל איך אומרים לו את זה?

01:00

אני אשכנע את ג'ז להגיד לו.

יום שישי, 16 באוקטובר

21:00

איזה שבוע!

הצלחתי לשכנע את ג'ז שתזרוק את פיטר במקומי. אמרתי לה לעשות את זה בעדינות, אז היא אמרה לו שיש לי בעיה אישית. הוא שאל איזו בעיה, והיא אמרה שאני חושבת שאני לסבית. ממש תודה, ג'ז!

יום שני, 19 באוקטובר

16:00

השמועה שאני לסבית פשטה בכל רחבי בית הספר. אחרי שיעור ספורט היינו במלתחה ומיס סטמפ נכנסה להחליף בגדים. פתאום כולם נעלמו והשאירו אותי אתה לבד. באמת יש לה שפם. היא לא שמה לב?

יום שישי, 23 באוקטובר

20:00

טום צלצל לג'ז והם "יוצאים" יחד, הולכים להופעה של הלהקה של רובי. ללהקה קוראים "הסְטִיף דִילֶנְס". מתערבים שהם לא שווים כלום? מתערבים שהם מֶרְד? מתערבים שהם מרד בריבוּע?

אימא ואבא דיברו במטבח וכשנכנסתי הם השתתקו באופן מחשיד. אל תבינו אותי לא נכון, אני מרוצה מזה שהם שותקים כשאני נכנסת. טוב, הייתי מרוצה אם זה היה קורה אי פעם בעבר. אימא אמרה, "חשבת פעם לנסוע לטייל ולראות קצת את העולם, גִ'י?" ואני אמרתי, "אם אתם חושבים לנסות לשכנע אותי לבקר את דודה קַת בבְּלֶקְפּוּל בחג המולד, תשכחו מזה."

אני מסוגלת להיות שנונה מאוד כשאני משתדלת.

22:00

לא משנה מאיזו זווית מסתכלים עליו. יש לו אף ענקי ומעוך. מעניין אם אימא תהיה מוכנה לממן לי ניתוח פלסטי…? אולי אם אלך לרופא ואומר לו שזה גורם לי נזק פסיכולוגי חמור עד כדי כך שאני לא מסוגלת לצאת או להכין שיעורים, ירשו לי לעשות ניתוח על חשבון ביטוח הבריאות.

ואז נזכרתי שיש גם מציאות… הרופא שלי לא דומה לג'ורג' קְלוּנִי מ"אי-אר", המייצג את הפן היפה ברפואה, הפן האכפתי והנאה להדהים. לי יש את ד"ר וַלַס, המייצג את הפן השמן, המיוזע והאדיש של הרפואה. ממנו קשה להוציא אפילו אספירין כשחולים בשפעת.

23:00

ג'ז התקשרה. היא בילתה נהדר עם טום.

"הוא הביא לך מתנה? זר של בצל ירוק?" שאלתי ברשעות. אבל ג'ז סירבה לרדת מהעננים.

היא אמרה, "לא. אבל הוא רקדן מעולה. "הסטיף דילנס" מדליקים. רובי זמר מטריף."

דחף מזוכיסטי אילץ אותי לשאול: "לינדזי הייתה שם?"

ג'ז אמרה, "כן. היא די נחמדה למען האמת. היא באה בשיער אסוף."

רתחתי על ג'ז בגלל חוסר הנאמנות שלה, ואמרתי: "נחמד שהכרת אנשים חדשים. אבל אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שבתור חברתה הטובה ביותר של לינדזי יכולת להגיד לה שאנשים עם אוזניים בולטות לא נראים טוב בשיער אסוף."

וניתקתי לה בפרצוף.

00:00

קֶס קֶה לֶה טעם?

יום שני, 26 באוקטובר

19:00

אני מתעלמת מג'ז. זה מתיש, אבל מישהו חייב לעשות את זה.

יום חמישי, 29 באוקטובר

17:00

שלחו אותנו היום למשרד של שחיפה למטרות נזיפה. לאישה הזאת אין חוש הומור בגרוש.

הקושי העיקרי הוא שנדמה לה שאנחנו באות לבית הספר כדי ללמוד כל מיני דברים, ולנו ברור שאנחנו כאן כדי להעביר את השעות לפני שהולכים הביתה לעשות את הדברים החשובים. להיפגש עם חברות, לתרגל מיומנויות שגם יועילו לנו בחיים, כמו להתאפר, להשמיע תקליטים וללכוד בנים ברשתנו.

בכל אופן, זה היה שוב משהו קטן וחסר חשיבות.

צילמו אותנו לתמונת מחזור, כל השכבה יחד עם המורות, כולל הר קַמייר, הזכר הסורר. אלן, ג'ז, ג'ולס, רוזי מִיז ואני היינו כולנו בשורה האחורית כי אנחנו הכי גבוהות. טוב, אז לפני כמה זמן התחלנו שיגעון חדש שמבוסס על הסדרות שהיו מראים פעם בטלוויזיה, "סְטִינְגרֵיי" ו"סוּפֶּרְקַר", סודות ילדים שכל הדמויות בהן הן מריונטות מעץ. לרוזי יש את כל הקלטות הישנות ואנחנו צופות בהן. למדנו בעל פה כמה משפטי המפתח, כגון "טילֵי הדף, שגר!" ו"כוח חילוץ בינלאומי, לעמדות היכון!", ואנחנו מתהלכות בצעדים נוקשים כאילו שמפעילי בובות (גרועים) שולטים בתנועות שלנו. כרגע אנחנו מתמקדות במַרִינַה אַקוַומַרִינַה. מַרִינַה אקו ומרינה הייתה חיה בממלכה התת-מימית, למעשה אביה היה המלך שם, אבל אז באו אנשי הדגים ומגעילים ואיימו להשמיד את הממלכה.

בכל אופן, מרינה אקוומרינה צפה לה מתחת למים כשהשיער הבלונדי שלה נשרך מאחוריה וזרועותיה ככה שמוטות בצדדים. הבנים תמיד אהבו אותה, בעיקר כי היא הייתה אילמת – במקום לדבר היא הייתה רק ממצמצת בטיפשות מעוררת אהדה. ולכן כשאנחנו מחקות את מרינה, מלבד לצוף כמוה בזרועות שמוטות, אסור לנו לדבר אלא רק לנענע בראש ולמצמץ. ואז, למשל, אם איזו תורנית מסדרון שואלת "איפה הבֶּרֶט שלך?" את אמורה רק למצמץ ולבהות, ואחר כך לשוט משם במהירות.

אבל יש שלב ב', שבו את מעמידה פנים שאת ילד קטן ב"סוּפֶּרְקַר" ששמו ג'ימי. לג'ימי יש אף סולד שחבל על הזמן. ברור שאפשר לשים את האצבע על האף ולדחוף אותו למעלה וככה לקבל אפקט של אף סולד. אבל יש שיטה יותר מתוחכמת שבה משתמשים בתבניות של ביצים. לוקחים את אחד השקעים שאליו מכניסים את הביצה, ומציירים עליו נחיריים וקצת נמשים, וזה זה. מחברים לזה גומייה ומצמידים לאף. ווַאלה לַ'אנְפַן ג'ימי!!

אז כשצילמו את הכיתה, רוזי, אלן, ג'וליה, ג'ז ואני הצמדנו לנו את האפים של ג'ימי. כשמסתכלים בתצלום לא מרגישים בהתחלה, אבל אחר כך, כשמסתכלים מקרוב אפשר לראות חמש בנות בשורה האחורית שלכולן יש אפים סולדים עם נמשים. כל בנאדם נורמאלי היה מת מצחוק. אבל לא שחיפה. היא רעדה כולה.

"יש לכן מושג כמה יקר לצלם תמונת מחזור? אין לכן, בנות טיפשות. יש לכן מושג כמה אתן ובית הספר נראים מגוחכים בגלל זה? לא. לכן לא אכפת מהדברים החשובים."

כעבור ארבעים שנה היא שחררה אותנו. העונש שלנו יהיה לנקות את האשפה בכל שטח בית הספר. זה ישמח את מר אַטְוּוד, השרת של בית הספר. נקמה על זה שאנחנו קוראות לו אֶלְוִויס. הוא בן מאה ותשע בערך והוא האיש הכי משעמם והכי עצבני בעולם, חוץ מאבא שלי. אני ממש לא יודעת מה עובר עליו בזמן האחרון (על אבא שלי). הוא כל הזמן מסתובב ומסתכל עלי. נו, טוב, כנראה שגילוי עריות עובר אצלנו במשפחה. (בדיחה לא רעה בעצם.)

 

 

יומנה המטריף של ג'ורג'יה ניקולסון – אנגוס, חוטיני, ונשיקות חזיתיות, מאת לואיז רניסון, מאנגלית: איטה ישראלי, הוצאת כתר, שנת 2013, 183 עמ', מהדורה מחודשת