מטווח קרוב, מותחן מאת גרג הורביץ / "הדרך היחידה לנצח אותם היא לא לשחק"

מטווח קרוב מאת גרג הורביץ

הסופר גרג הורביץ, מהכוכבים העולים של ספרות המתח האמריקאית,  מביא לנו בספר 'מטווח קרוב' את סיפורו של תסריטאי צעיר, שחייו הופכים לתסריט אימים של ממש.

מאז ומעולם רצה פטריק דייוויס רק דבר אחד: לעשות סרטים. אבל כשהוא זוכה סוף-סוף בהזדמנות הגדולה ומוכר את תסריטו הראשון, הוא מגלה שחלומותיו על תהילה ואושר רחוקים מלהתגשם. ואז, כשהכל כבר מקרטע ממילא, מתחילים להגיע הדיסקים. מישהו מצלם אותו ואת אשתו; מישהו מאיים עליהם. פטריק סבור שהוא יכול לפתור את התסבוכת בעצמו, אבל גם במקרה הזה הוא טועה בגדול. עם כל צעד שהוא עושה הוא שוקע עמוק יותר ברשת של מזימות שמאיימות על כל היקר לו. הדרך היחידה שלו לשרוד היא לנצח את אויביו המסתוריים במגרש שלהם.

גרג הורביץ כונה "המאסטרו של המותחנים" (People), "המאסטר החדש של ספרות המתח" (Publishers Weekly), ו"סופר המתח שאסור לכם לפספס" (Chicago Sun Times). על 'מטווח קרוב' נכתב בין השאר כי הוא "ספר מתח שיתפוס אתכם בגרון מן העמוד הראשון" (The Sun) ו"עוצר נשימה… מקורי ומטלטל" (New York Times).

הקדמה + פרק ראשון

בעיקול הכביש החד אחזתי בכל כוחי בהגה ועשיתי כמיטב יכולתי שלא להחליק במושב הנהג. אם סכין הקצבים בחלק התחתון האחורי של ירכי היתה זזה, היא היתה חוצה את רגלי לשניים. הלהב היה נעוץ בזווית והקת בלטה לכיוון לוח המחוונים. יכולתי להגיע אליה בקלות. ריח חומצי של גומי צמיגים שרוף דלף פנימה מבעד לפתחי האוורור. נאבקתי בדחף להוריד את דוושת הגז עד לרצפה. היה לי דד‑ליין, ולא יכולתי להסתכן בכך שניידת משטרה תעצור אותי.

טסתי במעלה הרחוב הצר. כפות ידי היו חלקלקות על ההגה. נמלאתי בכל כך הרבה פחד ואדרנלין עד שהתקשיתי לנשום. הצצתי בשעון, הצצתי אל הכביש, הצצתי שוב בשעון. כשהייתי במרחק רחובות ספורים עצרתי בחריקת צמיגים ליד המדרכה. פתחתי את הדלת בדחיפה חזקה בדיוק ברגע האחרון. הקאתי לתוך פתח הביוב, וגנן אחד התבונן בי מאחורי מכסחת דשא מקרטעת. פניו היו חתומות.

דידיתי בחזרה אל מושב הנהג, מחיתי את פי והמשכתי בנסיעה אטית במעלה השיפוע התלול. כפי שהורו לי, פניתי במורד כביש שירות ובתוך שניות אחדות ראיתי את חומת האבן. אחר כך נראו שערי הברזל. הם תאמו לשערי החזית. זינקתי החוצה והקשתי את הקוד. השערים נרעדו ונשאבו פנימה. משני צדי השביל הסלול צמחו עצי סיגלון. הדרך הובילה היישר אל צדו האחורי של בית האחוזה. לבסוף התגלו מגורי האורחים. קירות טיח לבנים, גג נמוך עשוי רעפים אדומים, מרפסת מוגבהת. בית ההארחה היה גדול יותר מרוב הבתים הרגילים ברחוב שלנו.

עצרתי על יד עציץ הקקטוס הגדול בתחתית המדרגות, צמוד לבניין. השענתי את ידי על ההגה והתאמצתי לנשום. לא היה כל סימן חיים. אי‑שם, בצדה השני של האחוזה, חבוי כמעט לגמרי בין ענפי העצים הצפופים, ניצב הבית חשוך ודומם. זיעה צרבה את עינַי. המדרגות היו קרובות מאוד לחלון הנהג. הן היו כה תלולות, שלא יכולתי לראות מה קורה במרפסת. לא יכולתי לראות דבר מלבד פני המדרגות. תיארתי לעצמי שזאת בדיוק היתה הכוונה.

חיכיתי. והקשבתי.

לבסוף שמעתי את חריקת הדלת שנפתחה למעלה. קולות צעדים. אחד ועוד אחד. ואז מגף של גבר דרך על המדרגה הגבוהה ביותר שהצלחתי לראות. רגל ימין באה בעקבותיו. ברכיים נגלו לעין, אחר כך ירכיים ואז מותניים. הוא לבש מכנסי עבודה בלויים מג'ינס, חגורה שחורה חסרת ייחוד וכנראה חולצת טריקו אפורה.

כף ידי הימנית אחזה בקת סכין הקצבים חזק כל כך שחשתי עקצוץ. פי התמלא חום – נשכתי את הלחי.

הוא עצר על המדרגה האחרונה, שלושים סנטימטר מהחלון שלי. קו גג המכונית חתך אותו באמצע הבטן. רציתי להתכופף כדי לראות את פניו, אבל התרו בי לא לעשות זאת. ממילא הוא היה קרוב מדי.

פרקי אצבעותיו הופיעו, נקשו על החלון פעם אחת.

לחצתי על הכפתור בידי השמאלית. החלון החל לרדת בקול זמזום. הרגשתי את קרירות להב הסכין מתחת לירכי. בחרתי נקודה על חזהו, מעט מתחת לצלעות. אבל לפני כן היה עלי לברר את מה שביקשתי לדעת.

ידו השנייה הופיעה פתאום והשליכה חפץ בגודל אגרוף מבעד למרווח הפתוח של החלון שהמשיך לרדת. כשנחת החפץ בין ירכי הוא היה כבד במידה מפתיעה.

הבטתי למטה.

רימון יד.

נשימתי נעצרה. שלחתי יד לתפוס אותו.

עוד לפני שהגיעו אליו אצבעותי הפרושות הוא התפוצץ.

פרק 1

עשרה ימים לפני כן

יצאתי בתחתוני בוקסר אל אבני המרצפת הקרות במרפסת כדי להכניס את עיתון הבוקר. הוא נחת כמובן בשלולית ליד הממטרה המקולקלת. עננים אפורים השתקפו בחלונות ובדלתות ההזזה של הדירות מעבר לכביש – הדבר היחיד המשותף להן ולשכונת בֵּל‑אֵייר היה המיקוד. העננים שיקפו את מצב רוחי. החורף בלוס אנג'לס איחר להגיע כמו תמיד. כאילו התקשה להיפטר מהחמרמורת ולחשוף את עצמו. אבל הנה הוא כאן, מוריד את הכספית במד החום לשמונה‑תשע מעלות ומצפה את רכבי הליסינג היוקרתיים בשכבת טל.

דגתי את העיתון הנוטף – מישהו ריחם עלי ועטף אותו בניילון – ונמלטתי פנימה. שקעתי בחזרה בספת חדר הטלוויזיה, חילצתי את ה"לוס אנג'לס טיימס" מעטיפתו הרטובה ושלפתי את עמודי הבידור. די‑וי‑די באריזה שקופה צנח אל חיקי.

בהיתי בו לרגע. הפכתי אותו. דיסק חלק, ללא סימון כלשהו, מהסוג שקונים בכמויות כדי לצרוב. מוזר. אפילו קצת מאיים. קמתי מהספה, כרעתי על השטיח הקטן והכנסתי את הדיסק לנגַן הדי‑וי‑די. הנמכתי את העוצמה במערכת הקולנוע הביתי כדי שלא להעיר את אריאנה. התיישבתי על הרצפה והבטתי במסך הפלזמה שנקנה בהחלטה נמהרת, כשחשבון הבנק שלנו עוד היה ידיד ולא אויב.

התמונה היטלטלה קלות ולאחר מכן נראה תצלום תקריב רגוע של חלון ממוסגר בתריסי עץ, לא סגור לגמרי. מבעד לחלון יכולתי להבחין במתלה מגבות מניקל מבהיק ובכיור מלבני על רגל. בקצה התמונה היה קיר חיצוני צבוע כחול‑אפור. לקח לי שנייה לקלוט את המראה שהיה מוכר לי כמו תווי פני. אבל בהתחשב בנסיבות הוא נראה זר ומוזר.

זה היה חדר האמבטיה שלנו בקומה התחתונה, כפי שנראה מבחוץ, מבעד לחלון.

דופק קלוש התעורר לחיים בעומק בטני. חשש.

הסרט היה מגורען ונראה דיגיטלי. העדשה לא דחסה את התמונה. כלומר, לא השתמשו בזוּם לתקריב. ניחשתי שצילמו ממרחק מטרים אחדים מהזגוגית – רחוק מספיק כדי שהצלם לא ייקלט בעדשה. הצילום היה יציב. אולי צילמו עם חצובה. לא היה קול, רק דממה מוחלטת שחדרה כתער תחת העור בעורפי. הייתי מאובן.

מבעד לחלון ודלת חדר האמבטיה הפתוחה למחצה נגלה קטע מן המסדרון. חלפו כמה שניות של תמונה קפואה כמעט. ואז נפתחה הדלת. אני. נכנסתי, גלוי מהצוואר ועד הברכיים, התריסים פרסו אותי לפרוסות. פסעתי לעבר האסלה, לבוש תחתוני בוקסר עם פסים כחולים‑לבנים, והשתנתי. גבי כמעט שלא נראה לעין. המצלמה התמקדה בסימן חבורה קל על עצם השכם. שטפתי ידיים בכיור ואחר כך צחצחתי שיניים. יצאתי. המסך החשיך.

תוך כדי צפייה בעצמי נשכתי את פנים הלחי. בטיפשותי השפלתי מבט כדי לבדוק איזה זוג תחתונים אני לובש היום. פלנל משובץ. חשבתי על סימן החבורה ההוא. שבוע לפני כן חטפתי מכה בגב כשהזדקפתי תחת דלת ארון פתוחה. ניסיתי להיזכר באיזה יום זה קרה, ואז שמעתי את אריאנה מקישה בכלי מטבח מאחורי. היא החלה להכין ארוחת בוקר. קולות עוברים בקלות מבעד לדלתות הרחבות והשטחים הפתוחים של הבית שלנו. יש בו שתי קומות והוא נבנה בשנות החמישים.

הבנתי שהצפנת הדי‑וי‑די בין עמודי הבידור בעיתון היתה מעשה מכוון. לחצתי שוב על "הפעל" וצפיתי ביצירה. מתיחה? אבל היא לא הצחיקה אלא היוותה מטרד.

בעודי מכרסם את הלחי קמתי והשתרכתי למעלה. חלפתי על פני חדר העבודה שלי, שהשקיף אל החצר הגדולה בהרבה של משפחת מילר, ונכנסתי אל חדר השינה שלנו. בדקתי את עצם השכם במראה – אותה חבורה, באותו המקום, באותו גודל וצבע. בירכּתי חדר הארונות מצאתי את סל הכביסה. בראש הערימה היו תחתוני הפסים שלי בצבעי לבן וכחול.

אתמול.

התלבשתי וירדתי בחזרה לחדר הטלוויזיה. הזזתי הצדה את השמיכה והכרית שלי, התיישבתי על הספה והפעלתי שוב את הדי‑וי‑די. זמן ההקרנה: דקה וארבעים ואחת שניות.

גם אם היתה זו סתם בדיחה חסרת טעם, זה הדבר האחרון שחסר לאריאנה ולי עכשיו. יש לנו די והותר צרות על הראש. לא רציתי להדאיג אותה, אבל גם לא רציתי להסתיר ממנה.

לפני שהספקתי להחליט מה עלי לעשות היא נכנסה עם מגש ארוחת הבוקר. היא היתה לאחר מקלחת ולבושה. מאחורי אוזנה השמאלית היתה חבצלת מהחממה שלה. הפרח הלבן היווה ניגוד גמור לגלי שערה הערמוני. באופן אינסטינקטיבי כיביתי את הטלוויזיה. היא סרקה במבטה את הסביבה. עיניה קלטו אור ירוק במכשיר הדי‑וי‑די. היא רפרפה באגודלה על טבעת הנישואים הזהובה שלה במין עווית עצבנית. "מה אתה רואה?" שאלה.

"סתם משהו מהאוניברסיטה," אמרתי. "אין מה לדאוג."

"למה שאני אדאג?"

השתהיתי, חיפשתי מה לומר. משיכת כתפיים, זה מה שהצלחתי לחלץ מעצמי.

היא הטתה את ראשה לעבר גלד דק על פרקי האצבעות של כף ידי השמאלית. "מה קרה ליד שלך, פטריק?"

"היא נתפסה לי בדלת של המכונית."

"הדלת הזאת נעשתה בוגדנית בזמן האחרון." היא הניחה את המגש על שולחן הקפה. ביצים רכות, טוסטים, מיץ תפוזים. הבטתי באריאנה לרגע. עור קרמל, רעמת שיער כהה, עיניים כהות וגדולות. היא היתה בת שלושים וחמש, מבוגרת ממני בשנה, אבל הגֵנים גרמו לה להיראות צעירה ממני בכמה שנים לפחות. אף על פי שגדלה בעמק סן פרננדו, היא היתה בת תערובת ים‑תיכונית – יוון, איטליה, ספרד, אפילו קמצוץ טורקיה היה בתמהיל. הטוב שבכל אחת מהקבוצות האתניות זוקק ויצר את תווי פניה. ככה לפחות אני ראיתי אותה. כשהבטתי בה עכשיו נדדו מחשבותי לאופן שבו היו הדברים בינינו פעם – ידי על ברכהּ כשאכלנו, חמימות לחייה כשהתעוררה, ראשה נח בקפל זרועי כשצפינו בסרט. הכעס שלי כלפיה התחיל להתפוגג והתרכזתי במסך הריק.

"תודה," אמרתי והחוויתי בראשי לעבר מגש ארוחת הבוקר. עבודת הבילוש‑למתחילים שלי כבר גרמה לי איחור של עשר דקות. כנראה התקשיתי להסתיר את העצבנות המתוחה שלי משום שאריאנה קימטה את מצחה בפליאה ויצאה.

קמתי מהספה בלי לגעת באוכל ויצאתי שוב מהדלת הקדמית. הקפתי את הבית אל הצד הפונה לבית משפחת מילר. מובן שלא היו בדשא שמתחת לחלון סימני דריכה או מעיכה כלשהם. העבריין שכח להפיל קופסת גפרורים, בדל סיגריה, כפפה קטנה מדי או כל רמז אחר שהיה עשוי להועיל. כיוונתי את עצמי עד שהגעתי לזווית שבתצלום. תחושה מבשרת רעות השתלטה עלי. הצצתי מעבר לכתף אחת ואחר כך מעבר לכתפי השנייה, ולא הצלחתי להרגיע את עצבי. כשצפיתי מבעד לחרכי התריס הרגשתי פרכוס הזייתי, וכמעט שציפיתי לראות את עצמי נכנס שוב לחדר האמבטיה – כמו הפרעה ברצף הזמן – לבוש תחתוני בוקסר.

במקום זאת הופיעה אריאנה בפתח הדלת והביטה החוצה, אלי. מה אתה עושה? אמרו שפתיה.

הכאב בפרקי אצבעותי הפצועים אותת לי שאגרופי קפוצים. נשפתי אוויר, שחררתי אותם. "סתם בודק את הגדר. היא שוקעת." הצבעתי לעברה כמו אידיוט. שם, את רואה, גדר.

אריאנה גיחכה, חבטה בתריס, סגרה אותו והתיישבה על האסלה.

נכנסתי הביתה, חזרתי לספה וצפיתי בדי‑וי‑די בפעם השלישית. אחר כך הוצאתי את הדיסק ובהיתי בלוגו המודפס עליו. הוא היה מהסוג הזול שעליו נהגתי לצרוב תוכניות מהטלוויזיה כשרציתי לצפות בהן למטה. סוג הכי פשוט ובסיסי שיש.

אריאנה נכנסה והביטה בארוחה השלמה שנותרה על המגש. "אני מבטיחה שלא שמתי רעל באוכל שלך."

חייכתי בחוסר חשק, וכשנשאתי את מבטי היא כבר היתה בדרך למדרגות.

השלכתי את הדי‑וי‑די על מושב הנוסע בטויוטה קאמרי החבוטה שלי, ונעמדתי ליד הדלת הפתוחה כדי להאזין לדממה שעלתה מן המוסך.

פעם אהבתי את הבית הזה. הוא שכן בפסגת דרך רוֹסקוֹמֵייר, לא הרחק ממלהולנד. יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש אותו רק משום שבאותו רחוב היו גם בנייני דירות סדוקי טיח ומרכז קניות שכונתי. בצד הרחוב שלנו היו רק בתים פרטיים. אהבנו להעמיד פנים שאנחנו גרים בשכונה ולא על עורק תחבורה שמחבר בין שכונות שונות. כמה התגאיתי בבית כשעברנו להתגורר בו. קניתי לוחיות כתובת חדשות לכניסה, תיקנתי את התאורה במרפסת, עקרתי את שיחי הוורדים המוזנחים. הכול בוצע מתוך אכפתיות רבה ובשיא האופטימיות.

קול תנועת המכוניות ברקע הסתנן אל החלל האפל שמסביבי. לחצתי על הכפתור לפתיחת דלת המוסך וחמקתי פנימה בזמן שהתרוממה. אחר כך יצאתי דרך השער הצדדי וחלפתי על פני פחי האשפה. מבעד לחלון שמעל כיור המטבח היה אפשר לראות בבירור את חדר הטלוויזיה ואת אריאנה הישובה על מסעד הספה. אד דק עלה מספל קפה שנח על ברכהּ עטוית הפיג'מה. היא החזיקה בו בנאמנות, אבל ידעתי שלא תשתה ממנו. היא תבכה עד שהקפה יתקרר ולאחר מכן תשפוך אותו לכיור. עמדתי ממוסמר לאדמה, כהרגלי. ידעתי שעלי לגשת אליה, אבל מעט הגאווה שעוד נותרה בי לא הניחה לי לעשות זאת. אשתי זה אחת‑עשרה שנים נמצאת בבית, בוכה, ואילו אני עומד בחוץ, שקוע ואבוד בערפל של חורבן דומם. כעבור רגע התרחקתי בשקט מהחלון. הדי‑וי‑די המוזר חיזק את הפגיעוּת שלי. להעניש את עצמי בהתבוננות באשתי הבוכה בבוקר הזה היה מעל לכוחי.

מטווח קרוב מאת גרג הורביץ, מאנגלית: יואב כ"ץ, הוצ' ידיעות ספרים – ספרי חמד, שנת 2013, 430 עמ'