המזכרות מאת דויד פואנקינוס / הזיכרון ותפקידו בעיצוב חיינו

המזכרות מאת דויד פואנקינוס

תחילתו של סיפור אהבה היא המקור לזיכרונות המפורטים ביותר, כותב גיבור המזכרות. וסופו של סיפור אהבה? ב'המזכרות', ספרו העשירי שוזר דויד פואנקינוס, יליד 1974, ואחד הסופרים האהובים והמצליחים בצרפת היום, שרשרת בלתי נשכחת של זיכרונות אנושיים.

כמו בספרו הקודם והמצליח 'העדינות', פואנקינוס עושה זאת בכתיבה שופעת רגש והומור, כנות וסקרנות, כתיבה היוצאת מן הלב, וחודרת אל הלב. הכתיבה המיוחדת שלו מתאפיינת בשנינות ובהומור, יחד עם שפע יופי ורגישות. המזכרות ניחן בכל התכונות האלה, ועוד. עומק הרגש שבו, הבגרות שבו, וההתבוננות הרעננה והאמיצה בנקודות שונות בחיינו – מעוררים הזדהות עמוקה בלב הקורא.

פואנקינוס אמר בעבר שבכתיבה שלו הא מנסה לייצר תחושת "רוך" אצל הקורא. אין ספק שכאן הוא הצליח. כפי ששם הספר מרמז, העניין המרכזי בספר הוא הזיכרון והתפקיד שלו בעיצוב חיינו. אבל הרבה יותר מכך זהו ספר על אהבה, על משפחה ועל פרידה. וכמו אצל פואנקינוס, ההתרחשויות בעולמו של הסיפור הן רק חלק ממה שהספר מעניק לקוראיו.

בין פרק לפרק בסיפור משובצים פרקי "מזכרת" קצרים – רגעים חשובים שנצרו בלבם אנשים שונים, החל בדמויות שבספר, מרכזיות ושוליות כאחד, וכלה בדמויות מפורסמות בצרפת ובכל העולם – סקוט פיצג'רלד, מרצ'לו מסטרויאני, סרז' גנזבורג, ואן גוך, גאודי ועוד ועוד.  מלבד הזיכרון ומשמעותו, שהוא נושא מרתק לכתבה, הספר מצטיין בטיפול מלא הומור אך רגיש וחם באמת – בהזדקנות. העניין בא לידי ביטוי במוות של הסבא, בכל קורותיה של הסבתא וגם במשבר של ההורים עם היציאה לפנסיה. זה אולי נושא פחות סקסי, אבל זה חלק חשוב בספר, והוא מקסים לא פחות מכל השאר.

סיפור האהבה טמון בלב הספר כמו גרעין בתוך הפרי. זו אהבתו של המספר ללואיז. אבל לפני המפגש עם לואיז, וגם אחריו, קורים דברים רבים בסביבתו הקרובה, ועל כולם הוא מספר במבט לאחור, מנקודת זמן מאוד משמעותית עבורו – זו שבה התחיל לכתוב. זהו אם כן גם, ואולי בעיקר, סיפורו של סופר, ושל דרכו אל הכתיבה.

הספר היה בין המועמדים הסופיים לפרס גונקור, הפרס הספרותי הצרפתי החשוב ביותר, וכן היה מועמד לפרס "פמינה" החשוב.

פרק ראשון

1

ביום מותו של סבא ירד גשם רב כל כך עד שכמעט לא ראיתי דבר. אבוד בהמון המטריות, ניסיתי למצוא מונית. לא ידעתי למה אני רוצה להזדרז ויהי מה, זה היה מגוחך, לשם מה לרוץ, הוא שָׁם, הוא מת, הוא הרי יחכה לי בלי לזוז ממקומו.

יומיים לפני כן הוא עוד היה בחיים. הלכתי לבקר אותו בבית החולים קרֶמלַן-בּיסֶטְר, ובלבי התקווה המציקה שביקור זה יהיה האחרון. התקווה שדרך הייסורים הממושכת תסתיים. עזרתי לו לשתות בקשית. מחצית המים זלגה במורד צווארו והרטיבה עוד יותר את חולצתו, אבל באותו רגע אי-נוחות גופנית כבר לא הטרידה אותו. הוא הביט בי במבט אבוד, שהייתה בו כל הצלילות מימי בריאותו. ללא ספק היה זה הדבר האכזרי ביותר: לחוש שהוא מודע למצבו. כל נשיפה הודיעה לו על בואה, כמו החלטה שאי אפשר להצדיקה. רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, אבל לא הצלחתי. עדיין אני חושב על המילים הללו, על הביישנות שהותירה אותי באי-ספיקה רגשית. ביישנות מטופשת בנסיבות כאלה. ביישנות בלתי נסלחת וחסרת תקנה. לעתים קרובות כל כך איחרתי את המועד, החמצתי את המילים שהייתי רוצה להגיד. מעולם לא הצלחתי לשוב על עקבותי אל הרגש ההוא. מלבד אולי בכתיבה, עכשיו. אני יכול להגיד לו כאן.

ישבתי על כיסא לצדו, ונדמה היה לי שהזמן עמד מלכת. דקות יומרניות התחזו לשעות. למוּת מרוב איטיות. הטלפון שלי הציג הודעה חדשה. נשארתי במתח, שרוי בהיסוס כוזב, כי בתוך תוכי שמחתי לקבל את ההודעה הזאת, שמחתי להיחלץ מן הכובד המַלאֶה, ולו לרגע, ולו מן הסיבה הטיפשית ביותר. אני כבר לא זוכר מה היה תוכן ההודעה, אבל אני זוכר שעניתי מיד. כך, ולנצח נצחים, נצמדו הרגעים הספורים חסרי המשמעות האלה כטפיל לתמונה החשובה כל כך. אני כועס על עצמי מאוד בגלל אותן עשר מילים ששלחתי לאדם שאינו חשוב לי כלל. ליוויתי את סבא אל מותו, וחיפשתי פתחי מילוט בלי הרף, רק לא להיות שם. אספר מה שאספר על הכאב שלי, האמת היא כדלהלן: השגרה ייבשה אותי. האם מתרגלים לסבל? אפשר לסבול באמת, ובה בעת להשיב להודעה.

שנות חייו האחרונות לא היו אלא הידרדרות גופנית ממושכת. הוא עבר מבית חולים לבית חולים, מצילום לצילום, במחול הניסיונות המופרכים להארכת החיים המודרניים. איזה טעם היה בכל הניסיונות האלה? הוא אהב להיות גבר; הוא אהב את החיים; הוא לא רצה לשתות בקשית. ואני, אני אהבתי להיות הנכד שלו. ילדותי היא תיבה מלאה במזכרות שלנו. הייתי יכול לספר על כך הרבה, אבל לא בזה עוסק הספר. מכל מקום, בואו נאמר שהספר יכול להתחיל כך. בסצנה שמתרחשת בגני לוּקסֶמבּוּרג, שפקדנו דרך קבע כדי לצפות בתאטרון הבובות גינְיוֹל. נסענו באוטובוס שחצה את פריז כולה, ואולי רק כמה שכונות, אבל הדרך נראתה לי ארוכה לאין שיעור. זה היה מסע חקר, אני הייתי מגלה ארצות. כמו כל הילדים. בכל רגע שאלתי:

"אנחנו כבר מגיעים?"

"מה פתאום! גיניול היא התחנה האחרונה," השיב הוא בעקביות.

ובשבילי, לתחנה האחרונה הזאת היה תמיד טעם של קצה העולם. בשעת הנסיעה הוא היה מביט בשעונו באותה דאגה שלווה של אנשים שתמיד מאחרים. רצנו כדי לא להחמיץ את ההתחלה. הוא היה נלהב לא פחות ממני. ודאי אהב לשהות במחיצת האמהות. הייתי צריך להגיד שאני בנו, לא נכדו. גיניול היה מעֵבר לקצה העולם והכרטיס לשם היה תקף תמיד.

הוא בא לאסוף אותי מבית הספר, ואני הייתי מאושר. הוא היה מסוגל לקחת אותי לבית קפה ולהכחיש לפני אמא את העובדות הברורות גם אם בערב הסרחתי מסיגריות. איש לא האמין לו, ובכל זאת היה לו הקסם המרגיז של מי שמצליח תמיד לחמוק מנזיפה. כל ילדותי הוקסמתי מדמותו העליזה והשובבה. לא ידענו בדיוק מה הוא עושה, הוא החליף תכופות את משלח ידו, ודמה לשחקן יותר מאשר לאדם רגיל. הוא היה, בזמנים שונים, אופה, מכונאי, מוכר פרחים, אולי אפילו פסיכותרפיסט. אחרי הקבורה סיפרו לי אלה מבין חבריו שהצטרפו אלינו סיפורים רבים מספור, והבנתי שאי אפשר להכיר באמת חיים של אדם.

סבא וסבתא נפגשו לראשונה בנשף. בימים ההם היה זה דבר שבשגרה. היו פנקסי ריקודים, ופנקסה של סבתא היה מלא. סבא נרשם בו, הם רקדו, וכל הנוכחים יכלו להעיד שהייתה הרמוניה בין ברכיו לברכיה. יחד הם היו כמו רפסודיה של פיקות.* ההתאמה הברורה הובילה לחתונה. בדמיוני החתונה קפואה, כי מאותו יום נשארה תמונה אחת בלבד. תמונה כראיה, תמונה שמקבעת עם הזמן באופן הגמוני את כל זיכרונות התקופה. היו כמה טיולים רומנטיים, ילד, אחר כך עוד אחד, ותינוק שנולד מת. איך אפשר לדמיין את אכזריותו של העבר, של ימים שבהם היית מאבד ילד כאילו דילגת על מדרגה. אבחנו את מותו של העובר בחודש השישי להיריון. סבתא כמובן הרגישה שהוא חדל לזוז, אך היא לא אמרה דבר, מיאנה לנסח את חרדתה במילים, כדי לשכנע גם את עצמה שדבר לא התרחש באמת. שלתינוקות, שהתעייפו מסיבובים ברחם, מותר לנוח בדיוק כמו למבוגרים. לבסוף נאלצה להכיר במציאות הנוראה: בבטנה התנחל היעדר. כך העבירה שלושה חודשים בהמתנה למוות שיֵצא ממנה. ביום הלידה התנהל הליך קלאסי. התינוק נדחף החוצה בדממה. במקום שמיכה חמה, עטפו אותו בתכריכים. לתינוק נטול החיים קראו מישל. לסבתא לא היה זמן לשקוע בדיכאון. היה עליה לעבוד, לטפל בילדים האחרים, ובמהרה הרתה שוב; תמיד נראה לי מוזר שגם לילד הזה קראו מישל. אבי הוא אפוא מישל השני, והוא נבנה על רוח הרפאים של קודמו, שנולד מת. באותה תקופה לא היה נדיר שקראו כך לילד, על שם אדם מת. פעמים רבות ביקשתי להתקרב לאבא, עד שנטשתי כל יוזמה. את בריחתו המתמדת זקפתי לחובת רוח הרפאים ששכנה אתו באותו גוף. תמיד אדם מחפש הסברים למוגבלוּת הרגשית של הוריו. תמיד אדם מחפש הסברים למחסור באהבה שמכרסם בו. לפעמים פשוט אין מה להגיד.

השנים חלפו, היו מלחמות וחומות, ושני הילדים הראשונים עזבו את הבית. אבא נשאר לבדו בין הוריו, והתקופה הזאת נראתה לו לכל הפחות מוזרה. פתאום היה בן יחיד. כל תשומת הלב התמקדה בו, חנקה אותו. לכן עזב גם הוא את הבית, בגיל צעיר יחסית, והתגייס לצבא. הוא, שהיה מוג לב ופציפיסט. סבתא זכרה את היום שבו עזב אחרון בניה את הבית. כדי לפוגג את המתח, לחש סבא: "סוף-סוף לבד!". ניסיון עקר להסוות את האימה. הם אכלו ארוחת ערב מול טלוויזיה דולקת, כפי שבעבר אסרו על הילדים לעשות. החליפו את הדיווח על היום שהיה בבית הספר בדיווח על סכסוך באפגניסטן. הזיכרון הזה רדף את סבתא, כי בו ראתה את נקודת הפתיחה של בדידותה. כמו שני בניה הגדולים קפץ מישל לביקור מדי פעם בלי להודיע מראש, כדי לכבס את בגדיו או לאכול ארוחת ערב. ועם הזמן, בהדרגה, החל להתקשר ולהודיע מראש על בואו. בסופו של דבר, בכל פעם שתכנן לבקר אצל הוריו היה כותב ביומנו "ארוחת ערב אצל ההורים" כמה ימים מראש.

סבא וסבתא החליטו לעבור לדירה קטנה יותר, כי "לא טוב לבזבז חדרים ריקים". אני חושב שמעל לכול הם לא רצו לראות לנגד עיניהם מדי יום ביומו את חזיון העבר, את החדרים המלאים זיכרונות של רגש. מקומות הם זיכרון. יתרה מזו: המקומות מאריכים חיים אחרי הזיכרון. הם היו מאושרים בדירתם החדשה, ונראו כמעט כמו זוג צעיר שמתחיל את החיים. אבל לא, הם התחילו את הזקנה. הם פצחו במאבקם נגד הזמן. לעתים קרובות כל כך תהיתי איך הם מעבירים את הימים. הם לא עבדו עוד, הילדים ביקרו אותם פחות, והנכדים עוד פחות מזה. גם חיי החברה שלהם הצטמצמו, בשבועות מסוימים לכדי לא-כלום, והטלפון צלצל בעיקר למטרות שיווקיות. גם זקנים הם פלח שוק. אני תוהה אם בסתר לבה לא קיבלה סבתא את ההטרדות הללו בשמחה. סבא היה מתרגז: "תנתקי כבר! אוף! מה את מספרת לו את כל סיפור חייך?" הוא היה מסתובב סביבה, אדום כולו: "היא מעצבנת אותי, היא מעצבנת אותי, אני לא יכול לסבול אותה יותר." תמיד ריתקה אותי שגרה זו של התרגזות ביניהם, ועם הזמן התחלתי לראות בה מעין משחק מלודרמטי. הם התווכחו, הביטו זה בזו בעיניים רעות, אבל מעולם לא העבירו יום בנפרד. הם לא ידעו כיצד לנהל חיים עצמאיים. יתרונם של הוויכוחים היה שהדגישו את תחושת החיות. זוגות שחיים בהרמוניה ודאי מתים מהר יותר.

והנה פרט אחד שינה את הכול. הפרט הזה היה סבון. סבא שרד מן המלחמה; הוא נפצע עוד בימים הראשונים של הקרב מרסיס של פגז. במרחק מטרים ספורים ממנו מת חברו הטוב ביותר, נמחץ. גופתו המפוצצת של אותו חייל ריככה את פגיעת הפגז, וכך יצא סבא המום אבל שלם. לא אחת אני חושב על הפגז הזה, שאילו התפוצץ כמה מטרים קרוב יותר, היה עלול להרוג את סבי. את כל מה שאני חווה, את נשימת שעותַי, את פעימות לבי, את כל זה אני חב לכמה מטרים. ואולי אפילו לכמה סנטימטרים. לפעמים, כשאני שמח, כשאני מתבונן באישה שוויצרית או בנוף סגול בהיר, אני חושב על זווית פגיעתו של הפגז, אני חושב על כל פרט שיכול היה לגרום לחייל הגרמני לירות אותו כאן ועכשיו, ולא שם וכמה רגעים אחרי כן, אני חושב על הטירוף שבהבדל הקטנטן שהודות לו אני כאן. ושהודות לו היה סבא שם, חי, ושמח לצאת מן הסיוט הזה שלא הבין בו דבר וחצי דבר.

אני חוזר אל הפרט הזה, כי הפרט הזה הוא שמטריף אותי. נפילה אחת, וחייו התהפכו. די במטרים ספורים כדי להכניס אדם למחוזות הייסורים. הוא נפל במקלחת בגלל סבון. (אני חושב על המילה הזאת: "סבון".) שתיים מצלעותיו נשברו וגולגולתו נסדקה. ראיתי אותו אז, הוא נחלש, אבל חשבתי שהוא יתאושש, שהכול ישוב לקדמותו. אבל דבר לא שב עוד לקדמותו. הוא סבל מבעיות גופניות שונות ומשונות שלא הרפו ממנו עד יומו האחרון. בהתחלה כאב לי מאוד, התקשיתי לראות אותו כך, אדם פצוע. הוא שנא ביקורים, שנא לראות אותנו סביב מיטתו בבית החולים, עוטים חיוכים עלובים. הוא לא רצה שיאהבו אותו, הוא רצה שישכחו אותו, הוא רצה שאיש לא יזכיר לו עד כמה הוא מרגיש אומלל. סבתא ארחה לו לחברה כל יום אחרי הצהריים, ישבה לצדו וסרגה, והרגשתי שאפילו נוכחות זו הייתה בלתי נסבלת מבחינתו. הוא היה רוצה להעיף אותה משם, הוא היה רוצה שייתנו לו להתפגר בשקט. התקופה הזאת נמשכה זמן רב כל כך, אנגינות בלתי פוסקות מלוות בזיהומים ברֵיאוֹת, כאילו היה עליו להדביק את הפער אחרי חיים שלמים של בריאות טובה. אחר כך גילו פגיעה בעין. הוא כמעט לא ראה כלל. הוא רצה להאמין שמאור עיניו ישוב אליו במלואו. הוא היה מוכן לעשות את כל התרגילים, לציית לכל פקודה של נלהבֵי התקווה. אבל פניו בערו מכאב. העין השנייה שלו מצמצה באופן מעורר רחמים, כאילו קראה לעזרה.

היו ימים שהוא נראה מעוות.

ועכשיו הוא מת.

בחדר, מול גופתו, לפת אותי מראֶה: זבוב. זבוב על פניו. זהו אפוא המוות. זבובים מתיישבים עלינו, ואיננו יכולים לסלק אותם. המראה הזה הוא שהכאיב לי יותר מכול. חוסר התנועה שלו, שהזבוב המטומטם המגעיל הזה ניצל לצורך מתקפה. מאז אני מועך את כל הזבובים. כבר אי אפשר להגיד עלַי: הוא לא יפגע אפילו בזבוב. הזבוב הזה, חשבתי על זה הרבה אחר כך, לא ידע איפה הוא מניח את הטלפיים הזבוביות שלו, הוא לא ידע כלום על החיים של סבא שלי, הוא חנה על הפנים האחרונים של סבא, ואפילו לא ידע שהאדם הזה היה איש, היה נער, היה תינוק. רגעים ארוכים התבוננתי בו, ואז הגיע אבא. על פניו ארשת שלא הכרתי. בפעם הראשונה ראיתי אותו בוכה. היה מוזר כל כך להיות עד לכך. הדמעות שלו היו דג עם רגליים. תמיד חשבתי שהורים אינם מסוגלים לבכות. בהעניקם לנו חיים, עיניהם מתייבשות. עמדנו כך, בדממה, ומן הבחינה הזאת לא חרגנו ממנהגנו. בימים טובים יכולתי לחשוב שהיובש הרגשי של אבא הוא סוג של ביישנות. כעת הייתה הביישנות הזאת בעוכרינו. היינו נבוכים מכדי לבטא את הכאב. אבל בה בעת, היות שאנחנו שבויים בבימוי מתמיד של חיינו, אנו רוצים שהצער ייראה. בוכים כדי להראות לזולת את הדמעות.

כמה וכמה רגעים לא דיברנו. שלושה דורות של גברים. אני חשבתי שהוא הבא בתור, והוא ודאי חשב אותו דבר. כמו במלחמת שוחות, בנפילתו החייל שלפניך מעביר אותך לקו הראשון. האב הוא זה שהודף את המוות, שמגן. כשהוא איננו עוד, אנחנו נגישים לאין. התבוננתי זמן רב בסבא, ובכל זאת, זה לא היה הוא. אני הכרתי ואהבתי איש חי. ולפנַי ראיתי מסכת שעווה, גוף ללא נשמה, התגלמות גרוטסקית של חיים שחמקו.

כל בני המשפחה הגיעו, אחד-אחד, תהלוכה קודרת של היום האחרון. וסבתא כמובן, ששמרה מאוד על כבודה והצליחה לעמוד על רגליה אף על פי שכל תא בגופה התמוטט. ולפתע היא החלה לצעוק. צעקות כאב שבהן שאגה את תשוקתה להצטרף אליו במהרה. הדור הזה, החולף מן העולם, מבין כפשוטו את הרעיון שבני זוג מאוחדים בחיים ובמוות. להעביר את החיים יחדיו פירושו גם למות יחדיו. הרגשתי שסבתא מבטאת רגש אמיתי. צריך היה לאחוז בה. ניסו להרגיע אותה, השקו אותה מים, אבל כאבה המשיך להיראות בלתי נסבל. כעבור כמה ימים, בבית הקברות, עמדה רגע לפני הקבר. היא ידעה שהיא זורקת פרח אל ביתה העתידי. הגשם לא ירד עוד, אנחנו בכינו. ניסינו לסכם אותו קצת, לשרטט זיכרונות של חיים שלמים, ואחר כך הטמינו אותו באדמה, וזהו זה.

המזכרות מאת דויד פואנקינוס, מצרפתית: לי עברון-ועקנין, הוצאת כתר, שנת 2013, 219 עמ'