גרזן מאת גארי פאולסן / סיפור הישרדות והרפתקאות של נער בן 13

גרזן מאת גארי פאולסן

'גרזן' מאת גארי פאולסן הוא ספר הישרדות עטור פרסים, זוכה פרס הספר הטוב ביותר לקוראים צעירים של התאחדות הספרנים האמריקאית. 

בריאן רובסון בן השלוש עשרה טס לבקר את אביו כאשר המטוס החד מנועי שבו הוא נמצא מתרסק.  בריאן מוצא את עצמו לבד בשממה הקנדית ללא דבר פרט למעיל רוח קרוע וגרזן שאמו נתנה לו במתנה, והסוד הנורא שקרע אותו לגזרים מאז שהוריו התגרשו. מהר מאוד בריאן מגלה שאין לו זמן  לכעס ולרחמים עצמיים או לייאוש, כדי לשרוד יזדקק לכל הידע והנחישות שיידרשו ממנו, וליותר אומץ מכפי שהוא ידע שיש לו.

גארי פאולסן, נולד במיניאפוליס ב- 1939 וכתב בחייו למעלה מ-200 ספרי הרפתקאות. הגרזן הוא ספרו המצליח ביותר. "כל מה שקרה לבריאן בספר, קרה לי בצורה זו או אחרת בחיים", אמר גארי פאולסון שבמהלך חייו חווה הרפתקאות רבות. הוא היה עד להתרסקות מטוס, וראה במו עיניו כרישים שמתנפלים על ניצולי ההתרסקות. חברו הטוב ביותר היה אקדח ובשלב מסוים בחייו החליט לוותר עליו, וללמוד לצוד בעזרת חץ וקשת. בילדותו ניצל מניסיון תקיפה מינית לאחר שאמו תפסה את התוקף והרגה אותו במכות. כיום מחלק פאולסן את זמנו בין החווה המשפחתית בניו מקסיקו, לבין חוות ענק באלסקה בה הוא מגדל כלבי מזחלות.

פרק ראשון

בריאן רובסון בהה החוצה מחלון המטוס הקטן בשממה הצפונית הירוקה האינסופית שמתחת לו. זה היה מטוס קטן, ססנה 406 – מטוס לאזורי ספר – והמנוע היה כה קולני, כה שואג ומכלה וקולני, שהוא חיסל כל סיכוי לשיחה. לא שהיה לו הרבה מה לומר. הוא היה בן שלוש עשרה והנוסע היחיד במטוס עם טייס בשם – מה שמו? ג'ים או ג'ייק או משהו – באמצע שנות הארבעים לחייו שלא אמר מילה כשהכין את המטוס להמראה. למעשה, מאז שהגיע בריאן לשדה התעופה הקטן בהמפטון, ניו יורק כדי לעלות על המטוס -אמו הסיעה אותו – אמר לו הטייס רק ארבע מילים.

"שב במושב טייס המשנה."

בריאן עשה זאת. הם המריאו וזה היה סוף השיחה. הייתה התרגשות התחלתית, כמובן. הוא מעולם לא טס במטוס חד מנועי, ולשבת במושב טייס המשנה, כשהבקרים מולו,

כל המכשירים לפניו וכשהמטוס נאבק להתרומם, מתנועע ומחליק על הרוח כשהטייס המריא, היה מעניין ומרגש. אבל לאחר חמש דקות הם התיישרו בגובה 6,000 רגל ופנו לכיוון צפון מערב ומאז לא אמר הטייס מילה, לוטש מבט קדימה, וטרטור המטוס היה כל מה שנותר. הטרטור וים העצים הירוקים שהשתרע מול חרטום המטוס ועד האופק, מנומר באגמים, ביצות ונחלים ונהרות תועי דרך.

כעת בריאן ישב, מתבונן מהחלון כשהשאגה מהדהדת באוזניו, וניסה לקטלג את מה שהוביל אותו לטיסה הזאת. המחשבות התחילו. תמיד התחילו במילה אחת. גירושין. זאת מילה מכוערת, חשב. מילה מכוערת וקורעת שפירושה ריבים וצעקות, עורכי דין – אלוהים, חשב, כמה שהוא שונא עורכי דין שישבו ועל פניהם חיוכים נינוחים וניסו להסביר לו במונחים משפטיים איך כל מה שאהב התפרק – והשבר והניתוץ של כל דבר מוצק. ביתו, חייו – כל הדברים המוצקים. גירושין. מילת שבר. מילת שבר מכוערת. גירושין. סודות. לא, פחות סודות ויותר סוד. מה שהוא ידע ולא אמר לאיש, מה שהוא ידע על אמו שגרם לגירושין, מה שהוא ידע, מה שהוא ידע – הסוד. גירושין. הסוד.

בריאן חש שעיניו מתחילות לצרוב וידע שתהיינה דמעות. הוא בכה במשך זמן מה, אבל זה עבר. הוא לא בכה כעת. במקום זאת, עיניו צרבו ודמעות באו, הדמעות המחלחלות שצרבו, אבל הוא לא בכה. הוא ניגב את עינו באצבע והתבונן בטייס מזווית עינו כדי לוודא שהוא לא הבחין בצריבה ובדמעות. הטייס ישב, גדול ממדים, ידיו מונחות על ההגה בקלילות, כפות רגליו על דוושות ההיגוי. הוא נראה יותר כמכונה מאשר כאדם, המשך של המטוס. על לוח המחוונים שמולו ראה בריאן חוגות, מתגים, שעונים, כפתורים, מוטות, ארכובות, אורות, ידיות שהתנודדו והבהבו, וכולם הצביעו על דברים שלא הבין, והטייס נראה כמותם. חלק מהמטוס. לא אנושי. כשראה הטייס שבריאן מתבונן בו, נראה שנרגע קצת וחייך. "טסת פעם במושב בתא הטייס?" הוא נשען לעברו והסיר את האוזנייה מאוזנו הימנית והניח אותה על הרקה שלו, צועק כדי להישמע מעל רעש המנוע. בריאן נד בראשו. הוא מעולם לא היה במטוס כלשהו, ולא ראה תא טייס מחוץ לסרטים ולתכניות טלוויזיה. זה היה קולני ומבלבל. "פעם ראשונה."

"זה לא מסובך כמו שזה נראה. מטוס טוב כמו זה כמעט ומטיס את עצמו. הטייס משך בכתפיו. "זה מקל על העבודה שלי." הוא אחז בזרועו השמאלית של בריאן. "הנה, תניח את ידיך על ההגה, את כפות רגליך על דוושות ההיגוי, ואני אראה לך על מה אני מדבר." בריאן נד בראשו. "עדיף שלא."

"בטח. תנסה…"

בריאן הושיט את ידיו ואחז בהגה בחזקה כזאת שפרקי ידיו הלבינו. הוא דחף את כפות רגליו על הדוושות. המטוס הסתובב לפתע לימין.

"לא כל כך חזק. תחזיק אותו בקלילות. תחזיק אותו בקלילות." בריאן נרגע קצת, הרפה את אחיזתו. הבעירה בעיניו נשכחה לרגע כשרטט המטוס עבר דרך ההגה והדוושות. הוא נראה כמעט חי.

"רואה?" הטייס עזב את ההגה שלו, הרים את ידיו באוויר והרים את כפות רגליו מהדוושות כדי להראות לבריאן שהוא ממש מטיס את המטוס לבדו.

"זה פשוט. עכשיו תסובב את ההגה קצת לימין ותלחץ מעט על דוושת ההיגוי הימנית."

בריאן סובב קלות את ההגה לימין והמטוס נטה מיד ימינה, ואז הוא לחץ על דוושת ההיגוי הימנית והחרטום החליק ימינה לרוחב האופק. הוא החליש את הלחץ ויישר את ההגה, והמטוס יישר את עצמו.

"עכשיו אתה יכול להסתובב. תחזיר אותו קצת שמאלה."

בריאן סובב את ההגה שמאלה, לחץ על הדוושה השמאלית, והמטוס הסתובב חזרה. "זה קל." הוא חייך. "לפחות החלק הזה."

הטייס הנהן. "טיסה זה קל. פשוט צריך ללמוד. כמו כל דבר אחר. כמו כל דבר אחר." הוא אחז שוב בהגה, ואז הרים יד ועיסה את כתפו השמאלית. "כאבים ומכאובים – כנראה שאני מזדקן."

בריאן עזב את ההגה והרחיק את כפות רגליו מהדוושות כשהטייס הניח את ידיו על ההגה. "תודה לך…"

אבל הטייס כבר חבש שוב את האוזניות שלו ואסירות התודה אבדה ברעש המטוס, ובריאן התבונן שוב מהחלון באוקיינוס העצים והאגמים. העיניים הצורבות לא חזרו, אבל הזיכרונות כן. שבו בשיטפון. המילים. תמיד המילים. גירושין. הסוד. ריבים. פרידה. הפרידה הגדולה. אביו של בריאן לא הבין כמו בריאן, ידע רק שאמו של בריאן רצתה לפרק את הנישואין. הפרידה הגיעה ואז הגירושין, כל כך מהר, ובית המשפט הותיר אותו עם אמו פרט לקֵיצים ומה שהשופט כינה "זכויות ביקור". כל כך רשמי. בריאן שנא שופטים כפי ששנא עורכי דין. שופטים שנשענו מעל הדוכן ושאלו את בריאן האם הוא מבין היכן יגור ולמה. שופטים שלא ידעו מה באמת קרה. שופטים עם המבט האכפתי שהיה חסר משמעות כשעורכי דין אמרו משפטים משפטיים שהיו חסרי משמעות.

בקיץ יגור בריאן עם אביו. במשך שנת הלימודים הוא יגור עם אמו. זה מה שהשופט אמר לאחר שהתבונן במסמכים שעל שולחנו והקשיב לעורכי הדין המדברים. דיבורים. מילים. עכשיו נטה המטוס קלות ימינה ובריאן התבונן בטייס.

הוא עיסה שוב את כתפו והיה במטוס ריח פתאומי של גז שנפלט מהגוף. בריאן סובב את ראשו כדי לא להביך את הטייס, שבבירור חש אי נוחות. ודאי יש לו בעיות בקיבה. אז בקיץ הזה, הקיץ הראשון שבו יורשה לקבל "זכויות ביקור" עם אביו, כשהגירושין רק בני חודש, בריאן נוסע צפונה. אביו היה מכונאי הנדסי שתכנן או המציא מקדח חדש לקדיחת נפט, מקדח שמנקה את עצמו ומשחיז את עצמו. הוא עבד בשדות הנפט בקנדה, ליד קצה העצים, היכן שהטונדרה התחילה והיערות הסתיימו. בריאן טס מניו יורק עם ציוד קדיחה — הוא היה קשור בירכתי המטוס ליד שק בד שהטייס כינה בשם "ערכת הישרדות" והייתה בו אספקת חירום למקרה שייאלצו לבצע נחיתת חירום – שהיה צריך להכין במיוחד

בעיר, במטוס קל עם טייס ששמו ג'ים שהתגלה כבחור בסדר כשנתן לו להטיס את המטוס והכול. פרט לריח. עכשיו היה ניחוח בלתי פוסק ובריאן התבונן שוב בטייס, גילה שהוא מעסה כעת את הכתף ואת מורד הזרוע, הזרוע השמאלית, משחרר עוד גז ומתכווץ. זה כנראה משהו שהוא אכל, חשב בריאן. אמו הסיעה אותו מהעיר לפגוש את המטוס בהאמפטון, לשם הגיע כדי לאסוף את ציוד הקדיחה. נסיעה ללא מילים. נסיעה ארוכה ללא מילים. שעתיים וחצי של ישיבה במכונית, בהייה בחלון כפי שבהה כעת בחלון המטוס. פעם אחת, לאחר שעה, כשכבר לא היו בעיר, היא פנתה אליו.

"תשמע, אנחנו לא יכולים לדבר על זה? אנחנו לא יכולים ליישב את העניין? אתה לא יכול לספר לי מה מטריד אותך?" ושוב היו המילים. גירושין. פרידה. הסוד. איך הוא יכול לספר לה את מה שידע? אז הוא נאלץ לשמור על שתיקה, נד בראשו והמשיך לבהות בנוף מבלי לראות אותו, ואמו שבה לנהוג ודיברה אתו רק עוד פעם אחת, כשהיו קרובים להאמפטון. היא הושיטה יד למושב האחורי והביאה משם שקית נייר.

"קניתי לך משהו, לנסיעה."

בריאן לקח את השקית ופתח אותה. בפנים היה גרזן. מהסוג שיש לו ידית פלדה ומעטפת גומי. הראש היה בנרתיק עור חזק עם לולאת חגורה מסומררת בארד.

"זה נועד לחגורה." אמו דיברה כעת מבלי להתבונן בו.

היו כעת טנדרים של חוות בדרך והיא נאלצה לנוע ביניהם ולהתבונן בתנועה. "האיש בחנות אמר שתוכל להשתמש בו. אתה יודע. ביער עם אביך." אבא, חשב. לא "אבי". "תודה. זה ממש יפה." אבל המילים נשמעו חלולות, אפילו באוזניו של בריאן.

"תנסה אותו. תראה איך הוא נראה על החגורה שלך." ובדרך כלל הוא היה אומר לא, הוא היה אומר שזה נראה מטופש מדי לשים גרזן בחגורה. אלה היו הדברים הרגילים שהיה אומר. אבל הקול שלה היה דק, נשמע כמו משהו דקיק שיישבר אם תיגע בו, והוא הרגיש רע על כך שלא דיבר אתה. גם עם הידיעה שהוא יודע, גם עם הכעס, השנאה המלובנת של הכעס שלו עליה, הוא עדיין הרגיש רע על כך שלא דיבר אתה. וכך, כדי לרצות אותה, הוא שחרר את החגורה שלו ומשך את החלק הימני החוצה ושם את הגרזן וסגר את החגורה שוב.

"תסתובב כדי שאוכל לראות." הוא זז בכיסא, חש רק קצת מגוחך. היא הנהנה. "ממש כמו צופה. הצופה הקטן שלי." והייתה עדינות בקולה כפי שהייתה כשהיה קטן, העדינות שבה דיברה כשהיה קטן וחולה, מצונן, והיא הייתה שמה יד על מצחו, והצריבה נכנסה לעיניו שוב והוא פנה ממנה והתבונן מהחלון, שכח את הגרזן על החגורה שלו וכך הגיע למטוס עם הגרזן על החגורה שלו.

מכיוון שזה היה מטוס קל משדה תעופה קטן לא הייתה אבטחה והמטוס המתין עם מנוע עובד כשהוא הגיע, והוא לקח את המזוודה והתרמיל שלו ורץ למטוס מבלי לעצור כדי להסיר את הגרזן. אז עכשיו הוא עדיין היה על החגורה שלו. בהתחלה זה הביך אותו, אבל הטייס לא אמר דבר בקשר לזה ובריאן שכח אותו כשהם המריאו והתחילו לטוס. ריח חזק יותר כעת. ריח רע. בריאן הסתובב שוב להתבונן בטייס, שהניח שתי ידיים על בטנו והתעוות בכאב, מושיט שוב יד לכתף השמאלית בעוד בריאן מתבונן.

"אני לא יודע, ילד," מילותיו של הטייס היו לחישה, בקושי נשמעו. "כאבים קשים כאן. כאבים קשים. חשבתי שזה משהו שאכלתי אבל…" הוא עצר כשעווית כאב חדשה היכתה בו. אפילו בריאן ראה כמה המצב חמור — הכאב הצמיד את הטייס למושב, אחורה ולמטה.

"מעולם לא עברתי משהו כזה."

הטייס הושיט יד למתג שעל חוט המיקרופון שלו, ידו נעה בקשת קטנה מבטנו והוא לחץ על המתג ואמר, "כאן טיסה ארבע שש…" ועכשיו היכה בו הכאב כמו מהלומת פטיש, בכוח כזה שנראה שהוא נמעך לתוך הכיסא, ובריאן הושיט יד לעברו, לא הצליח להבין בהתחלה מה קורה, לא יכול לדעת. ואז ידע. בריאן ידע. פיו של הטייס הפך נוקשה, הוא קילל ונע בסדרה של מהלומות חדות לתוך הכיסא, מתבונן בכתף שלו כעת. קילל ולחש. "חזה! אוה, אלוהים, החזה שלי מתפרק!" בריאן ידע כעת. הטייס עבר התקף לב. בריאן היה בקניון עם אמו כשאיש מול החנות של פייזלי עבר התקף לב. הוא נפל וצרח על החזה שלו. איש מבוגר. מבוגר בהרבה מהטייס. בריאן ידע. הטייס עבר התקף לב, ובעוד הידע חודר לתוך בריאן הוא ראה את הטייס נחבט במושב עוד פעם אחת, עוד פעם נוראה אחת, הוא נחבט חזרה למושב שלו ורגלו הימנית קפצה, מושכת את המטוס הצדה בסיבוב פתאומי, ראשו נפל קדימה ורוק יצא. רוק יצא מזוויות פיו ורגליו התכווצו, למעלה אל הכיסא, ועיניו התגלגלו בראשו עד שנראה רק לובן. רק לובן בעיניו והריח החמיר, מילא את תא הטייס, והכול קרה כל כך מהר, במהירות כה נוראה שמוחו של בריאן לא הצליח לעכל את זה בהתחלה. הצליח לראות את זה רק בשלבים.

הטייס דיבר, לפני רגע, התלונן על הכאב. הוא דיבר. אז הגיעו העוויתות. העוויתות שדחפו את הטייס אחורה באו, ועכשיו ישב שם בריאן והייתה תחושה מוזרה של שקט בשאגה הרוטטת של המנוע — תחושה מוזרה של שקט ובדידות. בריאן נעצר.

הוא נעצר. בפנים הוא נעצר. הוא לא יכול היה לחשוב מעבר למה שראה, מה שחש. הכול נעצר. הליבה שלו, המרכז של בריאן רובסון נעצר והוכה בהבזק לבן של אימה, זוועה כה עזה עד שהנשימה שלו, החשיבה שלו, הלב שלו כמעט נעצר.

נעצר. שניות חלפו, שניות שהפכו לכל חייו, והוא התחיל לדעת מה הוא רואה, התחיל להבין את מה שראה וזה היה גרוע יותר, כל כך הרבה יותר גרוע שהוא רצה לגרום למוחו לקפוא שוב.

הוא ישב במטוס קל ששאג במרחק של כמה אלפי רגל מעל השממה הצפונית עם טייס שעבר התקף לב ושאו שהיה מת או שהיה במשהו קרוב לתרדמת. הוא היה לבדו. במטוס השואג ללא טייס הוא היה לבדו. לבדו.

גרזן מאת גארי פאולסן, מאנגלית: דידי חנוך, אורים הוצאה לאור, שנת 2013, 157 עמ'