בועות ורודות מתנפצות מאת אורית גליקסמן / על אימוץ וסודות מן העבר

בועות ורודות מתנפצות מאת אורית גליקסמן

בועות ורודות מתנפצות מאת אורית גליקסמן, הוא ספר מרגש שייגע בלב כל קורא ועוסק בתחום האימוץ.

רינה, גיבורת הסיפור, היא אלמנה משכילה, אצילית ונעימת מראה שהחיים זימנו לה אירועים מאתגרים וסודות כמוסים. בבדידותה הרבה היא מתוודעת למאיר, אלמן בן גילה, המסתיר אף הוא סודות כמוסים משלו. החיבור בין השניים מוביל לידידות ואף מעבר לכך. חגית, בתו של מאיר, מאמצת אותה אל לבה ואל משפחתה ומוצאת בה תחליף לאם שכה חסרה לה. אולם סודות העבר אינם מרפים, ובסדרה של אירועים דרמטיים והשתלשלויות מפתיעות הם עולים וצפים, קורעים את המסווה מעל פני הדמויות ומטיחים את האמת בפניהן. הבועות הוורודות שבהן חיו בני המשפחה מתנפצות בזו אחר זו, ומותירות אותם לאסוף את שברי חייהם המרוסקים.  האם יצליחו לעשות כן? האם יזכו לשלווה ולאהבה?

סיפור זה נכתב לאחר שסוד מן העבר צץ ועלה במשפחה שחשבה שהיא מושלמת. הבועה הוורודה התנפצה, ומתוכה צצו גילויים חדשים שאילצו את המשפחה להכיר בעובדות חדשות ומעניינות אודותיה.

העלילה מספרת לנו על חגית, שמוצאת קופסה ובה מכתב ובדיקת מעבדה. אין לה מושג במה מדובר, והיא מנסה לגלות למי שייכת הקופסה. במקביל למאמציה, האישה שאיבדה את הקופסה מחפשת אותה, ואז נוספת הצלע השלישית, אביה של חגית. מבלי דעת הוא רוקם רומן נוגע ללב עם האישה בעלת הקופסה. חגית מראה לו את הקופסה ובה המכתב (כתוב בצרפתית), והוא מתרגם לה את תוכנו. מסתבר כי מדובר במכתב של אם לבתה. האם מביעה חרטה על כי היא ובעלה שיקרו לבת, ואמרו לה כי התינוקת שילדה, נפטרה. האם מסבירה מדוע הדבר נעשה ומותירה עקבות לאיתור הילדה. אביה של חגית, מתוך תחושה פנימית, מספר לאשה שהכיר על הקופסה שנמצאה, ושואל אם במקרה יש לה קשר. מכאן מתפתחת העלילה, כאשר חוט השני בה הוא החיפוש הנוגע ללב של האישה אחר הבת שהוסתרה ממנה. אולם העלילה מסתבכת כאשר מתברר שחברתה הטובה של חגית, גילת, גם היא ילדה מאומצת. שתי החברות מנסות להתחקות ולגלות מי הם הוריהם האמיתיים, וההלם רב כאשר מתגלה האמת המפתיעה, בייחוד לגבי זהות אמה של חגית.

אורית גליקסמן

אורית גליקסמן (45), אם ל-3  ילדים, תושבת באר שבע, עוסקת בהוראה כעשרים ואחת שנים מתוכן שלוש עשרה שנים בגן. "בזמני הפנוי אני קוראת המון . תמיד יש ליד מיטתי 3 ספרים אותם אני קוראת במקביל. אני מציירת בצבעי אקריליק ובצבעי מים, בעיקר ציורי ילדים אך לא רק. בשנה האחרונה עקב דרישה של מכרים הרבתי לצייר ציורי ילדים על קירות שלמים.  אפשר למצוא ליד מיטתי מחברת ועט. הרעיונות הכי טובים באים בלילה גם בתחום העבודה בגן וגם רעיונות לכתיבה. מגיל מאד צעיר מצאתי שהכתיבה משחררת ומגיל שמונה כתבתי יומנים, שירים וסיפורים. את יומני שמרתי עד היום ומעניין לקרוא אותם בגילי ודרכם להבין את ילדי. ההחלטה להוציא לאור ספר נבעה מכך שחברות ובנות משפחה קראו את כתב היד נהנו ודרבנו אותי להעז".

אורית מספרת על ההשראה לכתיבת הספר: "לאימי ז"ל יש אחות אחת. הן היו מאד קשורות זו לזו ולהן הייתה אם שזו סבתי שהייתה טיפוס מאד קשה. אי אפשר היה להמרות את פיה. שנה לאחר שאימי נפטרה בטרם עת, מתה גם סבתי משברון לב. דודתי כינסה את בני המשפחה כשנתיים לאחר מכן וסיפרה שהרתה בגיל 17 לחבר שהיה לה. הוריו של החבר התנגדו לחתונה והיא מצאה את עצמה הרה בתקופה שזה היה דבר נורא. סבתי התאלמנה בגיל 27 וגידלה את שתי הבנות לבדה. היא עבדה כעובדת סוציאלית והייתה לה גישה למסמכים. היא דאגה להרחיק את דודתי ממקום המגורים לתקופת ההיריון וכשילדה סיפרה לה שהוולד נפטר בלידה. דודתי נישאה לבעל שידע על עברה אך תמיד  חשבה בליבה שאולי התינוק חי. כל עוד אמה הייתה בחיים היא לא העזה לבדוק ולרחרח. רק כשאמה נפטרה היא חקרה ומצאה שבנה חי והוא סופר ועיתונאי החי היום בצרפת. אני זוכרת שהיא סיפרה לנו זאת סמוך לחופשת הפסח והסיפור לא הירפה ממני. בחופשת הפסח ההיא התחלתי לכתוב ולכתוב וזרם הכתיבה לא פסק. את רוב הספר כתבתי לפני שנים רבות במוזה אחת שארכה מספר חודשים ואז הנחתי לו מתוך ראייה ששחררתי את המטען שבליבי וזהו. לאחר שכמה חברות עיינו בכתוב ורצו המשך מצאתי את עצמי חוזרת לסיפור. ההמשך לקח כשנה לסירוגין".

בועות ורודות מתנפצות – 2 פרקים ראשונים

1.

חגית ירדה בחושך במדרגות מביתה שברחוב שפרינצק לעבר מכוניתה, מאירה את דרכה בפנס קטן שלקחה עמה. עלטה סמיכה עטפה את העיר. כל הפנסים כבו בשל תקלה ולא היה אפשר לראות דבר סביב. אחרי שפסעה רק כמה פסיעות, נתקלו לפתע רגליה בחפץ כלשהו שהתגלגל על הכביש. היא האירה בפנס על החפץ והתפלאה לראות באמצע הדרך תיבה קטנה מעץ. חגית התכופפה והביטה בעיון בקופסה, שנראתה ממש לא במקומה. התיבה מצאה חן בעיניה והיא החליטה לקחתה עמה. בהגיעה למכוניתה הניחה את התיבה על המושב לידה ונסעה אל אביה שהתגורר ליד הנמל.

כשהגיעה, פתחה את דלת הדירה במפתח שהיה ברשותה ונכנסה כהרגלה ישירות למטבח. אביה היה שם, בוחש במרץ בסיר גדול ומזמזם לעצמו. חגית נישקה אותו על לחייו ושאלה לשלומו. הוא בישל מרק ושאל אם תצטרף אליו, ולאחר שנענתה להזמנתו הם יצאו למרפסת הקטנה הצופה לים.

הרוח החמימה שנשבה בחוץ הזכירה לה נשכחות. חגית זכרה את ארוחת הערב שנהגו לאכול כולם יחד כשאמה עוד הייתה בחיים, ואת הערבים שבהם ישבו היא ואמה במרפסת ושיתפו זו את זו בסודותיהן. בעודה לוגמת מהמרק החם נדדו מחשבותיה לאותם ימים שהיו כה משמעותיים עבורה. אביה החזירה למציאות כששאל אם תרצה עוד ספל מרק.

היא סירבה, וכמו תמיד בביקורים שלה בביתו ביקשה ממנו שיספר לה שוב כיצד נפגשו אמה והוא. הוא סיפר לה על חברו הטוב ציון, שהיה בן דודה של אמו, וכיצד הסכים לשדך ביניהם. "ומכאן האהבה צמחה," הוא חייך אליה בחושך.

חגית אהבה לחזור לסיפורי העבר. הם תמיד היו בעיניה כמו סרט קלאסי טוב שיש בו נוסטלגיה וגעגועים למה שהיה פעם.

למחרת התעוררה חגית כהרגלה בשש בבוקר, הכינה שתייה וכריכים לה ולילדים, שלחה את אלעד ורוית לבית הספר, ואחר כך הלבישה את ליז הקטנה ויצאה עמה אל הגן.

בדרכה פגשה את סבתה של מור, בירכה אותה לשלום ונזכרה בגעגועים באמה שכל כך עזרה לה.

היא הפקידה את הפעוטה בידי הגננת ומיהרה לעבודתה בבית הספר "יחדיו". הרמזור הבהב ואור אדום נדלק. חגית עצרה ועיניה שוטטו על פני הרכב. לפתע ראתה את תיבת העץ הקטנה שהניחה אתמול במושב ליד הנהג. היא חשבה לעצמה שהתיבה יפהפייה ושמשהו בה היה מוכר, כאילו תמונות מגלגול קודם עלו במוחה.

היא חשבה לעצמה שזה ודאי לא מקרה שדווקא היא מצאה את הקופסה הזאת, והחליטה שמיד אחרי יום הלימודים תבדוק את תוכנה.

היום עבר במהרה. היא לימדה שעתיים עברית, שעתיים חשבון ושעתיים תורה, התעכבה מעט במזכירות כדי לתת דפים לשכפול ומיהרה למכוניתה. היא אהבה את שעות הצהריים בבית. ליז הקטנה נמנמה, ואילו אלעד ורוית היו שרועים על הספה הגדולה בסלון, צופים בטלוויזיה ומתקוטטים בצחוק כמו שרק אחים קרובים יודעים לעשות. אלה היו השעות שלה שבהן ארגנה תכנים להמשך שבוע הלימודים, ואם נותר לה פנאי הייתה מתחילה לארגן דברים בביתה.

לאחר שסיימה את מטלותיה, נזכרה שוב בתיבת העץ והחליטה להביאה מהמכונית. היא ירדה לחניה, אספה את הקופסה ועלתה עמה לחדר השינה.

דקות ארוכות ישבה חגית על המיטה והביטה בתיבה הסגורה. לפתוח או לא לפתוח, חשבה. אולי זו מלכודת? אולי סתם חפץ ישן שמישהו השליך? הדמיון שלה השתולל עד שלבסוף, לאחר שהתעשתה, החליטה לפתוח. היא הרימה את המכסה. בתוך התיבה היו מכתב, נייר שנראה כמו בדיקת מעבדה כלשהי, מפתח קטן ופתק מקופל שעליו כתוב מספר של כמה ספרות. חגית הוציאה את המכתב מהמעטפה. שורות של כתב מסולסל בצרפתית ניבטו אליה מהדף הלבן. אף שידעה כמה מילים בשפה האצילית, היא החליטה לשתף באוצר את אביה, שדיבר צרפתית שוטפת.

חגית חייגה את מספר הטלפון של אביה. מהצד השני ענה לה קולו הרך והאטי.

"כן, שרי," כך נהג לכנותה, "הכול בסדר? את נשמעת מעט נסערת."

"אבא, הכול בסדר, רק מצאתי משהו מעניין ואני צריכה תרגום שלך מצרפתית."

"אוקיי," היא שמעה את הסקרנות בקולו. "אבוא אלייך מחר אחרי הצהריים. זו תהיה הזדמנות לפגוש את הנכדים המתוקים שלי. זה בסדר מבחינתך?"

"כן, תודה אבא."

חגית הניחה את התיבה על שידת האיפור, יצאה מחדרה והחלה להדיח את הכלים שנותרו מארוחת הצהריים. מחשבותיה נדדו לעבר המכתב… מעניין מה כתוב שם ולמי הוא שייך.

כשעלתה שוב לחדר השינה היא התיישבה בקצה מיטתה, והביטה בתיבה בעיון. זה היה חפץ עתיק מאוד. על המכסה התנוססו ראשי התיבות ר"י ובמרכז הייתה תמונה של זוג אוהבים. תמונה זו נראתה ישנה מאוד והזכירה בנופה את ונציה עם הגונדולות. היא פתחה את התיבה והוציאה את המפתח ואת הפתק. מוזר, חשבה, מעניין למה שייך המפתח והמספר – מה הוא מסמל? האם המפתח שייך לכספת כלשהי? למחבוא? מחשבתה הניעה אותה לכיוונים שונים, והיא חשבה שהדרך הטובה ביותר תהיה לפנות לאינטרנט. אולי שם תוכל להתחיל במלאכת הבילוש, למצוא למי שייכת התיבה ומהם הדברים שכה שמורים בתוכה.

מכיוון שהמחשב לא היה בדיוק מושא אהבתה, היא החליטה לבקש מרוני בעלה לעזור לה כשיחזור מהעבודה. תיבת העץ עוררה בה זיכרונות ילדות. היא ניגשה לאלבומי התמונות שהיו ברשותה והחלה מדפדפת דף אחר דף, אלבום אחר אלבום. בעודה עושה זאת הופיעה ליז, ריחנית כמו סופגנייה תפוחה אחרי השינה, והתרפקה עליה. חגית ליטפה את הראש המתולתל והחלה מספרת ומסבירה מי מופיע בתמונות ומהם האירועים שצולמו. כך עברו שעות אחר הצהריים במהרה. אחרי ארוחת ערב ומרתון המקלחות שבא בעקבותיה, חגית הגיעה למיטה כה עייפה עד שתיבת העץ נשכחה מזיכרונה.

2.

רינה שרון הייתה אישה נאה. אף שכבר לא הייתה צעירה, עדיין נראתה זוהרת ויפה ובעיקר מטופחת מאוד. היא הייתה אלמנתו של עורך דין מצליח, שבמותו הוריש לה הון רב ובעלות על מפעל גדול. מאז הלך לעולמו כמה שנים קודם לכן, היא נותרה בודדה למדי, וכיוון שלבני הזוג לא היו ילדים, היא הקדישה את חייה לאירועים חברתיים ולנשפי צדקה, ונודעה כדמות עצמאית מובילה בחוגי החברה הגבוהה.

חיי החברה מילאו את ימיה, וכן אהבתה הרבה לציור ולאומנות שבהם עסקה. הקשר ההדוק למחשב קישר אותה לאנשים שונים בארץ וברחבי העולם.

לא פעם, כשהתארחה בביתם של חבריה ונתקלה בנכדיהם או בילדיהם, הייתה מסתגרת בתוך עצמה ולרגעים נראתה מנוכרת ולא סימפטית. ידידה הקרובים ידעו כי בשל הכאב העז שהיא חשה על כך שאין לה ילדים משלה, היה קשה לה להתחבר לילדי חבריה או בכלל להתקרב אליהם. למרות ריחוקה מילדי חבריה, שגרמו לה להתעצב ולחוש בחיסרון ילדים משלה, נהגה הגברת שרון לבוא פעמיים בשבוע לבית היתומים הסמוך למקום מגוריה ולבקר את הילדים ששהו שם. בכל פעם דאגה להביא עמה ביגוד במידות שונות, צעצועים, ספרים, ובעיקר אהבה.

היא התמוגגה בכל פעם מחדש כשילדי בית היתומים ביקשו לנשקה, לחבקה או לשבת על ברכיה. הם חיפשו אהבה והיא חיפשה קשר עם ילדים, דבר שנבצר ממנה.

בכל פעם שיצאה מבית היתומים נזכרה בהריונה הבלתי רצוי וברגעים הקשים בעת הלידה שבהם הודיעה לה המיילדת בפנים נפולות שהתינוק נחנק מחבל הטבור ולא ניתן להצילו.

באותו בוקר עמדה בפניה משימה לא נעימה שאותה דחתה כבר כמה חודשים. היא נכנסה למכוניתה ונסעה לבית הוריה בהרצלייה. עתה, לאחר שגם אמה נפטרה, היה עליה לטפל בכל תכולת ביתם – דבר שציער אותה מאוד. כל פריט וכל פינה בבית היו עמוסים בזיכרונות: שמחים, עצובים, מטרידים ומאושרים, ובכל פעם שהגיעה לשם הייתה מתבוננת באלבומים, עוברת מפריט אחד למשנהו, הוזה ונזכרת.

שבוע קודם לכן היא טלפנה לחברה שמתמחה בפירוק תכולות בית ומכירתן וקבעה העברה ליום שישי בבוקר. היא רצתה לסיים עם זה כמה שיותר מהר, ומבחינתה המעשה הנכון היה לתת לזרים לטפל בתכולה הבית של הוריה.

היא ביקשה מהפועלים להשאיר את האלבומים ועוד כמה פריטים שצוינו ברשימה, והורתה להם לפזר את כל השאר בין עמותות צדקה ופח הזבל.

כאשר הגיעה לבית הוריה כבר המתינה לה המשאית הכחולה של חברת "עוברים". רינה נכנסה ראשונה אל הדירה רחבת הידיים, ואחריה פסעו ארבעה גברים שריריים שעד מהרה השתלטו על העניינים.

היא נכנסה בשקט לחדר השינה של הוריה ולקחה כמה פריטים מהשידה, מיששה אותם בידיה וקירבה אותם לאפה, מריחה את הריח המוכר של קרם הידיים הטוב של אמה. הזיכרונות הנעימים עטפו אותה. בין החפצים עמדה תיבת עץ בעלת מכסה שהייתה שייכת לאמה. רינה מעולם לא פתחה את התיבה, אך הסודות שהכילה הקופסה זו סקרנו אותה והיא החליטה לקחתה עמה. היא הניחה את החפצים שבחרה בארגז קרטון ויצאה מן הבית כשהיא מותירה מאחוריה את ארבעת הגברים ואת חייה בעבר. היא הניחה את הכבודה בתא המטען של השברולט ונסעה לחוף הים. היה משהו בים שגרם לה לחוש בטוחה, לא בודדה. המיית הגלים הייתה בת שיח נעימה. הים, עם כל משב רוח שבא במגע עמו, הביא גלים שנראו מרחוק כגולשים הבאים לקראתה. היא ישבה שעה ארוכה ונזכרה בהוריה.

אביה מת צעיר, רק בן ארבעים. גם הוא היה עורך דין, בן למשפחה איטלקית עשירה, שבזמן מלחמת העולם השנייה ריגל לטובת בנות הברית. בגלל שמו, רוסו, לא חשדו בו זמן רב, והוא התמזג היטב בהמון האיטלקי. לצערה הרב של המשפחה, מישהו זיהה אותו ודאג להלשין לשלטונות. הוא נעצר מיד והושלך לכלא, עד אותו יום נורא שניסה לברוח ואז נורה ונהרג.

רחל, אשתו, אז אלמנה צעירה, עלתה לארץ עם שתי בנותיה הקטנות ויצאה לעבוד כדי לפרנסן. בעזרת קשרים והמלצות מכמה חברים היא החלה לעבוד כעובדת סוציאלית, ובמשך שנים פרנסה בכבוד את שתי בנותיה עד אשר נישאו. אף שלא אחת ביקשו גברים את ידה היא סירבה, מחשש שנישואים שניים יפגעו בבנותיה.

אחותה של רינה הלכה לעולמה בעודה אישה צעירה, ואמן, שלא יכלה לשאת את הכאב העצום שבאובדן בעל וילד, הלכה ודעכה במשך שנים עד שנפטרה גם היא.

אחד הגלים החזיר אותה למציאות כשמימיו הצוננים נגעו בקצות אצבעותיה. רינה קמה ממקומה, נאנחה קלות ואז נעה לעבר מכוניתה כשהיא מותירה את צלקות העבר מאחור.

בדרכה הביתה עצרה במכולת החביבה עליה ברחוב שפרינצק, כדי לקנות כמה מוצרים שזכרה שנגמרו. בהניחה את מוצרי החלב במושב הקדמי שליד הנהג, לא הבחינה בכך שתיבת העץ התגלגלה ונפלה מן המכונית אל המדרכה. היא נסעה משם במהירות כי חשה שהתמהמהה זמן רב בחוץ. היה עליה לטפל בכמה עניינים דחופים, אולם הבוקר בדירת הוריה ערפל את חושיה לחלוטין. היא חשה שהיא לא אותה רינה, כאילו שבה לילדותה וכעת הייתה זקוקה נואשות לאהבה, למישהו חם ואוהב שיחבק אותה וישתתף בצערה. הבדידות שאפפה אותה גרמה לה לחוש כה חסרת ביטחון, עד שהחליטה ברגע נועז להשאיר הודעת טקסט לגבר שקרא לה "נערתי".

"אני מוכנה," הקלידה במהירות במכשיר הסלולרי ולחצה על המקש "שלח" לפני שתתחרט.

התשובה הופיעה כמעט מיד. "מתי?"

"עכשיו," ענתה במהירות.

"בנמל הישן ליד מסעדת הדגים דג הכסף," כתב האיש.

היא ענתה "כן," ומיד פנתה ימינה מבלי לחשוב, לעבר הנמל. כמו איזו בת טיפש-עשרה, חשבה לעצמה בחצי חיוך, לוקחת סיכונים, נפגשת עם מישהו שאני בכלל לא מכירה… מה קורה לי?

בועות ורודות מתנפצות מאת אורית גליקסמן, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2013, 126 עמ'