קלועת צמה מאת מירה קאופמן-שמח / פורצת מהכלא של עצמה

קלועת צמה מאת מירה קאופמן-שמח

הספר 'קלועת צמה' מאת מירה קאופמן-שמח, הוא סיפור על סערת נפש של אישה שבחרה לצאת ממערכת זוגית הרסנית, על מהפך בחיים, עימות ורגעי סערה, קבלה וריפוי. אישה המגיעה לתובנה כי היא קורבן של עצמה ועושה מהפך בחייה. בגיל 49 היא לוקחת את גורלה בידה, משאירה מאחור את הילדה הקטנה והכלואה שהייתה מאז ילדותה ושליוותה אותה גם בנישואיה. מפגש אקראי עם ידיד וירטואלי שהפך לתאום נפשה, מעניק לה כוח ומעצים אותה.

מירה קאופמן-שמח, כיום בת 59, תושבת כרמיאל, עסקה במהלך השנים בהוראת הביולוגיה ומדעי הטבע. כתבה וערכה תכנים מקצועיים לאורך כל שנות הקריירה שלה. בעלת תואר שני בהנחיה, הדרכה וכתיבת תכניות לימודים. יוצאת כעת בספר פרוזה משולב בשירה אותו היא מקדישה לידיד נפש מיוחד שליווה אותה בשעות הקשות. המפגש עם אותו ידיד היה  עבורה בגדר פלא או נס, וגרם לה לתהות באשר לאפשרות שאין מקריות בעולם. "קלועת צמה" הינו סיפור אישי עם מסר חברתי. הוא נוטע תקווה ואומץ לעשות מעשה ולהוביל לשינוי. מקורבן היא הופכת לאישה המקבלת ואוהבת את עצמה. היא יוצאת בקריאה: קבל אותי כמו שאני.  הספר הוא הדרך של מירה לגעת באנשים, לעורר רגש ומחשבה. יש לך גבר מסרס בחיים שלך? איך זה להרגיש את עורך מצטמרר ממבט, ממשפט נוקב, מאמירה שכל מטרתה לפגוע בך עד אשר את מאבדת את עצמך. כמעט מאבדת את שפיותך.

קלועת צמה נוגע ברגישות רבה במצבים של התמוטטות נפשית בחיי נישואין וזוגיות הרסנית, מהצלילה אל התהום ועד לתפיסת יד אוהבת המושטת אליה, בה היא נאחזת עד שכוחה הולך ומתעצם.  ספר מרגש וסוחף שנכתב כמפלט לנפש ומשלב פרוזה עם שירה שנכתבה במהלך השנים האחרונות. עוסק במהפך בחיים, בתהליך הכתיבה, מתעמת עם רגעי הכאב, ומשתף באופטימיות של קבלה עצמית וריפוי.

על הדילמה המורכבת שבזוגיות, האם לעזוב או להישאר אומרת מירה, אשר התגרשה לאחר 30 שנות נישואין: "מערכת זוגית, ככל מערכת שיש בה אינטראקציה בין אנשים, כזו שהיא מתמדת, לאורך זמן, אם יש בה גורמים מסרסים, ואם אין ביכולתנו למנוע את הסירוס, עלינו לעזוב אותה. הבעיה היא לוותר על המערכת המוכרת, הידועה, לטובת מערכת אחרת, חדשה לנו. המעבר הזה מעורר חששות ופחדים. הלא מוכר, גם אם יסתבר בדיעבד כטוב, מפחיד ומרתיע, ועוצר בעדנו לוותר על המקום שאנו רגילים אליו, גם אם הוא רע". לעיתים נדמה כי המשחק העדין הופך לשביר : ….."כמו שדה מוקשים היה בתוכה. צעד מוטעה והכול עלול להתפוצץ. לכן פסעה תמיד בשבילים מוכרים, אותם אלו שסומנו היטב במהלך חייה." (עמ' 108).

מירה קאופמן-שמח (צילום מהאלבום המשפחתי)

מירה אם ל-4 ילדים, מתארת מה קורה כאשר החיים שלך, הפשוטים לכאורה, הופכים בלתי נסבלים עד לכדי מצב קליני של התמוטטות :"מעט אחרי שנולדו ילדי התאומים (בן ובת), יום בהיר אחד, בבת אחת, קרסתי, התמוטטתי נפשית. עבודת הוראה במשרה מלאה, ארבעה ילדים קטנים, – פרט לתאומים יש לי שניים גדולים מהם, ובעיקר בעל לא רגיש, תובעני ומלחיץ, יצרו נטל פיזי, ובעיקר נפשי, גדול מנשוא. למרות מצבי הנפשי המשכתי לתפקד כרגיל, ובמקביל ניסיתי, כמעט לבדי, דרכים רבות ושונות להתמודדות. עשר שנים של עליות וירידות, אך כל הזמן במגמה של שיפור, עד לניצחון".

"משם, מאותו ניצחון גדול, פרץ הרצון למצוא את הדרך להשתנות. כמו הר געש רדום שנעור באחת. פורץ ומזעזע, ובתוך כך הורס ומנתץ חלקים מתוכו, מרעיד סדרי בראשית. מהלך ארוך וקשה שהביא אותי לחלץ את עצמי מתוכי, לאהוב את מי שאני".

'קלועת צמה' מאפשר התבוננות מעמיקה אל החיים והתמודדות נועזת עם סיטואציות יומיומיות תוך אינטראקציה עם הדמויות הסובבות את הגיבורה. מצד אחד כל כך דומה למציאות ולשגרה ומצד שני מאפשרת המחברת, באמצעות עדותה האישית, מפגש אמיתי, חזק ובלתי מתפשר.

הפריצה החוצה מלווה בקושי ולא תמיד מצוי לנו הכוח בתוכנו לעשות זאת בכוחות עצמנו בלבד. לעיתים אנו זקוקים לכוחו המאזן של אדם אחר, של חבר אמת, ידיד נפש. מירה: "היכרות זו התרחשה בצומת דרכים חשוב של חיי. היה זה כשהחלטתי להשתנות, כשהחלטתי להשתחרר, לחלץ את עצמי מתוך עצמי. מלאו לי אז 49. הרגשתי שאיני יכולה יותר להמשיך להתנהל בדרך בה התנהלתי כל חיי. קודם כילדה, אחר כך כמתבגרת ולבסוף כאישה בוגרת, נשואה. באותה נקודה חברו יחדיו כמה אירועים שהביאו לתפנית חדה בחיי. אחד מהם היה המפגש עם ידידי. הוא שהיה שם בשעות הקשות, משמש לי אוזן קשבת, כתף ומראה, בדרכו הצנועה, החכמה, המכילה. הוא אף היה האדם שעודד אותי לכתוב".

על הדרך להתמודד עם הרגעים הקשים אומרת מירה כי לעיתים הייתה מדמיינת שאינה נמצאת שם באמת.: "לקחה את המחשבות אל מים שקטים. הפליגה הרחק הרחק למקומות אחרים…" (עמ' 13). או, דרך הרחקה:  "אני מנסה להתייחס לעניין הזה, כמו גם לענייני חיים אחרים, כאל סיפור. אני כאן בתוך סיפור. כולם בתוך סיפור. סיפור שמסופר מרגע לרגע." (עמ' 172). 

וכמו ציפור שלמדה להכיר בכוח כנפיה, היא יוצאת מתוך הפחדים של עצמה אל מקום חדש. גיבורת "קלועת צמה" היא אישה שבוחרת בחיים ובוטחת בעצמה. המחברת כותבת בספרה: "כשאתה בתוך ביצה נדמה לך שמים תמיד דביקים ושהליכה היא תמיד כזאת, אטית ומסורבלת. עד שאתה מרים ראש ונושם פתאום ריח של ים או של נהר או אפילו של יבשה ואז נהייה לך פתאום צר וכבד ומחניק." (עמ' 146).

כתיבת הספר היא תוצר של כמיהה וגעגוע לרגש : "הספר נולד כצורך לשחרר מתוכי חוויות שונות וכך להתמודד עמן. חלק מהסיפורים נכתב בעיקר במהלך חיי הנישואין שלי. הם נכתבו ממקום של מצוקה, כדרך להתמודד עמה, כדרך להשתחרר ממנה. הכתיבה המסיבית הגיעה בהמשך, בעקבות ההיכרות הוירטואלית עם ידידי."

 "סוף סוף החלטתי לפרוק קצת מעלי על ידי הכתיבה. מרגיז ומייאש כשאין מי שיקשיב. הוא מקשיב רק לעצמו, מדבר במהירות, ברצף, ולא משאיר פתח אפילו להגיד מילה. מתייחס אליי כאל ילדה קטנה. אז אני שותקת ושותקת ושותקת. צוברת וצוברת וצוברת. הר געש רדום שיום אחד יתפרץ או שיתפוצץ. בא לי לצעוק: "די!!!" נמאס , נמאס, נמאס. לבכות , לבכות , לבכות. ( עמ' 26)

הכתיבה היא גם חוויה מזככת בפני עצמה: "כשאני חושבת על להתחיל לכתוב, מיד באות המחשבות, מתגודדות ליד הפתח, נדחקות זו בזו, וכל אחת מהן תובעת: אני, שחררי אותי ראשונה!" (עמ' 187)

בחירת שם הספר, קלועת צמה, הוא על שום מאפיין חיצוני של הגיבורה. מירה:" שער אסוף היטב, תואם להווייתה הפנימית, לתחושת הסגירות והכליאה שלה בתוך עצמה. הצליל הדומה של "קלועה" ו"כלואה" מחזק את התובנה הזאת". המסר של מירה הוא כי לפני הכול עליך לקבל את עצמך כפי שאתה, על כל מעלותיך ובעיקר מגרעותיך. להעריך את עצמך, לאהוב את עצמך.

מירה קאופמן-שמח היא אישה שמצאה את עצמה והתחזקה. רוקדת, שרה, מצלמת וכותבת, ומשולבת במסגרות לימודיות שונות. זהו ספרה השני. הראשון, ספר שירים – " אל תאמר: כתבי", יצא לאור בשנת 2008, בהוצאת "קורות בע"מ", במהדורה מוגבלת.

"אני ממשיכה לכתוב", מסכמת מירה קאופמן-שמח, "בעיקר שירים. כן הייתי רוצה, בעתיד הרחוק יותר, להוציא ספר שירים לתמונות שצילמתי. חלום נוסף שלי הוא לכתוב לפעוטות. טקסטים ספרותיים – סיפורים קצרים ובעיקר שירים, אני כותבת מזה כתשע שנים, מאז מלאו לי 50. כאמור, חלק מהשירים יצא לאור בשנת 2006 ("אל תאמר – כתבי", בהוצאת "קורות בע"מ).. לפני כן, וגם אחר כך, שלחתי רבים מן השירים והסיפורים לאתר בשם "מקלעת שירה" שנסגר לפני כשלוש שנים. אחר כך הגעתי דרך חבר לאתר של "קפה דהמארקר", ומאז אני שם. כאמור, בתחילה כתבתי שירים בלבד, כשהראשונים שבהם נשלחו לידיד הזה שלי שבזכותו אני כותבת. החלטתי לצאת שוב לאור בעקבות תגובות של אנשים לטקסטים שלי ובתוך כך עידודו של ידידי הטוב. ספר הוא הדרך שלי לגעת באנשים, לעורר בהם רגש ומחשבה. ספר הוא כמובן גם דרך להנציח".

שלושה שירים וסיפור מתוך קלועת צמה

הֲוָיָה

אַתָּה

קַיָּם בִּנְגִיעָה

אֵין בֵּין לְבֵין

רַק שִׁכְחָה

מֶחֱוָה לְשִׁימְבּוֹרְסְקָה

לְהִתְבּוֹנֵן בָּעוֹלָם
בְּחֶמְלָה,
מִבְּלִי לְהִצְטַעֲצֵעַ.

לִדְלוֹת מִתוֹכוֹ נְטִיפֵי חַיִּים,
לְהָאִירָם בְּאוֹרוֹ הָרַחוּם שֶׁל פָּנָס צְהַבְהַב
הַנִּבָּט אֶל סַפְסָל צָנוּעַ בְּקֶרֶן רְחוֹב.

לְחַיֶּיךְ לְמַרְאֶה שְׁנַיִם,

שֶׁיָּשְׁבוּ שָׁם קִמְעָא לְהָאֵט אֶת זְמַנָּם.

לְנַסּוֹת לְהָבִין עַל מָה וְלָמָּה

בְּטֶרֶם יֵעָלְמוּ אֶל הַלַּיְלָה.

סוֹנֵטַת פְּרֵדָה מוֹדֶרְנִית 

אָרַזְתִּי שְׁתֵּי קֻפְסָאוֹת קַרְטוֹן

סִפְרֵי לִמּוּד, כַּמָּה סִפְרֵי קְרִיאָה

בִּגְדֵי חֹרֶף – הָיָה אָז אֶמְצַע דֵּצֶמְבֶּר

סֻכַּם שֶׁאֶעֱזֹב לְשָׁנָה

(וְאָז נֵדַע

אִם לְאַחוֹת אוֹ לִקְרֹעַ).

בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה מְמֻסְגָּרִים חָתָן כַּלָּה

תַּכְשִׁיט מְיֻתָּם בִּמְגֵרַת הַשִּׁדָּה

בַּמִּטָּה לְצִדּוֹ הִיא שְׂרוּעָה.

בַּצַּד שֶׁלִּי בָּאָרוֹן מְחַכִּים בִּגְדֵי הַקַּיִץ

לְתוֹרָם שֶׁאָבוֹא וְאַחֲלִיף

בְּלִי לְהִתְמַהְמֵהַּ, שֶׁמָּא יַצְלִיף

הַגַּעְגּוּעַ מִן הַפִּנָּה הָרְחוֹקָה.

אֵלֶּה סְתָם קִירוֹת, אֲבָל לֵךְ תֵּדַע

הוא לא אוהב שמאחרים

הם התארגְנו לצאת לחברים, שקבעו להיפגש איתם בביתם, ושם להחליט מה עושים. הוא ארגן את עצמו. היא ארגנה את עצמה ואת נעמה הקטנה. נזכרה פתאום בבקבוק שנשאר במטבח, וגם צריך החלפה, ורגע, איפה הסנדלים? בפנים זועמות הוא ירד במדרגות, היא אחריו עם תיק ביד אחת ונעמה ביד השנייה. ירדה לאט במדרגות, בזהירות, גם בגלל ההיריון. יצאו לרחוב. הוא התיישב ליד ההגה, הן מאחור. דרך המראה ניבט אליה מבטו המצמית. התניע ונסעו. שתיקה עצורה. תוך דקות הגיעו למקום. עלו במדרגות עד לדירה. איש לא ענה לצלצול הפעמון, גם לא לנקישות בדלת. את רואה, הכל בגללך, את לא עומדת בזמנים, את לא לומדת. היכו המילים בקירות, במעקה, בגופה. דחף אותה הצידה, וירד במהירות את שתי הקומות. כשהגיעה גם היא עם נעמה הרכב היה מותנע, הוא בתוכו. פתחה את הדלת מאחור, עזרה לנעמה ונכנסה גם היא. את לא בסדר, שעה זאת שעה. קבענו ואיחרנו, בגללך. מה כל כך קשה לא לאחר, תתחילי להתארגן בזמן.

בבת אחת פתחה את הדלת, יצאה והושיטה ידיה לנעמה. תיסע, אני אחכה להם כאן. עמדו שתיהן בדממה סמוך לגדר האבן הנמוכה. כאחוז תזזית יצא מהרכב, עבר לצד השני, קרע את נעמה מיד אמה, דחף אותה למושב האחורי, טרק בעדה את הדלת, חזר למקומו ונסע. עמדה קפואה במבט בוהה, התיק על הכתף, הידיים שמוטות. הסתובבה, צעדה לעבר דלת הכניסה, טיפסה במדרגות עד לקומה השנייה, התיישבה מול דלת הדירה כשהיא נשענת אל הקיר. ישבה כך בתוך השקט עד שנשמעו קולות דיבורים וצחוק שהלכו וגברו. אוי, מה קרה, מה את עושה כאן על הרצפה, ולמה לבד, וסליחה איחרנו, הסתובבנו עם חברים ולא שמנו לב לזמן, ולמה את בוכה. בואי, תיכנסי. טוב, את יודעת, הוא כזה. הנה, קחי, שתי מים, תירגעי. יהיה בסדר. נתקשר אליו, נגיד לו שהגענו ואת פה.

כשחזרו לבית הוריו, העירה משהו לגבי מה שקרה. טוב, את יודעת שהוא לא אוהב שמאחרים, שמעה את אמא שלו אומרת מהמטבח.

קלועת צמה מאת מירה קאופמן-שמח, הוצאת אופיר ביכורים, שנת 2013, 201 עמ'