מתה להיות אני – לראות את החיים בעיניים חדשות מאת אניטה מורז'אני / מסע החלמה ממחלת הסרטן אל כמעט מוות

 

בספרה "מתה להיות אני – לראות את החיים בעיניים חדשות", אוטוביוגרפיה מעוררת השראה, מספרת לנו אניטה מורז'אני כיצד הוכרע גופה בשל התפשטות של תאים סרטניים והחל לקרוס לאחר שנלחמה בסרטן קרוב ל-4 שנים.

כאשר איברי גופה הפסיקו לתפקד, היא חוותה חוויה יוצאת דופן של סף מוות, שבה למדה להכיר בערכה הפנימי והבינה את הסיבה האמיתית למחלתה. כשאניטה שבה להכרתה היא גילתה שמצבה השתפר כל כך, עד שיכלה להשתחרר מבית החולים בתוך שבועות מבלי שנותר בגופה זכר למחלת הסרטן.

בדפים אלה מעלה אניטה זיכרונות מימי ילדותה בהונג קונג, מספרת על האתגרים שעמדו בפניה כשביקשה לבסס קריירה ולמצוא אהבת אמת. עוד היא מספרת כיצד הגיעה לבסוף למיטת בית החולים, וכיצד אתגרה שם את כל הידע הרפואי הקיים.

בהיותה חלק ממשפחה הינדית מסורתית, הייתה אניטה נתונה כבר מילדותה להשפעות תרבותיות ודתיות מגוונות. לאחר שנים שבהן נאבקה לסלול את דרכה שלה, ובה בעת לעמוד בציפיות של כל האחרים, היא הגיעה לתובנה – בעקבות ההתגלות שחוותה בצד השני – שיש לה הכוח לרפא את עצמה… ושקורים בעולם נסים שמעולם לא דמיינה לעצמה.

בספרה אניטה משתפת אותנו בפתיחות לב בכל מה שלמדה על מחלות, על החלמה, על פחד, על היותנו אהבה ועל הנשגבות האמיתית שבכל אדם באשר הוא. לספרה צורפה הקדמה מאת ד"ר וויין וו. דייר.

אניטה מורז'אני עבדה בתחום החברות העסקיות במשך שנים רבות לפני שמחלת הסרטן אובחנה אצלה. חוויית סף המוות המרתקת והמרגשת שחוותה שינתה באופן מהותי את השקפתה על החיים. ביצירתה בולטים העומק והתובנות שספגה כאשר הייתה בעולם האחר.  www.anitamoorjani.com

מתוך 'מתה להיות אני':

הקדמה

ספר זה נגע בי עמוקות, ויותר מכך השפיע עלי הקשר האישי שרקמתי עם אניטה מוּרזַ'אני, שנכנסה אל חיי בדרך של צירופי מקרים שתוזמרו באורח אלוהי. במשך יתר מארבע שנים הביאה את אניטה מחלת סרטן מתקדמת אל סף דלתו של המוות ומעבר לו – אל בית המוות עצמו, הנמצא הרבה מעבר לפתח הדלת ולמבואת הכניסה, אם אפשר להתבטא כך. אניטה תיארה את הכול בפירוט רב בספר זה, הבוחן לעומק את נבכי הנפש. אני ממליץ לכם לקרוא אותו בתשומת לב ומתוך מחשבה ולהיות פתוחים לכך שרבות מהאמונות שטיפחתם במשך השנים תעמודנה למבחן, בייחוד אלו הנוגעות למה שקיים מעבר לעולם הזה, מה שמכונה לעתים קרובות – העולם הבא.

אניטה שכבה בתרדמת עמוקה, כשהיא מוקפת ביקיריה ובצוות הרפואי, והכול ציפו שבכל רגע היא תנשום את נשימתה האחרונה. אולם היא קיבלה את ההזדמנות לשוב לגופה, שנהרס על ידי מחלת הסרטן, כנגד כל הסיכויים, ולחוות החלמה שלא תיאמן – באמצעות הכלי של אהבה ללא תנאי. יתרה מזו, היא הורשתה לשוב מחדר המוות ולספר לכולנו כיצד נראים החיים מעברו השני של עולמנו הגשמי – וחשוב מכך, מה מרגישים כשנמצאים שם.

זהו סיפור אהבה – סיפור על אהבה גדולה, ללא תנאי, שיעניק לכם תחושה מחודשת של מי אתם באמת, מדוע אתם נמצאים כאן, וכיצד תוכלו להתעלות מעל כל פחד ודחייה עצמית המגדירים את חייכם. אניטה כותבת בגילוי לב נדיר על מחלת הסרטן שלה ומסבירה מדוע היה עליה, לדעתה, לחוות דרך חתחתים זו, מדוע היא מרגישה שנרפאה ומדוע שבה לכאן. אל תטעו, השליחות של חייה באה לידי ביטוי במידה רבה מאוד בעצם העובדה שאתם עומדים לקרוא את רשמיה על החוויה שעברה… ובכך שכה חשוב לי לסייע בהעברת המסר החיוני הזה לעולם.

מה שאניטה גילתה באותן 24 השעות שבהן הייתה מחוסרת הכרה, בעת שעברה דרך פתח הדלת אל העולם האחר, דומה באורח מדהים למה שקלטתי אני ברגעים מלאי השראה של כתיבה ודיבור. ברור לשנינו שהשגחה אלוהית לקחה לידיה את הפיקוד והניעה את הדברים, כך שאישה זו, המתגוררת בקצה השני של העולם ותרבותה שונה מאוד משלי, תחדור אל מודעותי ואל עולמי הגשמי.

על אניטה שמעתי לראשונה כשקיבלתי עותק של ריאיון שנערך עמה, ובו היא מספרת על חוויית סף המוות שחוותה. את העותק קיבלתי מאישה בשם מירה קלי המתגוררת בניו יורק. אחר כך הפכה מירה לחברתי וערכה לי שחזור גלגולים (החומר פורסם בספרי Wishes Fulfilled). לאחר שקראתי פעם אחת את מה שאניטה כתבה על חוויית סף המוות שעברה, חשתי שכוח שאינני יכול לעמוד בפניו קורא לי לעשות כל שביכולתי ובגבולות כוחי כדי להעביר את המסר רב-העוצמה שלה לעולם. התקשרתי לרייד טרייסי, נשיא הוצאת הספרים Hay House, ודחקתי בו למצוא את אניטה מורז'אני ולבקש ממנה לכתוב ספר המתאר בפרטי פרטים ולעומק את החוויה שעברה. הוספתי שאשמח – לא, שיהיה לי לכבוד – לכתוב הקדמה לספרה, אם אכן תסכים לכתוב אותו. ברצף מופלא של צירופי מקרים – בין השאר, התקשרה אניטה מהונג קונג אל תוכנית הרדיו השבועית שלי ב-hayhouseradio.com, וערכתי ריאיון עמה כדי שדבריה יגיעו לאוזני כל העולם – נוצר בינינו קשר הן במישור המקצועי והן במישור האישי.

אניטה דיברה על התחושה שכולנו מכנים אהבה טהורה. לא זו בלבד שאנו קשורים לכל אחד אחר ולאלוהים, אלא שברמה עמוקה יותר כולנו אלוהים. אפשרנו לפחדים ולאגו שלנו לדחוק את אלוהים מחיינו, והדבר קשור קשר הדוק למחלות שפוקדות לא רק את גופנו, אלא גם את עולמנו. אניטה דיברה על כך שעלינו לנצור את הנשגבות שבנו ולחיות כיצורים של אור ושל אהבה, ועל יכולות הריפוי הטמונות בדפוס החשיבה הזה.

אניטה תיארה חוויה ממשית של היעדר זמן ומקום, וכיצד הרגישה לראשונה את הפלא הגלום בידיעה כי אחדות אינה מושג אינטלקטואלי, שכן הכול באמת מתרחש בעת ובעונה אחת. היא סיפרה כיצד טבלה בהילה של אהבה טהורה ומלאת אושר, וכיצד תחושה זו נושאת עמה פוטנציאל ריפוי אינסופי. היא למדה על בשרה את המשמעות האמיתית של מילותיו של ישו, "עם אלוהים הכול אפשרי" – והכוונה לכל דבר, ובכלל זה ריפוי העבר. אניטה גילתה בעצמה את הדברים שעליהם כתבתי בהרחבה בספרי Wishes Fulfilled: שחוקי העולם החומרי (כולל זה הרפואי) אינם חלים בנוכחות בני אדם שהאל התגלה בפניהם.

הרגשתי שאני חייב לפגוש את האישה הזאת. כבר בשיחת הטלפון שלנו הרגשתי באופן בלתי אמצעי את המהות הרוחנית של אניטה ואת המסר שלה, מסר של תקווה התופס את מקומו של הפחד. הזמנתי אותה לא רק לכתוב את הספר הזה, אלא גם להופיע איתי בפי-בי-אס ולספר לעולם כולו את סיפור האהבה שלה, סיפור של תקווה וריפוי.

שלחתי את הריאיון שנערך עם אניטה על חוויית סף המוות שלה לאמי בת ה-95, המתגוררת בדיור מוגן. אמי רואה את המוות לעתים קרובות למדי, מאחר שרבים מחבריה החדשים בגילים המתקדמים פשוט נפטרים בשנתם ונעלמים לעד מחייה. ניהלתי עמה שיחות רבות על מחשבותיה בכל הנוגע למסתורין הגדול הנקרא מוות, שהוא גורלם של כל היצורים החיים.

כל מה שנוצר חייב לאבד את גשמיותו. אנו מבינים זאת מבחינה אינטלקטואלית, ואף על פי כן ממתינה לנו תעלומה גדולה.

לאחר קריאת הדיווח של אניטה על חוויית סף המוות שלה, סיפרה אמי שגל של שלווה שטף אותה והחליף את הפחד, את החרדה ואת המתח שמביא איתו הבלתי נודע. למעשה, כל מי שקראו את הדיווח של אניטה, כולל ילדיי, חשו שזכו בהשקפה חדשה על החיים, ונשבעו לי שתמיד, יותר מכל דבר אחר, יאהבו את עצמם, ישמרו על נשגבותם ויסלקו מחייהם היומיומיים כל מחשבה שביכולתה לייצר מחלות. והנה, בעת שכתבתי על הרעיונות האלה, הביאה אותם גם אניטה לכאן, לאחר שהתנסתה בהם הלכה למעשה.

אניטה הצליחה לרפא את גופה וסיפרה לי שלא פעם חשה כי שבה לכאן כדי ללמד את השיעור הפשוט אך רב-העוצמה הזה, שיכול לא רק לרפא אותנו, אלא גם לשנות את עולמנו. ואני יודע שזו הסיבה שאלוהים הפגיש בין אניטה וביני. תמיד חשתי שהדְהַארמה שלי היא ללמד אנשים על האלוהות שלהם ולגרום להם להבין שהמקום הגבוה ביותר בתוכם הוא אלוהים. איננו סתם גוף; איננו ההישגים שלנו או הרכוש שלנו – אנחנו מאוחדים עם מקור כל ההוויה, שהוא האל. בזמן שכתבתי את כל זה בספרי Wishes Fulfilled, נכנסה אניטה מורז'אני אל חיי כאילו כדי להציב סימן קריאה ולחזק את כל מה שהבנתי בעת הכתיבה האוטומטית שלי. היא חיה את זה וסיפרה על כך בחן כה רב – וכעת נפלה בחלקכם הזכות לקרוא וליישם את כל מה שאניטה למדה במהלך התמודדותה הסוערת עם מחלת סרטן מתקדמת, ובעת מסעה הרגוע בחזרה, כשהיא עוברת בדרך חוויה ישירה של ריפוי אלוהי.

לכבוד הוא לי למלא תפקיד קטן בהעברת המסר מלא התקווה הזה, שאהבה היא אמצעי הריפוי המשמעותי ביותר. אני מאחל לכם שתפנימו את דבריה של אניטה ותהפכו כלי לסילוק כל מחלה מגופכם, ממערכות היחסים שלכם, מארצכם ומעולמנו. כפי שפעם כתבה אליזבת בַּארֶט בּרַאוּנינג בפואטיות הרבה שלה: "הארץ מלאה בהתגלמות השמימית, וכל שיח מצוי מוצת באש האלוהים". אכן, ריפוי וגן עדן עלי אדמות הם שלכם ונועדו לאהבתכם.

תיהנו מהספר הנפלא של אניטה. אני אוהב אותו ואוהב אותה.

ד"ר וויין ו' דייר

מאווי, הוואי

מבוא

החלטתי לחלוק עמכם את סיפורי בעיקר משום שרציתי שאף אחד אחר לא יצטרך לעבור את מה שעברתי אני.

אין זה מתאים לאופיי ללמד אנשים או לומר להם גלויות כיצד לחיות את חייהם, ואינני אוהבת לייעץ לאחרים אילו שינויים עליהם לעשות, אפילו כאשר הם שואלים לדעתי. אני מעדיפה להדריך באמצעות מתן דוגמה וליצור סביבה בטוחה, שבה יוכלו אחרים לבוא במגע עם האמת שלהם.

חשבתי על כך לעתים קרובות מאז החורף והאביב של שנת 2006, תקופה שחוויתי בה חוויית סף מוות, וגם נרפאתי ממחלת הסרטן שהייתי חולה בה בארבע השנים שלפני כן. במהלך חוויית סף המוות יכולתי לראות ולהבין כיצד ייראו היבטים מסוימים של חיי בעתיד, והבנתי שאחת הסיבות שבחרתי לשוב לחיים הגשמיים היא השאיפה שהחוויה והמסר שלי ייגעו באחרים.

במצב שהייתי בו ידעתי בדרך כלשהי שנועדתי לעורר השראה באלפים, ואולי בעשרות אלפים. אבל לא היה ברור לי כיצד אני אמורה לעשות זאת – כל שידעתי הוא שבדרך כלשהי אני עומדת לסייע לאנשים רבים. חשתי בבהירות שאינני צריכה לעשות דבר כדי שזה יקרה; עליי להיות פשוט אני עצמי, ליהנות מחיי ולהניח לעצמי להיות כלי המאפשר התרחשות של משהו גדול הרבה יותר.

וכך עשיתי כשסיפרתי על חוויותיי, בעל פה ובכתב, כשהגבתי על שאלות שהפנו אליי רופאים ומדענים, וגם אנשים פרטיים שחיפשו תשובות לשאלות על טיבו של העולם ועל החוויות שעברו הם. כך בא לעולם הספר הזה (הפרטים הללו מסופרים בפרק 14). אני מסבירה בחופשיות לכל מי שמתעניין מה למדתי בעקבות מחלת הסרטן וחוויית סף המוות. אני נהנית לחלוק את חוויותיי ואת תובנות החיים שהשגתי בעקבותיהן, בייחוד כשאני מרגישה שאחרים יכולים להפיק מכך תועלת.

סיפורי מתחיל בחלק I של הספר, המספר כיצד גדלתי בצומת של תרבויות שונות שאחזו באמונות ייחודיות, שלעתים סתרו זו את זו. אסביר כיצד עיצבו אותי עובדות אלו וטיפחו בי את הפחדים, שבסופו של דבר באו לידי ביטוי במחלה. תתלוו אליי במסעי אל הבגרות, ותתוודעו להידרדרות שהובילה אותי לכלא של מחלת הסרטן.

בחלקII  אבחן את חוויית סף המוות עצמה – כלומר, את מה שחוויתי והבנתי באותה עת – ואת מה שקרה לאחר מכן. הַחלמתי ממחלת הסרטן, ומאמציי למצוא את מקומי החדש בעולם היו בשבילי מסע מפתיע, מאתגר ומלהיב!

בחלק III אתאר את מה שאני יודעת היום על ריפוי, על העולם, וכיצד אנו יכולים לחיות ולבטא את מי שאנחנו באמת, ולאפשר להוד שבנו להאיר מתוכנו. אסיים בחלק המציג שאלות ותשובות ומעלה כמה מהתהיות השכיחות והמאתגרות ביותר שהגיעו אל אוזניי.

אבל בטרם אחלוק איתכם את מה שלמדתי מהחוויות שלי, עליי להבהיר שאינני טוענת שיש ברשותי ידע אוניברסלי או אמיתות מדעיות כלשהן, ואינני משמשת גורו רוחני לאיש. כמו כן אינני מנסה לייסד עוד דת או מערכת אמונות. מטרתי היחידה היא לסייע. לא לשכנע.

חשוב לי להדגיש שאינכם צריכים לעבור חוויית סף מוות כדי להחלים! אני רוצה לחלוק עמכם את כל הגורמים הרגשיים והפסיכולוגיים שתרמו לפי תפישתי למחלתי, מתוך תקווה שזיהוי של גורמים אלה יצמצם ואפילו יסלק לגמרי את הסיכויים שלכם לחלות. בה בעת, אם אתם או מישהו אחר שאתם מכירים לוקים בסרטן או בכל מחלה קשה אחרת, אנא קחו לתשומת לבכם שקיימות דרכי ריפוי רבות. אינני יכולה אלא לייעץ לכם לבחור בדרך שהיא להרגשתכם הדרך הנכונה בשבילכם, הדרך ההולמת את אישיותכם.

אם אתם מחפשים הוראות המנחות צעד אחר צעד, או סדרה של כללים שתוכלו לעקוב אחריהם, אני האדם הלא נכון בשבילכם, מפני שאינני מאמינה באמיתות מוחלטות, ב"גודל אחד המתאים לכולם". הדבר רק יגביל את מי שאתם. אפילו כשאני מדברת על אהבה עצמית, אינני מתכוונת להפנות את תשומת הלב אליי, אלא לגרום לכם לחוות את אותה תחושה בתוככם. כל שאני מבקשת, בכך שאני חולקת את ניסיוני ואת תובנותיי, הוא לעורר את הנשגבות שבתוככם. תשוקתי היא להעיר את הגורו הרדום שבכם כדי שינחה אתכם למצוא את מקומכם במרכז היקום.

תקוותי היא שתמצאו הנאה בכל יום ויום במסעכם, ותאהבו את החיים כפי שאני אוהבת אותם בימים אלה!

חלק I

חיפוש אחר
הדרך הנכונה

 

פתח דבר

היום שבו "מַתִּי"

אלוהים, אני מרגישה מצוין! אני מרגישה חופשייה וקלילה כל כך! איך ייתכן שאינני חשה עוד שום כאב בגופי? לאן הוא נעלם? הי, למה נדמה לי שהסביבה מתרחקת ממני? אבל אינני מפחדת! למה אינני מפחדת? לאן נעלם הפחד שלי? הו, וואו, אינני יכולה עוד למצוא את הפחד!

אלו היו כמה מהמחשבות שהתרוצצו במוחי בעת שהובהלתי לבית החולים. העולם סביבי החל להיראות לא מציאותי, דמוי חלום, והרגשתי שאני חומקת ומתרחקת עוד ועוד מההכרה, ונופלת אל תוך תרדמת. האיברים שלי כבר כמעט לא תפקדו בעת שנכנעתי לסרטן, שבארבע השנים שלפני כן הרס – נכון יותר, טרף – את גופי. זה קרה ב-2 בפברואר 2006, ויום זה ייחרת בזיכרוני לנצח כיום שבו "מַתִּי".

אף שהייתי שרויה בתרדמת, הייתי ערנית ביותר לכל המתרחש סביבי, מודעת לתחושת הדחיפות ולמתח הנפשי הגדול שחשו בני משפחתי בעת שהבהילו אותי לבית החולים. כשהגענו, ניכר ההלם בפניה של האונקולוגית.

"ייתכן שהלב של אשתך עדיין פועם", היא אמרה לבעלי דני, "אבל היא לא ממש נמצאת שם. מאוחר מכדי להציל אותה".

על מי הרופאה מדברת? תהיתי. מעולם לא הרגשתי טוב יותר! ומדוע אימא ודני נראים כה מבוהלים ומודאגים? אימא, בבקשה אל תבכי. מה קרה? את בוכה בגללי? אל תבכי! אני בסדר גמור, באמת, אימא יקרה, אני בסדר!

חשבתי שאני אומרת את המילים האלו בקול רם, אבל שום דבר לא יצא מפי. לא היה לי קול.

רציתי לחבק את אמי, לנחם אותה ולומר לה שאני בסדר, ולא הצלחתי להבין מדוע אינני מצליחה לעשות זאת. מדוע גופי הגשמי אינו משתף פעולה? מדוע אני שוכבת כך, נטולת חיים ורופסת, כשכל רצוני הוא לחבק את בעלי האהוב ואת אמי ולהבטיח להם שאני בסדר, ואיני סובלת עוד כאבים?

תראה, דני – אני יכולה להסתובב בלי כיסא הגלגלים שלי. זאת הרגשה כה מדהימה! אני כבר לא מחוברת למְכַל החמצן. הו, וואו, הנשימה שלי כבר לא מאומצת, והנגעים שעל עורי נעלמו! הם כבר לא נוזלים ולא מכאיבים. לאחר ארבע שנים של ייסורים נרפאתי סוף-סוף!

הרגשתי אושר טהור ועליצות. סוף-סוף הייתי חופשייה מהכאב שהסבה לי מחלת הסרטן שהחריבה את גופי. רציתי שהם ישמחו למעני. מדוע שלא ישמחו על שמאבקי הגיע סוף-סוף לקצו, על שמאבקם הגיע לסיומו? מדוע הם אינם חולקים עמי את שמחתי? האם הם אינם מבחינים באושר שאני חשה?

"בבקשה, בוודאי יש משהו שתוכלי לעשות?" התחננו דני ואמי אל הרופאה.

"זה עניין של שעות", טענה האונקולוגית. "מדוע הרופאים לא שלחו אותה אלינו בשלב מוקדם יותר? מערכות הגוף שלה החלו לקרוס, ולכן היא נכנסה לתרדמת. היא לא תשרוד אפילו את הלילה הזה. אתם מבקשים משהו שהוא בלתי אפשרי. כל מה שניתן לה בשלב זה עלול להיות רעיל וקטלני מדי לגופה, מאחר שהמערכות שלה כבר לא מתפקדות!"

"אולי זה המצב", התעקש דני, "אבל אני לא מוותר עליה!"

בעלי אחז בחוזקה בידי הָרפה, בעודי שוכבת שם, מודעת לייסורים ולחוסר האונים הנשמעים בקולו. יותר מכול רציתי לגאול אותו מייסוריו. רציתי שידע כמה נפלא אני מרגישה, אבל הרגשתי חסרת אונים כשניסיתי לבטא זאת.

אל תקשיב לרופאה, דני; בבקשה, אל תקשיב לה! מדוע היא אומרת זאת? אני עדיין כאן, ואני בסדר. יותר מבסדר – למעשה, אני מרגישה מצוין!

לא הבנתי מדוע, אבל חוויתי כל דבר שחשו הנוכחים בחדר – הן בני משפחתי והן הרופאה. יכולתי ממש להרגיש את הפחד שלהם, את החרדה, את חוסר האונים, את הייאוש. כאילו היו רגשותיהם הרגשות שלי. כאילו הפכתי להיות הם.

אני מרגישה את הכאב שלך, יקירי – אני יכולה לחוש בכל רגשותיך. בבקשה, אל תבכה בגללי, ותגיד לאימא שגם היא לא צריכה לבכות בגללי. תגיד לה, בבקשה!

אבל ברגע שהתחלתי להתחבר רגשית לדרמה שהתחוללה סביבי, הרגשתי שאני גם נמשכת החוצה – כאילו תמונה רחבה יותר, תוכנית גדולה יותר, נפרשת בפניי. וככל שהבנתי שהכול מושלם ומתנהל על פי תוכנית גדולה יותר, עבודת אריגה גדולה יותר, יכולתי לחוש שהחיבור שלי למתרחש הולך ומתפוגג.

זה היה הרגע שבו הכתה בי ההכרה שאני אכן גוססת.

הו… אני גוססת! אז זאת ההרגשה? זה לא דומה לשום דבר שדמיינתי אי-פעם. אני מרגישה באורח מופלא כה שלווה ורגועה… ואני מרגישה שנרפאתי סוף-סוף!

ואז הבנתי שאף שגופי הגשמי חדל לתפקד, הכול עדיין היה מושלם במארג הגדול יותר של החיים, מפני שאנחנו לעולם לא מתים באמת.

עדיין הייתי מודעת היטב לכל פרט שנגלה לעיניי בעת שצפיתי כיצד הצוות הרפואי מעביר את גופי, שהיה כמעט נטול חיים, ליחידת הטיפול הנמרץ. הם הקיפו אותי בטירוף רגשי, חיברו אותי למכשירים בעת שתקעו בגופי מחטים וצינורות.

לא חשתי כל חיבור לגופי הרפוי, ששכב שם על מיטת בית החולים. לא חשתי שהוא שלי. הוא נראה קטן מדי וחסר משמעות מכדי להכיל את מה שחוויתי. חשתי חופשייה, משוחררת ונפלאה! הכאב, המיחושים, העצב והצער נעלמו כולם. חשתי משוחררת מכל עול. זו הייתה תחושה שלא חשתי לפני כן – מעולם.

אחר כך הרגשתי שמקיף אותי משהו שאני יכולה לתאר כטהור בלבד, כאהבה ללא תנאי, ובעצם אפילו המילה אהבה אינה עושה צדק עמו. זו היתה חיבה מהסוג העמוק ביותר, שמעולם לא חוויתי קודם לכן. זה היה מעבר לכל צורה גשמית של חיבה שאפשר לדמיין, והיא הייתה ללא תנאי – היא הייתה שלי, ללא קשר למה שעשיתי אי-פעם בעבר. לא הייתי צריכה לעשות דבר או להתנהג בדרך מסוימת כדי להיות ראויה לה. האהבה הזאת נועדה לי, ללא קשר לשום דבר!

הרגשתי שאני טובלת באנרגיה הזאת ושאני חדשה לחלוטין. היא גרמה לי לחוש שייכת, כאילו סוף-סוף, לאחר שנים של מאבק, כאב, חרדה ופחד, הגעתי. סוף-סוף הגעתי הביתה.

פרק 1

לגדול ולהרגיש שונה

הודו היא ארץ נהדרת, אבל לא זכיתי לחיות בה. הוריי אמנם הודים מבחינה אתנית, ומוצאם מהַיידרַבַּאד סינדה, אבל אני נולדתי בסינגפור היפה.

סבי מצד אבי היה סוחר בדים, והיה בבעלותו בסרי לנקה עסק משפחתי של ייבוא וייצוא בדים אירופיים, הודיים וסיניים. בשל טיבו של העסק נדרש אבי להסתובב בעולם בטרם השתקע לבסוף בקולוניה הבריטית הונג קונג, ואני בת שנתיים בלבד.

בשל מוצאי הייתי מוקפת שלוש תרבויות ושלוש שפות בעת ובעונה אחת. הונג קונג, כרך שוקק חיים ותוסס, אוכלסה בעיקר על ידי סינים, ולכן למדתי לדבר קָנטוֹנֵזית, שפת המקומיים. הוריי שלחו את אחי אנטוּפ ואותי לבתי ספר בריטיים, שבהם התנהלו הלימודים באנגלית, ורוב חבריי ללימודים היו מהגרים מבריטניה. אולם בבית דיברה משפחתי בשפה הסינדהית וניהלה אורח חיים הינדואיסטי.

אבי היה גבר גבוה ונאה, שדרש כי בני משפחתו ינהגו בו כבוד. ידעתי שהוא אוהב אותנו, אבל התנהגותו הייתה נוקשה, והוא ציפה שנציית לחוקיו. פחדתי ממנו, וכשהייתי ילדה, נזהרתי שלא להמרות את פיו לעולם. לעומתו, הייתה אמי חביבה תמיד כלפי אחי וכלפיי, ומעולם לא חששתי לשתף אותה ברגשותיי.

הערצתי את אנטוּפ, והיינו קרובים מאוד כל חיינו, אף על פי שהוא גדול ממני בחמש שנים. זהו פער גילים גדול לילדים, ולכן לעתים רחוקות בלבד שיחקנו יחד, ומעולם לא רבנו. להפך. כיבדתי אותו, והוא תמיד הגן עליי. חשתי בטוחה מאוד כשהוא היה בסביבה, וידעתי שאני יכולה לדבר איתו על כל דבר שבעולם. הוא היה הדמות הגברית המרכזית בחיי, יותר מכפי שהיה אבי.

הוריי, שהיו הינדים מסורתיים, נישאו בשידוך וקיוו שיום יבוא והם יוכלו למצוא שידוך הולם לאנטוּפ ולי, כשנהיה בוגרים מספיק. יתרה מזו, על פי המסורת, אישה נדרשת להיות כנועה ולציית לבעלה ולגברים האחרים במשק הבית.

האי-שוויון המגדרי רווח מאוד בתרבות שלי. אולם כשהייתי ילדה קטנה, מעולם לא פקפקתי בערכים האלה. חשבתי שכך הדברים אמורים להיות. המפגש הלא נעים הראשון שלי עם אפליה מהסוג הזה התרחש כשהייתי ילדה רכה בת שש, ושמעתי באקראי שיחה שהתנהלה בין אמי לאישה אחרת.

"כשהיא נולדה, האם התאכזבת שהילד השני שלך הוא בת?" שאלה האישה בניב ההודי שלנו.

חשתי שחרדה עולה בי, והמתנתי לתשובה.

"לא, מובן שלא. אני אוהבת את בתי!" השיבה אמי, ואני חשתי הקלה.

"אבל בנות הן בעיה, בייחוד כשהן גדלות", אמרה האישה. "כשיש בנות, צריך להקפיד שהן לא תהיינה מפונקות, אחרת הן לא ישיגו בעל טוב. וסכום הנדוניה שדרוש כדי לחתן בת רק הולך וגדל בכל שנה!"

"את לא יכולה לנבא את העתיד. כל ילד, בת או בן, מביא עמו את המזל שלו", נזכרתי בתשובה הנבונה שאמי השיבה לה.

"ובכן, אני שמחה שיש לי שני בנים!" אמרה האישה בגאווה.

אפילו מוחי הצעיר הצליח להבחין בנימת הגאווה שנשמעה בקולה כשהצהירה את הצהרתה.

אחר כך, כשאני ואמי היינו לבדנו, שאלתי אותה, "מאמא, זה נכון שבנות הן בעיה?"

"לא, ברור שלא, בֶּטַה יקירתי", היא השיבה. (יבּטה הוא כינוי החיבה "ילדתי" בניב שלנו).

אמי משכה אותי אליה וחיבקה אותי. אני זוכרת שבאותו רגע חשבתי לעצמי שלעולם לא ארצה להיות בעיה בשביל הוריי רק מפני שאני בת. לעולם לא ארצה שיצטערו על שלא נולדתי בן.

הבית הראשון שלנו בהונג קונג היה דירה בבניין של תשע קומות בהֶפּי וַאלי, שהשקיף על המסלול למרוצי סוסים. ביליתי שעות בהתבוננות מבעד לחלון. צפיתי כיצד רוכבי הסוסים הלבושים בבגדי המשי הצבעוניים שלהם מאמנים את הסוסים לקראת מרוצי סוף השבוע.

המסילה של החשמלית נמתחה לאורך הכביש הראשי מחוץ לבניין שלנו, ורעש החשמליות שחלפו מתחתיי, כשהשקפתי מבעד לחלוננו שבקומה השביעית, היה קוטע את חלומותיי בהקיץ.

ברוב הבקרים הייתי מרימה את עצמי מהמיטה ומתעוררת לריח העשיר והמוכר של הסַנדלווּד ושל קטורת הוורדים. תמיד אהבתי את הניחוח הזה, הוא העניק לי תחושה של שקט ושלווה. בדרך כלל הייתי מוצאת את אמי, והיא לבושה באחת מהסַלוַואר-קַמיז (שמלות הודיות מסורתיות) הרבות שלה, העשויות בעיקר ממשי הודי משובח ומשיפון צרפתי, עומדת להיכנס אל המקדש הביתי שלנו.

מדי בוקר עשו הוריי מדיטציה, ואף התפללו וקראו מנטרות במקדש שלנו אל מול האלים קרישנה, לַקסמי, שיווא, הַנוּמַן וגַנֶשַה. הם עשו זאת כדי להגביר את המודעות לעוצמתם הפנימית עם תחילתו של יום חדש. הוריי נהגו על פי הכתוב בוֶודוֹת,  וגם אימצו את הטכניקות של הגורו נַאנַאק, כפי שהופיעו בספרו הקדוש, הגורו גרַנת' סַאהִיבּ.

לעתים קרובות נהגתי לשבת מול המקדש ולצפות בעניין רב בהוריי. הם היו מדליקים את הקטורת ומניעים את העשן שעלה ממנה בתנועה מעגלית אל מול הפסלים הקטנים והתמונות של האלים והאלות, בעודם מדקלמים את הפוּגָ'ה שלהם (תפילה הינדית), ואני הייתי מחקה אותם.

בהמשך היום נהגתי לצפות במטפלת הסינית שלנו אָה פוֹנג, בשעה שמילאה את מטלותיה המגוונות ופטפטה איתי בקנטונזית. גופה הקטן, מכוסה בסַמפוּ המסורתי בשחור לבן (שמלה סינית מסורתית), נע בתנועות קטנות ומהירות בעת שהיא התרוצצה בבית. הייתי קשורה מאוד לאָה פוֹנג. היא הייתה איתנו מאז מלאו לי שנתיים, ולא יכולתי לזכור תקופה שבה לא הייתה חלק ממשפחתנו.

ביום חול אופייני לא הייתי רואה את הוריי אלא בשעות הערב המוקדמות. אָה פוֹנג הייתה אוספת אותי מבית הספר, ולאחר שהיינו אוכלות ארוחת צהריים בבית, היא הייתה לוקחת אותי לעתים קרובות לשוק כדי לקנות מזון טרי וירקות למשק הבית. נסענו בחשמלית. נהניתי לצאת עמה לטיולים האלה.

נהגנו לקפוץ לתוך החשמלית כשהייתה עוצרת ברחוב שליד בניין מגוריי. זו הייתה חוויה גדולה בשבילי. הייתי משקיפה החוצה מבעד לחלון בעת שהחשמלית הייתה עושה את דרכה ברחובות ההומים והצרים של הונג קונג; דרך הֶפּי וַאלי, קאוזוֵוי בֵּיי וואַן צַ'אי; ואז היינו יורדות בשוק כשאָה פוֹנג תופסת בחוזקה בכף ידי. נהניתי לספוג לתוכי את המראות, את הריחות, את הצלילים שסבבו אותי. הוריי מעולם לא לקחו אותי למקומות מרתקים כאלה! הם נסעו רק במכונית וקנו רק בבתי כולבו, ואלה נראו לי משעממים לעומת הקליידוסקופ הזה של צבעים ותחושות.

בשוק מכרו הכול, החל בירקות טריים ובסחורות למשק הבית וכלה בתכשיטים זולים ובמיני סדקית. המוכרים הכריזו בקול על סחורותיהם, והדוכנים לא היו מאורגנים בסדר מיוחד. דוכני ירקות היו פזורים בין דוכנים לממכר נעליים, פרחים, סירים ומחבתות, צעצועים זולים מפלסטיק, מגשים צבעוניים של פירות טריים, תכשיטים לתחפושות, בלונים, דגים טריים, בשר, גרביים וגרבונים, מפיות ומגבות צבעוניות, מפות שולחן וכן הלאה. וברוב הדוכנים נשפכה הסחורה אל הרחוב. הייתי מרותקת למחזה הזה שעות רבות.

"אָה פוֹנג, אָה פוֹנג! תראי את זה! מה האיש הזה עושה עם הנחש?" קראתי בהתרגשות בקנטונזית השוטפת שלי.

"זה מוכר הנחשים. הוא עומד לקשור את הנחש, והמשפחה הזאת תיקח את הנחש הביתה ותכין מרק נחשים", השיבה אָה פוֹנג.

המשכתי להביט בעיניים פקוחות ומלאות פליאה בנחש, שהתפתל ונלחם למען החופש שלו, כשהוא נתון בידיו המיומנות של המוכר – אך לשווא. חשתי אהדה כלפי היצור האומלל שנקשר במומחיות ברצועות במבוק ונכלא ברשת של חוטים.

למרות זאת אהבתי מאוד ללכת לשווקים עם אָה פוֹנג. ימי טיול אלה היו חגיגה אמיתית לאופי ההרפתקני שלי!

אפילו לאחר שנים רבות, שבהן אָה פוֹנג התגוררה איתנו, היא עדיין נהגה להשפיל את עיניה ולהסיט את מבטה בכל פעם שאמי או אבי היו נכנסים לחדר. מאחר שהייתי ילדה סקרנית, הצפתי אותה בשאלות בכל נושא אפשרי, אפילו על התנהגותה שלה שאלתי אותה. תמיד ניסיתי להבין את ההבדלים התרבותיים שבין אָה פוֹנג להוריי.

"למה את עושה את זה?" רצתה אני בת השש לדעת.

"למה אני עושה מה?" השיבה אָה פוֹנג.

"למה את מביטה למטה כשהוריי מתקרבים אלייך?" שאלתי בקנטונזית.

"כדי להפגין כבוד", היא הסבירה.

"למה?"

"ההורים שלך הם המעסיקים שלי. אני רוצה להפגין כבוד כלפיהם ולהראות שהם נעלים ממני".

"הם נעלים ממך?" נדהמתי מפיסת המידע הזאת.

"כן, מפני שהם נותנים לי עבודה".

"האם אני נעלה ממך?" שאלתי.

אָה פוֹנג צחקה בטוב לב. היא הייתה רגילה לסקרנותי הבלתי נלאית.

"לא, את לא נתת לי עבודה. אני כאן כדי לטפל בך".

"אה, טוב", השבתי לה והלכתי לשחק עם הבובה החדשה שלי.

אהבתי לשחק גם עם בתה של אָה פוֹנג, אָה מוֹ יִי. כשהייתי בת חמש בערך, החלה אָה מוֹ יִי להתגורר עם אמה בביתנו בסופי השבוע. היא הייתה גדולה ממני בשנה אחת בלבד, ומאחר שדיברתי קנטונזית שוטפת, נעשינו חברות. נהניתי מאוד בחברתה. שיחקנו יחד בצעצועים שלי והלכנו יחד לפארק הקרוב. הוריי שמחו מאוד על שיש לי חברה למשחקים שמתגוררת איתנו מדי סוף שבוע.

מאחר שיום ראשון היה היום החופשי של אָה פוֹנג, היא לקחה את אָה מוֹ יִי לארוחת צהריים בחוץ, ואחר כך החזירה אותה לבית של הוריה, שבו היא התגוררה במהלך השבוע (לא שאלתי אותה על כך באותה עת, אבל בדיעבד אני מבינה שאָה פוֹנג הייתה אם חד-הורית, ומשפחתה עזרה לה לגדל את אָה מוֹ יִי). אָה פוֹנג נהגה לקחת אותי איתה כשלא יצאתי עם הוריי, ואני אהבתי מאוד את היציאות האלה.

כמו תמיד נסענו לכל מקום בחשמלית, כשהתחנה הראשונה שלנו הייתה דוכן אוכל סיני. המקומות האלה, הנקראים דַאי פַאי דוֹנג בקנטונזית, היו ממוקמים בחוץ, ברחוב. ישבנו על שרפרפי עץ קטנים ולגמנו ברעש מתוך קערות מרק אטריות וכופתאות בעת שכלי הרכב חלפו על פנינו. לאחר הארוחה לקחה אותנו אָה פוֹנג אל הבית שבו התגוררה אָה מוֹ יִי עם סבה וסבתה. הייתה זו דירת גג צנועה מרוהטת בדלות, השוכנת בבניין דירות נמוך בסגנון סיני. הייתי מסתובבת בתוך הדירה החשוכה המקורה אבן, ומוחי הסקרן מבקש לחקור כל פינה. בינתיים הייתה אָה פוֹנג לוגמת תה עם הוריה. הם שתו תה בספלים קטנים המעוטרים בדוגמאות אמייל צבעוניות של חיות מגלגל המזלות הסיני, כמו דרקונים או נמרים. אני קיבלתי כוס רגילה מלאה מיץ או תה מתוק.

מעולם לא השתעממתי בביקוריי שם, וגם אם עייפתי מהשיחה, נהניתי להשקיף החוצה מבעד לחלונות הגדולים המקושתים. הבטתי ברחוב שלמטה, היכן שבצד הכביש הניחו מוכרי פירות הים המיובשים צדפות ודגים על מצע קש וייבשו אותם בשמש החזקה של שעות אחר הצהריים.

ילדותי הייתה אפוא תערובת של מזרח ומערב. מאחר שהונג קונג הייתה קולוניה בריטית, המאוכלסת בעיקר על ידי סינים, נחגגו חג המולד וחג הפסחא באותה התלהבות ממש שבה נחגגו חג הרוחות הרעבות וחג אמצע הסתיו.

אָה פוֹנג ואָה מוֹ יִי לימדו אותי מסורות ואמונות סיניות, ומהי המשמעות של כל החגים האלה, ונהניתי מאוד כשאָה מוֹ יִי בילתה אצלנו את כל חופשותיה. פסטיבל הרוחות הרעבות, למשל, נערך בליל 14 בחודש השביעי בלוח השנה הירחי. במהלך אותו יום התפללו משפחות על הסבל שסבלו קרוביהן שנפטרו, והגישו מנחות למען אבותיהן שהלכו לעולמם.

אנוּפּ ואני התבוננו באָה פוֹנג ובאָה מוֹ יִי, וגם באָה צ'וּן, הטבח, וראינו כיצד הם מגישים מנחות לקרוביהם המתים על ידי שרפת דגמי נייר של סחורות משובחות. הם הדליקו אש בכד גדול בחלק האחורי של ביתנו, בתחתית גרם המדרגות שמאחורי המטבח, והכניסו את הנייר לאש. היו שם דגמים של מכוניות, של בתים ואפילו של כסף. הם האמינו שאבותיהם זוכים לקבל את המותרות האלה בעולם הבא.

"אָה פוֹנג, האם סבא שלך באמת מקבל בית בגן עדן אם את שורפת את בית הנייר הזה?" שאלתי בסקרנות.

"כן, אניטה. סבא וסבתא שלי מצפים שאמשיך לזכור אותם ולתמוך בהם גם בחיי העולם הבא. כולנו צריכים לכבד את אבותינו", היא אמרה לי.

אחר כך היו אָה פוֹנג, אָה צ'וּן וְאָה מוֹ יִי מתיישבים סביב השולחן שבירכתי המטבח ונהנים מארוחה שעליה טרח אָה צ'וּן כמעט כל היום. מקום נוסף בשולחן הוקצה לקרובים שנפטרו, כדי שיצטרפו גם הם לחגיגות. מנות אוכל הונחו מול המקום שהוקצה למתים. לעתים קרובות הצטרפתי אליהם גם אני, ועניין אותי מאוד לדעת אם מניחים די אוכל מול האבות הקדומים!

תקופת חג הירח של אמצע הסתיו הייתה אחת התקופות האהובות עליי בשנה. אז הייתי זוכה לבחור פנס נהדר מנייר צבעוני, אחד מאינספור הפנסים שנתלו מן התקרה של חנויות מקומיות רבות. היו פנסים בכל הצורות והגדלים, קצתם בצורה של בעלי חיים מגלגל המזלות הסיני. הפנס בצורת הארנב היה תמיד האהוב עליי ביותר! אָה פוֹנג לקחה את אָה מוֹ יִי ואותי לבחור יחד את הפנסים שלנו בחנויות שמאחורי השווקים.

מבחינות מסוימות החג הזה דומה מאוד לחג ההודיה האמריקאי. חוגגים בו את הירח הגדול של עונת הקציר. הטקס כולל חלוקה של עוגות ירח ואכילתן, והמגוון של אלה עצום. אחר כך היינו מדליקים את הנרות שבתוך פנסי הנייר היפים הצבעוניים ולוקחים אותם החוצה. עם ילדים אחרים בשכונה היינו אָה מוֹ יִי ואני תולות את הפנסים מחוץ לבתים שלנו ועל עצים וגדרות. הרשו לנו להישאר ערות עד שעה מאוחרת מהרגיל ולשחק לאור הפנסים, וגם לאורו של הירח, שהיה בתקופה זו של השנה בשיא גודלו ובהירותו.

משפחתי חגגה בהתלהבות רבה גם את כל החגים ההודיים, למשל, את דיוַואלי (חג האורות ההינדי). תמיד לבשנו בגדים חדשים לכבוד המאורע, והתקופה הייתה מרגשת בשבילי. למרות גילי הצעיר אהבתי מאוד את הרעיון שקונים בגד חדש לפני החגים! אמי בדרך כלל הייתה לוקחת את אחי ואותי ללֵיין קראוֹפוֹרד, שהיה באותה עת בית הכולבו הגדול ביותר באזור העסקים המרכזי של הונג קונג. היינו מתרוצצים במחלקת הילדים, כשאני מביטה בהתרגשות בשמלות ובסרפאנים, ואחי מציץ בחולצות ובמכנסיים. אמי הייתה עוזרת לי לבחור שמלה, והיה עדיף, בעונה זו של השנה, שתהיה צבעונית ככל האפשר. כך היא תתאים יותר לאירוע החגיגי.

בערב החגיגי היו אפוא כל בני משפחתי לבושים יפה בבגדיהם החדשים. אמי לבשה בדרך כלל סארי צבעוני חדש וענדה את כל תכשיטיה, אבי לבש את הקוּרטַה פַּטלוּן המסורתיים שלו (חולצה ומכנסיים הודיים), אחי לבש מכנסיים וחולצה, ואני לבשתי את שמלתי החדשה.

כשאנו לבושים כולנו בבגדינו היפים, נהגנו ללכת למקדש ההינדי בהֶפּי וַאלי ולהתרועע עם חברי הקהילה ההודית שלנו ולשיר בְּהַגַ'נְס – שירי דת הינדואיסטיים.

הקולות שלנו, שהשתלבו בדנדון פעמונים ובצלצולים, הדהדו דרך התקרה הגבוהה של המקדש הבנוי ככיפה וזרמו החוצה אל אוויר הלילה. אני זוכרת שיכולתי להרגיש ממש את צליל פעמוני המקדש מהדהד בישותי ונוגע בעמקי נשמתי. בכל חג הינדואיסטי התעוררה חצר המקדש לחיים בצבעים, במוזיקה, בריקודים ובריחו של האוכל ההודי הצמחוני המתובל, שפילס את דרכו בינות לניחוחות המתוקים של הקטורת. כמה אהבתי את האווירה הזאת!

"אימא, אני הולכת קדימה כדי שהמַהארַג' (כוהן הדת ההודי) ישים לי צבע אדום על המצח!" קראתי בהתרגשות אל אמי בסינדהית, בעת שגופי הקטן פילס את דרכו בתוך הקהל הצבעוני.

הקו האדום הקטן שהמהארַג' מטביע במצחו של כל אדם מסמל את פתיחת העין השלישית, ובכל פעם שהלכתי אל המקדש, וידאתי שאקבל את הקו האדום הזה.

בשל שורשיי ההינדואיסטיים גדלתי לתוך אמונה בקארמה ובגלגול נשמות. רוב דתות המזרח מושתתות על חוקים אלו ומאמינות שהחיים נועדו להגביר את המודעות שלנו, לעזור לנו להתפתח מבחינה רוחנית עם כל מחזור של לידה ומוות, עד שנגיע להארה. או אז נשבור את מחזור הלידה והמוות, ולא נצטרך להמשיך עוד להתגלם בגוף בשר ודם. מצב זה נקרא נירוַואנה.

לעתים גרמה לי המחשבה על כך לחוש חרדה, ולכן נזהרתי שלא לעשות דבר שעלול לגרום קארמה שלילית בחיים כלשהם בעתיד. אפילו בהיותי נערה צעירה, חישב מוחי ללא הרף מה עשוי ליצור קארמה טובה ומה עשוי ליצור קארמה רעה, וניסיתי להביא את עצמי לידי שלמות על פי המדד שאמונותיי התרבותיות הכתיבו.

דת ההינדו לימדה אותי גם שמדיטציה ואמירת מנטרות הן שתיים מבין שיטות שכיחות רבות המשמשות לניקוי המוח ממחשבות לא טהורות, שיטות המסייעות לנו בדרכנו אל ההארה. מדיטציה מסייעת לנו לפתח את המודעות ולהבין שאנחנו הרבה יותר מאשר הגוף הגשמי שלנו. ככל שהתבגרתי, הייתי אפוא מודעת יותר ויותר לכך שאנחנו יותר מאשר הביולוגיה שלנו.

 

מתה להיות אני – לראות את החיים בעיניים חדשות, מאת אניטה מורז'אני, תרגום: בתיה זיסו, הוצ' אופוס, שנת 2013, 224 עמ'