תהומות ושחקים מאת משה רונן / סיפור חייו של אל"מ (מיל') זאב לירון, מגייס הטייס העיראקי שהביא לישראל מטוס מיג 21

תהומות ושחקים מאת משה רונן

הספר 'תהומות ושחקים' מאת משה רונן עוסק בסיפור חייו של אל"מ (מיל.) זאב לירון (לונדנר), טייס קרב בחיל האוויר הישראלי, קצין המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ניצול שואה שהגיע לאושוויץ חמוש באקדח וניסה לברוח ממחנה המוות. – סיפור חייו של לירון יכול היה למלא כמה ספרים. עד לפני כמה שנים אסור היה לפרסם בכלל את קורות חייו של האיש. מבצעים שניהל, כמו גיוס הטייס העיראקי שהביא לישראל מטוס מיג 21, או הספקת נשק ישראלי לכוחות המלוכנים בתימן, פורסמו בחלקם. מבצעים אחרים, כמו המבצע ללכידתו של הרופא הנאצי ד"ר יוזף מנגלה בדרום אמריקה, או גיוס של גנרל בצבא ערבי לשורות המוסד, לא פורסמו עד היום. ויש גם פרשיות שעדיין לא הותרו לפירסום. 

ביוגרפיה מתארת, בדרך כלל, סיפור חיים של אדם אחד בתוך רקע מסוים: יש ביוגרפיות של פוליטיקאים, המתארות את מסלול חייהם בעולם הפוליטי. יש ביוגרפיות של גנרלים, המספרות על גבורתם ועל הקריירה הצבאית שלהם. יש ביוגרפיות של סופרים, הסוקרות את התפתחותם האישית והאמנותית. הביוגרפיה של אל"מ (מיל.) זאב לירון, שנולד בעיר נידחת בפאתי פולין ונקרא על שם בנימין זאב הרצל, שונה. יש בה, למעשה, כמה סיפורים, שכל אחד מהם היה יכול למלא ביוגרפיה שלמה. יש בה סיפור גבורה והישרדות של ניצול שואה, חבר המחתרת היהודית בגטו, שהגיע למחנה אושוויץ עם אקדח, וירה בו לעבר הגרמנים מתוך חלון הרכבת שהובילה אותו למחנה ההשמדה.  יש בה סיפור ציוני על צעיר, שמייד אחרי מלחמת העולם השנייה הקים קבוצה חלוצית, במטרה לארגן יהודים לעלייה לארץ ישראל. יש בה סיפור צבאי על טייס-קרב בחיל האוויר הישראלי, שהקים את הצוות האירובטי הראשון, פיקד על טייסות, ושימש ראש המודיעין של חיל האוויר. ויש בה גם סיפורי ריגול, על אדם ששימש קצין המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, גייס סוכנים בכירים, הפעיל גנרלים בצבאות ערביים כסוכנים ישראליים – וגייס באירופה את הטייס העיראקי, שהגיע בשנת 1966 לישראל עם מטוס מיג 21. כל העלילות האלה כלולות בסיפור חייו של לירון, שגם כיום, בגיל 91, ממשיך להיות פעיל בשליחויות ביטחוניות-כלכליות עלומות של המדינה מעבר לאוקיאנוס.

את הביוגרפיה תהומות ושחקים, הנקראת כסיפור מתח, כתב העיתונאי והמשפטן משה רונן (רייניש), חבר מערכת "ידיעות אחרונות" זה שנים רבות. רונן, לימד אתיקה עיתונאית ודיני תקשורת,  כתב כבר כמה ספרים: 'המשפט הפלילי', 'אתיקה עיתונאית' ו'אבות בעל כורחם' – אבל זוהי הביוגרפיה הראשונה שהוא מחבר. זוהי גם סיפורה של הציונות מהתהומות של השואה ועד לשחקים של המדינה היהודית העצמאית וצבאה וגם ספר על ימיו הראשונים של חיל האוויר הישראלי, ספר ריגול, ועל עלילות "המוסד".

זאב לירון (מתוך האלבום המשפחתי)

טייס הקרב זאב לירון במוזיאון חיל האוויר בחצרים, ליד מטוס המיג 21 שהובא ארצה על ידי הטייס העיראקי מוניר רדפא

מה המיוחד בזאב לירון. למה בחרת להקדיש חודשי-עבודה ארוכים ולכתוב דווקא את הביוגרפיה שלו?

"כולנו מכירים את שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו ורשה. אבל יש רק מעטים הזוכרים אותו אישית, ויכולים לספר על ישיבות-עבודה עם אנילביץ' במחתרת היהודית", מסביר משה רונן. "האיש הזה עבר בהרבה צמתי-הכרעות והיה עד להרבה אירועים מכוננים בתולדות המדינה. הסיפורים שלו, על דברים שעשה ביחד עם האלופים עזר ויצמן, מאיר עמית, ורפאל איתן ('רפול'), ועם הרודן מצ'ילה, גנרל אוגוסטו פינושה, לא סופרו עד כה". 

"ניסיתי לכתוב כתבה על זאב לירון עוד לפני כעשר שנים – אבל אז עוד היה אסור לפרסם את עלילותיו", מספר רונן. "גיליתי סבלנות, ובסופו של דבר הסכים לירון להתראיין, והכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "מוסד של איש אחד.

"כמה ימים אחרי פירסום הכתבה טילפן אלי דב יודקובסקי, מי שהיה העורך המיתולוגי של 'ידיעות אחרונות', וביקש ממני להפגיש אותו עם זאב לירון. באתי עם לירון לביתו של יודקובסקי ברמת-גן, ובמשך ערב שלם הם ישבו והעלו זיכרונות מאושוויץ. מסתבר שהם היו כלואים, במשך יותר משנה, באחד ממחנות המשנה של אושוויץ, ולאחר מכן יצאו יחדיו לצעדת המוות. בסופו של הערב, כשנפרדנו, אמר לי יודקובסקי: 'תולדות חייו של לירון הן סיפור מצוין. אתה חייב לכתוב עליו ספר". עניתי לו שאשקול את ההצעה – אבל הוא היה אסרטיבי. הוא הצביע על לירון ועל עצמו, ואמר 'אנחנו לא אנשים צעירים. אל תחכה. אתה חייב לעשות זאת מהר!' כעבור חודשים מעטים אושפז דב יודקובסקי בבית-חולים, וכעבור כשנה נפטר. אחרי מותו ראיתי את השיחה האחרונה שהיתה לי איתו כצוואה – והחלטתי לכתוב את הספר".

לצד עלילות הגבורה, מתוארות בספר גם שלוש פרשיות אהבה שהיו לזאב לירון: עם צעירה יהודייה בגטו, עם צעירה איטלקייה, כאשר היה פעיל 'הבריחה' באיטליה, ולאחר מכן חניך בקורס טיס באיטליה, ועם אשתו זה עשרות שנים, גינה לירון. בביוגרפיה הזאת היתה למשה רונן הזדמנות לבדוק כמה סוגיות שעדיין נותרו בלתי פתורות: הוא דן בדמותו של מפקד המשטרה היהודית בגטו, מוסיקאי מחונן שהועמד לדין בישראל בשנות השישים באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים – וזאב לירון העיד לזכותו בבית המשפט. הוא חושף פרטים חדשים על הסיוע שישראל העניקה לכוחות המלוכנים בתימן באמצע שנות השישים. הוא מספר לראשונה על מבצע חשאי, של כמה יוצאי "המוסד", לחטוף את הרופא הנאצי ד"ר יוזף מנגלה, שהסתתר בדרום אמריקה.

מסדר כנפיים – לונדנר מול בן גוריון דיין וטולקובסקי (צילום מתוך הספר, באדיבות חיל האוויר)

הסיפור המרתק ביותר בספר הוא סיפור גיוס הטייס העיראקי, מוניר רדפא, שהביא לישראל (ולכל העולם המערבי) מטוס מיג 21, שהיה באותן שנים מטוס הקרב הסובייטי המתקדם ביותר.

זה החל בארוחת בוקר שסעדו מפקד חיל האוויר, אלוף עזר ויצמן, וראש המוסד, אלוף מאיר עמית. "מה אתה רוצה שאשיג לך", שאל עמית את חברו ויצמן. "מיג 21" ענה מפקד חיל האוויר ויצמן. מאיר עמית הכניס את המוסד לפעולה, וכעבור כמה חודשים נקרא זאב לירון – באותם ימים ראש להק הדרכה בחיל האוויר – ללשכת הרמטכ"ל יצחק רבין. שם הוא פגש את ראש המוסד מאיר עמית ואת מפקד חיל האוויר עזר ויצמן. שלושתם ביקשו מלירון שייצא לאירופה, לגייס את הטייס העיראקי שיצא עם משפחתו ליוון, משום שגיסתו נזקקה לטיפול רפואי. הם הבטיחו לו שזוהי משימה קצרה, שתימשך שבועיים – אבל היתה זו משימה ארוכה, שנמשכה חצי שנה. בסופה הגיע מטוס מיג 21 לצה"ל, ובאותה שעה טס לירון, עם אשתו וילדיו של הטייס העיראקי, מאירופה לישראל. הטייס העיראקי מוניר רדפא נשאר חבר של לירון ושל משפחתו עד יום מותו, מדום לב, כעבור שנים רבות בצפון-מזרח ארצות-הברית.

מתוך תהומות ושחקים: הנידונים למוות בבלוק 11

כחודשיים אחרי שהגיעו לאושוויץ, ניסה זאב לירון (לונדנר), אחיו משה (מאנייק) וחברם יוסף (יוסלה) רוזנזפט, לברוח ממחנה המוות. הם נתפסו, והוכנסו למכונית, שהובילה אותם למתקן החקירות.

"ידענו שאנחנו אבודים", נזכר זאב. מן החרכים שבתקרת המכונית הוא יכול היה להבחין בגגות של בתים, והבין שהם נוסעים בתוך שטח עירוני. השלושה הוסעו אל מחנה אַוּשוויץ 1.

כשהרכב עצר, הורד זאב לוֹנדנר ראשון והוכנס למשרד. מאחורי השולחן ישב קצין אס‑אס צעיר. על השולחן שלפניו היה שלט שנשא את שמו: אוֹטוֹ קְלָאוּס. הוא דיבר בשקט ובנימוס.

"אתה מבין גרמנית?" שאל את זאב.

"כן", אישר הצעיר נמוך הקומה.

"תפסנו אתכם בשעת ניסיון בריחה", אמר לו הקצין הגרמני. "לפי החוקים שלנו, העונש על בריחה – ואפילו על תכנון בריחה – הוא מוות. אנחנו מעבירים אתכם עכשיו לבלוק 11, ושם יחליט מפקד הבלוק באיזו דרך תוצאו להורג: תלייה או ירי. היום יום חמישי, וההוצאות להורג בבלוק 11 מתקיימות ביום שני. בינתיים תמתינו למוֹתכם בבלוק 11".

בעקבות זאב לוֹנדנר נכנסו גם יוסלה רוזנזפט ומאניֶק לוֹנדנר לאותו "ריאיון קבלה" או "שיפוט מהיר" בפני הקצין קלאוס במחנה אַוּשוויץ 1.

זאב לא בכה. תגובתו הראשונה היתה השלמה עם גורלו: "אז יהרגו אותי", חשב לעצמו. "מה לעשות? זהו זה. אמוּת בכבוד, כמו שלמדתי ב'צופים העבריים'".עונש המוות היה הגורל האחיד של כל מי שנתפס בניסיון לברוח או אפילו בתכנון בריחה. ההיסטוריונית של אושוויץ, דָנוּטָה צֶ'ך, אינה מזכירה בספרה הגדול משנת 1992 אפילו מקרה אחד של בריחה או תכנון בריחה מאַוּשוויץ שלא הסתיים במוות בתקופה שבה היה רוּדוֹלף הֶס מפקד המחנה.

בעקבות שלושת הראיונות הגיע איש אס‑אס ולקח אותם אל בלוק 11. בדרך ראה לוֹנדנר לראשונה את שער הברזל הגדול, שמעליו הכתובת הידועה "העבודה משחררת" – "ארבייט מאכט פריי". ההליכה הקצרה בין המבנים של אַוּשוויץ 1 גילתה לעיניו נוף שונה לגמרי ממה שהכיר בבירקנאו. במקום צריפי עץ, היו פה מבנים דו‑קומתיים נאים, בנויים מלבנים אדומות. אַוּשוויץ 1 היה מחנה צבאי פולני שהפך למחנה ההשמדה האיום ביותר שבנה האדם אי‑פעם.

הרישומים של בלוק 11 באַוּשוויץ מה‑30 בספטמבר 1943 מלמדים, כי באותו היום הגיעו אל הבלוק שלושה יהודים: זאב לוֹנדנר, מאניֶק לוֹנדנר ויוסף רוֹזנזָפְט. הם לא ידעו כי אותו יום היה ראש השנה תש"ד.

בחדר הכניסה לבלוק 11 עמד קצין אס‑אס ששמו זפל. הוא חתם על מסמכי הקבלה של שלושת האסירים החדשים. לידו היה אדם גבוה ורחב, ממש הר אדם, בפיג'מה של אסיר עם מספר המציין שהוא יהודי. הוא קיבל את פניהם. על זרועו לא היה שום סימן של קאפוֹ או של תפקיד אחר. הוא דיבר בתערובת של יידיש וספרדית.

"מה זה? מה המספר הזה, 132355?" שאל האיש הגדול. "אתם רק חודשיים באַוּשוויץ וכבר ניסיתם לברוח? אתם גיבורים!"

הוא לקח צרור מפתחות והוביל את שלושת היהודים הנפחדים אל המרתף של בלוק 11. זה היה מסדרון ארוך וחשוך, שמשני צדדיו דלתות של תאים. הוא פתח את אחת הדלתות והכניס את שלושתם אל תא, שבו היו כבר שני אסירים – גרמני ופולני.

"הוא עשה לנו טובה גדולה", אומר זאב. "במקום להשאיר אותנו לבדנו, פוחדים לגורלנו באווירה של אי‑ודאות, הוא הכניס אותנו לתא של אסירים ותיקים, שהיו בו כבר לפחות חודש, אסירים שידעו לספר לנו על בלוק 11".

האסיר הפולני היה בנו של פוליטיקאי פולני ידוע, חבר הפרלמנט הפולני, ה"סֵיים". הגרמני לא סיפר מדוע השליכו אותו לתא במרתף של הבלוק הגרוע ביותר באַוּשוויץ. לשניהם היתה תקווה שיצליחו לצאת מבלוק 11 בחיים.

האיש הגדול, הקאפוֹ של בלוק 11, יעקב קוזלצ'יק, דאג לשלושת היהודים שהוא כינה שוב ושוב "גיבורים". פעמיים ביום הוא הביא להם אוכל. באחד הימים הגיע האוכל אפילו שלוש פעמים.

שלושת היהודים לא היו היסטריים ולא בכו. שני האחים לוֹנדנר לא האשימו את רוזנזפט על תוכניותיו שהביאו אותם לכאן. היתה בהם מעין השלמה: לפחות ניסינו לעשות משהו. רוזנזפט התנהג בגבורה ואפילו בהומור שחור. "חבל שאין לנו קלפים, להעביר את הזמן", אמר.

"כשאתה יודע את יום מותך, כשאתה יודע שנותרו לך רק שלושה ימים, עוברות בראש הרבה מחשבות", נזכר זאב אחרי שבעים שנה. "אינני זוכר אם הצלחתי לישון. לא רציתי למות בשקט, בתלייה או בירייה. רציתי לקחת איתי גם חיים של גרמני. חשבתי להכות אותו כשיוציאו אותי. לא ידעתי איך אוכל להתגבר עליו".

האסיר הגרמני והאסיר הפולני סיפרו לשלושה מהו בלוק 11. הם דיווחו שבקומת הקרקע יש אולם שבו נערכים משפטים לאסירים פולנים, צ'כים וגרמנים – ורובם נשפטים למוות. ליד אולם המשפטים נמצא חדר העינויים. במרתף יש תאי מעצר. בקומה השנייה מוחזקים גרמנים שהתנדבו לצאת לחזית ונעצרו שם על עבירות פליליות או השתגעו אחרי קרב סטלינגרד. להבדיל משאר הכלואים כאן, הם יגדלו את השיער, יחלימו וישתחררו.

האיש הגדול, יעקב קוזלצ'יק – כך סיפרו שני האסירים הוותיקים – הוא איש טוב. הוא עוזר לאסירים. אבל הוא גם האיש שמוליך את האנשים אל מותם בחצר המוות, שבין בלוק 11 לבלוק 10.

הם סיפרו לשלושת היהודים על שתי האופציות העומדות לפניהם: יש אנשים שמוצאים להורג בתלייה, בגרדום המוצב בחצר המוות, ויש כאלה שנרצחים בירייה, ליד קיר המוות שבחצר.

זאב לוֹנדנר ידע שעתידו קצר מאוד והוא הולך למות ביום שני בבוקר. הוא השלים עם גורלו. חלק מהזמן לא היה אכפת לו איך ימות. אחר כך חזר ותִכנן להתנפל על אחד הגרמנים, כדי שזה "ייתן לי כדור בראש", וכך לא יצטרך להגיע אל חצר המוות. אחר כך קיווה שיצליח "לא למות כמו כלב", אלא ייקח איתו את אחד הגרמנים.

הזמן עבר לאט. השלושה כמעט ולא ישנו. הם ישבו ודיברו. הם גילו כי ארבעה ימים – מחמישי ועד ראשון, יכולים להימשך הרבה מאוד זמן.

ביום שני בבוקר הם שמעו דלתות נפתחות במסדרון שבמרתף. דלת נפתחה, ואז נשמע קולו של קוזלצ'יק מזרז מישהו: "לך! עלה במדרגות!" כעבור כמה דקות שמעו קול ירי.

ואז שוב נשמעו קולות במסדרון. קוזלצ'יק פתח דלת, הוציא מישהו, וזירז אותו לעלות במדרגות. כעבור כמה דקות נשמעו שוב קולות ירי.

השלושה עמדו, מתוחים, ליד דלת התא. יוסלה נאחז בהומור שחור, נפרד משני האחים הצעירים ואמר להם: "ניפגש בעולם הבא…" אבל הדלת לא נפתחה. משה (מאניֶק) לוֹנדנר טוען שהם חיכו שם יותר משעה, עצבניים.

ואז נפתחה הדלת ונכנס קוזלצ'יק. הוא ניגש לרוזנזפט, חיבק אותו, נישק אותו על עורפו ואמר בהתרגשות, בלשונו העילגת: "אתם גיבורים! שום דבר לא יקרה לכם! זה מבוטל! היום אתם לא!"

שלושת היהודים המבולבלים קיוו שהוא דוֹבר אמת, ושההוצאה להורג בוטלה. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של זאב היתה, שהאיש הגדול רוצה רק להרגיע אותם, שלא יסבלו בשעתם האחרונה.

"עכשיו אני רוצה שתעשו סיבוב בחצר", המשיך קוזלצ'יק, "אבל אל תתקרבו לשער. זה מסוכן!"

ואז הוא פנה לזאב: "בוא אתה ראשון".

"אותי לא יתלו ולא ייתנו לי כדורים", אמר זאב לוֹנדנר המבולבל, כשקוזלצ'יק הוביל אותו במעלה המדרגות מהמרתף. "כשאני יוצא אני מתנפל על הגרמני ונושך אותו. שיהרגו אותי במקום!"

אבל זה לא קרה. קוזלצ'יק הוציא את לוֹנדנר אל החצר ואמר לו, "צְעד בחצר".

חצר המוות שכנה בין בלוק 11 לבלוק 10, הבניין שבו ביצעו רופאים נאצים – אחד מהם היה ד"ר מנגלה – ניסויים רפואיים באסירים. זאב ירד לבדו לחצר והחל לצעוד. היה שם קיר המוות, לוחות בטון שעליהם דם טרי בגובה של אדם. היה גם עמוד התלייה, הנמצא כיום במוזיאון בקרקוב. זאב הבחין בידית ההפעלה ובארגז שלתוכו נופל הקורבן. אבל הגופות של שני האסירים שנורו שם שעה קלה לפני כן כבר לא היו שם.

בעוד האסיר בן העשרים ואחת מקיף בצעידה, שוב ושוב, את החצר המזכירה את הגיהינום, עלה באוזניו לפתע קול נגינה באקורדיון. הוא הרים את עיניו בתמיהה לעבר הקומה העליונה של בלוק 11, וראה שם ראשים מגולחים מעבר לחלון מסורג. הקומה העליונה של בלוק 11 היתה בית מעצר לגרמנים שהתנדבו לשרת בחזית המזרחית ונחשדו בביצוע עבירות משמעת במהלך השירות. אחד מהם הביא עמו אקורדיון.

הטיול בחצר נמשך בדיוק שעה וחמש דקות. יעקב קוזלצ'יק תִזמן. אחרי זאב יצא אחיו מאניֶק לטיול בחצר, ושלישי יצא יוסלה רוזנזפט.

כשחזרו לתאָם, הופיע שוב קוזלצ'יק עם האוכל, ובישר לאסיר הפולני ולאסיר הגרמני: השלושה חוזרים מחר או מחרתיים לבירקנאו. הם ילכו לשם ברגל.

השלושה לא האמינו. לדברי זאב, הם חשבו ש"הכול תיאטרון". אבל כפי שקוזלצ'יק אמר, למחרת הופיע איש אס‑אס שלקח אותם רגלית לבירקנאו.

הם צעדו מאַוּשוויץ 1 אל אַוּשוויץ 2, בירקנאו – תשושים ונרגשים – בדיוק במסלול שבו עובר כיום, אחת לשנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, "מצעד החיים". עבור שלושת האסירים היהודים היה זה באמת מצעד החיים.

"עברנו בשער המפורסם של מחנה בירקנאו, עלינו על הרמפה, ליד מסילת הרכבת, במקום שעשו לנו את הסלקציה, והגענו למחנה שלנו", מספר זאב. "ליד השער עמד מפקד המחנה, איש האס‑אס, ולידו 'זקן המחנה', ה'לאגר‑אלטסטה'. הם קיבלו הלם כשראו אותנו. חוזרים חיים מההוצאה להורג? הם היו בשוֹק. ה'לאגר‑אלטסטה' אמר: 'לא! שלחו אותם לפה כמרגלים?'"

יוסף רוזנזפט שרד את השואה, ושוחרר על‑ידי חיילים בריטיים במחנה ברגן בלזן שבצפון גרמניה. אחרי תום מלחמת העולם הוא הקים את ארגון שארית הפליטה בברגן בלזן. כשתמה המלחמה נסע זאב אל דודו אפרים ודודתו מינה (מינז'ה), שהיו בברגן בלזן, ופגש שם את יוסלה.

רק אז, אחרי שנתיים שבהן היה בטוח שרק ההשגחה העליונה היתה יכולה להציל אותם מבלוק 11, שמע זאב איך ניצלו.

"כשנגמרה המלחמה חיפשתי את חברי ד"ר מנפרד, שהיה רופא של האס‑אס בקטוֹביץ", סיפר לו רוזנזפט. "הוא היה מוכן לסכן את עצמו ולהחביא אותי, ורציתי לדעת מה קרה לו. נסעתי אליו, אל העיר שלו, עיירה קטנה בדרום גרמניה, בין נירנברג למינכן. לא הייתי בטוח שהוא חי. שמחתי לראות שלא קרה לו דבר. הוא אמנם שירת באס‑אס כרופא מחוזי, אבל מעולם לא עשה סלקציות. שמעתי מפיו סיפור מדהים.

"בשבת בבוקר, ה‑2 באוקטובר 1943, צלצל מישהו בדלת ביתו של מנפרד בקטוֹביץ. מעבר לדלת עמד רוכב אופנוע, קצין אס‑אס צעיר ששמו קלאוס, שמנפרד הכיר מיד: זה היה בנו של חברו הטוב ממלחמת העולם הראשונה.

"'מה אתה עושה פה?' שאל ד"ר מנפרד את הקצין הצעיר.

"'מה אתה עושה פה?!' הגיב הקצין בתדהמה. 'הגעתי לכאן בעקבות שלושה יהודים שהתכוונו לברוח ממחנה הריכוז אַוּשוויץ 2 – בירקנאו ולהגיע לכתובת הזאת. הם רצו למצוא אצלך מסתור עד תום המלחמה'.

"הקצין קלאוס, שהתכוון לתפוס את משתף הפעולה עם היהודים, היה נבוך ומבולבל. עשרים ושש שנים לפני כן, בחפירות, במלחמת העולם הראשונה, הותקפו החיילים הגרמנים בגז. לד"ר מנפרד, שהיה רופא צבאי צעיר, היתה מסכת גז, וכשהבחין שאחד החיילים נחנק, הוא הוריד את המסכה שלו ונתן לחייל, קלאוס, לנשום כמה נשימות דרכה. מאז הפך אותו חייל, שמנפרד הציל את חייו, לידיד טוב שלו ושל משפחתו. הם לא התגוררו באותה עיר, אבל בכל שנה נהגו להיפגש עם משפחותיהם.

"קלאוס, קצין האס‑אס הצעיר, חקר את ה'אוּנטר‑קאפוֹ', שהסגיר את שלושת היהודים שתכננו לברוח. הוא שמע מפיו מהי הכתובת בקטוביץ שאליה היו אמורים להגיע. הוא יצא על אופנועו לקטוביץ, לבדוק מי מתגורר באותה כתובת ומיהו הגרמני שמתכנן לשתף פעולה עם בריחה של אסירים.

"ד"ר מנפרד סיפר לי שקלאוס הצעיר היה מאוד עצבני", נזכר רוזנזפט. "מנפרד לקח אותו בערב לאופרה בקטוֹביץ כדי להרגיע אותו. ביום ראשון בבוקר קיבל הקצין הצעיר החלטה: הוא הודיע לד"ר מנפרד: 'בדקתי את כל הניירות. לא היו שום דיבורים על בריחה. היתה רק הלשנה שִׁקרית של ה'אוּנטר‑קאפוֹ'. הם חפים מפשע. אנחנו נחזיר אותם למחנה'".

הקצין קלאוס יצא על אופנועו בחזרה לאַוּשוויץ. הוא אמר לד"ר מנפרד שהוא חייב לחזור מהר – אחרת יוציאו את חברו להורג.

באס‑אס לא היתה הפרדת רשויות. הקצין קלאוס היה גם המפקד, גם החוקר, גם השופט וגם המבצע. משום כך לא היה לו כל קושי לבטל את החלטתו הקודמת להוציא להורג את שלושת היהודים החשודים בתכנון בריחה מהמחנה.

תהומות ושחקים, מאת משה רונן, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2013, 263 עמודים.