והבית ימלא עשן מאת פביאן ברויטמן / רק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו ורק אנחנו יכולים לשנות אותה

| 27/05/2014 | 0 Comments

והבית ימלא עשן מאת פביאן ברויטמן

והבית ימלא עשן מאת פביאן ברויטמן

העולם אפוף עשן סמיך. הוא השתנה ועצר מלכת. שלושה סיפורים שזורים זה בזה, יוצרים בספר 'והבית ימלא עשן' מאת פביאן ברויטמן, רומן המיטלטל בין פנטזיה לבין מציאות, בין אהבות לבין שנאות, ובעיקר בין ייאוש לבין תקווה. המחבר מאמין שהאנושות עוד בכוחה להינצל. בשפה יפה ומענגת, ישירה ומלאת משמעויות, הוא מוביל את הקורא אל הנמצא מעבר לאופקיו המוכרים.

פביאן ברויטמן, יליד ארגנטינה, נוירופסיכולוג ופסיכולוג שיקומי ורפואי. היה פסיכולוג שיקומי אחראי בבית חולים מרכזי בארץ, כיום הוא פסיכולוג שיקומי ורפואי מחוזי בקופת חולים מאוחדת. בעבר, היה מורה לעברית, תנ"ך היסטוריה. לצד עיסוקו המקצועי, כותב ברויטמן מגיל צעיר, בעיקר סיפורים קצרים ורומנים. חלק מסיפוריו ראו אור הן בארגנטינה והן בישראל.

רק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו ורק אנחנו יכולים לשנות אותה

הספר והבית ימלא עשן מעמת אותנו עם עובדות החיים שהן מעשי האדם ועם תוצאותיהם. יש בו 'נבואת זעם' לעתיד לקרות לעולמנו בשל הנזקים שגורם האדם. "האדם הצליח לקלקל את כל מה שניתן לו. את האוויר, את המים, את האדמה, את היחס לזולת. מצאנו את התעשייה, את הניצול ואת הזלזול בערכים, ואיבדנו את הכבוד לכל מה שברא האל". בספר שלושה סיפורים שזורים זה בזה שהמכנה המשותף ביניהם הוא עשן. באמצעותם משקף לנו המחבר את המצב הקשה כיום בעולמנו ואנה פנינו מועדות ומעביר לקורא הרבה מסרים מתקנים לחיים.

בסיפור הראשון מתוארת משפחה שחיה בתנאי זיהום אוויר כאלה שהם אינם רואים האחד את השני ורק חשים במגע ושומעים בקול, בשל ענן עשן שירד עליהם. זהו סיפור ההתמודדות עם מר גורלם. בסיפור מגולם הטבע האנושי של האדם בעת מצוקה: קנאתם של הבריות הוא טבע אנושי בלתי-נמנע "תופעה גרועה בהרבה היתה טבעו של האדם כשהוא נתון במצבי ייאוש, וטבע זה קיבל גוון מסוכן והרסני במיוחד לנוכח הצלחתם של אחרים" או "הרחמים הוקצבו במנות מדודות, ולא לאנשים העשירים". מתוך הקושי הגיעו למסקנה ש"אולי מגיע לנו כל העשן הזה… כי כשאנשים ראו מרחוק, הם היו הורגים אחד את השני". זהו סיפור של הישרדות, אופטימיות זהירה ותקווה שמסתיים בפרידה קשה אשר בעקבותיה נוצר חלל שיצר הד חוזר של בדידות "הומרה הנשמה המשפחתית, בית הטוהר הפנימי שלהם, בעננת צער כבדה… והניחו לנחשולי העשן העולמיים לפלוש אל ביתם עד שצבעו את כולו בגוון קודר".  

גם הסיפור השני עוסק בטבע האנושי, בחלש מול החזק ב"אדם לאדם זאב". התמודדות של משפחה יהודית ש"מעולם לא הסתירו את יהדותם או ראו בה מקור לבושה" בסביבה נוצרית ובעיקר של בנם מרטין שהיה ילד רגיש. הייתה למשפחה "מחויבות כפולה, וחלוקת השייכות שלהם בין ארגנטינה לישראל". הם התמודדו בדעות קדומות ובאנטישמיות מצד אחד ובילדים יהודים מתעללים מצד שני למרות שמרטין הרגיש שהילדים היהודים הם אחיו ורצה ללמוד בחברתם כי חש שייכות לבית הספר היהודי, ו"הם לא האמינו שילדים יהודים יכולים להיות כל כך אכזריים". מרטין היה "הילד היחיד שהיה צריך להוכיח את מעלותיו… הוא לא שיער או הבין אז את כוחם הקבוצתי המפלצתי". הוא הפך להיות ה"טרף הקל" וכל מעשה שלו גרר מסכת השפלות. מרטין חיפש משמעות "ולא היה מוכן להסתפק בהישרדות… הוא שיווע לישות שמימית שתחבר אותו עם היעוד שלו". מכאן הדיון בסוגיית הצדק בעולם והעובדה ש"צדיק ורע לו רשע וטוב לו". מרטין שאל את אביו: "איך ייתכן שהוא זה שצריך לסבול ולא האנשים שמייצרים את כל הרוע?" אביו לא יכול היה להסביר לו "את העובדה שלעיתים האנשים שמתאמצים הכי הרבה מוערכים הכי פחות, שמי שנולד למשפחה הנכונה יכול לקנות את מי שלא, שאלה ששמם מעיד על השתייכות לאצולת הון שווה יותר מאלו שמוכיחים את ערכם כמשימה יומיומית". בסיפור בא לידי ביטוי גם כוחה הכפייתי של הדת כאשר מתאהב מרטין בעוזרת הנוצרייה. הייתה זאת אהבת בוסר שהובילה בסופו של דבר לנורא מכול. גם בסיפור הזה מסמל העשן את הרוע ואת הקושי שבהתמודדות עימו.

הסיפור השלישי מספר על משפחה חרדית שמתמודדת עם לידתו של ילד בעל תסמונת דאון. זהו סיפור של אמונה אדוקה באל אשר גורמת לאדם לשכוח או לא להבין שרק הוא יוצר את המציאות שלו ואין מי שיציל אותו ממנה חוץ מאשר הוא עצמו. הם שכחו  "שהחיים הם מתנה, ואנחנו צריכים לקבל אותם, לא לדרוש. ללכת בדרך היפה והפשוטה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מבלי לפגוע בזולת, מבלי לשכוח את ההנאות הקטנות, והכי חשוב, מבלי לשכוח את המטרה שנועדנו הנה לשרת" כאשר "הדרך לשרת אותו [את אלוהים] היא לשרת את עצמנו, המטרה היא אנחנו, החיים שלנו… כל החוקים והמצוות עוזרים לנו במטרה הזאת, אך הם האמצעי. טוב ללמוד, לשנן, לפרש ולדרוש, אך כל אלה הם מרכבה, שמובילה אותנו לגן העדן הפרטי שלנו, הם לא החיים עצמם". בסופו של הסיפור מתכסה העולם עשן, החיים נמוגים ונעלמים בשל חטאיו של האדם לרעהו, לטבע ובעיקר לעצמו. אלוהים קובע כי "יצר ההישרדות שטבעתי בכם הוא הדבר היחיד שמונע מכם להרוג את עצמכם, אבל אתם בהחלט בדרך לשם". האדם נטל לעצמו את הרשות האלוהית לקחת חיים והוא קרוב להשמיד את עצמו בהנחה שיש לו עליונות על הטבע בשיגעון הגדלות שלו, הוא לא למד דבר. העשן הכבד חזק גם מאלוהים "מכמויות השנאה שלכם, מההרס שזרעתם, אפילו אלוהים יכול למות". אלוהים יכול להציל את העולם מהעשן הזה, אבל במחיר מותו, ואז האדם ייאלץ להבין שהוא היחיד שאחראי לגורלו, ויהיה עליו להתחיל לדאוג לעצמו, לקחת על עצמו את האחריות למעשיו ולחייו כי "לא יהיה לכם על מי לסמוך, מי שיתקן את כל הטעויות שלכם וישמור עליכם בעת צרה ומורא". 

 

שם:    פביאן ברויטמן

גיל:     44

סטטוס: נשוי  + שלושה

מגורים:  כפר סבא

 

יריית פתיחה: הוציא  לאחרונה את הספר והבית ימלא עשן, בהוצאת גוונים, 2014.

פביאן ברויטמן

פביאן ברויטמן

ספר קצת על הספר שכתבת: "זהו ספר המערב לא מעט דימיון, פנטזיה ומציאות. שלושה סיפורים השזורים זה בזה. הסיפור הראשון הוא עתידני, העולם התמלא עשן סמיך והוא הפסיק להתנהל כבימנו. האנושות על סף הכחדה, אין כמעט בעלי חיים, צמחים, עצים. משפחה אחת מנסה לשרוד בעולם בלתי אפשרי זה, בעזרת 'בית טוהר', ובו מערכת מיוחדת לסינון העשן. הסיפור השני הוא על מרטין, ילד רגיש, העובר התעללות רגשית ופיזית בארגנטינה, השואל שאלות סביב האנושות בכלל וסביב יהדותו בפרט. בדרך הוא מגלה את יכולת האהבה, חווה אהבת בוסר אסורה, ודרך סבלו הוא מגלה תופעות טבע אשר עלולות להביא כיליון לעולם. הסיפור השלישי הוא על ירחמיאל, ילד הנולד עם תסמונת דאון, לא מדבר והתפתחותו איטית וקשה. דרך גדילתו משפחתו ובייחוד הוריו לומדים על עצמם, ועל הבאות.  שלושת הסיפורים מתנקזים לסוף הרומן, עם סוף שבעיניי מעלה סימני שאלה רבים ואולי גם קצת תשובות".  

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספר הזה)? "ממספר מקורות. הדאגה סביב איכות הסביבה שמלווה אותי מאז גיל ההתבגרות, עוד הרבה לפני שזה הפך להיות נושא באופנה. הדאגה מהזיהום האנושי, ממה שהאדם הפך להיות, מיצור מופלא המסוגל ליצור יצירות מופת ולייצר אהבה ונתינה, ליצור המכונס בעצמו, לא מעוניין בזולת, לא מושפע ממש מהרעות החולות שבעולם, ממשיך לחיות חיים מלאי אדישות וככל שעובר הזמן יותר בודד בתוך עולם מצומצם וריק. הסיפור של מרטין מבוסס בחלקו על חבר מהתיכון, שעבר התעללות מצד הכיתה, לאורך שנים. ובחלק השלישי של הרומן, הריקוד בין דת וחילוניות הוא ריקוד שאני רוקד זה שנים.

לאחר שנים של כתיבה וניסיונות מול הוצאות. במקביל לעיסוק בפסיכולוגיה שיקומית, רפואית ונוירופסיכולוגיה, במקביל לטיפולים, אבחונים, ייעוצים, הדרכות, קורסים והתקדמות מקצועית, לרגע לא הפסקתי לחלום על הספר הראשון ועל אלה שיבואו אחריו, ולרגע לא הפסקתי לכתוב וליצור.

דרך הכתיבה אני חולם ומחפש דרכים להביע את שעל ליבי. העולם סובל מקלקולים רבים, האנושות דוהרת אחרי טכנולוגיה, תקשורת, וקידמה, וככל שעובר הזמן האדם יותר בודד, יותר לעצמו, פחות מביע ואוהב, יותר חולה ולבד. אני תקווה שמשהו ממה שכתוב בספר ושאני מאמין בו יחלחל לכמה שיותר אנשים". 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כשנה, לפני כשלוש עשרה שנים. הוא עבר עריכה ראשונית לפני כמה שנים ועריכה עמוקה יותר לפני הוצאתו לאור. כתבתי אותו תוך כדי לימודים באוניברסיטה, בין השיעורים לבין העבודות המזדמנות הסטודנטיאליות". 

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "כמו תמיד, רעיון שעולה ואני מתחיל לפתח, סיפור ועוד סיפור שהופכים לפסיפס של עולמי הרגשי. התחלתי לכתוב בגיל 16, הדבר הראשון שכתבתי היה שיר על סבי שנפטר. כתבתי שירים ואז עברתי לסיפורים קצרים. רומן כתבתי כבר בהיותי בארץ, ובעברית. מה שיוצא לאור הוא הרומן השני שכתבתי. הראשון עוד במגירה".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "חלק גדול. כאמור הדאגות שלי לגבי עצמי, משפחתי, חבריי והאנושות כולה. החבר מהתיכון, הניסיון היום יומי למצות עד תום את יכולת האהבה, השאלות לגבי בורא העולם, ההשפעות שלו עלינו, על הכוח שלנו כאנושות, דת ואמונה".

 מתוך הספר:  "הבוקר אני נשאר כאן", מלמל אהרון בין אלפי הנשיקות שפיזר על אשתו, "את קדושה יותר מהטלית, ואני מעדיף להתעטף בך". – "הריקוד בין החובה הדתית והרצון לחיות מחוץ לחוקים נוקשים. הריקוד בין אהבת הבורא לבין אהבת האדם".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש  מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "מקווה שהסיפור יגרום להנאה אצל הקוראים. בד בבד להנאה, אשמח שהוא ישפיע על אנשים. המסרים ברורים, והייתי מעדיף שהקורא יבין אותם בעצמו. אני מאמין שיש בכוחו של האדם להשתנות ולהגיע למסלול שטבעי ובריא לו יותר מהמסלול אותו אנו מכירים".

"השמש זרחה בשמיים במלוא עוצמתה. האופק האדמדם נצבע בתכלת בהיר. השמיים קיבלו גוון כחול, שאיש על פני האדמה טרם הצליח לתחום במילים. האוויר היה צלול, ומשב קריר של בוקר חלף על פני מנואל. הוא הביט מעלה וראה קונדור עף בכנפיים פרושות, מתאהב ברוח, כמו בכל יום מחדש. מפלרטט עם הגורל, בביטחון מלא שהמחר יביא עמו את מה שההווה נותן ומה שהאתמול נתן. מנואל הביט על רכס ההרים והבחין בקו המדויק המבדיל בין שמיים בארץ. אותו קו שצייר באדמתו, דמות אישה חושנית, מסתורית ונאמנה".כך נפתח הספר. "מדובר בחלום בהיר עד כאב של מנואל, אב למשפחה המתמודדת עם מציאות חדשה בעולם. העולם עצר מלכת, הוא התמלא עשן סמיך והאנושות ששרדה מחפשת דרכים להמשיך ולחיות".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "קראתי שוב את מלכוד 22. ספר של סופר ספרדי, אנטוניו מוניוז מולינה בשם 'שקיעה', רומן עם סיפור קשה על נערה שנחטפת ועל חוקר משטרה, אך עם תיאורים, דימויים ומטפורות מדהימים. סיפורים קצרים של סופר אורוגוואי בשם בנדטי, ו'אדום ושחור' של סטנדהל".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "משהו מגבריאל גרסיה מרקז לקחתי, במשחק בין דימיון למציאות". 

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדות קראתי ספרי הרפתקאות ומדע בדיוני, בגיל ההתבגרות התחלתי לקרוא ספרות דרום אמריקאית, שירה, ואט אט נכנסתי לספרות הקלאסית". 

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "ספר שהייתי לוקח לאי בודד, לו היה אחד כזה, היה 'אהבה בימי כולירה'. אם היו לי עוד שניים לקחת, מתלבט בין הדוכס ממונטה קריסטו או אנה קרנינה. והשלישי, אם היו נותנים לי אפשרות לקחת גם עיפרון או עט, זה היה ספר עב כרס, ריק לגמרי, בו אוכל לכתוב".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון. כתבתי סיפורים קצרים בארץ ובארגנטינה, זכיתי בפרסים בכמה תחרויות ספרות בארגנטינה".

מתוך הספר: "היא הרגישה את המגע העדין והמהוסס ופקחה את עיניה כמחליקה אל תוך החמימות שלו. היא קירבה אליו את אצבעותיה באיטיות זהירה ונגעה בידו. הוא הבין שהתעוררה ומשך את ידו חזרה, מחביא אותה מאחורי גבו. "לא התכוונתי… אני מצטער…", מלמל. "אני לא מקבלת את ההתנצלות, תמשיך…", אמרה בחיוך ענוג, כמתוך חלום בהקיץ. "תיאור של תחילת סיפור אהבה, אהבה צעירה, אהבת בוסר, זוג נערים המגלים את עולם הרגשות ועולם הגוף, המתמכרים לתחושות ומתעופפים לגבהים של תשוקה ורגש.  אני מאמין שהאדם יכול לייצר אהבה, נטולת ציניות. הישגיות, קריירה, קידמה, לא שוות דבר ללא אהבה".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כותב רומן, השלישי במספר. אם 'הבית ימלא עשן' הוא הראשון שאני מוציא, אני מקווה שהרומן השלישי יראה אור בזמנו, אחרי הרומן השני שממתין לראות אור.   הרומן הראשון שמו "אום ללה", מדובר בעיירה סודית שבנגב, שרק תושביה וקומץ פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים יודעים על קיומה. לצד הסיפורים הקטנים של תושביה ושל כמה מהאנשים שבאים עמם במגע, יש סיפור רקע על הנשק יום הדין שמכינים שם.  הרומן השלישי הוא רומן אהבה. אני בעיצומה של הכתיבה ולמרות שאני יודע לאן להוביל את הסיפור, לעיתים נדמה לי שהסיפור מוביל אותי, כך שיקח עוד קצת זמן לדעת לאן זה יתפתח".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לכתוב ולא להפסיק גם כשקשה. לחלום, גם כשהמציאות משתלטת על הכל. להביע ולבטא, ולשאוף להשתפר תמיד בכל הרמות והמישורים".

משפט מסכם:  "ספר ראשון שיוצא לאור. עבורי זה הגשמת חלום, ולא פחות מזה מבחינתי מדובר בייעוד. זו הדרך שלי להגיד את מה שאני מאמין בו, חש אותו, חושב אותו. כולי תקווה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, ושהדברים הכתובים בו יגיעו לכמה שיותר לבבות".

פרק ראשון מתוך והבית ימלא עשן

השמש זרחה בשמים במלוא עוצמתה. האופק האדמדם נצבע תכלת בהיר. השמים קיבלו גוון כחול, שאיש על פני האדמה טרם הצליח לתחום במילים. האוויר היה צלול ומשב קריר של בוקר חלף על פני מנואל. הוא הביט מעלה וראה קונדור עף בכנפיים פרושות, מתאהב ברוח כמו בכל יום מחדש. מפלרטט עם הגורל, בביטחון מלא שהמחר יביא עמו את מה שההווה נותן והאתמול נתן. מנואל הביט על רכס ההרים והבחין בקו המדויק המבדיל בין שמים וארץ. אותו קו שצייר באדמתו, דמות של אישה חושנית, מסתורית ונאמנה.

מנואל יכול היה כבר לחוש את חום האדמה בשדות, כשהלך יחף בין הגידולים. אותה האדמה שבלילות קפאה לכדי תרדמת והחלה להתעורר מחדש לחיים בשעות הבוקר הראשונות, בתפילה יומית פשוטה וקדושה. הוא הסתכל סביבו. שורות שורות של תירס לימינו וחמניות ענקיות משמאל. בשקט, עצר באמצע השדה ומלמל תפילת הודיה לאלוהי השמש והשמים, המעניק סדר לעולם.

הוא הציץ אל חדר הילדים וראה איך כל בטן יורדת ועולה, ללא כל סימן למאמץ של הריאות. הם עדיין ישנו ברציפות, שלושתם, נושמים עמוק וצלול. לא היה שום זכר לכאב, לא קמטים על הפנים הקטנות. הוא נכנס לחדר השינה והביט באהובתו ישנה. התמונה היתה לו ברורה ובהירה כל כך, עד שלא הצליח למנוע מהדמעה שנקוותה בעינו הימנית לזלוג על הלחי ולשבור את קרני השמש שהספיקו להסתנן לחדר הקטן. שיעול כבד ומלא ליחה סיקרן את מנואל, שלא יכול היה לחשוב על מקור מוצדק עבורו, אך הוא התעלם ממנו והמשיך להביט באהובתו. האור הסתנן כמעט עד לסנטר שלה, כששיעול שני, מחוספס ומתאמץ, הצליח להעיר אותו.

החיוך על פניו הפך באחת לעווית שרירים, כשנוכח לדעת ששוב חלם חלום נפלא אך כואב להחריד. הוא שלח יד לימין המיטה וחש את המעמסה ואת הלכלוך בנשימותיה של אשתו, שעוד ישנה. הוא קם וגישש את הדרך אל חדר הילדים. למרות החרחורים הגסים שעלו משם, הילדים ישנו. ממרכז החדר, הוא מלמל את תפילת ההודיה שלו על יום נוסף  של חיים שאלוהים נתן להם.

השעה היתה שמונה בבוקר, יום שבת. על פי חישוביו של מנואל, השמש אמורה היתה להיות כבר למעלה בשמים, אבל החלון שיקף אליו בחזרה אפור כהה, בלי זכר לשמש, לשמים או לעננים. שום קונדור לא היה בשמים, או בכל אופן, אף קונדור שמנואל יכול היה להבחין בו. ברדיו אמרו יומיים קודם לכן, שקיים חשש כי אוכלוסיית הדורסים באזור נכחדה לחלוטין.

חוש השמיעה המפותח של מנואל הסב את תשומת לבו לאשתו, שהתעוררה מספר דקות לאחר מכן, ונכנסה למטבח.

"מנואל, אתה שם?" שאלה.

"אני כאן," ענה מנואל בעצב.

"אתה מרתיח לילדים מים?"

"כן."

נעמי חזרה לחדרה. היא התיישבה מול המראה ולא ראתה דבר. עיניה נעצמו, והיא נזכרה איך פעם היא היתה מתאפרת בזמן שבו אמה עמדה מאחוריה והציעה לה שיפורים. "היו ימים," אמרה לעצמה, "אמא נחה אי-שם." קולה נשבר והיא הרגישה איך העצב עולה מפתח הקיבה ועד למרכז הגרון. גם אם היתה עמה בחדר, חשבה לעצמה, יושבת כמה מטרים ממנה ורואה את תווי פניה, התמונה שזכרה לא היתה חוזרת על עצמה שוב. "היו ימים, והם אינם עוד," הרהרה. היא אחזה בידה שפתון אדום לוהט, ושפתיה השיבו זיו של חיים לפניה החיוורות, לפחות בדמיונה.

הילדים התעוררו מעט אחר כך. אור בן השמונה התעורר ראשון כתמיד. קרן קמה מיד אחריו, ואחרון הגיע סול בן השנתיים. מנואל ונעמי שמעו אותם במסדרון, מתקרבים אל המטבח, שם ידעו שיוכלו למצוא את ההורים. נעמי נזכרה באור, כשהיה קטן ועוד יכול היה לרוץ לזרועותיה בבקרים, בלי לחשוש שמא יבעט ברהיט והכאב ילווה אותו ימים. לאור לא היו הזיכרונות האלו, עובדה שמנואל היה מרוצה ממנה.

המים רתחו ואור התיישב מול שולחן העץ הגדול. מנואל ידע, אמנם, כי עולים אדים מהסיר המבעבע, אך הוא לא ראה אותם. אור כיסה את ראשו במגבת ורכן מעל לסיר. נשימותיו נשמעו צלולות יותר. בקצה החדר עמדה נעמי והתמלאה לרגע בתקווה. 'אולי בכל זאת מצבו ישתפר', חשבה לעצמה. אבל מנואל ידע שאהובתו בוכה בשקט.

לאחר כשעה, ישבו כולם לאכול את ארוחת הבוקר. הלחם מקמח תפוחי האדמה הדיף את הריח שהעניק לילדים את אווירת השבת. כמו בכל שבוע, סידרה נעמי את המצרכים על השולחן הגדול. החמאה, הגבינה הלבנה שהכינה יום קודם, הזיתים וריבת החלב. מנואל הביט לפנים וראה מולו רק צללית דלה של נעמי. הוא הושיט את ידיו בכמיהה לאחוז בידיהם של הילדים שישבו לצדדיו, אך בחר לעצום עיניים והעדיף לדמיין את פניהם של ילדיו ושל אהובתו, מאשר להתבונן בהם סביבו, דהויים.

"תודה על היום החדש הזה שאתה נותן לנו, על הבית הזה, על המשפחה. תודה על הבריאות ועל החולי. תודה על האוכל שעל שולחננו."

נעמי נשארה בבית כשמנואל יצא עם הילדים לסיור בשדות.

"אחר כך," הוסיף לפני שיצאו, "אני אחזור לבישולים – ואת תהי קצת בבית הטוהר."

מנואל הלך עם ילדיו באיטיות אופיינית לשבת. בדרך, סיפר להם על החושך ועל האור, על השמש, על הירח והכוכבים, ועל מושגים נוספים שהילדים הכירו מדיבורים בלבד, ומספרים ישנים שנשמרו על מדפי הספרייה המשפחתית.

"הבוקר, לפני שהתעוררתי, חלמתי חלום," הסביר מנואל לילדיו, ולאחר רגע הוסיף, "חלום יפה." לעצמו חשב: 'יפה וכואב עד מוות'.

"על מה חלמת?" שאל סול הקטן.

"חלמתי ששם למעלה," מנואל הצביע בכיוון האפור הכהה שהיה השמים, "השמש זרחה."

 "שמש?" התפלא סול, "כמו בסיפור?"

"כן," ענה האב והמשיך, "והשמים היו כחולים."

"כחולים כמו המגבת של אמא?"

"ממש כמו המגבת של אמא."

"ואיפה השמש עכשיו?" הקשה הילד מבלי להתכוון. תמיהה פשוטה, שהדהדה בלבו של מנואל והכאיבה לו, על אף התמימות הילדותית שבה. הוא לקח את כפות הידיים של סול וקירב אותן לאדמה.

"קר?" שאל.

"אה-הה." מנואל ראה מקרוב את סול מהנהן.

"עכשיו," המשיך, תוך שהוא משחרר את אחיזת היד האבהית, "תרים את הידיים למעלה-למעלה. נכון ששם קצת יותר חם?"

"כן…" ענה הילד וצחקק.

"החום הזה מגיע מהשמש."

"אבל איפה היא?" שאל, בטון קל של תלונה. "אני לא רואה."

"היא שם למעלה, אבל רחוק…" ניסה מנואל להסביר, מתפלל שבנו יחדל מלשאול שאלות מאתגרות כאלה. הוא אהב להסביר, אך לא ידע כיצד לגרום לסול להבין דברים שהיו כל כך לא ברורים, אפילו לו. דברים שאותם הוא לא ידע להסביר אפילו לעצמו.

"שב עלי," אמר אור לסול, "ככה תהיה קצת יותר קרוב לשמש!"

סול נענה בשמחה גלויה. הוא טיפס על כתפיו של אור וניצל בהנאה את המתנה שאחיו העניק לו, בחום השמש הבלתי נראית.

מנואל נותר מהורהר ושתק במשך דקות. הוא חזר לתאר את החלום, בפתאומיות, בהתרגשות ובחדות, כאילו ניעור ממנו שוב.

"השמש זרחה והשמים היו כחולים. ובשדות האלה, כאן, היו פרחים ענקיים, שבמשך היום הסתובבו כלפי השמש, כאילו הם מלווים אותה מלמטה, ממרחק עצום, מפני האדמה; והיו שם צבעים, צהוב ואדום, כחול וירוק, צבעים ערים." מנואל הדגיש את סוף דבריו בנימה סמכותית, כאילו הוסיף להם בכך מעין נופך של קיום ממשי, הוכחה לעצמו לנכונותם.

"איך זה שאנחנו לא חולמים על דברים כאלה?" התעקשה קרן לשאול, כאילו זיהתה את הספק בקולו של אביה.

"עוד תחלמו." ענה האב ולא שכנע את עצמו.

שדות השום והבצל קיבלו את פני המשפחה בשקט מופתי. תפוחי האדמה גדלו בחלקה מרוחקת יותר, בהמשך השביל שבו טיילו. מנואל שלף מהאדמה את אחד התפוחים וסיפר לילדים, שממנו מכינה אמא את הלחם שיש להם על השולחן כל בוקר, את הסלט ואת התבשילים. את רוב הסיפורים האלו כבר הכירו בעל פה, אבל שמחו לשמוע אותם שוב, תמיד, ומנואל שמח תמיד לספר.

הדקות הקרובות עברו עליהם בצעידה איטית, מלווה בסיפוריו של מנואל, כשהם מחזיקים ידיים לאורך כל הדרך, כדי לא להתרחק או לאבד זה את זה. הם היו כבר קרובים לבית הטוהר ומנואל התרגש שוב, כמו בכל שבוע. זה היה הזמן שלו לראות את הילדים בבירור, להבחין בתווי הפנים הקטנות, להתרגש מהחיוכים ולא רק מהצחוק המתגלגל, מהדמעות, ולא רק מהבכי.

הם משכנו את הבית כשקנו את המערכת המטהרת. זה היה סיכון, אבל מנואל ראה לכך שני צידוקים. בראש עמד השיקול הכלכלי: בעזרת הטכנולוגיה החדשה, הוא הצליח לבנות בית גידול ובו חממה, ושטח שבו הוחזקו פרה ומספר תרנגולות. רוב התוצרת מבית הטוהר יועדה לצריכה משפחתית – אך נותרו להם עודפים, שנמכרו במחיר גבוה וברווח שהוכתב על ידי ההיצע האפסי. בניגוד לרוב המכריע של המשפחות, היה להם חלב, שהפך למוצר נדיר בימים אלו. היו להם עגבניות, מלפפונים, כמה פלפלים ואפילו מגוון קטן אך איכותי של פירות.

ובכל זאת, לא היה זה השיקול הכלכלי שהכריע בנושא קניית המערכת. נעמי והוא רצו לראות זה את זה בבירור, פעם בשבוע, לפחות. פעם בשבוע הם רצו שילדיהם יראו אותם, לא רק יגששו. ברגעים הקצרים האלו, חשוב היה להם לנסות ולהבחין בשינויים שחלו בילדים בימים שחלפו. להכיר את התווים המעודכנים, לקראת השבוע שיבוא. הם רצו שהילדים ידעו איך פעם הכול היה שונה. שהם ידעו שפעם אפשר היה לראות ממרחקים, שהפרות והתרנגולות הסתובבו בחוץ, בשדה הפתוח. שפעם היה אפשר לגדל, כל דבר, בעצם, מחוץ לבית הטוהר.

מנואל התבונן בשלושת ילדיו רצים ומשחקים בחופשיות בתוך ההאנגר הגדול. עוקב אחריהם בעיניו, משתוללים, מחייכים, מסתכלים סביבם. למרות שלא רצה לוותר ולו על שניה מן המחזה הזה, הודיע להם שהוא הולך הביתה ושיחזור עם נעמי בעוד מספר דקות.

"נעמי, בואי מהר, עכשיו! כשהילדים עוד שם," קרא לאהובתו אל חלל המטבח.

"האוכל יישרף…" ניסתה למחות.

"שיישרף," קטע אותה מנואל. "שיישרף הכול את מוכרחה לראות אותם."

חדות התמונה שנפרשה לפניהם בכניסה לבית הטוהר הכתה בהם. הם עמדו בפתח בית הטוהר וכל כוונה לומר משהו נעלמה כלא היתה.

סול השתעל שיעול "נורמלי". היה זה עדיין שיעול עמוק, מחוספס וגס מאוד, אבל "נורמלי". מנואל נזכר במה שאמר להם פעם הרופא, "השיעול שלו הוא למעשה דבר שצריך לשמח אתכם." הסביר לו ולנעמי.

"פעם ילדים לא השתעלו כך." קבע אז מנואל בעצב.

"זה נכון. אבל פעם, רוב הילדים," הדגיש הרופא, "שרדו לראות גם את המתרחש לאחר הילדות."

מנואל ניער מעליו את הזיכרון המעיק הזה. כשהסתכל שוב לפנים, אור ליטף את אאורורה הפרה, קרן הביטה בעגבנייה אחת אדומה למחצה וסול רדף כמו טורף קטלני אחרי אחת התרנגולות.

נעמי ומנואל התחבקו ופרצו בבכי חרישי וצלול.

 

 

והבית ימלא עשן מאת פביאן ברויטמן, הוצאת גוונים, שנת 2014, 254 עמ'

 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, סרטונים נבחרים, פרוזה מקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.