ביקור בית עם הסופר יאיר אגמון: עם הארץ – סיפור מסע

עם הארץ מאת יאיר אגמון

כשטרמפיסט עולה לאוטו שלי, מספר יאיר אגמון, הוא משלם על הנסיעה במילים. אני מבקש ממנו לבחור איזה דיסק נשמיע במערכת, אני מבקש ממנו לספר לי לאן הוא נוסע ולמה, אני צמא למפגש, לתחלופה של מחשבות, לצוהר קומפקטי לעולם אחר. זה נחמד, אבל עמוק כמו הודעת אסאמאס בלי נקודה בסוף. גיבור הספר, "עם הארץ" שכתבתי חייב ללמוד להרים את הראש מעל לדור ה-Y הזה שלא צמא למפגשים, וכך גם אני.

אגמון, יליד 1987, שירת בצבא כקצין בגדוד גרניט בחטיבת הנח"ל.  גיבור הספר, שנושא את שמו, קצין קרבי, דתי, סקרן ויצרי משתחרר מהצבא, אורז עגלת שוק קטנה, תופס טרמפ – ויוצא למסע לא מתוכנן בארץ ישראל. אנשי הארץ הזאת, ובעיקר נשותיה, מציעים לו תשובות שונות לשאלה הגדולה המטרידה אותו. 

שם:  יאיר אגמון.

גיל: 25

סטטוס:  נשוי מזה חצי שנה לשירה (לה מוקדש הספר).

מגורים:  ירושלים.

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר עם הארץ – סיפור מסע, הוצאת זמורה ביתן, 2012

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? אני מתרוצץ בעולם עם מחברת של דפרון, ורגעים יפים ומשמעותיים שנקרים סביבי נחרטים בזכרונה. הנה, היום אופיר טושה גפלה סיפר לי איך נאבוקוב הגאון הצליח לתאר דמות שלמה בשתי מילים בלבד: "שוּמִית פטפטנית"

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? חודש וחצי של ישיבה בטריינינג וקפוצ'ון מול מקלדת, עם קערה ריקה של דגני בוקר ותנור סלילים כתום שהיה פעם של סבתא.

איזה ספרים קראת לאחרונה? סיימתי ממש עכשיו את "האקספרס הפטאגוני הישן" של ת'רו, ובינתיים אני מתפנן על המילים המטריפות של ז'קלין כהנוב, ועל האמת הצרופה שבספרו של מיכאל לב טוב (שכל מי שאוהב את החיים האלה חייב לקוראו בעצמו).

יאיר אגמון (צילום אלון סיגווי)

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? אני זוכר מה חשבתי לעצמי כשקראתי את מישל וולבק לראשונה – כזה אני רוצה, ככה נכון. אני לא יודע אם הוא השפיע על הספר הנוכחי, אבל כל סגנון הכתיבה שלי הוסט ממנו לכיוון נכון יותר, ובעל חשיבות. גם אילן הייטנר השפיע עלי הרבה: למדתי ממנו איך לא.

אילו ספרים קראת בילדותך? טחנתי יהודה אטלסים וחבורת כס"ח וכל מיני דברים כאלה, לוקאליים ובשרניים. אני זוכר שפעם אמא שלי הכריחה אותי לקרוא את הרוזן ממונטה קריסטו כי לא רציתי, ובסוף קראתי אותו ברצף שלוש פעמים.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? כולם רושמים את התנ"ך אבל רק אני רציני ויודע שהתנ"ך הוא ערימה של ספרים מופלאים, כך שלענות את ראשי התיבות האלה ככה, בלי למצמץ, זו רמאות של ממש. אז אני לוקח את ספר בראשית. ובטח גם איזה ספר ללימוד ערבית. וגם איזה בורחס טוב, שיהיה.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? כשהייתי צוער בן 21 יצא לאור (בהוצאת ראובן מס, 2009) ספר שכתבתי – חפ"ש – שמטרתו לגשר בין חייו המיוזעים של החייל לפרשת השבוע. הספר "רץ" במשרדי החינוך בצבא, ונרדף בידי הרבנות הצבאית. סיפור קצר פרי עטו של אגמון זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2011.

ספר קצת על הספר שכתבת: כל הקצינים משתחררים מהצבא וטסים ללאוס או לפרו, אך גיבור הספר שלי (שנושא את שמי) אורז עגלת שוק אדומה ומשובצת, ויוצא למסע טרמפים בארץ ישראל. מטרת המסע שלו היא לפגוש באנשי הארץ, בדמוגרפיה שטמונה בנופים החורפיים, אך בדרך לשם עליו לפגוש בגורמים אחרים, עלובים וטיטאניים כאחד, ואם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה.

קצין קרבי, דתי, סקרן ויצרי משתחרר מהצבא, אורז עגלת שוק קטנה, תופס טרמפ – ויוצא למסע לא מתוכנן בארץ ישראל. אנשי הארץ הזאת, ובעיקר נשותיה, מציעים לו תשובות שונות לשאלה הגדולה המטרידה אותו. נדמה לו שהכול מתחיל בטרמפ הראשון שלקח, אבל לקראת סוף המסע שלו, כשהוא עוצר טרמפים בנגב, הוא חושב על טרמפיסטית אחרת שעמדה שם לפני עשרים ומשהו שנים ועל אבא שלו, צעיר ושעיר ושזוף וחתיך ומלא און וחשק, עוצר לאישה הזאת, לאמא שלו, שצריכה להגיע לירושלים.

"ודמיינתי אותה נכנסת לאוטו שלו וחושבת לעצמה שהנהג הזה שנוהג כל כך לאט דומה קצת לסדאם חוסיין, ודמיינתי אותו חושק בה ובאינטלקטואליות הלבנה שלה לאורך כל הדרך הארוכה לירושלים, ודמיינתי אותה, בוערת מבדידות, מספרת לו שלמרות הגיל היא רווקה ואין לה ילדים, ודמיינתי אותו מזמין את עצמו כבר בקסטל לדירת החדר שלה…"

עם הארץ הוא קוקטייל משובח של מרד ושחרור הִיפִּי נוסח קרואק עם ספקות והומור ואשמה יהודית בריאה נוסח שלום עליכם. המבט של יאיר אגמון רגיש ורומנטי אבל הקול שלו ציני, יבש ומפלח והוא ממפה את הפסיפס האנושי המשוגע של הארץ הזאת בביקורתיות ובאהבה.

צעירה ("היא הייתה כל כך יפה, כל כך יפה היא היתה, שפשוט לא הצלחתי להוציא מילה. ידעתי שאני צריך להגיד דברים כמו, אני צריך להגיע ל, או את מגיעה במקרה ל, אבל לא יכולתי, כל כך יפה היא היתה…") עוצרת את הקנגו שלה ולוקחת אותו הישר לחדרה שבקיבוץ מחניים;  בפיאט של מוהל חמור סבר, הוא שומע בטייפ שיעור תורה במבטא יידישאי כבד ("הוא היה מאוד מרוכז בשיעור וגם מאוד זעוף, כאילו כל היידיש שמושמעת מהדיסק שלו  לא מחכימה אותו כי אם מעצבנת.");  נזיר מלין אותו בליל גשם סוער במנזר המוחרקה, ("נזיר זקן ניגש אלי בריצה עילגת בגשם ונראה מאוד כעוס אבל כשראה אותי ואת המצב העלוב שלי הוא פשוט אמר, קאם, קאם, באנגלית והכניס אותי לבניין שהיה קפוא גם מבפנים.") מייבש את בגדיו ומגיש לו דייסה חמה; ג'יפ ("גדול, ואמיתי ורציני ואדום, קצת ישן, אולי, אבל ג'יפ זה ג'יפ") ובו משפחה צעירה לוקח אותו לאשחר ומארח אותו לארוחת ערב; וכשאחרי מסע רגלי מחוף תל אביב הוא מגיע לפלמחים, קשיש אחד ("עם קסקט ומשקפי שמש דוהר על קלנועית זוגית בגפו")  מטפל בו ברוך. ובירושלים מחכה לו אמא, ומיכל שלא יודעת לאן נסע ולמה, ואבא גר בנגב, ואולי בסוף המסע הזה יגיע אליו, אולי לא.

מתוך הספר

"ואז כבר הגענו לצמח. הקנגו המשיכה לנסוע, ואני ראיתי את יופייה של הארץ משיק ליופייה הטהור של יעל, וחשבתי לי בלב, שעולם הבא יהיה מעין זה. קרני שמש בהירות חדרו מהמסך המעונן של השמים וציירו על הכנרת כתמים טריים, הרי הגולן הירוקים התנשאו בהוד ובחן מעל האגם הגדול, חריצים עמוקים של נחלי איתן חורפיים פרסו את הרמה לנתחים בשלים עם איכות תמונה של אֶייצ' די, וכל נתח נראה לי כמו חיה מנמנמת ענקית, עם פרווה עלוותית ירוקה ופרהיסטורית. בדרום הרמה ראיתי את הפִּתחה הענקית של אגן הירמוּך, ואילו שתי מילים סוטות הן, הפתחה והירמוך.

כשהייתי בצבא אספתי מילים גסות שהן לא גסות, ונצרתי אותן בפלאפון למשמרת. זה התחיל כשפעם הייתי בבית, במטבח, ואמא ביקשה ממני לפתוח את המזווה ולהוציא ממנו משהו, ואני פתאום חשבתי כמה גס זה נשמע, לפתוח את המזווה, להוציא מהמזווה, אלוהים ישמור, איזה מילים גסות. אחר כך התחלתי לאסוף מילים כאלה, שהן סוטות לחלוטין, אבל אנחנו משתמשים בהן בנורמטיביות עיוורת, כמו מזווה ומזווד ופִּתחה ופוך ומוך ומשפך וזוויתן ואביזר ושחלה ולגונה ושחי וזגוגית ולפשק וזפק וזרבובית וייחור וירמוך ויש עוד המון.

והרגשתי אז שזה גדול ממני, כל השפע הזה והחסד הזה, וידעתי שאני קטן מול כל היופי הזה, הכפול, שתוקף אותי מכל פינה, וזכרתי שגם הסוף של קורח בן יצהר בן קהת בן לוי היה ככה, לא ברור, בין האדמה שבלעה אותו ובין האש שירדה מהשמים כדי לשרוף אותו, וחשבתי שגם אני כמו קורח, נבלע ביופי של אדמת הארץ הירוקה והעסיסית והבשרנית והתוססת, ונשרף באש היפה הזאת, שמתלחששת מתוך הגופייה השחורה של יעל, וחששתי וקיוויתי שגם הסוף שלי יהיה לא ברור, ועד היום אני חושש ככה ומקווה."

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? סיימתי לכתוב כבר ספר (היסטרי) אחר. מבשל (במחברת) את השלישי.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? תעשה כמוני.

משפט מסכם:  ר' נחמן אמר – "יש אנשים שישנים את ימיהם", ואני כתבתי בספר ככה: "כי בסופו של דבר העולם מתחלק לאנשים גדולים ואנשים קטנים. והאנשים הגדולים חיים חיים יפים ועשירים וצבעוניים וטעימים ואיומים ותוססים ובוערים ומלוכלכים וטמאים, והאנשים הקטנים חיים חיים חסכוניים ואפורים ותשושים ובינוניים וחייכניים ונקיים ומתוקים ונחמדים. וזה כל העניין, נדמה לי, כי לשם ומשם אני בורח". וזו כל התורה כולה.

עם הארץ מאת יאיר אגמון, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2012, 265 עמודים