האנאלפביתית שידעה לספור מאת יונס יונסון / לנצח בחוכמה ובתושייה

ב'האנאלפביתית שידעה לספור', רומן מצחיק להפליא מזכיר לנו יונס יונסון, מחבר 'הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם', שטיפשות וחוכמה לא תמיד שוכנות במקום הצפוי. פצצת אטום עושה בטעות את דרכה לסטוקהולם במקום לתל אביב. זה הבסיס למרדף מטורף וחוצה יבשות, שבו משתתפים בין השאר שני סוכני מוסד וגם מלך שוודיה. יש גם שקיק של יהלומים לא מלוטשים, תרמיל מלא שטרות כסף, וכמה כדים סיניים עתיקים חדשים לגמרי. מי שמחברת בין כל הנקודות הבלתי אפשריות האלה היא נמבוקו, צעירה חכמה להפליא ורבת תושייה, שנולדה לקיום הכי עלוב בעולם אבל לא מתכוונת להיכנע לגורלה אפילו לרגע.

הסיפור נע בין שוודיה לדרום אפריקה, ובאופן מפתיע (או לא) נוגע גם בישראל, ולא סתם, אלא בפרה הקדושה ששמה המוסד. ומובן שגם המוסד, כמו כל ארגון/מדינה/קבוצה אחרת בספר לא יוצא בלי פגע. יונסון מיטיב לתאר את רשלנותם, טמטומם וקוצר הראות של גורמים רשמיים ונציגיהם ורק לפעמים מתיר לאיזה טיפוס אינטליגנטי להבליח שם. אבל בדרך כלל השכל הישר שמור אצלו לאנשים הפשוטים, וכמו ב"הזקן" מעמיד במרכז הרומן שלו דמות של אנדרדוג מובהק, שמסובב את כולם על האצבע הקטנה.

כאן האנדרדוג היא האנאלפביתית מן הכותרת שבתחילת הסיפור היא נערה תחתית הסולם החברתי הכי נחות שרק אפשר לדמיין – שיכוני העוני של סואטו בדרום אפריקה  בימי השיא של האפרטהייד. גיבורתנו, נומבקו שמה, אולי נולדה לגורל אכזר, אבל שכל לא חסר לה ולאורך הרומן כולו היא עושה שימוש מבריק ומענג בשכל הזה שלה כדי לחלץ את עצמה שוב ושוב ממי שרוצה לדכא ולהשתמש בה, וכדי לקדם את עצמה למקום אחר. לקוראים זה העונג האמיתי השמור להזדהות עם האדם שהעולם מבקש לרמוס, והוא קם ומנצח בעזרת חוכמה ותושייה, והכל כמובן בסרקזם חד ומצחיק מאוד מאוד.

ייתכן שיהיו קוראים ישראלים שפתאום כל זה ישעשע אותם פחות, כי בכל זאת, יש פה בסיפור מדינה אחת שכמעט כל העולם מחרים, דרום אפריקה, ורק מדינה אחת, עם קופת שרצים קטנה משלה שומרת איתה על קשר. הלוא היא ישראל. ושני סוכני מוסד שהם אמנם לא מטומטמים גמורים, אבל בכל זאת נומבקו מצליחה להערים עליהם (יש אפילו תפקידי אורח קטנים וחביבים לשמעון פרס, אהוד אולמרט וציפי לבני).

ומה הסיפור? ובכן נומבקו שמתחילה את חייה במחראות, פשוטו כמשמעו, מצליחה לחמוק משיכוני העוני ובאמתחתה 13 יהלומים גולמיים רק בשביל להיפגע בתאונת דרכים על ידי נהג לבן ושיכור על המדרכה. אבל זו דרום אפריקה, ומובן שהיא אשמה. וכך נגזר עליה לשרת את אותו אדם שפגע בה. ומתברר שהוא יושב בתוך מתקן סודי סגור ומסוגר שבו מפתחים את פצצות האטום של דרום אפריקה. בקיצור, היא בכלא, ותפקידה לנקות בשביל מנהל הפרויקט, שהוא גבר טיפש במיוחד. היא לעומת זאת חכמה במיוחד, והופכת ליועצת הסתרים שלו. זה לא עוזר לה לברוח משם. אבל אחרי שנים ארוכות, היא מצליחה להגיע לשוודיה, ושם מתאחד הסיפור שלה עם קו העלילה השני שמותח יונסון, המספר על משפחה שוודית מאוד לא מתפקדת, שבראשה אב טיפש במיוחד ולו שני בנים. בשלב מסוים של הסיפור, כאמור, מצטלבים דרכיהם של האחים ושל נומבקו, אבל אליהם מצטרפת גם אחת מאותן פצצות אטום שנשלחה בטעות לשוודיה במקום לתל אביב. וזה ממשיך. הסיפור רק תופס תאוצה ואנו פוגשים, בנוסף לשלל דמויות פרודיות ומצחיקות אחרות, גם את מלך שוודיה וגם את ראש הממשלה שלה, מרוויחים הון תועפות ומאבדים הכל, וכולם בסך הכל מנסים להגיע הביתה בשלום.

ספר מענג, מצחיק, חכם, אנושי, ונפלא. 

 

פרק ראשון מתוך "האנלפביתית שידעה לספור" – מאת יונס יונסון 

על נערה בצריף ועל הגבר

שהוציא אותה משם אחרי מותו

 

במובן מסוים שפר עליהם גורלם של מפַני המחראות בשכונת העוני הגדולה ביותר של דרום אפריקה. שהרי הייתה להם עבודה וגם קורת גג.

סטטיסטית, לעומת זאת, לא היה להם שום עתיד. רבים מהם ימותו משחפת, מדלקת ריאות, משלשולים, מכדורים, מאלכוהול או בעקבות שילוב של כל אלה. כמה נציגים בודדים יזכו לחגוג את יום הולדתם החמישים. כמו למשל הבוס באחד ממשרדי המחראות בסוואטו. אבל הוא היה שחוק וחולני גם יחד. הוא התחיל לבלוע כמויות גדולות מדי לכל הדעות של משככי כאבים עם כמויות גדולות מדי לכל הדעות של בירה בשעות בוקר מוקדמות מדי לכל הדעות. וכך קרה שהוא סנט בנציג שנשלח מטעם מחלקת התברואה של עיריית יוהנסבורג. kaffer שדיבר בהתנשאות. התקרית דווחה והגיעה עד למנהל המחלקה ביוהנסבורג שהודיע למחרת, בעת הפסקת הקפה של לפני הצוהריים בחברת עמיתיו לעבודה, שהגיע הזמן להחליף את האנאלפבית מסקטור B.

הפסקת קפה נחמדה מהרגיל, אגב. הגישו בה עוגה לכבוד כניסתו לעבודה של עובד חדש במחלקת התברואה. שמו פּיט דוּ טוּאָה, בן עשרים ושלוש, וזהו מקום העבודה הראשון שלו אחרי שסיים את לימודיו.

הטיפול בבעיית סוואטו הוטלה על הבחור החדש, כי כך נהוג בעיריית יוהנסבורג. האחרון שמתקבל לעבודה מקבל את האנאלפביתים, כמו כדי להתחשל בעבודה.

האם באמת כל מפַני המחראות בסוואטו הם אנאלפביתים, את זה איש לא ידע, מכל מקום, ככה קראו להם. כך או אחרת, איש מהם לא למד בבית ספר. וכולם גרו בצריפים. ומאוד התקשו להבין מה אומרים להם.

* * *

פּיט דוּ טוּאָה הרגיש שלא בנוח. זה הביקור הראשון שלו אצל הפראי אדם האלה. אבא שלו, סוחר האמנות, שלח אתו שומר ראש שיתלווה אליו, ליתר ביטחון.

הבחור בן העשרים ושלוש נכנס למשרד המחראות ולא הצליח שלא להלין מיד על הריח. ושם, מהצד השני של שולחן הכתיבה ישב הממונה על המחראות, זה שצריך עכשיו ללכת. ולידו נערה קטנה שלהפתעתו של הממונה החדש פתחה את הפה ואמרה שהקקי הרי ניחן בתכונה אומללה, הוא מסריח.

פיט דו טואה תהה לרגע אם הנערה לועגת לו, אבל לא ייתכן שכן.

הוא הניח לעניין. תחת זאת הודיע לממונה על המחראות שזה לא יוכל להמשיך בעבודתו, כך הוחלט בחלונות הגבוהים, אבל יחכו לו משכורות של שלושה חודשים אם בתמורה ימציא עד השבוע הבא מספר זהה של מועמדים למשרה שבדיוק התפנתה.

"אני יכול לחזור לעבודה כמפנה מחראות רגיל וכך להרוויח קצת?" תהה הבוס שזה עתה פוטר.

"לא", אמר פיט דו טואה. "אתה לא יכול."

כעבור שבוע חזרו לשם הממונה די טואה ושומר הראש שלו. הבוס שפוטר ישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, מן הסתם בפעם האחרונה. לצדו עמדה אותה הנערה כמו בפעם הקודמת.

"איפה שלושת המועמדים שלך?" שאל הממונה.

המפוטר הצטער להודיע ששניים מהם לא יכלו להגיע. לאחד מהם כרתו את הראש ערב קודם בקטטת סכינים. ואיפה מספר שתיים מבלה הוא לא ידע להגיד. יכול להיות שהוא חזר והידרדר למצבו הקודם.

פיט דו טואה לא רצה לדעת באיזה סוג של הידרדרות מדובר פה. לעומת זאת, הוא רצה כבר להסתלק משם.

"ומי המועמד השלישי?" שאל בכעס.

"ובכן, הנערה פה לצדי. היא עוזרת לי בכל מיני דברים כבר כמה שנים. היא חרוצה, אני מוכרח להודות."

"לעזאזל, אני לא יכול לשים אחת בת שתים-עשרה בתור ממונה על המחראות, מה חשבת לעצמך?" אמר פיט דו טואה.

"ארבע-עשרה," אמרה הנערה. "ויש לי ותק של תשע שנים בעבודה."

הצחנה התפשטה סביבם. פיט דו טואה פחד שהיא תדבק בחליפה שלו.

"את כבר התחלת לעשן סמים?" שאל.

"לא," אמרה הנערה.

"את בהיריון?"

"לא," אמרה הנערה.

הממונה החדש השתתק לכמה שניות. הוא באמת לא היה רוצה לחזור לכאן אלא רק כשיעלה הצורך.

"איך קוראים לך?" שאל.

"נוֹמבֶּקוֹ," אמרה הנערה.

"נוֹמבֶּקוֹ מה?"

"מַייאֶקי, אני חושבת."

אלוהים, הם אפילו לא יודעים איך קוראים להם.

"אם כן, אני נותן לך את המשרה, אם תצליחי להישאר פיכחת," אמר הממונה.

"אני אצליח," אמרה הנערה.

"טוב מאוד."

ואז פנה הממונה החדש אל הממונה המפוטר.

"אמרנו שלוש משכורות חודשיות בעבור שלושה מועמדים. כלומר משכורת של חודש אחד על מועמד אחד. מינוס משכורת של חודש משום שלא היה לך הכוח להמציא שום דבר אחר מאחת בת שתים-עשרה."

"ארבע-עשרה," אמרה הנערה.

פיט דו טואה הלך בלי להגיד שלום. ושומר הראש, שני צעדים אחריו.

הנערה שבדיוק נעשתה הבוסית של הבוס שלה הודתה לו על העזרה ואמרה שהוא כבר מוחזר לעבודה כיד ימינה.

"ומה יגיד על זה פיט דו טואה?" שאל הבוס לשעבר.

"אנחנו פשוט נחליף לך את השם, אני בטוחה שהממונה החדש לא מסוגל להבדיל בין כושי אחד למשנהו."

אמרה בת הארבע-עשרה שנראתה כמו בת שתים-עשרה.

* * *

הבוסית שזה עתה מונתה לתפקיד הממונה על פינוי המחראות בסקטור B של סוואטו מעולם לא זכתה ללמוד בבית ספר. זאת משום שלאמא שלה היו סדרי עדיפויות אחרים, אבל גם מפני שהילדה הגיחה לעולם דווקא בדרום אפריקה, ועוד בראשית שנות השישים, כשההנהגה הפוליטית סברה שילדים מהסוג של נוֹמבֶּקוֹ אינם נחשבים. ראש הממשלה באותם ימים התפרסם בזכות השאלה הרטורית למה להם לשחורים ללמוד בבית ספר כשממילא הם לא נועדו אלא לסחוב עצי הסקה ומים.

למעשה הוא טעה, שכן נוֹמבֶּקוֹ סחבה קקי, לא עצי הסקה ולא מים. כמו כן לא הייתה שום סיבה להניח שהילדה הדקיקה תגדל ותתרועע בחברת מלכים ונשיאים. או שהיא תבהיל מדינות עד מוות. או תשפיע על התפתחות העולם באופן כללי.

אילולא הייתה מי שהייתה.

אלא שזו מי שהייתה.

נוסף על תכונות רבות אחרות הייתה נומבקו ילדה חרוצה. כבר שהייתה בת חמש סחבה מהמחראות חביות שהיו גדולות כמוה. על פינוי החביות מהמחראות הרוויחה וחסכה בדיוק את הסכום שאמא שלה הייתה זקוקה לו כדי לבקש את בתה מדי יום ביומו לקנות לה בקבוק טינֶר. האמא קיבלה מידיה את הבקבוק ב"תודה, ילדה יקרה", פתחה את הפקק ונפנתה לאלחוש הכאב הנצחי הנובע מחוסר היכולת להעניק לך או לילדך עתיד. אבא של נומבקו לא היה בקרבת בתו אלא עשרים דקות אחרי ההתעברות.

בד בבד עם התבגרותה, נומבקו הצליחה לרוקן כמויות גדולות והולכות של חביות ביום אחד, והכסף הספיק ליותר מטינר אחד. וכך, אמא שלה יכלה להשלים את השפעת מדלל הצבע בכדורים ואלכוהול. אבל הילדה, שראתה שאי אפשר להמשיך ככה, אמרה לאמא שלה שעליה לבחור – או שתפסיק או שתמות.

האמא הנהנה והבינה.

רבים השתתפו בהלוויה. בסוואטו היו בתקופה הזאת די אנשים שהקדישו את עצמם בעיקר לשני דברים: לשים קץ לחייהם באיטיות, ולהיפרד פרידה אחרונה ממי שזה עתה הצליחו בכך. האמא מתה כשנומבקו הייתה בת עשר, וכאמור, שום אבא לא היה בנמצא. הילדה שקלה להמשיך מהמקום שהאמא הפסיקה, לבנות לעצמה בסיוע כימי הגנה קבועה מפני המציאות. אבל כשהגיעה המשכורת הראשונה אחרי מותה של האמא, החליטה לקנות לעצמה משהו לאכול. אחרי שהשביעה את רעבונה הביטה סביב ואמרה:

"מה אני עושה פה?"

בה בעת הבינה שאין ברשותה חלופה מיידית. שוק העבודה הדרום אפריקני אינו מחפש בעדיפות ראשונה אנאלפביתיות בנות עשר. גם לא בעדיפות שנייה. ובחלק הזה של סוואטו אין בכלל שוק עבודה, וחוץ מזה גם מספר הכשירים לעבודה שם אינו מופרז.

אבל בדרך כלל גם המעיים של החלכאים והנדכאים החיים על פני האדמה פועלים, על כן  היה לה לנומבקו ממה להרוויח מעט כסף. ואחרי שהאמא מתה ונקברה, היא יכלה לשמור את המשכורת לעצמה.

כדי להעביר את הזמן בשעה שהיא מדַדה וסוחבת, התחילה כבר שהייתה בת חמש לספור את החביות:

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש…"

וככל שהתבגרה החלה לסבך את התרגילים כדי שימשיכו לאתגר אותה:

"חמש-עשרה חביות כפול שלושה סיבובים כפול שבעה אנשים שסוחבים פלוס אחד שיושב ולא עושה כלום בגלל שהוא שתוי מדי… נותן… שלוש מאות וחמש-עשרה."

אמא של נומבקו לא שמה לב לדברים סביבה פרט לבקבוק הטינר שלה, אבל למען האמת היא הבחינה בכך שהבת שלה יודעת לחבר ולהחסיר. לכן התחילה בשנה האחרונה לחייה לקרוא לה בכל פעם שהיה צריך לחלק בין הצריפים משלוח של כדורים בצבעים שונים ובדרגת חוזק שונה. בקבוק טינר הוא בקבוק טינר. אבל כשצריך לחלק כדורים של חמישים, מאה, מאתיים חמישים וחמש מאות מיליגרם על פי דרישה ויכולת פיננסית – או אז צריך לדעת להבדיל בין חיבור, חיסור, כפל וחילוק. ואת זה בתה בת העשר ידעה לעשות. ועוד איך ידעה.

קרה למשל שהיא הייתה בקרבת הבוס הישיר שלה בזמן שהוא נאבק בחיבור הדוח החודשי של משקל וכמויות.

"ובכן, תשעים וחמש כפול תשעים ושתיים," מלמל הבוס. "איפה מכונת החישוב?"

"שמונת אלפים שבע מאות וארבעים," אמרה נומבקו.

"במקום זה תעזרי לי לחפש את המכונה, ילדתי."

"שמונת אלפים שבע מאות וארבעים," חזרה נומבקו ואמרה.

"מה אמרת?"

"תשעים וחמש כפול תשעים ושתיים זה שמונת אלפים שבע מא…"

"איך את יודעת?"

"טוב, נו, אני חושבת שתשעים וחמש זה מאה פחות חמש, תשעים ושתיים מאה פחות שמונה, ואם אתה הופך את הסדר ומחסיר, מקבלים שמונים ושבע. וחמש כפול שמונה זה ארבעים. שמונים ושבע ארבעים. שמונת אלפים שבע מאות וארבעים."

"למה את חושבת ככה?" אמר הבוס ההמום.

"לא יודעת," אמרה נומבקו. "אנחנו יכולים לחזור עכשיו לעבודה?"

באותו יום הועלתה לדרגת עוזרת הבוס.

אבל האנאלפביתית שידעה לספור הרגישה עם הזמן תסכול גובר והולך משום שהיא לא מבינה מה השלטון ביוהנסבורג כותב בכל הצווים שנוחתים על שולחנו של הבוס. הבוס עצמו התקשה עם האותיות. הוא קרא בעמל רב כל טקסט באפריקנס ובמקביל דפדף במילון האנגלי כדי שהבלתי מובן יוצג בפניו בשפה שאפשר להבין.

"מה הם רוצים הפעם?" שאלה נומבקו מדי פעם בפעם.

"שנמלא את השקים יותר טוב," השיב הבוס. "אני חושב. או שהם חושבים לסגור את אחד ממתקני הטיהור. זה קצת לא ברור."

הבוס נאנח. העוזרת שלו לא יכלה לעזור. ועל כן נאנחה גם היא.

אבל אז, במקרה, התמזל מזלה של נומבקו בת השלוש-עשרה והיא הותקפה על ידי זקן חביב וערמומי במקלחת במלתחות של מפַני המחראות. הזקן החלקלק לא הספיק לעשות כמעט כלום לפני שהנערה הצליחה לשנות את דעתו בכך שתקעה לו זוג מספריים בירך.

למחרת הלכה לחפש את הזקן בצד השני של שורת המחראות בסקטור B. הוא ישב על כיסא קמפינג עם ירך חבושה לפני הצריף שלו הצבוע ירוק. בחיקו היו מונחים… ספרים?

"ומה את רוצה עכשיו?" שאל.

"אני חושבת ששכחתי את המספריים בירך שלך אתמול ועכשיו הייתי רוצה לקבל אותם בחזרה."

"זרקתי אותם," אמר הזקן.

"אם ככה, אתה חייב לי זוג מספריים," אמרה הנערה. "איך זה שאתה יודע לקרוא?"

לזקן הערמומי קראו תַבּוֹ וכמעט כל השיניים חסרו בפיו. נורא כאב לו בירך ולא בא לו לנהל שיחה עם הנערה חמומת המזג. מצד שני, זאת כנראה הפעם הראשונה מאז הגיע לסוואטו שמישהו מתעניין בספרים שלו. הצריף שלו היה מלא ספרים ועל כן קראו לו בסביבה שלו תַבּוֹ המשוגע. אבל בקולה של הנערה שלפניו שמע נימה של קנאה יותר מאיום. יכול להיות שהוא יוכל להפיק מכך תועלת?

"אם היית קצת יותר נוחה לבריות ולא אלימה מעבר לכל גבול, יכול להיות שבתמורה דוד תַבּוֹ היה מספר לך. אולי אפילו היה מלמד אותך איך מפרשים אותיות ומילים. אם היית קצת יותר נוחה לבריות, זאת אומרת."

לנומבקו לא הייתה כל כוונה להיות נוחה לברייה החלקלקה הזאת יותר ממה שהייתה יום קודם לכן במלקחת. אז היא ענתה שלמזלה יש לה עוד זוג מספריים, ושהיא הייתה מעדיפה לשמור אותם אצלה במקום לתקוע אותם בירך השנייה של דוד תבו. אבל אם הדוד יתנהג  יפה, זה הכול – וילמד אותה לקרוא – ירך מספר שתיים תוכל להישאר בריאה ושלמה.

תבו לא ממש הבין. האם הנערה איימה עליו כרגע?

* * *

הדבר לא ניכר כלפי חוץ, אבל תבו היה אדם אמיד.

הוא נולד מתחת לברזנט בנמל פּוֹרט אֶליזַבֶּת' במחוז קייפּ המזרחי. כשהיה בן שש המשטרה לקחה את אמא שלו ומעולם לא החזירה אותה. האבא סבר שהילד מספיק גדול לדאוג לעצמו, למרות שהוא עצמו התקשה בכך.

"תשמור על עצמך", הייתה תמצית העצה לחיים של האב לפני שטפח לבנו על הכתף ונסע לדֶרבֶּן רק כדי שיירו בו שם למוות במסגרת שוד בנק שלא תוכנן כהלכה.

בן השש נאלץ להתקיים מגניבה של חפצים שהצליח למצוא בנמל, ונועד – במקרה הטוב – לגדול, אחרי כן להיעצר ולאט לאט להיכלא או לחטוף כדור ולמות כמו הוריו.

אבל בתוך שכונת העוני גר זה כמה שנים גם ימאי, טַבח ומשורר ספרדי, שהושלך פעם מעל המעקה לים על ידי שנים-עשר מלחים שטענו שהם צריכים אוכל בצוהריים, לא סונֶטות.

הספרדי שחה לחוף, מצא צריף להזדחל לתוכו ומאותו היום חי למען השירה שלו ושל אחרים. עם הזמן, כשראייתו הלכה ונחלשה, מיהר לתפוס את תבו הצעיר וכפה עליו את אמנות הקריאה בתמורה ללחם. לאחר מכן, תמורת עוד קצת לחם, נאלץ הנער לעסוק בדקלום באוזני הזקן, שלא רק שהתעוור כליל, אלא גם נהיה סנילי למחצה ובעצמו לא אכל אלא את פַּבלוֹ נֶרוּדָה לארוחת בוקר, צוהריים וערב.

המלחים צדקו. אי אפשר לחיות על שירה בלבד. הזקן אכן הרעיב עצמו למוות, ותבו גמר אומר לרשת את כל ספריו. אף אחד אחר ממילא לא התעניין בהם.

העובדה שידע לקרוא עזרה לנער להסתדר ולמצוא מיני עבודות מזדמנות בנמל. בערבים קרא שירה, ספרות יפה – ובעיקר תיאורי מסע. בגיל שש-עשרה גילה את המין השני שגם גילה אותו כעבור שנתיים. כי רק בגיל שמונה-עשרה תבו מצא נוסחה שעובדת. נוסחה זו הייתה מורכבת משליש חיוך שקשה לעמוד בפניו, שליש סיפורים בדויים על כל מה שעבר עליו במסעות שלו ביבשת, שעד כה לא יצא אליהם אלא בדמיונו, ושליש שקר אמיתי כמה נצחית תהיה אהבתם.

אבל הוא לא נחל הצלחה של ממש עד שהוסיף לחיוך, לסיפורים ולשקרים את הספרות. בעיזבון מצא תרגום מאת הימאי לעשרים שירי אהבה ואחד חסר תקווה של פבלו נרודה. את השיר חסר התקווה תלש תבו, אבל את עשרים שירי האהבה תרגל על עשרים נשים צעירות ברובע הנמל ותשע-עשרה פעמים גם זכה לחווֹת אהבה מזדמנת. גם הפעם העשרים הייתה מתממשת אילולא נרודה האידיוט הוסיף את השורה "אני כבר לא אוהב אותה, זו האמת" לקראת סוף השיר, שורה שתבו לא הספיק לגלות לפני שהיה מאוחר מדי.

כעבור כמה שנים ידעו רוב האנשים ברובע מה תבו שווה, והאפשרויות לחוויות ספרותיות נוספות היו מעטות. לא עזר לו שהוא התחיל להפיץ שקרים גסים על כל מעלליו, גסים אפילו מאלה של המלך לאופולד השני בזמנו, שאמר שלילידים בקונגו הבלגית טוב, בעוד הוא מורה לכרות את הידיים והרגליים לכל מי שסירבו לעבוד בחינם.

טוב, תבו יבוא על עונשו (בדיוק כמו המלך הבלגי, אגב, שקודם נלקחה ממנו המושבה שלו, אחר כך בזבז את הכסף על נערת השעשועים הצרפתייה-רומנייה החביבה עליו ביותר, ואחר כך מת). אבל לפני כן עזב את פורט אליזבת', פנה מיד צפונה והגיע לבַּסוּטוֹלנד, שם, כך אמרו, מתגוררות הנשים בעלות החמוקיים העגולים ביותר.

ושם מצא סיבה להישאר שנים רבות, כשהוא עובר מכפר לכפר כשהנסיבות דורשות זאת. כיוון שידע קרוא וכתוב תמיד מצא עבודה, ועם הזמן אפילו נהיה הנושא ונותן הראשי בעבור כל המיסיונרים האירופים שביקשו גישה לארץ ולאוכלוסייתה הנבערת.

הצ'יף של אנשי בַּסוּטוֹ, הוד רוממותו סֶאיסוֹ, לא ראה מה הטעם לנצר את עמו אבל הבין שהארץ צריכה להתגונן בפני כל האפריקנֶרים שבסביבה. כשהמיסיונרים, ביוזמתו של תבו, שידלו בנשק בתמורה לַזכות לחלק כתבי קודש, הצ'יף בלע את הפיתיון מיד.

וכך קרה שכמרים ואנשי רווחה זרמו בהמוניהם כדי להושיע את אנשי בַּסוּטוֹ מרע. נושאים עמם מכוניות, נשק אוטומטי ומוקש נעל אחד או שניים.

הנשק הרתיע את האויבים מלהתקרב ואילו כתבי הקודש שימשו את דרי ההר הקפואים להסקה. הם ממילא לא ידעו לקרוא. כשהדבר התחוור למיסיונרים הם שינו אסטרטגיה והקימו בתוך זמן קצר שורה ארוכה של מקדשים נוצריים.

תבו לקח על עצמו עבודות שונות כעוזר לכומר, ופיתח שיטה משלו של סמיכת ידיים, שיטה שתרגל בסלקטיביות ובחשאי.

בחזית האהבה הסתבך פעם אחת בלבד. זה קרה כאשר התגלה בכפר הררי אחד שהחבר היחיד ממין זכר במקהלת הכנסייה נשבע אמונים לנצח לחמש בחורות לפחות מתוך תשע הבחורות הצעירות במקהלה. הכומר האנגלי במקום חשד כל הזמן במעלליו של תבו. כי לשיר הוא לא ידע.

הכומר יצר קשר עם אבותיהן של חמש הבנות, והם קבעו שלחשוד ייערך שימוע על פי כל כללי המסורת. וכך, בליל ירח מלא יידקר תבו ברומח מחמישה כיוונים שונים, בעודו יושב באחוריים חשופים בתוך קן נמלים.

עד יימצא שיימצא הירח במצב הנכון לקיום הליך זה, נעלו את תבו בתוך בקתה תחת עינו הפקוחה של הכומר. אלא שהכומר חטף מכת שמש ובמקום לשמור על תבו ירד לנהר כדי להושיע היפופוטם. הכומר הניח בזהירות את ידו על חוטמה של הבהמה ואמר שישו מוכן ל…

בטרם הספיק להשלים את דבריו, פער ההיפופוטם את לועו וביתר את הכומר לשניים.

בהיעדר הכומר, שגם היה מפקד הכלא, הצליח תבו בעזרת פבלו נרודה לשכנע את הסוהרת לפתוח את המנעול כדי שיוכל לברוח.

"אתה ואני, מה אתנו?" קראה הסוהרת אחריו בעודו נס על נפשו בכיוון הסוואנה.

"אני כבר לא אוהב אותך, זאת האמת,"  קרא תבו בחזרה.

מי שלא ידע את האמת היה יכול לחשוב שתבו מוגן על ידי ההשגחה העליונה, כי הוא לא פגש לא אריות, לא צ'יטות, לא קרנפים וגם לא דבר אחר במהלך הצעדה הלילית שלו, לאורך עשרים קילומטרים, לעיר הבירה מַסֶרוּ. כשהגיע, הוא חיפש עבודה כיועץ לצ'יף סֶאיסוֹ שזכר אותו ובירך אותו על שובו. הצ'יף נשא ונתן עם הבריטים הסנובים על עצמאות, אבל לא התקדם לשום מקום עד שתבו נכנס לתמונה ואמר שאם האדונים מתכוונים להמשיך להתעקש ככה, בַּסוּטוֹלנד שוקלת לפנות לג'וזף מובוטו בקונגו ולבקש את עזרתו.

הבריטים קפאו על מקומם. ג'וזף מובוטו? האיש שזה עתה הודיע לעולם שהוא שוקל לשנות את שמו ל"הלוחם-הכול-יכול-שהודות-לכושר-העמידה-שלו-ורצונו-הבלתי-נכנע-לנצח-צועד-מניצחון-לניצחון-ומשאיר-אחריו-שובל-של-אש"?

"הוא ולא אחר," אמר תבו. "אחד מידידי הקרובים, האמת. כדי לחסוך זמן אני קורא לו ג'ו." המשלחת הבריטית ביקשה לערוך דיון בנושא ביחידות, ובמהלכו הוסכם שמה שהאזור צריך הוא שקט, ולא שום לוחם כל-יכול שרוצה להיקרא בכינוי שנדמה לו שמתאר אותו נאמנה. הבריטים שבו לשולחן המשא ומתן ואמרו:

"אז קחו לכם את הארץ."

 

 

האנאלפביתית שידעה לספור מאת יונס יונסון. משוודית: רות שפירא, הוצאת כתר, שנת 2014, 383 עמ'