שלישיית בית הכרם מאת אביחי אורן / משבר האמון בין דור הבנים שלחם במלחמת יום כיפור לדור האבות, מייסדי המדינה

שלישיית בית הכרם מאת אביחי אורן

עלילת הספר "שלישיית בית הכרם" מאת אביחי אורן, מתרחשת בתחילת שנות השמונים עם פלאשבקים לתקופת מלחמת יום כיפור וגם לשנות החמישים. הספר משרטט ברגישות תמונה פרטית והיסטורית כאחת, של יחסים בין־דוריים, דור המדינה על שברי חלומותיו, ומולו הדור אשר חווה את השבר הגדול שהתרחש בעקבות אותה מלחמה. המחבר מצליח להלך בעדינות בין נבכי נפשם של גיבוריו וללוותם בחמלה גדולה במסעם הארוך והמטלטל. הרומן פורש תמות של מציאות רווית מתחים עזים: שורשיות מול הגירה, יחסי קרבה וריחוק, רוך פואטי מול הומור מקברי, עולם של ססגוניות ומיניוּת חצופה מול מציאות של ניכור, עליבות וסיוטים. כל אלה יוצרים יחד תמונת מציאות גדושה ומרובדת.

ברוך, הלום קרב, סובל מתחושת אשמה על שהפקיר את חבריו הפצועים ליד התעלה ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים. הוא מאמין כי קרובי החיילים שכנראה מתו בשוחה שממנה נמלט, רודפים אחריו כדי לנקום בו. אשתו אלינור מסרבת להצטרף לפרנויה האופפת את יחסיהם ומעכירה אותם, והיא נפרדת ממנו. נטישתה מבעירה את תשוקתו אליה ומערבלת את דמיונותיו. אלינור, לעומתו, כולה ממשות, "סופר־וומן" נוסח סוף שנות השבעים, עיתונאית מוערכת ויוצרת סרטים דוקומנטריים, הרודפת אחרי ההצלחה המקצועית ואחרי גברים כאחד. אלינור וברוך הם גם ילדיהן של שתיים מבנות "שלישיית בית הכרם", להקת זמר שכיכבה על הבמות בראשית שנות החמישים והתפרקה מהר מדי על רקע סכסוכים רומנטיים. תחושת ההחמצה של חברות הלהקה מהדהדת בין הזיכרונות הכתובים שמפרסמת אמו של ברוך.

מתוך 'שלישיית בית הכרם': הקמב"ץ ונהגו נהרגו זמן קצר לפני השקיעה. סומק מרהיב כיסה את המדבר לדקות ארוכות, כמין שובל ענק שמלווה את הנופלים אל מותם. מדי פעם המשיכו הפגזים לנחות על הדיונות, ולפעמים ממש קרוב לזחל"ם שלהם: שריקה חדה המפלחת את האוויר ואחר כך הד עמום, שנמוג לאיטו, עד בוא הפגז הבא. רק כשהחשיך ואף נהיה שקט יותר לזמן מה, כמתעשתים, הם ניסו להשיג קשר עם מפקדת הגדוד. צפצוף ארוך וממושך נשמע, ואחריו היתה דממה. אחר כך היה עוד צפצוף, אך קצר, וקולות בלולים בקעו ממכשיר הקשר, מתחרים זה בזה. ביניהם שמע לראשונה את צעקות החיילים מהמעוזים, את הפאניקה שהתחוללה שם. מחוסר אונים הוא אטם את אוזניו, וכמוהו עשה גם הסמב"ץ. החיילים המבוגרים חייכו אליהם, במיוחד השׂב. השחרחר חייך בצמצום. איזה קמט נחרץ לרגע על פניו של השחרחר, לפני שהעלטה הכבדה תשתרע על המדבר. אך בעומקו של החיוך ברוך הבחין בשן זהב, לעזאזל. והוא זכר את הנצנוץ הקל שכבה מיד. ובכן, הוא היה גרוזיני, נחרד ברוך. כנראה מהעלייה שהגיעה לארץ בראשית שנות השבעים; ואולי זה מה שמסביר את שתיקתו. אך אלה, התעשת, לא מעורים פה מספיק ולכן יש להתמקד שוב בשׂב, בגיבח. אבל במחשבה שנייה, משפחתו של הגרוזיני תחפש אולי נקמה. הם אפילו מסוגלים לשכור רוצח שכיר שיתנקש בו – אלוהים, די עם החרדות המטורפות האלה… די עם זה… והוא נחרד עוד יותר (עמ' 284)

אביחי אורן

אביחי אורן (59) + 2 ילדים, מלמד ומרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה הפתוחה ומרכז את התכנית להכשרת מורים להיסטוריה ולמדעי היהדות. במלחמת יום הכיפורים לחם בגזרה המרכזית שליד התעלה. 'שלישיית בית הכרם' הוא ספרו השלישי אחרי שני ספרי לימוד.

אביחי אורן מספר, כי כתיבת הספר לקחה לו 13 שנים. "התחלתי לכתוב ברצינות רק לאחר שסיימתי את לימודי באוניברסיטה. במשך שמונה שנים עבדתי על רומאן שכמעט ויצא, אבל לבסוף החלטתי לגנוז אותו. כנראה שלא אהבתי אותו מספיק. אח"כ התחלתי לעבוד על 'שלישיית בית הכרם', ובמקביל כתבתי ספר נוסף. תוך כדי העבודה ניסתי להתחקות על חויות מכוננות של בני דורי. היה לי חשוב להבין את התקופה שבה הייתי בשנות העשרים לחיי. זו היתה תקופה מעצבת, כאילו לידה מחדש, עשירה באירועים – גם ממשיים וגם נפשיים. לא חשפתי פרטים על חיי בספר הזה. אני מעדיף כתיבה בדיונית לגמרי. אם כי יש בספר סיטואציות מחייהם של אנשים שונים שאני מכיר. אך עולם התחושות, המחשבות, ההתבוננויות בספר – הוא שלי".

אביחי אורן מסכם, כי הוא בשלב די מתקדם של כתיבת ספר אחר העוסק באדם הבוחן את גבריותו בגיל מאוחר  "אני מניח שייקח לי לפחות שנתיים לסיים אותו".

מתוך הפרק הראשון של 'שלישיית בית הכרם':

1

אחרי שתים־עשרה שעות טיסה כמעט, שאת רוּבּן עשה תוך נמנום מייגע, הציץ בָּרוּךְ מבעד לצוהר המטוס כדי לראות שאכן עירו מתקרבת אליו, כפי שהבטיח קולה הלוחשני של הדיילת שבקע מהרמקול. כשהביט מטה נוכח לדעת שעירו לא קיימת כישות אחת. היא לא עיר מוגדרת בעצם, אלא מתחם בנוי ומואר הפרושׂ על מישור החוף ומבותר על ידי כבישים שעליהם חלפו מכוניות זעירות – הכל ללא ריח או חום וקור, ובלי בני אדם נראים.

בכל זאת הוא חש באיזה חום מיטשטש במקצת, שנבע כנראה ממקור כלשהו במטוס, מזדחל עד אליו וגובר על המיזוג. החום ריטט מעט באפו. שמא יתברר שפרצה שריפה במטוס, נחרד, הרי היו כבר מקרים כאלה. משלא הבחין בהתרגשות או בתכונה כלשהי לאורך טורי המושבים, הניח את כף ידו על מצחו, מצפה לחוש בחום גופו, בזיעתו; אולי זו הסיבה לתחושה הזאת, עוד סימפטום לא מוכר של המחלה הלא מאובחנת שלו.

המצח היה אמנם לח מעט, אבל במידה סבירה עדיין, וכיוון שלא היה לו דבר אחר לעשות, או מפני שרצה להפיג איכשהו את חרדותיו, החל להתמסר למקלט הרדיו. המילים קלחו מהאוזניות הנתונות בתוך אוזניו, מחוברות בפתיל שחור לזרוע המושב. שניים וחצי דולר זה עלה לו.

עכשיו שידרו ברדיו על גל חום פתאומי שפקד את הארץ, חמסין ממש, כך באמצע חודש דצמבר, וכאילו התחושה שפקדה אותו לפני רגעים ספורים היתה ממשית. במין זעף קל על כל הדברים האלה, הבלולים בו יתר על המידה, ניתק מעצמו את האוזניות ורק אז פלט את האנחה המתבקשת, "שוב הארץ…", שעוד ב'קנדי' ידע שלבטח תשתחרר ממנו כאשר המטוס יחצה את קו החוף, בַּמקום שגלי הים יהפכו לאדוות קטנות, מפוצפצות, הנמחות בחול.

את פִּשרה של האנחה הזאת הוא ידע: עליו לעשות עתה קצת סדר בחייו, להתקדם לאנשהו, ולא להסתפק עוד בכמחצית מלימודי התואר השני שלו לתולדות האמנות שלמד ב־.N.Y.U היוקרתית. זה היה אולי ההישג היחידי בחייו עד כה, עצם העובדה שלמד שם. וכל אימת שמישהו ניסה לבקרו על חוסר המעש שלו, ובמיוחד ג'ף – בעלה של אמו – היה נכון לנפנף לעברו בגליון הקורסים שסיים. תצלום שלו היה מונח תמיד בתוך ילקוטו הישן, שאותו נשא כמעט לכל מקום. אבל רק לקראת שובו לארץ הבין שעליו לחשוב על משהו מועיל, ממשי יותר, שיוכל לעשות. משהו שאולי גם תצמח ממנו איזו קריירה קטנה, המותאמת לשאיפותיו הצנועות.

לעת עתה הוא יכול היה לחשוב רק על אותו אלבום תמונות שביקש להפיק עוד בניו־יורק, ושבו אמורים היו להופיע דיוקניהם של אישים יהודים מפורסמים שפעלו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שריתקה אותו עד מאוד. כל בחירה כמעט שבחרת בה אז, חשב, הפכה את חייך לבעלי ערך מוחלט.

אבל אף אחת מהוצאות הספרים הרבות שאליהן פנה לא היתה מוכנה לתמוך בפרויקט הזה. כחלופה לכשלונו זה החל לאסוף חומר לביוגרפיה שאולי יכתוב פעם על הצייר ג'ייקוב שטיינר, שאותו פגש באמצעות בנו של הצייר, אהרון, לאחר שביקש ממנו תצלומים של אביו לאלבום שלו. אך בסופו של דבר אהרון לא רצה לעזור לו, אולי מפני שהיה שקוע אז כל כולו בייעודו החדש – לתת מזור לנפשו המיוסרת של האדם המערבי, וזאת לפי תורתו של לָאוֹ דְזְה. העיסוק בביוגרפיה של אביו עלול היה להסיט אותו מדרכו או חלילה להסיגו לאחור, אל אותם ימים של בלבול וחוסר מוצא.

ברוך חיבר מחדש את הפתיל לזרוע המושב וסובב את מתג הערוצים כדי למצוא את התחנה שבה משדרים שירים עבריים ידועים מהעבר, כמו אלה שהקליט פעם בשביל אמו ושלחם אליה לניו־יורק. את תחנת השירים העבריים הוא לא מצא, גם לא אחרי שעבר על כל הערוצים – פעמיים ליתר ביטחון – כולל אלה של השירים המזרחיים ושל פרקי החזנות, שלרגע תהה מה הם עושים שם בכלל. במהלך נסיונותיו חש כאילו שהוא מחפש את התחנה העברית בתקופת המחתרת, שאמו סיפרה לו כמה קשה היה לאתר אותה אז, בסבך התדרים השונים. וכך נבר, עד שנעצר לבסוף בערוץ הקלאסי, אולי מכיוון שלאמו היה תמיד סנטימנט רדום למוסיקה הזאת. בבית הוריה בטבריה נהגו מדי פעם להשמיע אופרטות הונגריות עליזות ונעימות, מתונות מאוד, מלודיות; אבל לא משהו מתוחכם יותר, אולי מפני שהוריה לא היו אנשים סבלניים או בעלי חינוך ראוי כדי ליהנות מסוג כזה של אמנות. בווינה, ממש לפני שהיגרו לפלשתינה, קנו את הפטיפון יד שנייה שלהם, שאותו הביאו לכאן – הם נהגו לומר "לכאן", ולא "לארץ", כדי לשמח את ליבם בארץ החדשה. ובגלל הפטיפון הזה, שהיה חורקני משהו, זכתה אמו של ברוך לטעום קצת ממה שנקרא 'מוזיקה טובה', מה שלא נכח כלל ברוב הבתים שבטבריה, עירה.

בניו־יורק גילתה את המוזיקה הקלאסית הרצינית יותר, שבעטיה הרגישה כאילו נקרתה בחייה הזדמנות נוספת לשפר את עצמה. היא ביקשה מג'ף להתלוות אליה לסדרת הקונצרטים שתיכננה עבורם, מודה לו על כך שבחיים החדשים שנתן לה בניו־יורק אפשר לה בעצם גם את הגילוי הזה. ג'ף שמח תחילה על יוזמתה זו, שכן זה מה שציפה לו, בין היתר, מאשתו – שתיקח אותו לאירועים חברתיים ותרבותיים. היא הלבישה אותו בטוקסידו שחור ובעניבת פרפר תואמת, ואת עצמה השחילה לתוך שמלת ערב שחורה אף היא, שאותה רכשה בבוטיק יוקרתי בעיר, מוותרת הפעם על הסיילים ועל החנויות המוזלות שלה. היא חשה כי אותו צו שכאילו הוטבע בה מגיל צעיר – שתמיד צריך לחסוך, גם כשיש – בטל מתוקף האתגר החדש שבו בחרה. אך בבואה ללבוש את השמלה לפני יציאתה לקונצרט הראשון שלהם, הבחינה פתאום שזו מדגישה ביתר שׂאת את חזָהּ השטוח והדל ואת מבנה גופה הגרום מדי. כאילו היה משהו זדוני בשמלת הערב הזאת, חשבה, שעלול ליטול ממנה את נשיותה לעיני כל.

בבת אחת קרסו כל התקוות והמשאלות שהיו ארוגות בקונצרטים האלה ובהתמסרותה המאוחרת למוזיקה הקלאסית. בעודה מסתירה מג'ף איזה ייאוש שכבר החל להזדחל לתוך ליבה, חשבה על כך שאף פעם לא תהיה מישהי שהיא יותר מעצמה. כשעל פניה מין הבעה סתמית ואפילו טיפשית, אשר דירדרה את מצב רוחה עוד יותר, היא יצאה איתו לאותו קונצרט שממנו חזרו נבוכים ומבולבלים יותר מכפי שהיו כשיצאו אליו, כל אחד מהם מסיבות אחרות. ג'ף לא השמיע בינתיים כל הערה.

גם לפני הקונצרטים הבאים הופיעה אותה הבעה על פניה כשלבשה את שמלתה זו, שאותה לא העזה להחליף, או אפילו לדבר בגנותה, כיוון שזכרה כמה כסף שילם עבורה ג'ף. היא חשה בושה על כך שלא ידעה איזו שמלה לבחור, וגם משום שהיתה קרתנית ופזיזה כל כך בבחירתה.

ג'ף הוא שאמר זאת ראשון: עליהם להודות שלעולם לא יצליחו להשתייך לאותו מעמד חברתי שנוהג לפקוד את אולמות הקונצרטים ולהאזין דמום וצייתן, במשך למעלה משלוש שעות, למוזיקה שמחייבת את המאזין להיות מומחה כדי ליהנות ממנה באמת, וכל זאת בלי לפהק, להתגרד או חלילה לחטט באף, ועוד לשלם על כך מאות רבות של דולרים – כלומר, עשרות ארוחות דשנות במסעדות היהודיות של דרום ברוקלין, חישב. ורק אז הבין כמה הוא אוהב את המסעדות האלה, את ההמולה ואפילו את הלכלוך שהיה בהן; וכן, גם את הבדיחות החבוטות שמילאו את חללן סחור־סחור, את האנחות ואת תיאורי הצרות של המלצרים ששירתו אותו שם בנאמנות, נוסכים בו ביטחון מעצם נוכחותם.

אמו של ברוך נטלה את האשמה כולה על עצמה; בגללה ג'ף נאלץ לקצץ בכל הקרפלאך והקניידלאך ויתר ה'לאכים' שלו, שאליהם ערג בלילות – לבטח יותר מאשר אל השדיים המחוקים שלה, קוננה בליבה. ומאז, בכל פעם שנזכרה בהרפתקה הקלאסית שלהם ובהוצאות הכספיות שהיו כרוכות בה, ליבה דאב. אבל יותר מכך הוא דאב כשנתיים אחרי שברוך החל לגור אצלם אז, בקיץ 79', מודיע לה לפתע שהוא החליט להפסיק את לימודיו ב־.N.Y.U היוקרתית. "אין לי יותר מה לחפש שם," אמר. ובחודשים שלאחר מכן הוא אפילו לא ניסה להשיג עבודה כלשהי למחייתו. בינתיים ג'ף לא אמר מילה גם על כך, אבל היא ידעה שיום אחד זה יקרה ויהיה פיצוץ, כי ככה זה אצלו; הוא אוגר הכל בלב עד שהלב מכיל יותר ממה שהוא יכול, ואז הכל מתפוצץ. רמז לכך הופיע באותו בוקר, כשברוך חזר נרגן כולו מהפגישה עם המו"ל העשירי אולי בנוגע לאלבום התמונות שלו – שבו עסק רוב הזמן – והסתגר מייד בחדרו כדי לרחם על עצמו כפי שרק הוא יודע. מדי פעם גידף בליבו את 'האומה חסרת התרבות הזאת ורודפת הבצע', שאחרי מתווכיה וסוכניה השונים הוא כבר חיזר בשפל קול, מציג בפניהם את האלבום שלו, חש כי תחת מעטה חיוכם – המרוח, הקפוא במקצת – הם בטח לעגו לו: 'איפה פה הכסף, חבוב… איפה?' ואף על פי שהיה מרוכז כולו בצערו, צולל לתוכו במלוא מרץ נעוריו, הוא שמע אז את ג'ף מבעד לדלתו הפתוחה כדי חריץ, אומר זאת לפחות פעמיים – את מה שאמו בשום פנים לא רצתה לחזור עליו בפניו, בתואנה שזה עניין פרטי שבינה לבין בעלה – את ה"פרזיט" הזה. כך הוא כינה אותו. כשאמו ממלמלת משהו… מלמולים שמתעצבים אט־אט למילים, אם כי מבולבלות במקצת… ברוך היטה את אוזנו כאפרכסת, נצמד לחריץ הדלת ואחר הציץ קצת, לבדוק גם בעיניו אם היא מגינה עליו. הוא שמע אותה אומרת שהפקת אלבום התמונות הזה – גם זו עבודה, שאולי תזכה בסוף לתשׂואה הולמת. בליבו ידע עד כמה האלבום הזה מצא חן בעיניה, במיוחד לאחר שביקש את עזרתה בבחירת הדמויות המפורסמות שיונצחו בו. 'זה כמו לגזור גורלות,' התלהבה, ומאוחר יותר סיפרה על כך לכל מכריה.

ג'ף הגיב כפי שנהג בדרך כלל במקרים מהסוג הזה – הוא נחר בבוז, בוז שהפך למין קוצר רוח. אולם לנוכח פניה הנסמקים ונאפרים של אשתו הוא ביקש מייד את סליחתה, אך סירב לדון עימה בברוך ובעיסוקיו הבלתי תכליתיים בעיניו.

לאמו של ברוך היה קשה להאמין בהתנצלות הזאת, והיא החלה להפציר בבנה שיאות לצאת כבר לעבודה, גם אם הדבר קשה לו בגלל מחלתו (המעורפלת משהו…) וללא קשר לסכום שניתן לו מדי חודש מחלקו בשכר הדירה של הבית בנווה־מגן שאביו הוריש לו ולאחותו, סכום שלא הספיק אפוא לכלכלתו כאן, בניו־יורק. יותר מכל היא חששה שאם ברוך לא ימצא עבודה בזמן הקרוב, היא תיאלץ לעשות זאת במקומו – למרות העובדה שג'ף הרוויח מספיק כסף לכל צורכיהם. אבל היא הכירה היטב את ההתעקשויות העקרוניות של בעלה, את הדשדוש במקום לאור מה שנראה לו כאי צדק, שהסתיימו תמיד בהחלטה נחרצת שלו, בלתי הפיכה. וכל אימת שחשבה על כך או ראתה על פניו של ג'ף את אותו מבט שונה, או כשנדמה היה לה ששמעה ממנו רמז המביע אי־נחת ממנה או מברוך, צץ גם אותו רטט מרגיז בשָׁדהּ השמאלי ובכתפה, מזיע אותם חליפות ובאופן בלתי נשלט, מעליב כל כך. ג'ף לא שאל אותה כלל לפשרו של הרטט הזה, וכאילו לא הבחין בו, דבר שליבה עוד יותר את חרדתה מפני הצפוי. הפחד הזה, שתיאלץ לוותר על מעמדה כאשת איש ולצאת לעבודה, נעשה לפתע מוחשי בעיניה. שכן מאז שהיתה נערה ועזרה להוריה בבית הקפה שלהם בטבריה, כשלושים שנה לפני כן, היא לא עבדה מעולם. והנה, גם ברוך נוהג עכשיו כמוה. נסערת כולה העירה אותו בוקר אחד ודרשה ממנו לצאת מייד לעבודה שסידרה לו. ואחר כך החלה להתייפח, כששדה השמאלי וכתפה הכחושה רעדו כבר באופן בלתי רצוני. 'כמו איזו מכונת כביסה ישנה ומקולקלת,' אמר בליבו.

ותוך כדי הבכי, כשעיניה מחופות טבעות אדומות, האשימה ואפילו גידפה את 'כל הקונצרטים המחורבנים האלה' ואת 'השמלה המפוארת והמיותרת' שהיתה צריכה לקנות בשבילם ושעלתה להם הון, וטענה שמאז הכל השתנה לרעתה. וג'ף כבר יומיים לא מדבר איתה, בלי להסביר מדוע. והרי פעם הוא סיפר לה, באקראי כביכול, שזה הסימן אצלו שהוא הולך לסיים יחסים עם מישהי. "אתה מבין, הוא הולך לגמור איתי, ואני לא עושה עם זה כלום."

משלא הגיב לדבריה, היא הטמינה לפתע בכף ידו הרדומה מכתב המפנה אותו לקב"ט של אל־על בשדה התעופה 'קנדי', שכן הספיקה כבר לצלצל לארץ לקותי, חברו הטוב של אביו ומי שהיה קצין המודיעין המסור שלו בשורה של תפקידים, כולל האחרון והחשוב שבהם, כראש מטה פיקוד דרום. קותי, שנבהל מקולה המייבב – ואולי כי את הקול הזה הוא זכר היטב כשהתקשר אליה מתל־השומר שבוע אחרי תחילת המלחמה, מבשר לה שברוך מאושפז שם – סידר לו מייד את המשרה הזאת וללא צורך במבדקי קבלה. ואחַר הבריק לה את המכתב הזה.

ברוך, שהתעורר כולו, ניסה למחות על ההתערבות הזאת בחייו, אך משראה עד כמה עמוקות הטבעות שסביב עיניה הוא ביקש ממנה לאפשר לו למצוא תעסוקה הולמת יותר.

"אני נראה לך בכלל איש ביטחון? מישהו יאמין לי כשאני אבקש ממנו לפתוח את המזוודה שלו…?"

"אתה לא הולך לפתוח שום מזוודה. קותי הבטיח לי שתהיה שם פקיד בכניסה לטרמינל של אל־על שרק בודק את הדרכונים. וחוץ מזה… ארבעה חודשים עברו מאז שהפסקת ללמוד, ובזמן הזה יכולת למצוא עבודה שתתאים לך… אז עכשיו, בגלל שלא עשית כלום, תיקח את מה שנותנים לך."

"אבל את לא אמרת לי שום דבר על כך…" התגונן. "ממה יכולתי להבין שאני צריך למצוא עבודה?"

"צריך להגיד? אתה לא מספיק גדול כדי להבין את זה בעצמך… מה, אתה לא רואה את כל הבעייתיות של החיים פה בבית?…"

וכך, בלי משים, הוא שב אל המוכר והידוע לו, אל מה שהיה אפוף בו מאז ש'חלה' – כך אמו קראה לפעמים למה שאירע לו, וגם הוא דבק בביטוי הזה.

"אבל מה עם כאבי הראש והסחרחורות שלי? והרגשת הבחילה הזאת… איך אני יכול לעבוד ככה?"

"אז תלך לרופא ותבקש ממנו את הגלולות שלך במינון יותר גבוה. ואם יתברר שגם זה לא עוזר ושאתה חולה 'באמת', אז נאשפז אותך באיזה סנטוריום, כמו שהיו עושים פעם, עד שתבריא לגמרי או שאני לא יודעת מה…"

"מה את לא יודעת?"

והוא הביט בה. נראה שהיא לא שמעה אותו כלל. אישוניה הקטנים והכהים, העכבריים משהו, התרוצצו לכאן ולכאן כמחפשים שוב מוצא, פתרון שבאִבחה אחת ירגיע אותה, אותו… את כולם בעצם.

"והאלבום?" הוא ניסה את מזלו, "מה יהיה איתו?"

"את זה תעשה בשעות הפנאי שלך… תבין, ברוך, כל העסק הזה חייב להשתנות. אי אפשר להמשיך ככה יותר…"

"אז מה את רוצה? שאני אעזוב? שאלך מפה ואחיה במקום אחר? תגידי…"

"מה?… ברוך שלי…" – היא התיישבה על קצה מיטתו ונטלה בכף ידה הקרה את ידו הלחה מעט משנת הלילה, אוחזת בה לרגע כמבקשת הבנה ואיזו השתתפות במצבה, בקשייה. אחר היא הרפתה מהיד כמוותרת.

"ברוך, מתישהו נצטרך להיפרד," אמרה לו לפתע, ונראתה כמי שחשבה על כך זמן רב. "ככה אני לא אוכל להחזיק אותך יותר. ואני חושבת שאם זה לא יקרה בעיתוי הנכון, אחר כך זה יהיה הרבה יותר קשה. לכן אני מציעה שנעשה את זה כבר מעכשיו, ולאט־לאט, בהדרגה."

הוא שם לב שהרטט הזה שהופיע קודם בכתפה ובשדה השמאלי שכך, ואף הטבעות האדומות שהיו סביב עיניה החווירו מעט. לקולה נוספה איזו נחישות, כמו אצל אדם שמפוגג את חרדותיו בעזרת דבר מה ודאי שנודע לו או שבו הוא נזכר לפתע. הוא לא יכול היה שלא לחשוב על אופרות הסבון שאמו היתה מכורה להן מאז שהגיעה לניו־יורק, כשלעתים ציטטה מהן משפטים שלמים על־מנת להסביר אירועים שונים שקרו לה בחייה ושלא היו מחוּוָרים לה מספיק עד כה, ועתה הוא התאפק מלשאול אותה על איזו סדרה מדובר הפעם.

כך, ללא התנגדות נוספת, ברוך קיבל את מה שהוכן וסודר עבורו, מצטט בליבו כמנטרה את אותו משפט שקרא אצל הסופר הרמן מלוויל, שהדרך הקלה ביותר בחיים היא גם הטובה ביותר. שכן, כמו אמו, גם הוא אימץ איזה פסוק שידריכוֹ בסבך האירועים שנקלע אליהם.

ואכן, כפי שהובטח לו, העבודה הזאת היתה פשוטה למדי, ואפשר היה להשתבץ בה בשעות הנוחות לו. הוא היה בודק את הדרכונים של נוסעי אל־על המזדחלים בתור ארוך, עם העגלות העמוסות במזוודות כבדות ופקוקות ממוצרי חשמל לרוב, אל פתח מסוף המטענים שבו ישב, לפני שאנשי הביטחון של החברה ינברו בתוך המזוודות והתיקים האלה.

בגלל הקור שנבע מהמזגנים, ולעתים גם בגללו – הכל סביבו נראה לו לפתע מאוס ודוחה כל כך – הוא הצטנף מאחורי דלפק קטן, מציץ באדישות מופגנת מעט במסמכים המושטים אליו, משוטט על פניהם של הנוסעים כדי להשוותם עם התמונות שבדרכונים. לרוב הוא ראה איזה חיוך המבליח אליו במין רוגע, קצת מודגש, שלאחר חופשה או שהייה ארוכה באמריקה. תוהה היה אם לאפשר לחיוך הזה לשפר את מצב רוחו, אם לקבל את השוחד.

לבוש היה כתונת תכולה ועניבה מפוספסת בכחול כהה ובלבן, שהיתה תלויה ברישול על צווארו, מראֶה שהזים במקצת את תחושתו הפנימית. כשאמו ראתה אותו לראשונה במדיו, צהלה לקראתו ופסקה: "סוף־סוף אתה נראה כמו גבר." ומייד פנתה לבעלה: "ג'…ף."

אבל ג'ף נהם: "גבר?… הוא עוד מעט בן עשרים ושמונה, הבן שלך. ורק עכשיו את קוראת לו גבר…" אחר קם וטפח על כתפו של ברוך, כפי שטפח עליה בפעם הראשונה כשנפגשו בניו־יורק. אך לנוכח כיווץ גֵווֹ של ברוך והמבע הנרתע שנשקף מפניו אז, הוא לא חזר על כך שוב.

"שמע לי…" פתח ואמר, וצרימה נשזרה בקולו, מזכירה לברוך מכשיר קשר שהתקלקל…

"עזוב את כל פטפוטי הנשים האלה… לי יש ניסיון, חבר. אני בא מהחיים, ולא מאיזה קולג' מחורבן. ואם אתה רוצה עסק אמיתי, ולא איזה אלבום תמונות שלא יוצא ממנו כלום בסוף, אז בוא איתי. תתחיל אצלי במשרד בקטן ותראה איך שתגדל בסוף. תאמין לי, לא צריך שום קולג' בשביל זה. אפילו לא קורס ניהול בערב. הכל רק מהחיים…"

גם לאחר שטפח על כתפו לראשונה אמר אותם דברים, או דומים לאלו, זכר ברוך. דברים שמילאו אותו בתחושת בחילה קלה, שאת מקורה התקשה אז לזהות. אולם הוא סירב לציין בליבו שמדובר אך ורק בסגנונו ובערכיו של ג'ף, הזרים לו, שכן את זה היה הכי קל לומר. את הסתייגותו זו ברוך לא ידע איך להסתיר ממנו, ולכן תמיד הסתגר בחדרו כשג'ף הגיע הביתה מהעבודה, עד ששמע את הטלוויזיה נדלקת בתרועה והבין שג'ף התיישב כמדי יום קרוב אליה, על ברכיו המגש העמוס בארוחת הערב שאמו של ברוך הכינה מבעוד מועד, ורק אז יצא מהחדר.

גם עתה הוא לא הגיב להתפרצותו זו של ג'ף. רק שתק ונמנע מלהביט בו. ואילו ג'ף, שמחמת כבודו שמר על איזה מראה זחוח, נפנה ממנו לבסוף אל כורסתו, וכצפוי הפעיל את הטלוויזיה בעוצמה רבה, היישר לתוכנית הספורט שעליה דיבר כבר איזה שעה ושעוד מעט יתחילו לשדר בה את מרוץ המכוניות החביב עליו.

אף על פי ששהו באותו חדר, אמו צעקה לבעלה: "מה אתה רוצה ממנו, ג'פרי, מתאים לו להתעסק עם מכוניות?" וברוך הבין שיש ביניהם מחלוקת, שכן בעיתות כאלו היא נהגה לקרוא לבעלה בשמו המלא. "זה דור אחר עכשיו, ג'פרי. אנחנו בשנות השבעים… והצעירים היום רוצים לעשות רק מה שמעניין אותם."

"מה פירוש 'רוצים'?" ג'ף קרא, מסב את גוו אליה ומתיז סביבו רסיסי מזון בלי להתנצל. "ומה זה 'שנות השבעים'?" הוכיח אותה. "אנחנו באמריקה, ופה הכל זה ביזנס. כך זה היה תמיד וכך זה יהיה גם בעתיד… והצעירים האלה יבינו את זה בסוף. ואם הם לא יבינו בטוב, אז זה יהיה ברע. ככה זה. אם הבן שלך, למשל, רוצה להגיע להוצאת ספרים או למשהו תרבותי כזה, אז שיתחיל מדברים אחרים, פשוטים יותר. עד שיהיה לו אחר כך מספיק כסף לבזבז על זה. ואם מכוניות זה גס בשבילו, אז שזה יהיה בית קפה. ואם לא בית קפה, אז מצידי לקרדה או חמוצים, או אפילו שואבי אבק, כמו החבר שלנו ראובן, שנעשה מזה מיליונר ממש ומאז הסן־אוף־א־ביץ' לא מדבר איתי כדי שלא אבקש ממנו הלוואה. אני לא יודע מה… אבל זה צריך להיות משהו שבני אדם קונים." והוא הגביר עוד יותר את וסת הקול של המכשיר, כמבקש להודיע לַכֹּל שהשיחה מבחינתו תמה, או כדי להירגע בזכות מרוץ המכוניות האהוב עליו שהתחיל זה עתה. ראשו הגדול, שהציץ מעל מסעד כורסת הארצ'י־בנקר שלו, נראה כמו בלוט. חבטה אחת, חשב ברוך, ודי לכל האיומים המרומזים שלו ולאותם רעשים מיותרים שהפיץ, ממלאים את חלל הדירה ללא טעם.

אמו של ברוך נטלה את בנה לפאת חדר המגורים, המקום שאליו היתה מושכת אותו כשרצתה להמתיק עימו סוד או לשכנעו בדבר מה. שם לחשה אליו, שאין לו מושג כמה היא שמחה על שהעז להשתחרר סוף־סוף מהדיכאון שנבע ממחלתו ולעשות משהו קצת מועיל בשביל עצמו. "אתה רואה, צריך לפעמים איזה שינוי בחיים שיעביר אותנו למקום אחר לגמרי," אמרה. נראה היה בעליל שהתכוונה לעצמה, וברוך, שחשש שמא גם משפט זה שאוב מאחת הסדרות שלה, התאפק לא לשאול אותה באיזו סדרה מדובר הפעם. "ובקשר לעבודה," המשיכה, "חכה. זו רק ההתחלה. אני בטוחה שבהמשך תמצא משהו שיותר יתאים לך."

ברוך שם לב איך בדרכה היא מתמרנת את שניהם, ובמיוחד את ג'ף, שכולו היה מרותק לתוכנית הספורט הזו שהגיעה מעת לעת לשיאים חדשים; כלומר, מכוניות שסטו מהמסלול והתרסקו, או כאלו שהתנגשו זו בזו. וכך, כשג'ף מתמוגג כולו, היא פטרה את עצמה אט־אט ממורא העבודה, מההכרח המגונה הזה בעיניה לקום מוקדם כל בוקר ולהיטלטל שעה לפחות ברכבת העמוסה בכל מיני פרצופים לחים ודביקים כאלה, חלקם גם מפחידים, כדי לשמש במשך יום שלם כמעט כזבנית בחנות או כפקידת קבלה במשרד כלשהו; שהרי מלבד תעודת ההוראה הנשכחת שלה, שאותה לא מימשה אפילו יום אחד, לא היה לה כל מקצוע אחר או תחום עניין שאפשר להופכו למקור הכנסה. שלא לדבר, חשבה, על העדרם של הרגלי עבודה או יכולת נפשית לשרת סמכות חיצונית כלשהי. *

שלישיית בית הכרם מאת אביחי אורן, הוצאת הספרים גוונים, שנת 2013, 399 עמודים