ביקור בית עם המשוררת נגה מרקמן: בין המיתרים / "העור מתהפך החוצה כפו כפפה"

"בעבודת היצירה שלי, ובחיי, תמיד מופיע הניגוד. יש בי המון שקט במגע עם מטופלים, עם ילדים, זקנים ותינוקות. הייתי מטפלת תינוקות בקיבוץ במשך שנים רבות, כולם ידעו שיש לי 'מגע קסם', שכשתינוק בוכה הוא היה נרגע מיד כשנגעתי בראשו או חיבקתי בזרועותיי", מספרת המשוררת נגה מרקמן. בספר שיריה הראשון 'בין המיתרים' יש מזיגה נפלאה ומרעננת בין שירת 'האני' לשירת הטבע. המשוררת מצליחה לגרוף את כל הנוף הנגלה לעין, החל מדנדוני הפעמונים בחצר, דרך הגשם המתופף על הדלת ועד לקולות הלילה (לצרצר הבודד ולתנים המייללים) – ההופכים להשתקפות מרהיבה של רגשות פנימיים. "העור מתהפך החוצה כמו כפפה" היא כותבת בשיר 'מבט פנימה' (עמ' 86) ויוצרת מארג אמנותי הבנוי על פואטיקה של היפוכים בין פנים לחוץ, בו הכל הופך ממבט לגעגוע ולהיפך.

 

 

נגה ונוגה

(בעקבות בורחס)

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל נֹגַהּ

וְרוֹאָה שֶׁלָּהּ קוֹרִים הַדְּבָרִים.

כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת, אֲנָשִׁים מְנִידִים בְּרֹאשָׁם,

מְחַיְּכִים וּמְבָרְכִים

בִּידִידוּת.

מָה הֵם רוֹאִים, אֶת מִי מְבָרְכִים,

עַל מִי אֲנִי עוֹבֶדֶת  וּבְאֵיזוֹ זְכוּת?

הַפְּסַנְתְּרָנִית אוֹמֶרֶת

בּוֹאִי נֹגַהּ, תָּשִׁירִי, רוֹצִים אוֹתָךְ שׁוּב.

וַאֲנִי לֹא מְבִינָה מָה קָרָה, מָה הִיא עָשְׂתָה

וּמָה הֵם שָׁמְעוּ.

כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶל עַצְמִי,  זֶה נֹגַהּ

עִם חוֹלָם חָסֵר;

הִיא –

נוֹגַהּ עִם וָו.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁצָּרִיךְ לְחַכּוֹת.

אֲבָל הִיא תָּמִיד רוֹצָה

עַכְשָׁו.

 

נגה מרקמן, בוגרת המכון למורים למוזיקה באורנים וכיתת האופרה באקדמיה ע"ש רובין בירושלים. בצד הופעותיה המוזיקליות, עוסקת בטיפולים באמצעות שיטת פאולה וכן בשיחות וטיפול באמצעות שירה. עבדה במשך שנים רבות עם הפסנתרן יהלי וגמן ז"ל והופיעה איתו בקונצרטים ברחבי הארץ.  מופיעה עם ערב משירי איציק מאנגער 'הגדי הלבן וטווס הזהב', בעברית וביידיש, בהנחיית בנימין יוגב (בוג'ה), שניהל את מכון החגים הקיבוצי 'שיטים'. השתתפה פעמיים כזמרת-שחקנית בתיאטרון פרינג', בפסטיבל ישראל (יורם פורת-במאי, יוסי מר-חיים-מלחין, תמי רבן-אומנית מיצג). שרה בפסטיבלים רבים של מוזיקת עולם, בשפות רבות, ביניהן לדינו, יידיש, עברית,  ספרדית, יוונית, איטלקית, גרמנית, רומנית ועוד. ילידת קיבוץ שמיר, ומתגוררת בו עד היום.

 

שם: נגה מרקמן

גיל: 63

סטטוס: נשואה +4 ילדים

מגורים: קיבוץ שמיר

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר בין המיתרים, בהוצאת פרדס, 2013.

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "מהעולם, מהטבע, מהחושים, מעצמי… וכמובן מהספרות. הרבה מאוד משירת הילדים. כל המשוררות הנפלאות כמו גולדברג, מולודובסקי, רחל, שטקליס, ורבות אחרות, כולן נוגעות בי באופן עמוק ובלתי הפיך, זה מאוד משפיע על יצירתי ומעורר אותי לכתיבה. אבל, יותר מהספרות, זוהי המוזיקה. כבר בילדוּת המוקדמת הרגשתי זאת, כל דבר פועם בי במקצב ובשירה. הקול של שריקת הרוח, צליל השרקייה, רוח מזרחית עזה – כל הדברים הללו מעניקים לי תחושה עזה של טירוף, של חציית גבולות וחופש יצירה אדיר.

בעבודת היצירה שלי, ובחיי, תמיד מופיע הניגוד. יש בי המון שקט במגע עם מטופלים, עם ילדים זקנים ותינוקות. הייתי מטפלת תינוקות בקיבוץ במשך שנים רבות, כולם ידעו שיש לי "מגע קסם", שכשתינוק בוכה הוא היה נרגע מיד כשנגעתי בראשו או חיבקתי בזרועותיי. אני חיה סגנון חיים מאוד שמרני, צפוי ולא משתנה. לעולם לא עזבתי את הקיבוץ בו נולדתי, ובגיל 20 כבר הייתי אמא. כך שאני מנהלת חיי משפחה מאד שמרנים. יחד עם זאת, בניגוד מוחלט, הביטוי היצירתי שלי הוא מאוד סוער. אני מושפעת מאוד מאמנים ואנשים יוצרים, שאני פוגשת ועובדת במחיצתם במהלך השנים".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "מהרגע בו למדתי לכתוב את האות הראשונה. מהילדות המוקדמת ביותר. לאחרונה מצאתי יומנים ישנים שלי, שאבא שמר עבורי, ומחברות של סיפורים ושירים שכתבתי כילדה קטנה. גם בבתי הספר למדנו כתיבה. שיעור אהוב עליי במיוחד היה לכתוב סיפור לפי תמונה. הסיפורים היו זורמים ממני בעוצמה ובחדווה רבה, כמו נהר שופע בקצף ובתשוקה. עד היום אני זוכרת את השמחה הזו בגוף של היכולת הראשונית שלי כילדה לכתוב. התשוקה לכתוב לא מרפה ממני עד היום".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך השנים? "שירים רבים ליקטתי מהעבר, שירים אחרים נכתבו בשנים האחרונות, בעיקר שירים שליוו את תהליך הסתלקותו של אבי מהעולם. הפרידה מאבי נגעה בי באופן עמוק מאוד ולמזלי יכולתי לתת לכך ביטוי אמנותי. חלק נוסף מהשירים נכתב, באופן מפתיע, תוך כדי עריכת הספר. כך שמבחינתי הספר הוא צומת של זמנים, לשונות וסגנונות כתיבה, בהתאם לתקופות השונות בחיי".

אלו ספרים קראת לאחרונה? "את הרומן המופלא בחרוזים של פושקין, 'יבגני אונייגין'. לא יכולתי להתאפק וקראתי זאת פעמיים ברציפות, בתרגומו של יואל נץ. בעבר קראתי כמובן את 'אונייגין' בתרגומו של שלונסקי וכשהייתי בת שש, אמא לקחה אותי לתל אביב לראות את האופרה בסרט, אך כיום אני מעדיפה את השפה החדישה, הרעננה והמדוברת, של נץ על פני העברית הגבוהה, והמעט-מליצית, של שלונסקי. בנוסף, קראתי לאחרונה המון הספרים. את 'בא בימים', ספרו האחרון ושובה הלב של קניוק, את 'חיי אהבה' של צרויה שלו, כמובן קראתי גם את הרומן החדש 'שתיים דובים' של מאיר שלו, ושופע של ספרי שירה נהדרים כמו ספר החדש משירי לאה גולדברג שיצא במהדורה כל כך יפה בהוצאת אבן חושן, 'שיר / עיר', את הספר החדש של אגי משעול 'ערה', את 'הבל יתן לך נשיקה' של נורית זרחי, את 'אח, לו היה לנו קלרינט"' של יקיר בן-משה, את הסונטות של שקספיר, את ספרי השירה של וולך, המון ביאליק ואלתרמן, ואת 'טווס הזהב' של מאנגר בתרגומו של יעקב אורלנד, שאני שרה אותם במופע בשם 'הגדי הלבן וטווס הזהב'. קראתי את הטובים ביותר, וכיום אני מרגישה כשאישה העשירה ביותר בעולם – כמובן רק עשירה ברוח".

מיהו המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "לאה גולדברג הייתה בשבילי, תמיד, אמא. ספר שיריה מונח ליד מיטתי, מתנה מאמי, מגיל 15. קריאה בם מהווה עבורי מעין שיח אהבה עם המשוררת, ליטוף מבפנים ונחמה גדולה. ולמרות שאמא יש רק אחת, יש לה גם הרבה אחיות, נפלאות לא פחות. בשנים האחרונות אני קוראת את יונה וולך, בענק! השירים הטובים ביותר בשירה העברית נכתבו על ידה, כמו 'קורנליה', 'אנחנו עושים משהו', 'אני לא מרגישה איך שאני כותבת', 'כאשר אינך משורר', 'כשתבוא לשכב אתי כמו אלוהים', ומעל  לכל – 'מפלצת האיילה' הנואש, המצמרר, שמכווץ לי את הגרון בכל פעם מחדש, שוב ושוב. איך אפשר להשתחרר מההיפוך הפתאומי של סוף השיר, כשלפתע בוקעת המפלצת מתוך האיילה, ובו בזמן – ובדיוק מצמרר – שרה לנו המשוררת כי "אני הייתי כלא הייתי כשהאיילה שרה, ברגע הרך ההוא הלמה בשערי". כשאני קוראת את וולך אני מרגישה ששערותיי סומרות. אני נקשרת לדינמיקה של יצירתה, לסחרור, לצד המיסטי והאפל, לחציית גבולות השפיות ולירידה לתהומות העמוקים של הנפש. וולך היא מדורה פואטית, בוערת בי תמיד. וכן, נכתבו לי שירים, בהשראת שיריה, גם אם לא במודע".

איזה ספרים קראת בילדותך? "לאה גולדברג – 'מה עושות האיילות'. עד היום אני אוהבת ונרגשת לשוב אל השירים, וכמובן מכירה בע"פ את כולם. אני, כילדה, זוכרת את הירח הצהוב. זהו שיר בדידות עצוב ונדיר.  כפעוטה, לא הייתי נרדמת, מחכה עד סוף "ההשכבה" – שיר אחרון, כל לילה, שהגננת שלי הייתה קוראת, וכשנרדמתי אולי כבר היתה קוראת לעצמה. אהבתי גם את האגדות של אנדרסן. לפעמים היה בהם סוף טוב, אבל לרוב, כמו ב'בת הים הקטנה', כשבסוף היא הפכה לקצף על פני הגלים, הסוף היה רע. בנוסף, כמובן, אהבתי את שירי מרים ילן שטקליס הנוגים והרכים, ("תפוח נתתי לנורית, נתתי הכל"), את 'ויהי ערב' הקסום של פניה ברגשטיין עם הציורים הנפלאים ("אז אבא הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה הטובה…"), לוין קיפניס ועוד..".

איזה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "האי בוודאי היה קורס תחת עומס הספרים שלי. מה לא הייתי מביאה? את כל הספריה שלי. אבל אם בכל זאת נגזר עלי לבחור, אז בטח את יונה וולך, תהילים, לאה גולדברג ויבגני אונייגין של פושקין, ולו בשל זכרון האופרה המופלאה".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון".

ספרי קצת על הספר שכתבת: כבר בפתח הספר מופיע השיר: "אני מכאן" (מענה לדרוויש), שהוא כעין תעודת זהות. בהמשך, שמונה שערים, בהם שירי אהבה וארוטיקה ("מבט פנימה" 85), שירים הנוגעים בילדות בקיבוץ ("בקשר לילדות", "דלתות זיכרון" 66,67), שירי אימהות שונים ובהיפוך – שירים המלווים הורים זקנים על ערש דווי והמפגש האימתני עם המוות, בקיום האנושי ובסיוטי הלילה. בנוסף – שירים רבים נוגעים  בשירה ובמוזיקה, אופרה, סרטי צ'רלי צ'פלין, וקבצני הרחוב, הסביבה הקרובה והרחוקה. השירים נאספו  בתקופות חיים שונות ובהם ערוב סגנונות. שירים רבים, נוספים, נכתבו, למרבה ההפתעה, במהלך עריכת הספר עצמו ומהווים חלק משמעותי בתוך מאה השירים. לטבע, בתוכו גדלתי והוא "שפת אם" עבורי, על שלל גווניו וקולותיו, מופעיו והשתנותו "סביב עונות השנה",  נוכחות משמעותית. לעתים נוטל "תפקיד ראשון" ולעיתים שזור בהם ומהווה "קול שני", הרמוניה ועומק, לשאר צלילי – הספר.

איך התחיל תהליך העבודה על הספר: "זה התחיל בזמן חופשי שהיה לי. אבי שכב אז על ערש דווי, בצפת, ולאחר מכן בביה"ח האיטלקי בנצרת, ובמשך ארבעה חודשים הוא היה מונשם, מוזן ובהכרה מלאה. לקחתי אז חופש מעבודתי. לראשונה, מזה זמן רב מאד, לא הייתי מחויבת לדבר, גם  לא לסדר יום. במקביל, זמן קצר קודם לכן, גמרנו לבנות את הבית שלנו, שהיה די מבודד, ושכן, כמו מין אוהל עתיק, בלב הטבע, הצומח והחי, על מראותיו וקולותיו המשתנים.

באותה עת, בתוך הפנאי הפתאומי שנוצר, כשברקע הגסיסה המיוסרת עד מאוד של אבי, ובו בזמן גם שמחת הבית החדש – בתוך המציאות המפוצלת הזו נוצרו לפתע שירים. נכתבה מחרוזת המלווה את גסיסת אבי, מהפתיחה הנאיבית ("ערפל עולה לאיטו מהעמק \ מתכסות הגבעות בשמיכה לבנה \ אולי זה הסוף. ברוך, ברוך \תבוא לאיטה השינה…"), ועד לסיום ציני ואלים של המכונות המכות ללא הרף. נוצרו שמונה שירים שהיוו בסיס לספר. נתתי אותם ליקיר בן-משה, לאחר סדנת שירה שהעביר בצפון, והוא התקשר אלי למחרת ועודד אותי להוציא אותם לאור.

את 'התינוק"' הזה, הספר הראשון, היה לי קשה ללדת. היו בי שלל רגשות סותרים. אף פעם אין לדעת איך תהיה הלידה, איזה תינוק ייוולד, גוף, פנים, תנועות וטמפרמנט – כך גם עם הספר. המון רגשות סותרים. היתה בי שמחת יצירה ענקית, בצד עצב גדול. תחושת  תקיעות, לפעמים, ביחד עם מעוף. עד היום נחרת בי הרגע בו התקשר אלי המו"ל ואישר את הוצאת הספר לאור. באותו היום הייתי אמורה לנסוע לבקר את נכדיי, התחלתי לנהוג וביטלתי. לא יכולתי לנהוג מרוב התרגשות. באותו יום הלכתי במדרכות לאט לאט. אני זוכרת את מגע המדרכות בכפות רגליי, את הטעם המתוק של הדומים, אותם פירות קטנטנים של עץ הסידרייה, מתיקות שלא ידעתי ולא חשתי בה מאז ילדותי, כל זה נגע בי במדויק ובשפע חושים.

במהלך העבודה על הספר היו שלבים שונים. לפעמים, היתה זרימה סוחפת בעריכת השירים, ולפעמים תקיעות. היו לפעמים הפסקות של שבועות, ואז שוב, פתאום, מעוף. סחרחורת של כל העולמות. תוך כך, אל מול הקשב הרגיש של יקיר, העורך, נוצרו שירים נוספים, שהפכו להיות המשמעותיים ביותר לספר".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן. למעשה יש לי במחשב ובמחברות שירים רבים חדשים, בימים הקרובים אתחיל בעריכת הספר הבא שלי".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "גם אני משוררת מתחילה. אני גם מטפלת מתחילה בשיטת פאולה, למרות וותק של שלושים שנה, וגם זמרת מתחילה – כך שאני תמיד מתחילה. אני תמיד מעדיפה להיות בצד של ה"לא מובן מאליו", במקום הלא בטוח. להיות תלמיד של כתה א', זה שרק עכשיו לומד מהי אות. לא להכריח. לא להתאמץ. לעזוב הכל… ולקרוא המון. לכתוב "כתיבת רצף" מדי יום, להקשיב. להקשיב לעולם, לטבע, לחברים, לעצמי. ללגום את כל החושים ולהפוך אותם לאמנות. להיות שם כשזה לפתע מגיע".

משפט סיכום: "אני מתפללת להמשיך לכתוב. אף פעם אני לא בטוחה שהכתיבה תימשך. היא רגע ישנה, ורגע אינה. כשזה איננו, זה מפחיד, כלום לא קיים. כשזה ישנו, זה פתאום כל כך ודאי ומובן מאליו. בנדנדה הזו אני חיה, בין תקווה ליאוש, בין יש לאין. זהו מקור הנביעה  של שירי".

שירים 'בין המיתרים':

להשמיע קול

לְאַט לְאַט

אֲנִי מוֹצֵאת אֶת בֵּיתִי בְּתוֹכִי.

 

הָעֵצִים גָּבְהוּ.

הַוֶּרֶד מַגִּישׁ אֶת נִצָּנוֹ אֶל חַלּוֹנִי

וְהַפַּעֲמוֹן מַבְטִיחַ לְהַשְׁמִיעַ

קוֹל

כְּשֶׁיַּעַבְרוּ בּוֹ הָרוּחוֹת.

 

הגוף מדבר אלי

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁזֶּה יִתְפֹּס אוֹתָךְ.

זֶה מֵעֵבֶר לַפִּנָּה, אוֹרֵב לָךְ בַּיָּמִים

וּבַלֵּילוֹת.

 

אֲבָל מָה שֶׁכּוֹאֵב לָךְ בַּוְּרִידִים – אֵלּוּ הַגַּעְגּוּעִים

וְעִם זֶה אַתְּ תִּצְטָרְכִי לִלְמֹד

לִחְיוֹת.

 

אל תדחקי

 

תְּנִי לַדְּמָעוֹת לָרֶדֶת לְאַט, לִשְׁטֹף

אֶת הָעֵינַיִם. מָה שֶׁיָּבוֹא, יָבוֹא.

 

עֲנָנִים מְקַשְּׁטִים אֶת הַשָּׁמַיִם.

 

לְאַט בָּאָה רוּחַ קַלָּה, מְלַטֶּפֶת

אֶת הַפָּנִים.

 

מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט נוֹבְטִים

שִׁירִים.

תִּרְאִי: הָעוֹלָם נָקִי.

 

אני מכאן

(מענה לדרוויש)

 

אֲנִי מִכָּאן.

סוֹבֶבֶת סְבִיב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

יוֹדַעַת מָתַי יִבְקְעוּ חֲצָבִים,

כְּמוֹ רֹאשׁ עֻבָּר

בּוֹקֵעַ

מֵרֶחֶם אִמּוֹ.

אַחַר כָּךְ מַתְחִיל הַמַּטָּע לְהַאֲדִים. וְהַכְּרָמִים.

אָזְנַי כְּרוּיוֹת לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת בַּחֲשַׁאי בָּעִנְבָּלִים.

הַחֹשֶׁךְ מְאַחֵר לָלֶכֶת בַּבְּקָרִים

וּמַקְדִּים בָּעֲרָבִים.

 

אֲנִי מִכָּאן, מַאֲזִינָה בְּרֹב קֶשֶׁב, מָתַי יַתְחִילוּ

צְרִיחוֹת הָעֲגוּרִים,

הָאֲדָמָה כְּבָר לֹא צוֹרֶבֶת בְּחֻמָּהּ.

אֶפְשָׁר בָּעֶרֶב לָלֶכֶת יְחֵפָה,

בְּקָרוֹב יַאֲדִים מוּל חַלּוֹנִי סַפְיוֹן הַשַּׁעֲוָה.

בְּדִמְעוֹת מֶשִׁי יִנְשְׁרוּ לָאֲדָמָה

עֲלֵי הַוְּרָדִים.

אֲנִי מִכָּאן. יוֹדַעַת אֶת כִּוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ

בְּחַלּוֹנוֹת בֵּיתִי וְהֵיכָן אוּכַל לִפְגֹּש עִם שַׁחַר

אֶת כּוֹכַב הַנֹּגַהּ שֶׁלִּי.

 

אֲנִי מִכָּאן.  בְּזִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי צָרוּב הַמַּאֲהָל בְּמוּפְתַחְרָה.

נָשִׁים , סִירִים גְּדוֹלִים מַהְבִּילִים

וִילָדִים מִתְרוֹצְצִים,

עָשָׁן.

 

וְכָאן, עַכְשָׁו בַּזְּמַן —

שָׂרְדוּ רַק שְׁלוֹשָׁה אֵיקָלִיפְּטוּסִים וְגַל אֲבָנִים.

 

וּמָה עִם הַיֶּלֶד הַהוּא, שֶׁהִבִּיט בִּי

בְּעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת

וַהֲמוֹן זְבוּבִים עַל פָּנָיו?

 

מבט פנימה

אֲנִי כְּבָר רַכָּה,

מְרֻפֶּדֶת וַעֲמֻקָּה,

כְּמוֹ קֵן שֶׁמַּמְתִּין לְגוֹזָל.

 

וְיֵשׁ בִּי מָקוֹם

לְכָל הָאַהֲבָה,

וּלְכָל מָה שֶׁתִּרְצֶה

וְתוּכַל.

*

אֲנִי כְּבָר, אֲנִי כְּבָר.

כְּמוֹ פֶּצַע פָּעוּר,

כְּמוֹ פֶּרַח

הַמַּמְתִּין לִדְבוֹרָה.

כְּמוֹ שָׂדֶה חָרוּשׁ וְחַם,

הַמַּמְתִּין לְעוֹנַת

הַזְּרִיעָה.

 

התערטלות

כְּשֶׁאֲנִי מַשִּׁילָה מֵעַצְמִי אֶת הַמִּכְסִים וְהַמַּסֵּכוֹת

הַצַּלָּקוֹת נַעֲשׂוֹת יוֹתֵר

עֲמֻקּוֹת.

 

מחזור של שישה שירים חדשים שכתבה נגה מרקמן:

 

לפתע אהבה: מחזור שירים

1.

לא. גם המוות של הפרפר הוא לא יפה.

הצבעים דהו, כנפיו סגורות, שמוטות.

אפור והמון נמלים

עטות על השלל.

וזה פרפר!

אז מה עלינו?

 

 

2.

לפתע, אני חשה בעדינות

האהבה.

האם אני יודעת לתת לה שם?

לתאר אותה?

 

תנועות הגוף הופכות רכות,

ערפל שקוף סביבי,

רגליי קלות,

הלב שקט.

בשפתיים חיוך הזוי

ואין צורך להוכיח כלום,

לעשות רושם,

להבריק בברקים,

להוריד גשמים

או לספר דברים מרתקים.

 

אפילו לא להמציא שירים.

 

הנה היא פה.

לרגע. אהבה.

 

הפעמונים מצלצלים ברכות,

הצופיות ממלאות את האוויר

בצפצופן,

כנפיהן הזריזות,

העץ משתחווה קלות

בענפיו ועליו

פניני פרותיו.

בוורידיי אני חשה את פעימות לבך.

 

אני יכולה עכשיו, סוף סוף,

להיכנס למיטה

ולישון.

 

3.

אני מסתכלת בציפור

והציפור מסתכלת בי.

מול שמי סתיו אפורים

אין לדעת אם היא פה

או בצד השני.

 

האם תפצח בשיר

או תישא קולה בקינה.

האם זו ציפור מאשתקד, או

אחת חדשה?

 

ואולי היא טיפה. דמעה רועדת

בריסי השמים. אור

נוגע במים.

 

4.

ידיי מעסות את הצלקות בלילות.

במיוחד זאת  הקרובה, מימין.

מנסה להגיע לעצמות הכלואות בסד מתכת,

כל יום  מחדש, ללמד אותה ללכת.

זו הממשיכה לצרוב ולצרוח

בלילות הקרים.

והמעיים החמרמרים מרוב געגועים

והלב הנשבר אל תוך עצמו,

והגרון –

הכלוא בצעקתו.

 

ועדיין לא מצאתי היכן בגוף מפעפעת הקנאה

הקשה כשאול.

אולי, בצרידות הקול.

 

5.

מסתובבת בין קירות ביתי,

פרחי הקיץ הנובלים,

החרציות  והוורדים.

אפילו יונק הדבש אינו פוקד

חלוני,  למרות שהתקנתי מזונו

בבקבוק מיוחד,

רק המילים, מילים, מילים,

מעופפות  בראשי,

זורמות  בדמי,

מכות,

נאספות,  ערמות.

ערמות  ללא רוח חיים.

אין חמצן, אין חפץ בן,

כעלי שלכת שגנן שכח

לאסוף.

 

 

6.

אפילו ה"הומלסים" בטיילת של "פרישמן"

הבחינו בבדידותי.

אחד הושיט לעברי

לחמנייה יבשה.

השני הרים שמיכתו –

אולי ארצה

לנוח.

 

 

 

בין המיתרים, שירים, מאת נגה מרקמן, פרדס הוצאה לאור, שנת 2013, 137 עמ'