צפרירים מאת זיוה שמיר / חיים נחמן ביאליק נגד בנימין זאב הרצל ו"הצעירים"

צפרירים מאת זיוה שמיר

הספר 'צפרירים' מאת זיוה שמיר, מביא את סיפורי מאבקו של חיים נחמן ביאליק נגד בנימין זאב הרצל ו"הצעירים".  ביאליק היה שוחר שלום מטִבעו, אך היה נתון כל ימיו  במאבקים  אין-סופיים נגד יריבים פוליטיים ופואטיים. בתחילה הִשחיז המשורר את קולמוסו נגד הרצל וחסידיו "הצעירים", יריביה של הציוֹנות הרוחנית מבית-מדרשו של אחד-העם, ובערוב יומו הוא נקלע למאבק עם המשוררים הצעירים ש"מימין" ו"משמאל", שראו ב"משורר הלאומי" משוכה ומכשול בדרך התפתחותה של היצירה המודרניסטית.

הצעירים התל-אביביים נראו בעיני ביאליק מין גלגול מחודש של "הצעירים" הניטשיאניים משנות מִפנה המאה, שאף הם נשאו את פניהם אל הנעשה "מאחורי הגדר" ו"מעֵבר לים". הספר צפרירים מתמקד במאבק הפוליטי והפואטי כאחד של ביאליק ב"צעירים" המתמערבים ובמנהיגם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יריביו של אחד-העם, אביו הרוחני של ביאליק. מעֵבר לעניין האישי, היה זה מאבק על שתי דרכיה של התנועה הציוֹנית, שחִלחל לכל פינה ביצירת ביאליק: לליריקה ולפואמות, לסיפורים ולמסות, לשירי הילדים ולאגדות. את המילה הרב-משמעית "צפרירים" ששולבה בשירתו המציא ביאליק כדי להתמודד עם יריביו בדרך סימבוליסטית עקיפה, שלא תכתים את יצירתו ולא תחתים אותה בחותמת פוליטית חד-צדדית. הספר צפרירים עוקב אחר מאבק זה ביצירות שבּהן הוא גלוי וביצירות שבּהן הוא סמוי מן העין.

פרופ' זיוה שמיר, חוקרת ומורה במכללת סמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי הרצליה, מעורכי המהדורה האקדמית של כל שירי ביאליק, עמדה בראש בית-הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל-אביב ובראש מכון כץ לחקר הספרות העברית (כיום, מרכז קיפּ); חיברה למעלה מעשרים ספרי מחקר וערכה ספרים רבים. ספריה על ביאליק: שירי ביאליק הראשונים: דיסרטציה (תש"ם); הצרצר משורר הגלוּת: לחקר היסוד העממי ביצירת ביאליק (תשמ"ו); שירים ופזמונות גם לילדים: לחקר שירי ביאליק לילדים ולנוער (תשמ"ז); השירה מאין תימצא: אַרְס פואטיקה ביצירת ביאליק (תשמ"ח); מה זאת אהבה: צוהר לעולם הדעות של ח"נ ביאליק (תש"ן); באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם (תשנ"ח); לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק (תש"ס); המיַת ים: שירת האהבה האירופית והספרות העברית (תשס"ח); הניגון שבלבבו: השיר הלירי הקצר של ח"נ ביאליק (תשע"א); מִים ומִקדם: עיון באגדות "ויהי היום" של ח"נ ביאליק (תשע"ב);  לפי הטף: המעשיות המחורזות לילדים של ח"נ ביאליק (תשע"ב). המשורר, הגבירה והשפחה: ביאליק בין עברית ליידיש (בדפוס).  פרופ' זיוה שמיר ערכה עם פרופ' עוזי שביט ועם פרופ' צבי לוז קובצי מאמרים על יצירת ביאליק, לסוגיהָ ולתקופותיה.

מבוא

החיים כמלחמה אין-סופית

מאבקו של ביאליק ל"צעירים"

א. בין שתי הדרכים

חרף היותו שוחר שלום ורודף אחווה בין דורות ומשמרות, נאלץ ביאליק להילחם כל ימיו ביריבים פוליטיים ופואטיים שכבשו בכוח את הבמה  וביקשו לסלק ממנה "באִבחת חרב" כל אותם אישים וערכים שהיו יקרים ללִבּוֹ. גם  "הצעירים" של שנות מִפנה המאה וגם המודרניסטים הצעירים של שנות העשרים והשלושים היו בעיניו מורדים בעלי מזג מהפכני וסגנון קולני, שביקשו להחיש את הקץ – להכתיב את המציאוּת לפי טעמם ולקבוע בִּן-לילה את פני העתיד. למלחמה ב"צעירים" של שנות מִפנה המאה יצא ביאליק כ"חייל" במחנהו של אחד-העם, שיצא לקרב כדי להגן על מורהו הנערץ ועל מעמדה של "הציונות הרוחנית" בתוך התנועה הציונית.  למלחמה בצעירי המודרנה התל-אביבית יצא כ"מלך בעמו" שהצעירים ביקשו להדיחו מכיסאו ולגזול ממנו את כתרו  (באותה עת ביקש גם  ללחום את מלחמתו של רעהו, חיים וייצמן, שצעירי הפוליטיקה גרמו להתפטרותו מראשות התנועה הציונית).

את מאבקו  הרב-מערכתי והממושך בהרצל  ובחסידיו "הצעירים", העומד במרכז ספר זה,  פתח ביאליק ככל הנראה עוד  בשנת 1895, סמוך להופעתו המפתיעה של המנהיג הציוֹני האוסטרו-הונגרי  ב"רחוב היהודים" ואפילו בטרם נתפּרסם בפברואר 1896  ספרו הפרוגרמטי Der Judenstaat  )מדינת היהודים). באותה עת, לאחר שפִּרסם המשורר הצעיר שירים אחדים בכתבי-העת פרדס ולוח אחיאסף,  התהדק הקשר בינו  לבין  עורכו יהושע חנא רבניצקי,  חסידו ויד ימינו של אחד-העם, והשניים התגייסו במלוא המרץ לסייע למנהיגם במאבקו נגד הרצל על כתר ההנהגה של התנועה הציוֹנית. מאבק זה נמשך שנים אחדות, שהיו שנותיו הפורמטיביות של ביאליק, ובמהלכן פרץ דרכים חדשות בכל תחומי היצירה – בשירה ובפרוזה, בעברית וביידיש, בכתיבה ישירה ובכתיבה סימבוליסטית מרומזת.

ביאליק שקיבל באותה עת מִשׂרת מורה לעברית בסוסנוביץ שבדרום מערב פולין, החל לשגר משָם לאודסה שירים סָטיריים קצרים וארוכים שבּהם שילח  חִצים  עוקצניים בהרצל ובחסידיו –  אותם סופרים "צעירים", שעשו זמן-מה  ב"כרכּי הים", סיגלו לעצמם גינונים מערב-אירופיים ונהגו בהופעותיהם הפומביות כאנשי העולם הגדול. הללו ביקשו לשַׁנות את פנֵי המציאוּת ללא דיחוי, והשמיעו  במאמריהם ללא הרף קובלנות נגד השגותיהם המצומצמות של יריביהם, אחד-העם וחסידיו, סופרי אודסה, שכביכול לא כרו אוזן לחידושי המערב. לכאורה הייתה זו מלחמה בין "צעירים" מצוחצחי הליכות ועטויי מלבושים אירופיים לבין "זקֵנים" שונאי חידושים, היושבים באוהל-התורה, אינם עוקבים אחרי צַוויה של האָפנה החדשה המגיעים מִפָּריז ומתבצרים בערכי האתמול.

ביאליק השיב ליריביו כגמולם, ובעודם מציגים את סופרי אודסה כחובשי ספסליו של  "בית-המדרש הישָׁן", המדיף ריח של זִקנה ושל גווילים עבשים, הוא הציג בשיריו ובשירי הילדים שלו את ה"צעירים"  בדמות ילדים פזיזים ושובבים, סכלים ונעוּרים מדעת, העושים מעשי קונדס בחיק הטבע ה"הֶלֶניסטי"  המוּפז. צירוף המילים "מעשי נערוּת", ששולב תכופות בדבריו נגד "הצעירים" נתלכד אצלו עם  "נאַרישקײַט" שבלשון יידיש – דברי הבל ואיוולת של פתָאים. באחדים משיריו "הצעירים" מופיעים, במפורש או במרומז, כילדים וכנערים המרבים להשתעשע באגדות ובחזיונות לילה, כבני-עִזים קופצניים המתעלסים בין כרי הדשא ותחת העצים הירקרקים, או כיצורים אגדיים המגיחים לפתע פתאום בחשכת הלילה אך נעלמים לִפנות בוקר כלעומת שבאו, בטרם הספיקו להשאיר את רישומם.

דומה ששירו הראשון המשקף מגמה סָטירית זו הוא השיר "גמדי ליל", שנועד מלכתחילה להיות שיר ילדים, והוא אכן נדפס בפעם הראשונה בעיתון הילדים  האביב שבעריכת  י"ח רבניצקי, ידידו של המשורר ושותפו למאבק ב"ציונים המדיניים" (אחדים משיריו נגד הרצל ו"הצעירים" הם שירי ילדים – רמז להיות התופעה כולה מעשה קונדס של ילדים נעורים מדעת).  פנטזיה זו על שדוני הלילה הזעירים, שמשום מה לא נתפסה בביקורת ביאליק כסָטירה, מתארת במשתמע את  המדינאים והסופרים "הצעירים" כדמויות-פלא מאגדות הילדים המופיעות בִּן-לילה ונעלמות בעלוֹת השחר:  "וּצְנִיפִים עֲגֻלִּים וּשְׁחֹרִים / יִצְנְפוּ רָאשֵׁיהֶם הַקְּטַנִּים / יִתְלַכְּדוּ וִירַקְּדוּ כִּגְדָיִים / וְצָהֲלוּ צָהֳלַת יְלָדִים. // וְכִתְמֵי הָאוֹרָה הַחִוְרִים / יְרַצְּדוּן עַל-שְׁחוֹר מְעִילֵיהֶם, / יַחֲלִיקוּ עַל-רוּם מִצְנְפוֹתָם,/ יִקָּלְעוּ בִּקְוֻצּוֹת רָאשֵׁיהֶם". כאן, כבשיר הסָטירי הגנוז "אשרֶיךָ צעיר רודם" ובמקומות אחרים, תיאר ביאליק את מעיליהם וכובעיהם-צניפיהם השחורים כעורב של "הצעירים", את  שֵׂער ראשם ואת שֵׂער שפמם העשויים בטעם העת,  את ריקוד הגדיים-השְׂעירים שלהם ואת מעשי הילדוּת הפזיזים שלהם.  בשולי שיר זה רשם ביאליק את שנת החיבור תרנ"ה, אך הוא נשלח לרבניצקי בשנת תרנ"ז, ואין לדעת אם התאריך שבשוליו  הוא תאריך חיבורו של השיר, או התאריך המציין את  הופעתה של התופעה המתוארת בשיר: הופעתם המֶטֶאורית של הרצל ושל חסידיו, חובשי המגבעות העגולות והחליפות השחורות, בזירת הפעילות "המדינית".

במרומז ובסמוי  "התכתב" כאן ביאליק עם המוטו שהציב הרצל בפתח ספרו אלטנוילנד,  שגם חתם את הספר האוּטוֹפּי הזה: "Wenn Ihr wollt ist es kein Märchen". משפט זה, שנכתב כמתוך בת-שחוק  אַפּוֹלוגטית ומתחטאת, פירושו: "אם תרצו – אין זו אלא אגדה" (הוראתו המקורית, הדומה למחווה טרקלינית, אינה תואם כלל לקונוטציות העולות מן הסיסמה הציונית האופטימית והרועמת:  "אם תרצוּ – אין זו אגדה" המשדרת מעשיוּת תכליתית). בעקבות משפט  זה של הרצל, שבּוֹ הודה המנהיג שכל דבריו עלולים להישאר בגדר  אגדה, או מעשייה, אם לא יירתם העם לפעולה,  שילב ביאליק ביצירתו דמויות ומוטיבים רבים מאגדות הילדים הנודעות, ללמדנו שתנועתו של הרצל, על סמליה וסיסמאותיה,  אינה אלא אגדה, בועת סבון פורחת באוויר וחלום-חזיון-לילה. ביאליק ניבא בשירים כדוגמת "גמדי ליל", "זוהַר" ו"מֵתי מִדבּר" שהתופעה החדשה של "הציונות המדינית", המלוּוה ב"זיקוקי די-נור" מרהיבי עין ובנאומים חוצבי להבות אש,  היא תופעה מרנינה ומשמחת לבב הסוחפת את "רחוב היהודים", אך  היא אֶפֶמרית וקצרת מועד כחלום. לשון אחר, תנועה מהפכנית זו עלולה להיעלם בִּן-לילה, כלעומת שבאה, ולהשאיר את העולם היהודי בדיכאון או בשיממון מפוהק. את כל זאת כתב ביאליק שנים לִפני משבר אוּגנדה, שפילג את העם, ולִפני מותו בטרם עת של "מלך היהודים" כשנה לאחר משבר אוּגנדה, שאחריו נשתררה בתנועה הציונית ובמוסדותיה דממת ייאוש.

בתחומי הפוליטיקה תקף ביאליק בעיקר את תאודור הרצל ואת מקס נורדאו, ובתחומי הפואטיקה הוא כִּיוון את רוב חִציו כנגד הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי  (להלן: מי"ב), מנהיגם של "הצעירים", אשר יצא במאמריו חוצץ  נגד מדיניותו של  אחד-העם ונגד עיקרי מִשנתו הלאומית. בראש מאמרו "זִקנה ובַחֲרוּת" (ממזרח וממערב, ד, תרנ"ט, עמ' 109 – 124), הציב מי"ב כידוע את המימרה הניטשיאנית "כדי לבנות מִקדש, צריך להרוס מִקדש", כדי להתנצח עם אחד-העם וכדי להציג את עקרונות מִשנתו כאילו היו אלה רעיונות שאבד עליהם כלח. במאמריו תבע מי"ב להרוס לאלתַר את הישָׁן ולהתחיל  לִבנות "יש מאין" את החדש,  בטענה כי בבית הלאומי בכלל, וב"בית-המדרש" האחד-העמי בפרט,  צר המקום לו ולחֲבֵרָיו. בעקבות אחד-העם, ראה ביאליק בטענות אלה טענות-שווא ילדוּתיוֹת, המעידות על צרכים גדולים, אך על יכולת מועטה. בעקבות מורהו אחד-העם רמז ביאליק ביצירותיו מִשנות מִפנה המאה שאין מדובר אלא בדיבורים רמים, בלא מעשים של ממש. השיר "גמדי ליל" הן מבוסס על אגדות כגון זו של האחים גרים שלפיה באים הגמדים  בלילה ועושים את מלאכתו של סנדלר עני שהתעייף ממלאכתו. והנה, הגמדים בשירו של ביאליק מתפוגגים ונעלמים עם שחר מבלי שעשו מלאכה ממשית כלשהי ומבלי שחוללו כל שינוי מעשי.  ה"צעירים" כוחם בפיהם, רמז ביאליק, אך כשעליהם להעמיד במבחן את הכרזותיהם היפות הם מתגלים כחלום-חזיון-לילה, כמעשייה  או כ"אגדה" (כאמור, מתוך רֶמז לדברי הרצל במוטו לספרו לאלטנוילנד:  "אם תרצו אין זו [אלא] אגדה").

לימים לִגלג ביאליק על מי"ב במסתו "שירתנו הצעירה", ודימה אותו במשתמע לשִפחה ששימשה שנים אחדות בבית "גביר" ואחר-כך חזרה לאוהל אביה הדל. לפתע פתאום, הכול נראה לה  בו פגום ועלוב והיא מתמלאת טענות כרימון. במקום שתעקם את אפּהּ למראה האוהל הדל, טוען מאמרו של ביאליק,  מוטב היה לוּ נטלה בידה מטלית, וכיבדה את הבית (והרי במרחקים היא לא הייתה אלא משרתת שידעה לשָׁרת את אדוניה, ולא גבירה מ"גזע האדונים" שזכותה המלֵאה היא למתוח ביקורת על מצבו של הבית). כך שילח ביאליק חץ אירוני כלפי מי"ב שחזר ל"אוהל שם" משוּט במרחקים, לאחר שניסה להסתפח אל "היכל" הספרות הגרמנית, ועתה – בשובו הביתה קצוץ כנף ומרוט נוצה –  הוא משמיע טענות ומַעֲנות על תחושת המחנק שהוא וחֲבֵרָיו חשים באוהל הלאומי המוזנח וצר היריעות. במקום שיתלונן, רומז ביאליק, מוטב היה לוּ הִפשיל מי"ב שרווּלים וצירף את כוחו למִפעלי התרבות  שהחלו אז אחד-העם ואנשיו להקים ב"בית-המדרש" שבאודסה (מערכת חינוך, ספרי לימוד מודרניים, מפעלי ההדרה של קנייני הרוח הלאומיים).  הבית הלאומי זקוק לידיים עובדות, רמז ביאליק. אין לו צורך במשקיפים  מבחוץ, שבמקום להפשיל שרוולים ולהיחלץ לעזרת העם מבכרים לשבת על המשפתיים, להשמיע שריקות בוז והערות ביקורת.

בהתקרב מועד התכנסות הקונגרס הציוֹני ועִם הִתעצמות התַּחֲרוּת על כתר הנהגת התנועה הציוֹנית, יסד אחד-העם בשנת 1896  את  ירחון  הַשִּׁלׂׂחַ, שמעל דפיו התנהל עיקר המאבק עם "הצעירים". מאבק זה על צביונו של המִפעל הציוֹני ועל האֶתוס של העושים במלאכה  העסיק את ביאליק בכל אשר הלך, ולא הִרפּה ממנו אפילו לרגע קט. המשורר הזדהה  בשנות מִפנה המאה עם מִשנתו של אחד-העם הזדהות כה מלֵאה וגורפת עד כי גִייס למענה את כל כוחות הנפש שלו. את אותות צידודו באחד-העם – האיש ותורתו הציוֹנית –  ניתן לגַלות  בכל אתר ואתר: בפעילותו החינוכית במערכת החינוך שהקימה חברת "אחיאסף" באודסה ובפעילות מו"לית בשירותה; בתרגום לעברית מיצירות  שלום עליכם ומרדכי בן-עמי, מסופרי אודסה; בכתיבת שירים ליריים קצרים ופואמות רחבות יריעה,  בחיבור סיפורים  ומאמרים, פזמונים ומונולוגים "מִפִּי העם", בשירי ילדים ובשירי יידיש שהחל להיכתב לפי הזמנת אחד-העם  בסוף העשור הראשון ליצירתו של ביאליק. אין אתר פנוי מן הנושא החשוב והעקרוני הזה שעמד אז בכל חוּמוֹ ולהטוֹ.

בספר שלפנינו –  צפרירים: מאבקו של ביאליק בהרצל ובחסידיו "הצעירים" – אנסה להראות כי לצורך מלחמתו בהרצל וב"צעירים" ברא ביאליק את המושג "צפרירים".  מושג זה, הן כסימן והן כמסומן,  מורכב ורב-מערכתי, ובראש ובראשונה הוא נועד לרמז על הרוח החדשה, המערבית והקלילה, שסחפה במִפנה המאה את "רחוב היהודים" עם כניסתם של רעיונות ניטשיאניים מודרניים. לפנינו מושג חדש בתכלית, שדרש חידושה של מילה שלא הייתה עד אז בעברית, אך שורשיו נטועים בספרי קבלה נושנים הכתובים בארמית ("צפרירין"). באמצעות בריאתו של יצור אגדי קורן ומקרין ביקש ביאליק לנגח גם את המדינאים החדשים וגם את חסידיהם, הסופרים "הצעירים" ולהראות ש"אין חדש תחת השמש": מהפכות כאלה כבר היו בתולדות עם ישראל – למן המורדים בתורת משה ועד למשיחי השקר שהתיימרו להביא גאולה לעמם. ובמאמר מוסגר נעיר כי הרצל צפה טיעון זה, והזכיר בספרו אלטנוילנד את שבתאי צבי כדי  להוציא את הרוח ממפרשיהם של אותם משיגים שיבואו וימתחו קו של אנלוגיה בין הציונוּת המדינית לבין השבתאות. אף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום שהזכיר הרצל את משיח השקר, שימש לימים  טיעון זה את העולם החרדי, שהראה, אגב נסיונו להילחם בתנועה הציונית, שכל הנסיונות להחיש את הקץ  הסתיימו בלא כלום.  את כל היצורים הדֶמוניים הללו –  הגמדים, הענקים והצפרירים – הכניס ביאליק ליצירתו כדי לנגח את  התופעה החדשה שסחפה את קהילות ישראל כבמטה קסמים. בעקבות אחד-העם, חזר ביאליק וניבא ביצירתו את קוצר ימיה של התופעה ואת האכזבה והשיממון שיבואו לאחר שתפקע הבועה.

ביאליק לעג לנסיון לחולל מהפכת "בִּן-לילה" ולהפוך את היהודי ללא דיחוי ל"יהודי חדש", שניתק בבת-אחת את כל השלשלאות ואת רצועות התפילין. בפרקי ספר זה  אנסה להראות שכבר בשיר מוקדם כדוגמת "על לבבכם ששמֵם" ברא ביאליק את מילת המחץ הדו-תכליתית, המכוּונת בו בזמן כלפי הפוליטיקה וכלפי הפואטיקה (חִצים כאלה שילח לימים ביריביו גם בשיר התוכחה המאוחר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"). אנסה להראות כי סיפורו הראשון של ביאליק שבא בדפוס, שבמרכזו גיבור משֹוֹרג שרירים כדוגמת אריה צאַפּ–צפיר, שייך לאותה מלחמה שאסר ביאליק נגד ה"צעירים"-ה"צפרירים". לא "יהודי חדש" לפנינו, התגשמות חלומותיהם של הרצל ונורדאו, כי אם יהודי שאינו קשור לבית-המדרש, מזה, אך גם אינו קשור להיכלי המערב, מזה. עיסוקו בסחר עצים, ועל כן אין הוא  מחוּבּר אל הטבע, אלא לכאורה. ניסיונו הקרתני להפגין את עושרו ולהקים "ארמון" מסתיים במפח נפש, ובניו המתבוללים-למחצה לכל היותר יתרועעו עם בנותיהם של הפקידים הנמוכים של הרָשוּיות האירופיות (ה"פּוֹליצמַייסְטֶר" וה"פְּריסְטוֹב").

המאבק בהרצל וב"צעירים" חִלחל גם ל"שירותיו" של ביאליק; קרי, לפואמות רחבות היריעה שעל שכלולה והשלמתה של כל אחת מהן עמל המשורר שנה תמימה (ובמיוחד ל"המתמיד", ל"שירתי" ול"מֵתי מִדבּר", אך גם ל"בעיר ההרֵגה" ול"מגילת האש"), והוא עולה ובוקע גם מתוך שירי הילדים שלו ("קטינא כל-בו", "מושי ותָדי וצעצועיהם", "גד הגיבור" ועוד) ומתוך סיפוריו על הילדוּת (כבפרק 14 של "סָפיח", המתאר בגלוי את משחקי הילדים, ובסמוי – את "משחקי" המנהיגים). בהתיכו את הפוליטיקה ואת משחקי הילדים למהות אחת ביקש ביאליק להביע דעה על גינוניהם של הרצל ומעריציו – על התהדרותם בבגדים נאים ובמגבעות גבוהות, בבלורית ובשפם ניטשיאני, במרכבות ובהיכלי קונגרסים מפוארים שבכרכּי הים. כל הטענות הללו עולות ובוקעות גם מתוך שיר סָטירי ארוך בשם "איגרת", שאותו מצאתי בלוח אחיאסף, ועליו חתומה "המערכת". את השיר  הזה האֶפּיסטוֹלָרי הזה כתב ביאליק אך לא חתם עליו, כי אחד-העם לא ראה בעין יפה את הסָטירות שכּתב בן-חסותו הצעיר על הציוֹנוּת "המדינית". בפרק החותם את הספר אנסה להראות את התמורות שחלו בביאליק במרוצת השנים באשר לשתי דרכיה של הציוֹנוּת. ביאליק המשיך להחזיק בדעות אחד-העמיות עד אחרית ימיו, אך בסוף ימיו הבין גם את ההיגיון ואת הצידוקים העומדים בבסיס מִשנתם "המדינית" של יריביו.

ביאליק העריץ אמנם את אחד-העם, וראה בו אב רוחני, אף זִלזל ביריביו ובחורְפָיו וסייע לו במלחמתו נגדם. ואולם, אי אפשר ככלות הכול להגדיר את מלחמתו של המשורר  ביריביו של "אביו" כמלחמה בעלת גוון אישי שחִציה כוּונו ad hominem.  בראש ובראשונה הייתה זו  מלחמה עקרונית על בחירת הדרך הנכונה בין שתי הדרכים שניצבו באותה עת מול אותו צעיר נבוך, שביקש להתרחק משתי האוֹפּציות הקיצוניות של דבֵקוּת בבית-המדרש, מזה, והליכה לשדות נֵכר, מזה. צעיר כזה ניצב בתווך בין שתי אפשרויות:  בין הציוֹנוּת "הרוחנית" לציוֹנוּת "המדינית"; בין פְּנייה לדרך ארוכה ויסודית, שאינה יוצאת לדרך חדשה בִּן-לילה, לבין מציאת פתרונות מהירים, ללא היערכות והכשרה; בין פעילות אקסטרַווגַנטית קֳבל עם ועולם לבין עשייה צנועה ויסודית המתרחקת מֵאוֹר הזרקורים. אישיותו של הרצל, כַּתָּבוֹ בפריז של  ה-Freie Presse  Neue הווינאי,  מהראשונים בתולדות עם ישראל שידעו לגייס את כוחה של "הממלכה השביעית" לטובת הפוליטיקה, הִלהיבה את הצעירים הרבה יותר מאשר אישיותו השקולה, האחראית והרֵאליסטית של אחד-העם.  המנהיג האודסאי ואנשיו, ובכללם ח"נ ביאליק, עשו את מלאכתם בצִנעה, ללא הכרזות רמות וללא  כל אותם "זיקוקי די-נור" מרשימים המלַווים את מופעיה של תקשורת ההמונים.

הנושא של "שתי הדרכים" הִמשיך להעסיק את ביאליק גם לאחר מותו של הרצל: הוא הזדהה עם דרכּוֹ של אחד-העם עד סוף ימיו, אך לא באותה התלהבות תמימה וגורפת, שאִפיינה את כתיבתו בשנות מִפנה המאה העשרים.  אט אט  החל המשורר  להתפכח, ולהבין גם את הצדק החלקי הגלום בהנחות היסוד של הרצל. הוא נוכח לדעת שיש תקופות שבּהן אי אפשר להתפנות ל"הכשרת לבבות" אִטית ויסודית בשל צורך במציאת פתרון מיידי למצוקות השעה ה"בוערות". הוא עצמו התנסה בכך שעה שנשאר על-כורחו לאחר המהפכה בברית-המועצות, וחזה מִבּשרו רדיפות ומאסרים שלו ושל מקורביו. הוא יכול היה להבין אל נכון ששפר מצבם של אותם יהודים, ובהם חֲבֵרוֹ שמחה בן-ציוֹן,  שעלו לארץ לאחר מהפכת הנפל של 1905, ובנו בית ביפו, ואחר-כך בתל-אביב. האוּטוֹפיה של הרצל הלכה והפכה לנגד עיניו הרואות מחלומות פורחים באוויר למציאוּת פורחת הנטועה בקרקע המולדת.  הנסיבּות הִשתנו תכלית שינוי, יהודי גרמניה החלו להימלט ארצה ב-1933, לאחר עליית היטלר לשלטון,  וביאליק הִתאים את השקפתו לרוח העת החדשה. בזמן חירום  חייבים לפעול בשיא המהירות (ככתוב בשירו "על שילשים", המנון במלאת 25 שנה לעיר תל-אביב). הוא ראה בסוף ימיו שהקרקע בוערת מתחת  רגליהם של יהודים רבים, הנמלטים ארצה כפליטים,  והבין אל נכון כי אין מקום למתינות אחד-העמית שקוראת ל"הכשרת לבבות" ממושכת "עד שיִכשר הדור".

בשנות מִפנה המאה  היה ביאליק עדיין משוכנע בעדיפותה של הדרך המתונה והממושכת שעליה הִמליץ אחד-העם. דרכם של הרצל ו"הצעירים" לא נשאה חן בעיניו הן באופן מהותי והן מבחינת הסגנון. הרצל דרש כידוע פתרון ללא דיחוי לצרת היהודים, בעוד שאחד-העם הִמליץ על פעולה חינוכית – "הכשרת לבבות" יסודית –  שאי אפשר להשיגהּ  בִּן-לילה.   שתי הדרישות המנוגדות לא התלכדו זו עם זו מבחינת מהותן. מִבּחינת הצורה והסִגנון, הרצל הן הִרבּה  בגינונים ראוותניים: ביקורו בחצרות מלכים ושׂוּלטנים, התהדרותו במלבושים יקרים ונסיעותיו במרכבות מפוארות. גם את הקונגרסים הציוֹניים  שכינס ערך הרצל באולמות מפוארים בערי המערב  – בבאזל ובלונדון (לימים התכנסו הקונגרסים גם בהאג, המבורג, קרלסבד, וינה, ציריך, פראג וז'נבה). הרצל וחסידיו הקוסמופוליטיים דיברו וכתבו בגרמנית, ואילו אחד-העם הלאומי כתב את מאמריו בעברית. הרצל הכריז הכרזות רמות, אך לא הִרבּה במעשים של "יום קטנות", בעוד שאחד-העם הִצניע לכת, מיעט בדברים, אך פעל רבות בתחום "הכשרת הלבבות" (בהקמת מערכת חינוך עברית, בייסוד הוצאות-ספרים וכתבי-עת, למבוגרים ולילדים). הרצל כתב רומן אוּטוֹפי, והִרבּה לדבּר דברי חזון ואגדה; אחד-העם כתב מאמרים רֵאליסטיים של "אמת מארץ-ישראל", ובחן את המצב לאשורו בעיניים פקוחות ומפוכּחות, ללא כל אשליות וחלומות באספמיה. המאבק היה בין מנהיג המתנשא על ענני החזון לבין מנהיג המהַלֵך הליכה בטוחה ואחראית על קרקע המציאוּת; בין "אגדה" של דברי פיוט וחלום  לבין "הלכה" של מצווֹת  "עשה" ומעשים של יום קטנות, נטולי הילה של יוּקרה, המצטרפים בדיעבד למִפעל לאומי גדול. כשדרש ביאליק  בסוף מסתו "הלכה ואגדה" את הדרישה "בואו והעמידו עלינו מצווֹת!", הוא העמיד את  עצמו במחנהו של אחד-העם שהִרבה עשייה מאמירה, ולא משך את לב העם בסיפורי אגדה ובחלומות יפים.

צפרירים – ביאליק נגד הרצל ו"הצעירים" מאת זיוה שמיר, הוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2013, 416 עמ'