ביקור בית עם הסופרת מירה מגן: עיניים כחולות מדי / מודעות חריפה לעריצותו של הזמן

"אני כותבת משום שאינני יכולה שלא להעביר את חיי דרך העט. הדמויות שאני בודה ומערכות החיים שאני רוקמת להן נובעות משורשי הנפש שלי ומייצגות את שלל ההתמודדיות שלי, התמודדות רגשית, אמונית, פילוסופית, מוסרית ועוד", מספרת הסופרת מירה מגן, שהוציאה בימים אלה את 'עיניים כחולות מדי', ספרה השמיני. הדמויות ברומן זה מונעות כולן על ידי מודעות חריפה לעריצותו של הזמן; כל אחת מתמודדת על פי דרכה הישרה או הנפתלת עם התשוקה להספיק לאהוב ולחיות לפני ניצחונו הידוע מראש.

מירה מגן גדלה וחונכה במשפחה דתית אורתודוכסית, את השכלתה היסודית והתיכונית רכשה במסגרותיו של החינוך הדתי, אחרי ששרתה שרות מלא בצה"ל למדה פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עסקה בהוראה ובסיעוד, עבדה כאחות מוסמכת בבית החולים הדסה בהר-הצופים בירושלים, שם החלה לכתוב את ספריה. הן בחיים והן בכתיבה מנהלת דיאלוג עם העולם האמוני הדתי ומתנהלת בזיקה אליו. זכתה בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 2005. כל ספריה תורגמו לגרמנית, אחדים תורגמו לצרפתית ועכשיו גם לאיטלקית.

 

 

שם: מירה מגן

סטטוס: נשואה +3

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר עיניים כחולות מדי, בהוצאת זמורה ביתן, 2012.

 

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מהחיים המרתקים המתרחשים סביבי ומהחיים המורכבים שמתרחשים בי. אני כותבת משום שאינני יכולה שלא להעביר את חיי דרך העט. הדמויות שאני בודה ומערכות החיים שאני רוקמת להן נובעות משורשי הנפש שלי ומייצגות את שלל ההתמודדיות שלי, התמודדות רגשית, אמונית, פילוסופית, מוסרית ועוד.  באמצעות הכתיבה אני מעבדת את אירועי הנפש והרוח שלי, הגיבורים הם ילדי רוחי, אני לא מתאימה אותם לז'אנר מסויים, לאופנה או לאקטואליה ולא מנסה לרצות קוראים, מבקרים ואחרים. מקווה שיאהבו אותם ולוקחת בחשבון שאולי לא".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שנתיים וחצי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? 'הארנב מפטגוניה' מאת קלוד לנצמן, 'המוקצה' מאת ג'ון בנוויל.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "וירג'יניה וולף הרשימה אותי מאד מאד. אני רחוקה מאד מאיכויות הכתיבה שלה ולא אגיע עדיהן, השפעתה עלי איננה מתבטאת בטיב הכתיבה או בניסיונות לחקותה אלא בשאיפה  להשתכלל מספר לספר ולהגביה מעט את הרף".

אילו ספרים קראת בילדותך? 'נשים קטנות', 'בן חור', 'קוו ואדיס דומיני', 'מיכאל סטרוגוף'.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? התנ"ך, 'השמים שבתוכי' מאת אתי הילסום, 'מרת דאלווי' מאת וירג'יניה וולף.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השמיני".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "זהו רומן על קשישה ושלוש בנותיה המתגוררות בבית ישן בעל ערך נדלנ"י גבוה. גבר צעיר שוכר שני חדרים בביתן, מתחזה למשורר, מערים על הקשישה  ומנסה לפורר את סירובה למכור את הבית לכריש נדל"ן. בתוך סיפור מסגרת זה מתרחשים חייהן של הקשישה, המטפלת שלה ובנותיה, על כול הדרמות והסערות שמתחוללות בחייהן. המכנה המשותף לכול הדמויות הוא מאבקן האבוד בעריצותו של הזמן והמודעות החריפה לנצחונו".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "מקווה להתחיל ספר חדש בתקופה הקרובה". 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "כתבת? סיימת? הנח את הטיוטה במגירה, נעל אותה לשלושה שבועות לפחות ואל תתפתה לגעת בה, חזור לעיין בה לאחר שניתקת ממנה ואין ספק שתצא למקצה שיפורים".

 

מירה מגן – ספרים 

כפתורים רכוסים היטב, הוצ' כתר, 1994. תורגם לגרמנית 1988, זוכה פרס קרן אולשוונג לשנת 1988

אל תכה בקיר, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1997. תורגם לגרמנית 2001

בשוכבי ובקומי, אישה, הוצ' כתר, 2000. תורגם לגרמנית, 2002, מועמד לפרס ספיר ב-2001

מלאכיה נרדמו כולם, הוצ' כתר, 2003. תורגם לגרמנית, 2006

פרפרים בגשם, הוצ' כתר, 2005. תורגם לגרמנית 2007 ולצרפתית 2008

ימים יגידו, אנה, הוצ' כתר, 2008. תורגם לגרמנית 2010, מתורגם לאיטלקית (2013)

וודקה ולחם, הוצ' כנרת זמורה ביתן,  תורגם לגרמנית 2010

עיניים כחולות מדי, הוצ' זמורה ביתן, 2012

 

 

עיניים כחולות מדי מאת מירה מגן

 

איש צעיר מתחזה למשורר וחודר לביתן של קשישה אקסצנטרית ושלוש בנותיה, במטרה לשכנען למכור את הבית לכריש נדל"ן. משימתו  מפגישה את הקורא עם עולמה החריג של קשישה המערימה על סובביה ומנסה לשטות באלוהים ובזמן, עם המטפלת הרומנייה שלה ועם דמויותיהן הסוערות של בנותיה על כל הדרמות והמהפכים שבחייהן.  הדמויות ברומן זה מונעות כולן על ידי מודעות חריפה לעריצותו של הזמן; כל אחת מתמודדת על פי דרכה הישרה או הנפתלת עם התשוקה להספיק לאהוב ולחיות לפני ניצחונו הידוע מראש. הדמויות בעיניים כחולות מדי מוארות, כמו בספריה הקודמים של מירה מגן, באור של חסד, אך כאן, לראשונה באורח מכוון ובולט, אור זה אינו מטשטש סדקים וחולשות החורצים את חייהן. להיפך, הוא מבליט ומעמיק אותם ובכך מקנה לרומן הבשל והחכם הזה ממד של שגב וגדולה.

פרק ראשון

1

גם הלילה כתבו דברים על הבית. יוהנה נעלה מגפי גומי וגררה צינור אל הרחוב, התיזה על הקיר וראתה גבר זר עומד בעברו האחר של הרחוב ומתבונן במעשיה. הפכה גבה אליו ואמרה שלא תדבר איתו מטוב ועד רע ואם יפנה אליה תעשה עצמה חירשת. המים הדיחו את ה־נ נח נחמ נחמן מהקיר, פתיתי צבע זרמו אל סבכת הביוב ונבלעו בה והיא לא הניחה לקיר, הטיחה בו סילוני מים והצליפה אותם בכל זיז וגומחה.

בעלת הבית ובנותיה כבר התרגלו, עשרה סנטימטרים של אבן ביניהן ובין ההפקר, אגרוף של מלט מפריד אותן מכל הנשענים לספוג את צינת האבן, מכל המשתינים בקיר ומלהגם של שיכורים וקיאם, הרחוב נוגע בידיים מלוכלכות בבית והן שוות נפש ולא איכפת להן מה שמעבר לאפן. עיניים רבות יש על הבית ועכשיו גם השתיים של הזר שעומד שם ומשקפי ראייה עבים מכסים על
עיניו ומסתירים מה יש במבטו. טוב עשתה שתלתה שלוש חולצות אדומות על החבל בקומה השנייה, שלוש עושות רושם גדול על העין הרעה.

קרני השמש כבר היו אופקיות, שכובות לרוחב השמים ושוטחות חופה של אור תשוש מעל הרחוב הצר. יוהנה לחצה את פי הצינור, התיזה על הקיר מטח אחרון ופנתה אל השער וראתה בחצי עין שהאיש עוד עומד איפה שעמד, נכנסה וטרקה את השער בחבטה מופגנת, שובל של מים ניגר אחריה עד שסגרה את הברז ונכנסה הביתה.

הזר המתין לה עד שהסתלקה, חצה את הרחוב, סקר את החצר והבית וחשב, חתיכת נכס, יוכל לסדר לכמה אנשים את החיים אם בעלת הבית תישבר לבסוף ותמכור. חצי שנה יש לו להפוך את לבה ולהכניעה וזה הצ'אנס של חייו, אם יצליח לספק את הסחורה יקבל הרבה כסף, אם יתחרט ויפרוש לפני הזמן יצטרך לשלם הרבה כסף. חצי שנה להיות נחש מתחת לקש, משימה מאוסה אבל הוא הסכים וחתם. הוא צריך כסף. סקר את הבתים האחרים וראה שאין אחד שלא צמחה בו חטוטרת של מרפסת, עליית גג או מחסן, חלון שנאטם וחלון שנקרע בקיר, אנשים לקחו חתיכות מהאוויר ועשו מהן מקומות, ביטנו סורגים לאוורר בהם כסתות, הרחיבו אדנים להחמיץ בהם מלפפונים, תקעו ווים וקורות לתלות עליהם אופני ילדים ועגלות. הרגיש מחנק, הזיע ופתח כפתור בחולצתו.

חצי שנה והמונה כבר דופק. באחד בפברואר ברושי רוצה לעלות עם דחפורים.

כאב ראש עמום תקף אותו, הוא לא אהב מקומות שמשמרים חיים שעברו מהעולם והזמן במקום שיתפוגג מטיל ביצים בכתלים ורוחש בהם ונדמה כאילו המתים לא מתו ובעוד רגע יצא מי מהם מהקירות ויבקש סיגריה. פתאום קמה רוח בחולצות האדומות, הן רעדו על החבל, קיסוס שזרקה בו שלכת איווש והרוח רופפה עלים שצבעם נחושת ורודה. עמד מול הבית וקיווה שהרוח תכה בתריס, תטלטל ותפתח אותו וידי האישה שלבשה וכיבסה ותלתה יצאו לאסוף את החולצות ויראה אותה, אבל שום תריס לא נפתח, הרוח פסקה והשרוולים האדומים לא זעו והיו שמוטים באפס כוח.

עמד להדוף את השער ולהיכנס וחלון נפתח בקומה השנייה, ילדה שירבבה החוצה את ראשה הבהיר וגלעין של אפרסק טרי פגע בקרקפתו.

זה היה בכוונה? הרים אליה את משקפיו העבים ומחה שיירי אפרסק לחים מראשו.

כן. הילדה ענתה והרקידה את החבל עם החולצות האדומות.

את קצת חצופה, את יודעת?

אני הרבה חצופה, לא קצת, השיבה וחרצה לו לשון.

הגלעין השני נחת על הכביש והחטיא אותו בשנייה שפתח את השער. נכנס לחצר, שלח אצבע להקיש בדלת וחזר בו וקיפל את אצבעו. קדימה נחש, תכיש, דחק בעצמו וחזר וזקר את אצבעו, צילצל בפעמון ושמע,

גברת חנה, אני לפתוח?

לפתוח, לפתוח.

מה אדוני מחפשת? שאלה האישה שקודם עמדה בחוץ במגפיה ורחצה את הקיר. היא לא הזמינה אותו פנימה.

דירת חדר קטנה, אמר.

רגע אני הולכת שואלת גברת חנה. היא נכנסה פנימה, חזרה קודרת וחמוצה ואמרה לו, בואי תיכנס.

ניכנס ועיני קשישה כחולות הכוהו בסנוורים. היא ישבה בכיסא גלגלים ומשום שהתקשה להביט בעיניה הסתכל על חלקיה האחרים, ראה את איבריה הצנומים אסופים אליה וחשב, הרבה לא יצא לי ממנה, אחת שעושה מהגוף שלה מצה שמורה ומצמידה אליה את הגפיים כאילו עומדים לגנוב לה עצם לא תוותר על אריח בשבילי ובטח לא על חדר.

מה הביא אותך הנה, הרי אין שלט של השכרה על הבית? עיניה של הזקנה יצאו מארובותיהן וקדחו בו. רק שתדע, אני לא מכניסה גברים זרים הביתה. היא עצמה עין כחולה אחת, שילחה בו את מדקרות עינה האחרת ואמרה,

אז למה באת הנה?

בגלל החולצות האדומות, אני משורר והחולצות האדומות האלו ריגשו אותי. מחה זיעה דקה ממצחו.

מה זאת אומרת החולצות ריגשו אותך? לא ראית בחיים שלך חולצות על חבל?

הזר כיחכח להרוויח זמן, נשם עמוק, אזר את כל כישוריו הפואטיים, הניח יד על לוח לבו ואמר, ראיתי את השרוולים האדומים פושטים ידיים ריקות לרחוב והחולצות מתחננות להיחלץ מצביטת האטבים, לרדת לרחוב ולמצוא להן חזה שילבש אותן ולב שיפעם בתוכן והרחוב אדיש לתחינתן וממשיך בשלו כאילו כלום.

אוהה איזה מילים! הזקנה זקרה סנטר ופקחה את עינה העצומה, אתה כבר ידוע? מפורסם? היא שיחררה אצבע מאיבריה העקודים ואמרה, בחיי, מילים כאלה לא שומעים כל יום, לדבר ככה על שלוש חולצות, איך אמרת, מתחננות להיחלץ מהצביטה… ואנחנו חשבנו סתם חולצות ותלינו אותן נגד עין רעה. פעם קשרנו חוטים אדומים על המרזב אבל זה לא עבד, העין הרעה המשיכה לפטרל מתחת לחלונות ולעשות רונדלים סביב הבית אז תלינו את החולצות האדומות האלו ובינתיים אין שינוי, המזל של הבית כמו לפני שתלינו אותן.

היא קמצה את שפתיה ומיד השיבה להן את רפיונן ואמרה, משורר! כותבים עליך בעיתונים? רואים אותך בטלוויזיה?איזה כבוד, משורר בשר ודם בצל קורתה ושלוש בנותיה הגיעו לפרקן ועודן פנויות ואלוהים גדול, היא שיחררה יד מחבילת איבריה וסימנה ליוהנה שתיקח אותו ותראה לו את דירת שני החדרים שמחוברת לקומה התחתונה ונפתחת אל החצר.

יוהנה לקחה אותו, קפוצת פה ונרגזת הראתה לו את שני החדרים עם המטבחון והמקלחת הקטנה, סיננה משהו ברומנית ולא הסירה את עיניה ממנו, הביטה בו בגלוי ובמפגיע שיסיק מכל תו בפניה שהיא חושדת ולא מרוצה מקלות דעתה של הזקנה. הזר עבר בחדרים, ניסה את הברזים בשירותים, הדליק וכיבה את האור במטבח, העיף עין בתקרה ואמר, טוב, נלך לסגור דברים. חזרו לדירה של הזקנה ומצאו את כיסא הגלגלים ריק ובעלת הבית ניצבת על שתי רגליה, גרומה וגבוהה, איבריה מפורדים והיא הולכת במו רגליה הלבנות לחלון הגדול ומסיטה את הווילונות בתנועת יד רחבה.

יוהנה הצטלבה, גברת חנה יהיה פרובלמות, לא טוב מה את עוֹשָת.

אני יודעת מה אני עושה, הוא בן אדם בסדר יוהנה, תסתכלי על הנעליים האלטע זאכען שלו ותראי, האינטליגנטים של ביטוח לאומי והמשטרה ומשרד הפנים לא הולכים עם נעליים כאלה. בן אדם מהממשלה יש לו נעליים מפירמה טובה. הזקנה הפכה פניה אליו ואמרה, אז אתה משורר מה? יהודה בעלי זיכרונו לברכה היה שמח להכיר אותך, הוא אהב לקרוא שירים, הבין בזה, אני לא, אבל הבנות שלי מלומדות אחת אחת, הן בטח יתעניינו במה שאתה כותב. מה זה מלומדות, אתה יודע כמה שכל יש בקומה השנייה? הלוואי היה שם מזל כמו שכל. אצבעותיה נקשו בשולחן שלוש פעמים, שאלוהים ישמור איזה מנה אני אקבל מהן, למה השכרת… חסר לך כסף? מי צריך זרים בבית הזה… אבל הבית הזה הוא שלי ואני כבר ילדה גדולה כמו שאומרים.

כמה בנות יש לך גברת יונה? זיק הבליח בלבו, מי יודע, אולי אחת הבנות תהיה הבונוס הצדדי שלו בעסקה ואם אלוהים יהיה איתו יזמן לו שתי ציפורים במכה אחת.

שלוש בנות ונכדה אחת, כולן גרות בקומה השנייה, הצביעה על התקרה שרגלי בנותיה טופפו מעליה.

הדייר החדש הניח יד של פקיד על חזהו ואמר, אני מודה לך מאוד גברת חנה יונה, לא תצטערי שהשכרת לי ואני מניח שגם הבנות שלך לא. הסיר את ידו מלבו, טמן אותה בכיסו וחשב, עשית את זה רפי. שלב אָלֶף מאחוריך.

באותו רגע עלו צעדים מהרחוב ויוהנה קפצה, הניחה את כפותיה זו על גב זו ואת שתיהן על חזה הדשן ואמרה, זהו, בעוד שניים שלוש סיקונדות יבוא הפוליציה של האמיגרנט ויהיה צרות. לא טוב ככה גברת חנה, לא טוב מה את גידי לבן אדם מה לא מכירה לו. היא זרקה מבט קר ועוין באיש.

תני לו את המפתח יוהנה, הזקנה אמרה והרומנייה שיחררה מפתח מהצרור הכבד שבכיסה ונתנה בנפש לא חפצה, בשביל פותח צריך סובבת שתי פעמים, אמרה וחיכתה לו שיצא, העבירה אצבעות בשערה הצהוב ושאלה,

שורֵר? מה זה שורר גברת חנה?

אחרי שעשה את לילו הראשון בדירה קם האיש שחטף גלעין של אפרסק בפדחתו ויצא אל החצר, ראה שלוש נשים צעירות יושבות על המדרגות היורדות מהקומה השנייה, נעמד על עומדו ואמר, סליחה.

מה סליחה, מה כבר עשית? ירדנה גיחכה ואצבעה קדחה סיבוב ברקתה.

לא יודע אולי אתן בשיחה פרטית, אני לא אוהב להאזין לאנשים. הסתכל על הרגליים של ירדנה וחשב, חתיכה אמיתית אבל פקעת של עצבים.

מה אתה כן אוהב?

אני אוהב שקט, להאזין לנהמת לבם של חפצים.

הופה, אורנה צחקה ופוצצה בועה של מסטיק על שפתיה ובתוך ניפוצי הצחוק והמסטיק אמרה, שמע, אם אתה בן אדם שמחפש נהמות של חפצים זה לא בדיוק המקום בשבילך. בבית הזה לא חסרות נהמות אבל לא של חפצים. ירדנה הציתה סיגריה ואמרה לתוך העשן שתימרה,

תרנגול אחד בין שש נקבות, לא מפחיד אותך? שמע, אתה עוד יכול להתחרט.

הוא עמד מולן כמו לפני בית דין של מטה, שלושתן ישבו על המדרגות וסקרו אותו משורשי שערו המידלדל ועד שרוכי נעליו השחוקים. השפיל עיניו וחשב שלוש נשים שבשורת הדייר החדש הקפיצה אותן כאילו חדר מחבל לבית, השלוש האלו הן כנראה האגוזים הקשים של הבית. ראה שהן לוטשות בו עיניים
גלויות וחשב, שילטשו, הרי לא יראו לו פנימה מהבגדים ובמה שקשור לבגדיו הוא לא מתבייש בכלום, יראו שהחולצה הכחולה שלבש חדשה, שקמטי הקיפול של האריזה עוד מגוהצים לאורכה, שבגדיו נקיים והולמים גבר תרבותי ומסודר, רק הנעליים משומשות, סניקרס אפורות תוצרת סין, לא נושאות שום תווית של מותג נחשב. גם משקפי הראייה שלו נדושים, זולים וקטנים לעיניו, אביו קנה לו אותם בילדותו ונשארו איתו מאז אף על פי שפניו גדלו ואביו כבר מזמן איננו.

לא, ברצינות, למה הגעת לכאן, הרי אין שלט של השכרה על הבית, אורנה קימטה את מצחה הרחב, נעצה בו עיניים וכידררה את המסטיק בין כפותיה. השתעל וגייס את גרונו להתחמק מעיניה וחשב, היא מגושמת ופחות נאה משתי האחרות אבל היא לא פראיירית.

לא ידע לאן למלט את עיניו אז נשא אותן למעלה עם הזגוגיות הילדותיות שחיפו עליהן והגדילו לו את המראות ואמר שהדירה הזאת היא מהשמים, והשמים שבאותה עת התכסו בענני קיץ לא אישרו ולא הכחישו. החזיר עיניו אל המדרגות וסיפר שחיפש לו דירת חדר זולה, שאל אנשים ואמרו לו לך לשכונה זאת וזאת…

רגע, אתה באמת משורר? ירדנה התפרצה, מה השם שלך? בוא נראה אם קראנו משהו משלך, עיניה דחקו בו וברכיה העצבניות חבטו זו בזו.

אני משורר בהתהוות, אמר, בינתיים אני סופר צללים. עוזר לאנשים להפוך את רעיונותיהם לשירים ואת הזיכרונות שלהם לסיפורים, אבל אם נחזור לשאלה של למה שכרתי את הדירה הזאת…

לא נחזור לשאלה, לא צריך. ירדנה פסקה ביובש, שיגרה מנחיריה לולאת עשן סמיכה ועקבה אחריה עד שסימונה קמה ממקומה, הושיטה לו יד ואמרה, אני סימונה, נעים מאוד.

ואני רפאל ובקיצור רפי. לחץ את ידה וכפו המתינה באוויר לידיהן של אחיותיה והושבה אל כיסו ריקם. הסימונה הזאת היא הבן אדם בין השלוש, חשב והמשיך לעמוד מולן ולא מצא עוד משהו לומר להן אז אמר,

בבית הזה ישנה גם ילדה עד כמה שהבנתי. כאילו לא ראה אותה אמש ולא החטיפה לו גלעין של אפרסק בפדחתו.

הבנת, הבנת, חכה שתראה אותה. אגב, על כמה הזקנה סגרה איתך?

זה ביני ובינה, אמר.

בינך ובינה מה? ירדנה חייכה חיוך מריר. שמע, אין לנו מושג מי אתה ומה זה בדיוק משורר בהתהוות, אבל אם יש לך תוכניות לנצל את אמא שלנו או להערים עליה יהיה לך עסק איתנו.

חס וחלילה, אני…

יאללה, יום שישי בנות, אורנה קטעה אותו וקמה, גם השתיים האחרות קמו, עלו במדרגות, החליפו ביניהן מילים במרפסת של הקומה השנייה ונבלעו אישה בדירתה. הוא נכנס לדירתו סגר אחריו את הדלת וטפח על חזהו בסיפוק, עשית את זה רפי. למרות שהיו חמוצות ואמרו לך מה שאמרו הן קנו את דגם התימהוני שמכרת להן. התחייך אל עצמו, איך היה הכול פחות מאיים ומפחיד ממה שחשב, הן לא גירשו אותו, לא ביקשו תעודת יושר ולא שיראה להן שירים שכתב, הביט מחלונו על החצר ושינן את שמותיהן, ירדנה, אורנה, סימונה, ירדנה… בקצה עינו ראה את המנופים הגבוהים וחשב שהמשימה תהיה קלה ממה שצפה. ראה את צדודיתו משתקפת בשמשה וסלח לעצמו על הפימה הרכה שהחלה להתקמר תחת סנטרו, אדרבה, אפשר אפילו שתרמה לחזות התימהוני הרופס שמכר להן. עכשיו ישתה משהו, לא יתעצל יבשל לעצמו קפה שחור, לא ידקדק הפעם במספר הביסקוויטים הפריכים שיטבול בקפה ואחרי שיאכל וישתה יצלצל למישה ברושי ויבשר לו, הר הבית בידינו. טוב, לא ממש אבל כמעט.

 

עינים כחולות מדי מאת מירה מגן, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2012, 270 עמ'