נולדנו לרוץ מאת כריסטופר מקדוגל / שבט מסתורי, ספורטאי על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה

נולדנו לרוץ מאת כריסטופר מקדוגל

גיבורי 'נולדנו לרוץ', ספרו של כריסטופר מקדוגל – בנֵי שבט הטראוּמארה ומייקה טרוּ ("קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ") – הפכו בעקבותיו לדמויות מוכרות, לא רק בקרב רצים וטריאתלטים חובבים ומקצועיים, אלא גם בקרב אנשים רבים שלא אוהבים לרוץ וחוששים מפעילות ספורטיבית. עבור האחרונים, "נולדנו לרוץ" פותח צוהר לעולם מופלא של חוויות גופניות ותובנות רוחניות בלתי נשכחות. הוא משיב לריצה את חדוות החיים ואת השמחה שהיא עוררה בנו בילדוּת, ומצביע על הגורמים ששיבשו את אהבתנו ופגעו ביכולותינו המולדות לרוץ.

כריסטופר מקדוגל, עיתונאי ("ניו יורק טיימס", "אסקווייר") ורץ חובב למרחקים ארוכים, מגולל בספרו מסע שעשה כעיתונאי לפני כעשור, בעקבות דמות מסתורית של רץ מתבודד ממקסיקו, הוא קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ. בסיום המסע, לאחר שהתוודע אל הרץ המוזר, הוא השתתף במירוץ אולטרה-מרתון מטורף למרחק של שמונים קילומטרים, שיזם קביו בלנקו בלב קניוני הפרא של מקסיקו, בהשתתפות טובי הרצים בעולם. מקדוגל מתעד שלל דמויות צבעוניות שנקרו בדרכו: בלונדינית יפהפייה שמצאה גאולה בריצה בעירום, גברים קשוחים שמסוגלים לרוץ במשך יומיים רצופים, רצי מרתון יפי תואר ועתירי ספונסרים שמככבים על שערי מגזינים, סוחרי סמים מסוכנים מאזור הבראנקס, וילידי שבט מסתורי וביישן של רצֵי-על, בני הטראוּמארה, שרצים יחפים מאות קילומטרים ללא הפסקה.

המסע המרתק של מקדוגל אל שורשי הריצה ואל סודות שבט הטראומארה, מגיע עד ימי האדם הקדמון  וכולל הבחנות מאלפות על האבולוציה של הריצה. אל המהדורה העברית של "נולדנו לרוץ" מצורפת אחרית דבר מאת עפר שלח, גם הוא רץ חובב למרחקים ארוכים. "השאלה איננה כמה רחוק וכמה מהר אדם רץ," כותב שלח, "אלא איך הוא רץ; עד כמה עולמו מתמלא ככל שריאותיו מתרוקנות מאוויר […] הדבר הברור ביותר בעולם הוא שנולדנו לרוץ."     

העיתונאי והסופר האמריקאי כריסטופר מקדוגל נולד בפילדלפיה בשנת 1962. בתיכון היה "שחקן כדורסל בינוני", לדבריו, ובסיום לימודיו התקבל לאוניברסיטת הרווארד. את דרכו בעולם העיתונות החל באמצע שנות השמונים, כאשר התקבל לעבוד ככתב בסוכנות "אסושיאֵייטד פרס" וסיקר במשך כשלוש שנים את מלחמות האזרחים ברואנדה ובאנגולה. בהמשך כתב לכתבי עת יוקרתיים דוגמת "אסקווייר", "אאוטסייד", "מנ'ז ג'ורנל" ו"ניו יורק", עד שהתמנה לאחד מעורכי כתב העת "מנ'ז הלת".

לעיקר פרסומו זכה מקדוגל ב-2009, בעקבות צאתו לאור של ספרו הראשון, נולדנו לרוץ (Born to Run). מסעו של מקדוגל, רץ חובב למרחקים ארוכים, אל השבטים האינדיאנים במקסיקו, זכה לתשומת לב רבה מצד עיתונאים וקוראים כאחד, ובמהרה הפך לרב-מכר עולמי ששהה ברציפות בראש רשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך כארבעה חודשים, ועדיין ממשיך לככב ברשימות הספרים הנמכרים ביותר של אתרי אמזון השונים בעולם.

מסקנותיו המהפכניות של מקדוגל ב"נולדנו לרוץ" השפיעו רבות על תעשיית נעלי הספורט ברחבי העולם (שאימצה את מודל "הריצה היחפה" או "הריצה המינימלית" באמצעות סוליות דקות ונעליים נטולות רפידות), והובילו ליציאתם של ספרים דומים. כיום "נולדנו לרוץ" זוכה למעמד של ספר פולחן – לא רק בקרב רצים וספורטאים, אלא גם בקרב קהל רחב של קוראים שהוקסמו מיכולותיו של מקדוגל כמספר. ההצלחה אף הביאה לעיבוד הספר לתסריט קולנועי. בסרט המתוכנן, שעל בימויו הופקד השחקן פיטר סארסגארד ("גבר מת מהלך", "חשיפה"), צפוי להשתתף השחקן ג'ייק ג'ילנהול ("הר ברוקבק").

כיום מקדוגל כותב ספר נוסף, וממשיך לרוץ יחף בין חוות האמיש שבמרחביה הכפריים של פנסילבניה, שם הוא מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו.

מתוך 'נולדנו לרוץ'

הכול קרה מפני שבינואר 2001 שאלתי את הרופא שלי:

"למה כואבת לי הרגל?"

הלכתי לאחד המומחים הנודעים לרפואת ספורט בארצות הברית, מפני שהרגשתי כאילו דוקרן קרח סמוי מן העין ננעץ בכף רגלי. שבוע קודם לכן יצאתי לריצה קלה של חמישה קילומטרים, בדרך כפרית מושלגת, ולפתע צווחתי בכאב, לפתי את כף רגלי הימנית, קיללתי ושאגתי וצנחתי על השלג. אחרי שהצלחתי להשתלט על עצמי, בדקתי את מצב הדימום. תיארתי לעצמי שבוודאי דרכתי על אבן חדה או על מסמר ישן שנתקע בשכבת קרח. אבל לא נראתה טיפת דם, אפילו חור בנעל לא היה.

"ריצה היא הבעיה שלך," אישר ד"ר ג'ו טוֹרג כשצלעתי למרפאתו כעבור כמה ימים. והוא הרי יודע; לא זו בלבד שד"ר טורג תרם רבות לפיתוח רפואת הספורט, הוא גם גם היה שותף לכתיבת הספר " The Running Athlete", מחקר מקיף שבחן את כל פציעות הריצה האפשריות. הוא שלח אותי לצילום רנטגן והתבונן בצליעתי, ואז קבע שפגעתי בעצמות שורש כף הרגל, קבוצת עצמות בצורת קשת שלא ידעתי על קיומה עד שהפכה לאקדח הלם בתוך גופי.

"אבל אני בקושי רץ," אמרתי. "אני רץ איזה שלושה או חמישה קילומטרים פעם ביומיים. ואפילו לא על אספלט. בעיקר בדרכי עפר."

זה לא שינה דבר. "הגוף האנושי לא נועד להתעללות כזאת," אמר ד"ר טורג. "במיוחד לא הגוף שלך."

ידעתי בדיוק לְמה הוא מתכוון. כמי שגובהו מטר ותשעים ומשקלו כמאה קילו, שמעתי פעמים רבות שהטבע ייעד בחורים בגודל שלי להטביע כדורים בסל או לחטוף קליע למען הנשיא, ולא להקפיץ את הגוף על המדרכה. מאז מלאו לי ארבעים, התחלתי להבין למה: בחמש השנים שחלפו מרגע שהפסקתי לשחק כדורסל וניסיתי לעשות הסבה לרץ מרתון, קרעתי את מיתר הברך שלי (פעמיים), מתחתי את גידי אכילס שלי (שוב ושוב), נקעתי את קרסולַי (את שניהם, לסירוגין), סבלתי מכאבים בקשתות כפות הרגליים (בקביעות), ונאלצתי לרדת במדרגות בצעדים לאחור ועל קצות האצבעות, מפני שעקבי כאבו מאוד. ועכשיו נראה שהחלק הצייתני האחרון בכפות רגלי הצטרף למרד.

[…]

אם אסכם את כל הקילומטרים שרצתי בחיי, חצי מהם היו עבודת פרך מכאיבה. אבל זה בכל זאת מעיד על משהו, אם קראתי את "העולם על פי גארפ" לפני עשרים שנה ועדיין לא שכחתי קטע קטן אחד שלא יוצא לי מהראש (וזה לא הקטע שעליו אתם חושבים): אני כל הזמן נזכר איך גארפ נהג לזנק אל מחוץ לחדרו באמצע יום עבודה, ולצאת לריצה של שמונה קילומטרים. יש משהו כל כך אוניברסלי בתחושה הזאת, באופן שהריצה מאחדת את שני הדחפים הקמאיים ביותר שלנו: פחד ועונג. אנחנו רצים כשאנחנו פוחדים, אנחנו רצים כשאנחנו מתלהבים, אנחנו בורחים בריצה מהבעיות שלנו, ואנחנו מתרוצצים בשביל הכיף.

ולרוב – אנחנו רצים כשרע לנו. הפופולריות של ריצת המרתון באמריקה הגיעה לשיאה בשלוש תקופות, וזה תמיד קרה בעיצומו של משבר לאומי. בפעם הראשונה זה התרחש בזמן השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים, כשיותר ממאתיים רצים הכתיבו אופנה חדשה בריצת שישים קילומטר ליום. ענף הריצה שקע לאחר מכן למצב של נמנום, עד שהתעורר שוב בתחילת שנות השבעים, כשניסינו להתאושש מווייטנאם, מהמלחמה הקרה, ממהומות השחורים, מנשיא עבריין ומרציחתם של שלושה מנהיגים אהובים. והפעם השלישית? שנה אחת בלבד לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, נעשו ריצות השטח לענף הספורט הפופולרי ביותר בארצות הברית. אולי זה היה רק צירוף מקרים. ואולי יש גורם מעורר כלשהו בנפש האדם, מין תגובה מוצפנת שמפעילה את כושר ההישרדות הראשוני והחשוב ביותר שלנו כשאנחנו חשים בסכנה מתקרבת. כאמצעי לשחרור לחצים ולהשגת עונג חושני, הריצה היא כלי שהעניקו לנו החיים עוד לפני שהתוודענו אל יחסי מין. היכולת והתשוקה כבר מותקנים בגופנו; כל מה שצריך לעשות זה "לתת גז" ולהתמיד במרוץ.

זה מה שחיפשתי; לא חתיכת פלסטיק יקרה להכניס לתוך הנעל, ולא מינון חודשי של משככי כאבים, אלא רק דרך להשתחרר בלי להרוס את עצמי. לא אהבתי לרוץ, אבל רציתי לרוץ.

נולדנו לרוץ – שבט מסתורי, ספורטאי על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה, מאת כריסטופר מקדוגל, מאנגלית: אסנת הדר, אחוזת בית הוצאה לאור, שנת 2013, 392 עמ'