חוף רפאים מאת טאנה פרנץ' / לצלול אל לב הסכנה

במותחן 'חוף רפאים' משלבת טאנה פרנץ' בין פשעים מורכבים לבין שוטרים מורכבים אף יותר, בשפה ריאליסטית ועתירת רגש גם יחד.

 

היה זה רק טבעי שהבלש מיק "סקורצ'ר" קנדי, שמחזיק בשיעור הפענוחים הגבוה ביותר במשטרת דבלין, ייבחר להוביל את החקירה בתיק הרצח של משפחה שלמה.

סקורצ'ר יוצא לזירת הרצח בשכונה יוקרתית לכאורה, שקמה מן החולות על חוף מפרץ סחוף רוחות, שם, בין הווילות המתפוררות שנועדו למשוך משפחות שאפתניות ממעמד הביניים אך נותרו ברובן ריקות, נמצא ביתה של משפחת ספיין: מעוצב למשעי, מבהיק ודומם, ובתוכו נמצאת משפחה שלמה – מתה.

כבר במבט ראשון ברור שמשהו מאוד לא שגרתי התרחש בבית: הבית כולו מאובזר באמצעי מעקב, מישהו "טיפל" במחשב המשפחתי, והבית נתון למעקב גם מבחוץ.

בנוסף לרצח המזעזע, המפגש של סקורצ'ר עם המפרץ שהפך לשכונה טומן בחובו לא רק אתגר מקצועי, אלא גם זיכרונות כואבים: שם התרחש האסון הגדול בחייו, שאותו ניסה לדחוק לפינה הרחוקה ביותר בתודעתו. וכאילו לא די בכך, סקורצ'ר צריך לחנך גם את שותפו הטירון ריצ'י, ובדרכם המשותפת לפתרון תעלומת הרצח הם נחשפים לא רק לחלום הבורגני ושברו אלא גם לפנים האמיתיות של עצמם.

פרק ראשון

1

בואו נבהיר דבר אחד: הייתי האיש הנכון לטפל בתיק הזה. תתפלאו כמה מהבחורים היו בורחים עם הזנב בין הרגליים אילו יכלו לבחור – ולפחות בהתחלה, גם אני יכולתי. כמה מהם אמרו לי בגלוי: בנאדם, מזל שזה אתה ולא אני. הדבר לא הטריד אותי אפילו לרגע. רק ריחמתי עליהם.

רובם לא משתגעים על תיקים שמקבלים חשיפה תקשורתית גבוהה – התקשורת מזבלת את המוח, הם אומרים, ויהיו יותר מדי סיבוכים אם לא תצליח לפענח את התיק. אני לא נגרר למחשבות שליליות. אם תשקיע את כל האנרגיה שלך בחשש מפני כאב הנפילה, כבר תמצא את עצמך בחצי הדרך למטה. אני מתמקד בצדדים החיוביים, ויש הרבה כאלה: גם אם תעמיד פנים אדישות, כולם יודעים שהתיקים הגדולים הם אלה שמביאים לקידומים הגדולים. תנו לי חקירה שמככבת בכותרות וקחו לכם כל דקירת סכין אקראית בעסקת סמים. אם קשה לכם לעמוד בלחץ, עדיף כבר שתישארו במדים.

יש בלשים שלא מסוגלים להתמודד עם פשעים נגד ילדים, ואני יכול להבין את זה, אבל סליחה שאני שואל, מה לעזאזל אתם עושים במחלק רצח אם קשה לכם לעמוד במקרים הקשים? אני מתערב שהמשרד להגנה על זכויות יוצרים ישמח לפנות מקום לתחת הרגיש שלכם. אני טיפלתי ברצח תינוקות, במקרי טביעה, במקרי אונס־רצח ובמקרה ירי שבו הראש נערף והותיר גושי מוח שנקרשו על הקירות, ואני ישן טוב מאוד, כל עוד העבודה מתבצעת. מישהו צריך לעשות את זה. ואם המישהו הזה הוא אני, לפחות העבודה נעשית כמו שצריך.

ובאותה הזדמנות, אם כבר עוסקים בנושא, בואו נבהיר עוד משהו: אני מעולה בעבודה שלי. אני עדיין מאמין בזה. עשר שנים אני במחלק רצח, ובשבע מתוכן, מהרגע שהסתגלתי לעבודה, הייתי במקום הראשון בפענוח תיקים. השנה ירדתי למקום השני, אבל הבחור השני זכה בסדרת מקרים פשוטים של אלימות במשפחה שבהם החשוד ממש הגיש את עצמו על מגש בידיים כבולות באזיקים. אני קיבלתי את המקרים הקשים של הנרקומנים, אלה שבהם אף־אחד־לא־ראה־שום־דבר, ועדיין הגעתי לתוצאות. אם למפקח שלנו היה ספק, אפילו קל שבקלים, הוא היה מוריד אותי מהחקירה. הוא אף פעם לא עשה את זה.

בשנייה שקיבלנו את הקריאה, ידעתי שזה תיק חשוב. כולנו ידענו. בדרך כלל, מקרי הרצח מופנים למחלק ונמסרים לבלש שהגיע תורו בסבב חלוקת התפקידים. אם הוא יצא במקרה, התיק נמסר למי שנמצא באותו זמן בסביבה; רק תיקים גדולים, מקרים שהטיפול בהם חייב להיעשות ברגישות וצריך למסור אותם לידיים הנכונות, עוברים דרך הבוס כדי שהוא יבחר את האיש הראוי. לכן, כשמפקח או'קֶלי הציץ בדלת המחלק, הצביע עלי והתיז, "קנדי, למשרד שלי," ואחרי כן נעלם, ידענו.

לקחתי את הז'קט שלי מעל משענת הכיסא ולבשתי אותו. הלמות ליבי גברה. חלף זמן רב מאז הזדמן לי לעבוד על משהו כזה. "אל תלך לשום מקום," אמרתי לריצ'י, השותף שלי.

"אוווו," קוויגלי קרא ממקומו בחרדה מעושה, וטילטל יד שמנמנה. "סקורצ'ר שוב בצרות? לא להאמין."

"תסתכל טוב, מותק." בדקתי שעניבתי ישרה. קוויגלי דיבר בעוקצנות כי הוא היה אמור להיות הבא בתור לקבלת התיק. אלמלא היה אפס כזה, או'קלי היה מוסר לו את התפקיד.

"מה עשית?"

"זיינתי את אחותך. אחרי שכיסיתי את הפרצוף שלה."

הבחורים צחקו, וקוויגלי הידק את שפתיו כמו אישה זקנה. "זה לא מצחיק."

"נגעתי בנקודה כואבת?"

ריצ'י קיפץ בכיסאו בפה פעור מרוב סקרנות. הוצאתי את המסרק שלי מכיסי והעברתי אותו במהירות על שערי. "אני נראה בסדר?"

"חנפן," קוויגלי אמר בזעף. התעלמתי ממנו.

"כן," ריצ'י אמר. "אתה נראה יופי. מה…?"

"אל תלך לשום מקום," אמרתי שוב, והלכתי בעקבות או'קלי.

הרמז השני: הוא עמד מאחורי השולחן שלו, ידיו בכיסי מכנסיו, והתנדנד על עקביו לפנים ולאחור. התיק החדש הזרים אדרנלין בוורידיו במידה כה רבה עד שלא היה מסוגל לשבת בכיסאו בשקט. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

"מצטער, אדוני."

הוא נותר במקומו, מצץ את שיניו וחזר לקרוא בדף הזימון שנח על שולחנו. "איך מתקדם תיק מאלן?"

בשבועות האחרונים עסקתי בהכנת תיק עבור התובע הכללי באחת מהחקירות המסובכות האלה שקשורות לסחר בסמים, והקפדתי שהמנוול הקטן לא ימצא סדק, ולו הקטן ביותר, כדי להזדחל דרכו החוצה. יש בלשים שחושבים שהעבודה שלהם נגמרה ברגע שמגישים כתב אישום, אבל אני לוקח את זה באופן אישי כשהדג שתפסתי מתפתל ונחלץ מהקרס, אף על פי שהם מצליחים לעשות את זה רק לעיתים רחוקות. "מוכן לצאת לדרך. פחות או יותר."

"מישהו אחר יכול לסיים במקומך?"

"בלי בעיה."

הוא הינהן, והמשיך לקרוא. או'קלי אוהב ששואלים אותו – זה מוכיח לו שאתה יודע מי הבוס – ומאחר שהוא באמת הבוס שלי, אין לי בעיה להתהפך על הגב כמו כלבלב אם זה מקדם את העניינים בצורה חלקה יותר. "קיבלנו מקרה חדש, אדוני?"

"אתה מכיר את בְּרַיאנְסְטאון?"

"לא שמעתי על המקום."

"גם אני לא. זה אחד המקומות החדשים שבונים עכשיו; על החוף, אחרי בָּאלְבְּריגַן. פעם קראו לזה ברוקן ביי, או משהו כזה."

"ברוקן הארבור," אמרתי. "כן. אני מכיר את המקום."

"כיום זה בריאנסטאון. ומהלילה כל המדינה תשמע על המקום הזה."

אמרתי, "זה מקרה גרוע."

או'קלי הניח כף יד כבדה על גיליון הזימון, כדוחף אותו למטה. הוא אמר, "בעל, אישה ושני ילדים נדקרו בביתם. האישה אושפזה בבית־חולים; היא במצב קריטי. היתר מתו."

השתתקנו לרגע והאזנו לרעד שנותר באוויר אחרי שאמר את הדברים האלה. אמרתי, "מי התקשר להודיע?"

"אחותה של האישה. הן מדברות כל בוקר, אבל היום היא לא הצליחה לתפוס אותה. זה הדאיג אותה והיא נכנסה למכונית שלה ונסעה לבריאנסטאון. המכונית שלהם היתה בכביש הגישה, האורות בבית דלקו למרות שהיה כבר אור יום, איש לא ענה לדפיקות שלה בדלת, היא צילצלה למשטרה. הם פרצו את הדלת וחיכתה להם הפתעה."

"מי נמצא בזירת הפשע?"

"רק שוטרים במדים. הם הציצו פנימה, הבינו שזה גדול עליהם והודיעו מייד למחלק."

"מצוין," אמרתי. יש יותר מדי טיפשים שהיו מוכנים לשחק בבלשים ולהרוס את הזירה לפני שיודו בכישלון ויקראו לדבר האמיתי. נראה שהיה לנו מזל ונתקלנו בשני מוחות מתפקדים.

"אני רוצה שתיקח את זה. אתה יכול?"

"לכבוד יהיה לי."

"אם אתה לא יכול לעזוב את כל הדברים האחרים, תגיד לי עכשיו ואשלח את פלהרטי. המקרה הזה בעדיפות ראשונה."

פלהרטי הוא הבחור שצבר הכי הרבה פענוחים במחלק. אמרתי, "לא צריך, אדוני. אני יכול לקחת את זה על עצמי."

"טוב," או'קלי אמר, אבל לא הושיט לי את גיליון הזימון. הוא היטה אותו אל האור, בחן אותו ושיפשף את אגודלו לרוחב הלסת שלו. "קארֶן," הוא אמר. "הוא מסוגל לקחת את זה?"

ריצ'י הצעיר היה במחלק שבועיים בסך הכול. רוב הבלשים לא אוהבים לאמן צעירים חדשים, לכן אני עושה את זה. אם אתה יודע לעשות את העבודה שלך, יש לך אחריות להעביר את הידע הלאה. "הוא יהיה בסדר," אמרתי.

"אני יכול לתקוע אותו במקום אחר בינתיים, לתת לך מישהו שמתמצא יותר."

"אם קארן לא יכול לעמוד בלחץ, יותר טוב שיגלה את זה עכשיו." לא רציתי מישהו שמתמצא יותר. אימון טירונים חוסך לך הרבה בעיות: לכל בלש מנוסה יש דרכים משלו לעשות דברים, והרי ידוע שכל המוסיף גורע, וכן הלאה. טירון, אם אתה יודע איך לנהוג בו, מעכב אותך פחות מאשר עוד ותיק כמוך. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן על דקדוקי נימוסים והתחשבות, לא הפעם.

"בכל מקרה תהיה החוקר הבכיר."

"סמוך עלי, אדוני. קארן יכול להתמודד עם זה."

"אתה לוקח סיכון."

בשנה הראשונה שלהם, הטירונים נמצאים במבחן. תקופת המבחן היא לא רשמית, אבל זה לא מפחית מרצינותה. אם ריצ'י ייכשל בשגיאה מייד במשימה הראשונה שלו, מתחת לאור זרקורים כל כך חזק, מוטב שיתחיל לפנות את שולחנו כבר עכשיו. אמרתי, "הוא יהיה בסדר. אני אדאג לזה."

או'קלי אמר, "לא רק למען קארן. כמה זמן עבר מאז שהיה לך תיק גדול?"

עיניו נחו עלי, קטנות וחדות. הפרשה החשובה האחרונה שטיפלתי בה הסתיימה רע. לא באשמתי – מישהו שהחשבתי אותו לידיד שיחק בי וזרק אותי לכלבים – ובכל זאת, אנשים זכרו. אמרתי, "כמעט שנתיים."

"נכון. אם תפתור את התיק הזה, תחזור למסלול."

הוא לא ביטא במילים את האפשרות השנייה, אבל היא ריחפה, סמיכה וכבדה, מעל שולחן העבודה שניצב בינינו. אמרתי, "אפתור אותו."

או'קלי הינהן. "כך חשבתי. עדכן אותי." הוא נרכן מעל השולחן והעביר לי את גיליון הזימון.

"תודה, אדוני. לא אאכזב אותך."

"קופר והמז"פ נמצאים בדרך לשם." קופר הוא הפתולוג. "תזדקק לכוח־אדם; אני אבקש מהיחידה הכללית לשלוח לך כמה זמניים. שישה יספיקו לך בינתיים?"

"שישה זה בסדר. אם אצטרך עוד, אתקשר אליך."

כשנפניתי לצאת, או'קלי הניד בראשו. "ובשם אלוהים, תעשה משהו בקשר לבגדים של קארן."

"אמרתי לו כמה מילים בשבוע שעבר."

"תגיד לו עוד פעם. מה הוא לבש אתמול, סווטשרט עם קפוצ'ון?"

"גמלתי אותו מנעלי ספורט. אני מתקדם צעד אחר צעד."

"אם הוא רוצה להישאר בתיק הזה הוא צריך לקחת כמה צעדי ענק לפני שאתם יוצאים לשטח. אנשי התקשורת יעוטו עליכם כמו זבובים. לפחות תכריח אותו להישאר במעיל, ככה לפחות הוא יסתיר את הטרנינג שלו, או השד יודע מה הוא לבש לכבודנו היום."

"יש לי עניבה נוספת בשולחן העבודה שלי. הוא יהיה בסדר." או'קלי מילמל משהו עוקצני על נזם זהב באף חזיר.

בדרך חזרה למחלק קראתי ברפרוף את גיליון הזימון: לא היה שם דבר נוסף על הדברים שאו'קלי כבר אמר לי. הקורבנות היו פטריק ספֵּיין, אשתו ג'ניפר, וילדיהם אמה וג'ק. שמה של האחות שהזעיקה את המשטרה היה פיונה ראפרטי. תחת שמה היומנאי כתב אזהרה באותיות דפוס, שימו לב: המתלוננת היסטרית.

ריצ'י זינק ממקומו, קפץ מרגל אל רגל כאילו היו בברכיו קפיצים. "מה…?"

"קח את הדברים שלך. אנחנו הולכים."

"אמרתי לך," אמר קוויגלי לריצ'י.

ריצ'י פקח עיניים גדולות ותקע בו מבט תמים. "באמת? מצטער, בנאדם, לא הקשבתי. היו לי דברים אחרים בראש, אתה מבין?"

"אני עושה לך טובה, קארן. תעשה מה שאתה מבין." מבטו של קוויגלי היה עדיין פגוע.

לבשתי מעיל והתחלתי לבדוק את תכולת התיק שלי. "נשמע שהיתה לכם שיחה מעניינת. רוצים לשתף אותי?"

"שום דבר," ריצ'י אמר במהירות. "סתם קישקשנו."

"רק רציתי ליידע את הבחור," קוויגלי אמר בצדקנות. "זה לא סימן טוב שהבוס קרא לך להיכנס אליו לבד ומסר לך מידע מאחורי גבו של ריצ'י שלנו. מה זה אומר על המעמד שלו במחלק? חשבתי לתת לו קצת חומר למחשבה."

קוויגלי אוהב להציק לטירונים, ממש כפי שהוא לוחץ קצת חזק מדי על חשודים; כולנו נהגנו כמוהו, אבל הוא נהנה מזה יותר. בדרך כלל, הוא מספיק חכם כדי להניח לנערים שלי. אבל ריצ'י עיצבן אותו משום מה. אמרתי, "יהיה לו הרבה על מה לחשוב בתקופה הקרובה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן על זיבולי שכל מיותרים. בלש קארן, אנחנו מוכנים לצאת?"

"נו," קוויגלי אמר, והצמיד את הסנטרים שלו לצווארו. "אל תשימו לב אלי."

"אני אף פעם לא שם לב אליך, חבר." החלקתי בסתר את העניבה מתוך המגירה שלי אל כיס מעילי: אין צורך לספק תחמושת לקוויגלי. "מוכן, בלש קארן? בוא נזוז."

"להתראות מתישהו," אמר קוויגלי לריצ'י בטון לא נעים במיוחד. בדרכנו החוצה הפריח לו ריצ'י נשיקה, אבל לא הייתי אמור לראות את זה, אז לא ראיתי.

היה בוקר אוקטובר קר, אפור ומחניק, עגמומי ובלתי צפוי כמו חודש מרס. לקחתי ממגרש החניה את הב־מ־וו הכסופה האהובה עלי – באופן רשמי מי שמגיע ראשון בוחר ראשון, אבל למעשה שום בלש זוטר לא יעז להתקרב למכונית המועדפת על בלש ממחלק רצח, לכן המושב נשאר במקום שמתאים לי ואף אחד לא זורק עטיפות המבורגרים על הרצפה. הייתי מוכן להמר שאני יכול לנווט לברוקן הארבור אפילו מתוך שינה, אבל זה לא היה הזמן הנכון להסתכן בטעות. הפעלתי את מערכת הניווט. היא לא ידעה איפה נמצאת ברוקן הארבור. היא רצתה להגיע לבריאנסטאון.

בשבועיים הראשונים שלו במחלק ריצ'י עזר לי בעבודה על תיק מאלן ובתשאולים חוזרים של עדים; זה היה תיק הרצח הראשון שלו והוא ממש ריחף באוויר מרוב התרגשות. הוא הצליח להתאפק עד הרגע שהתחלנו לנסוע. ואז הוא התפרץ, "קיבלנו חקירה חדשה?"

"כן."

"איזה סוג חקירה?"

"רצח."

עצרתי ברמזור אדום, הוצאתי את העניבה והעברתי לו אותה. היה לנו מזל: הוא לבש חולצה, אפילו שהיא היתה מבד לבן כל כך זול ודק עד שיכולתי לראות מבעדו את השיער על חזהו, ומכנסיים אפורים כמעט סבירים, אלמלא היו במידה גדולה מדי. "תלבש את זה."

הוא הסתכל על העניבה כאילו לא ראה כמותה מעולם. "כן?"

"כן."

לרגע חשבתי שיהיה עלי לעצור בצד הדרך ולקשור את העניבה בשבילו – הפעם האחרונה שהוא עשה את זה היתה מן הסתם בכנסייה, בטקס הקבלה לדת – אבל לבסוף הוא הצליח במשימה, פחות או יותר. הוא הוריד את מגן השמש ובחן את עצמו במראה הקטנה. "אני נראה טוב, אה?"

"יותר טוב," אמרתי. או'קלי צדק: העניבה לא שינתה דבר. היא היתה יפה, בצבע חום־אדמדם, ובאריג שולבו פסים עדינים, אבל יש אנשים שכל דבר נראה עליהם טוב, ויש כאלה שלא. ריצ'י מתנשא לגובה מטר שמונים, כולו מרפקים, רגליים רזות וכתפיים צרות – הוא נראה בן ארבע־עשרה בערך, אף על פי שבתיק שלו כתוב שלושים וחמש – ואתם יכולים להגיד עלי שיש לי דעות קדומות, אבל יכולתי לנחש מאיזו שכונה הוא בא כבר ממבט ראשון. כל הסימנים העידו על כך: השיער הדהוי הקצר מדי, תווי הפנים החדים, ההליכה הקפיצית העצבנית, כאילו הוא משגיח בעין אחת על צרה אפשרית ובעין שנייה על כל דבר שאינו נעול. עליו, העניבה נראתה גנובה.

הוא מישש אותה באצבע מעריכה. "זה יפה. אני אחזיר לך אותה."

"תשאיר אותה אצלך. וקנה לך כמה משלך בהזדמנות."

הוא שלח אלי מבט ולרגע חשבתי שהוא עומד להגיד משהו, אבל הוא עצר בעצמו. "תודה," אמר במקום זאת.

הגענו עד הרציף ופנינו לכיוון כביש M1. הרוח מהים היכתה בחוזקה על פני נהר הליפי ואילצה את הולכי הרגל להידחף נגדה בראשים מורכנים. כשהתנועה נעצרה – אידיוט כלשהו ברכב שטח לא שם לב, או שלא היה אכפת לו, שהוא לא יספיק לעבור בצומת – הוצאתי את הבלקברי שלי וסימסתי לאחותי ג'רלדין. ג'רי, טובה דחופה. תוכלי לקחת את דינה מהעבודה בהקדם האפשרי? אם היא תקטר על הפסד השעות, תגידי שאחזיר לה את הכסף. אל תדאגי, היא בסדר למיטב ידיעתי, אבל היא צריכה להיות אצלך כמה ימים. אצלצל אלייך אחר כך. תודה. הבוס צדק: היו לי בקושי שעתיים עד שהתקשורת תתנפל על ברוקן הארבור. דינה היא התינוקת במשפחה; ג'רי ואני עדיין משגיחים עליה. כשהיא תשמע את הסיפור הזה, מוטב שתהיה במקום מוגן.

לשמחתי, ריצ'י התעלם מכך שכתבתי את ההודעה, והתעמק במכשיר הניווט. הוא אמר, "זה מחוץ לעיר, כן?"

"בריאנסטאון. שמעת על המקום?"

הוא הניד בראשו. "לפי השם, זו צריכה להיות אחת מהשכונות החדשות האלה."

"בדיוק. ליד החוף. פעם היה שם כפר בשם ברוקן הארבור, אבל נראה שפיתחו את המקום מאז." האידיוט עם רכב השטח הצליח לבסוף להיחלץ ולפנות את הדרך, והתנועה שבה לזרום. אחד היתרונות של המיתון: עכשיו, אחרי שחצי מהמכוניות ירדו מהכבישים, אלה מאיתנו שעדיין יש להם לאן ללכת יכולים גם להגיע לשם. "תגיד לי, מה הדבר הכי גרוע שראית בעבודה?"

ריצ'י משך בכתפיו. "עבדתי יובלות בתחבורה. ראיתי כמה מקרים קשים. תאונות."

כולם חושבים כמוהו. אני בטוח שגם אני חשבתי ככה פעם, לפני הרבה שנים. "לא, חבר. לא ראית. זה רק מוכיח לי כמה אתה תמים. לא נעים לראות ילד שהגולגולת שלו מרוסקת בגלל איזה אידיוט שנסע בסיבוב מהר מדי, אבל זה שום דבר לעומת ילד שהגולגולת שלו רוסקה בכוונה אל הקיר עד שהוא הפסיק לנשום. עד עכשיו ראית רק מה חוסר מזל יכול לעשות לאנשים. היום אתה עומד לראות מקרוב מה אנשים יכולים לעשות זה לזה. תאמין לי: זה לא אותו הדבר."

ריצ'י שאל, "מדובר בילד? לשם אנחנו נוסעים?"

"זאת משפחה. אבא, אמא ושני ילדים. האישה אולי תצא מזה. כל האחרים מתו."

ידיו קפאו על ברכיו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו חסר תנועה לחלוטין. "אלוהים. בני כמה הילדים?"

"אנחנו עוד לא יודעים."

"מה קרה להם?"

"נראה שהם נדקרו. בתוך הבית שלהם, כנראה במשך הלילה."

"זה רע מאוד, לעזאזל." פניו של ריצ'י התעוותו.

"כן," אמרתי. "זה באמת נורא. ועד שנגיע לזירת הפשע, אתה חייב להתגבר על זה. כלל מספר אחת, ואתה יכול לרשום את זה: לא מראים רגשות בשטח. תספור עד עשר, תגיד בלב את כל התפילות, תשתמש בהומור שחור, תעשה כל מה שאתה צריך לעשות. אם אתה צריך כמה עצות איך להתמודד, תשאל אותי עכשיו."

"אני בסדר."

"אני מקווה. אחותה של האישה נמצאת שם, והיא לא מעוניינת לדעת כמה אתה מזועזע. היא צריכה רק לדעת שאתה בשליטה."

"אני בשליטה."

"טוב. תקרא."

העברתי לו את גיליון הזימון ונתתי לו שלושים שניות לעבור עליו ברפרוף. פניו השתנו בשעה שהתרכז: הוא נראה מבוגר ופיקח יותר. "כשנגיע לשם," אמרתי כשהזמן שהקציתי לו לקריאה נגמר, "מה השאלה הראשונה שתרצה לשאול את השוטרים במדים?"

"כלי הנשק. האם הוא נמצא בזירת הרצח?"

"למה לא 'יש סימני פריצה?'"

"מישהו תמיד יכול לזייף את זה."

אמרתי, "בוא נדבר גלויות. כשאתה אומר 'מישהו', אתה מתכוון לפטריק או לג'ניפר ספיין."

העווית היתה קטנה כל כך שהייתי עלול לפספס אותה אלמלא ציפיתי לה. "כל אחד שהיתה לו גישה. קרוב משפחה או ידיד. כל מי שהם היו עשויים להכניס הביתה."

"אבל לא זה הדבר שעלה במחשבה שלך, נכון? אתה חשבת על הזוג ספיין."

"כן, אני מניח."

"דברים כאלה קורים. אין טעם להעמיד פנים שלא. העובדה שג'ניפר ספיין שרדה מעמידה אותה בראש הרשימה. מצד שני, כשחושבים על העניין מהכיוון הזה, בדרך כלל חושדים באבא: אישה תהרוג את עצמה ואת הילדים, וגבר הולך על כל המשפחה. בכל מקרה, הם לא טורחים לזייף פריצה לבית. כבר לא אכפת להם."

"בכל זאת, אני חושב שנוכל להחליט בקשר לנקודה הזו בעצמנו, אחרי שצוות המז"פ יגיע לשם; לא נסתמך על השוטרים. בקשר לכלי הנשק: הייתי רוצה לדעת על זה מייד."

"אתה צודק. זה הגורם הכי חשוב בעיני השוטרים. ומה הדבר הראשון שתרצה לשאול את האחות?"

"למי היה משהו נגד ג'ניפר ספיין. או פטריק ספיין."

"כן, כמובן, אבל זאת שאלה שנשאל את כולם. מה תרצה לשאול את פיונה ראפרטי במיוחד?"

הוא הניד בראשו.

"שום דבר לא עולה בדעתך? אני אישית, הייתי מאוד מעוניין לשמוע מה היא עושה כאן."

"כתוב כאן—" ריצ'י הרים את גיליון הזימון. "שהן דיברו כל יום. היא לא הצליחה לתפוס אותה."

"אז מה? תחשוב על העיתוי, ריצ'י. אם בדרך כלל הן מדברות, נניח, בתשע, אחרי שהבעלים יצאו לעבודה והילדים לבית־הספר—"

"או כשהן מגיעות בעצמן לעבודה, יכול להיות שהן עובדות."

"לג'ניפר ספיין לא היתה עבודה. אחרת הבעיה של האחות היתה 'היא לא בעבודה', לא 'לא הצלחתי לתפוס אותה'. אם כן, פיונה מצלצלת לג'ניפר בסביבות תשע, אולי בשמונה וחצי הכי מוקדם – עד אז הן עסוקות בהכנות הבוקר הרגילות. ובעשר שלושים ושש" – הקשתי על גיליון הזימון – "היא נמצאת בבריאנסטאון וכבר מזעיקה את המשטרה. אני לא יודע איפה פיונה ראפרטי גרה, או איפה היא עובדת, אבל אני יודע שבריאנסטאון נמצאת במרחק שעה נהיגה מכל מקום. במילים אחרות, כשג'ניפר מאחרת בשעה לשיחת הבוקר שלהן – שעה לכל היותר, יכול להיות שפחות – פיונה נבהלת, עוזבת הכול וממהרת להגיע לסוף העולם. זה נראה לי כמו תגובת יתר. אני לא יודע מה איתך, בנאדם, אבל הייתי רוצה לדעת למה בער לה כל כך."

"אולי היא לא גרה במרחק שעה, אלא ברחוב ליד, וסתם קפצה לראות מה קורה."

"אז למה לנסוע במכונית? אם היא נמצאת רחוק מדי להליכה, הנסיעה החפוזה לשם נראית משונה. והנה כלל מספר שתיים: אם מישהו מתנהג מוזר, זה כאילו קיבלת מתנה קטנה, ואתה לא מרפה עד שאנחנו פותחים אותה. כאן זה לא מחלקת התנועה, ריצ'י. בעבודה הזאת אתה לא יכול להגיד, 'זה בטח לא חשוב, היה לה סתם מצב רוח משונה באותו יום, נשכח מזה.' לעולם לא."

היתה דממה שרמזה שהשיחה עדיין לא הסתיימה. לבסוף ריצ'י אמר, "אני בלש טוב."

"אני בטוח שתהיה בלש מעולה, יום אחד. אבל כרגע, אתה צריך ללמוד כל מה שאפשר."

"עם עניבה או בלעדיה."

אמרתי, "אתה לא בן חמש־עשרה, בנאדם. זה שאתה מתלבש כמו שודד קטן לא עושה ממך מורד במוסכמות; זה רק גורם לך להיראות כמו אידיוט."

ריצ'י מישש את האריג הדק של החולצה שלו. הוא בחר בקפדנות את המילים הבאות שאמר. "אני יודע שבלשי המחלק לא באים מאיפה שאני הגעתי. הם מגיעים מבתים של איכרים או מורים, כן? אני לא בדיוק מה שכולם מצפים. אני מבין את זה."

עיניו, שנשקפו אלי מהמראה, היו ירוקות, ומבטו ישיר. אמרתי, "לא משנה מאיפה באת. זה לא משהו שאפשר לשנות, אז אל תבזבז אנרגיה במחשבות על זה. חשוב שתדע לאן אתה הולך. בזה אתה יכול לשלוט."

"אני יודע. אני נמצא כאן, לא?"

"והתפקיד שלי הוא לעזור לך להגיע רחוק יותר. אחת הדרכים לקחת פיקוד על הדרך שבה אתה הולך היא להתנהג כאילו אתה כבר שם. אתה מבין אותי?"

מבטו היה חסר הבעה.

"בוא נגיד את זה ככה. למה לדעתך אנחנו נוסעים בב־מ־וו?"

ריצ'י משך בכתפיו. "חשבתי שאתה אוהב את המכונית הזו."

הרמתי את ידי מההגה והצבעתי עליו. "חשבת שהאגו שלי אוהב את המכונית. אל תשלה את עצמך: זה לא כל כך פשוט. לא מדובר כאן בגנב חנויות קטן, ריצ'י. רוצחים הם דגים שמנים בבריכה הזאת. הפשעים שלהם חמורים. אם נגיע לזירת הפשע בטויוטה חבוטה, זה חוסר כבוד; כאילו שלקורבנות לא מגיע הטוב ביותר. זה גורם לעוינות. ככה אתה רוצה להתחיל?"

"לא."

"נכון מאוד. ובנוסף, טויוטה תגרום לנו להיראות כמו זוג לוזרים. וזה חשוב, בנאדם, לא רק לאגו שלי. אם הרעים יחשבו שיש להם ביצים יותר גדולות, יהיה לנו יותר קשה לשבור אותם. אם הטובים ייראו זוג לוזרים, הם יחשבו שלעולם לא נצליח לפענח את התיק, אז למה להם לטרוח לעזור לנו? ואם אנחנו נראה לוזרים בכל פעם שנסתכל בראי, מה זה עושה, לדעתך, לסיכויים שלנו לנצח?"

"הסיכויים שלנו יתמעטו, אני מניח."

"בדיוק. אם אתה רוצה להיות סיפור הצלחה, ריצ'י, אסור לך להריח מכישלון. אתה מבין למה אני מתכוון כאן?"

הוא נגע בקשר של עניבתו החדשה. "שצריך להתלבש יותר יפה. בערך."

"אין פה שום דבר בערך. הכללים נקבעו בגלל סיבה טובה. לפני שתתחיל להפר אותם, כדאי שתחשוב למה הם קיימים."

יצאתי לכביש המהיר והנחתי לב־מ־וו לעשות את שלה. ריצ'י העיף מבט במד המהירות, אבל ידעתי בלי להסתכל שנסעתי בדיוק בגבול המהירות המותרת, והוא שמר על שתיקה. הוא חשב בוודאי איזה זבלן מוח משעמם אני. הרבה אנשים חושבים ככה. כולם בני־עשרה, לפחות מבחינה מנטלית. רק בני־עשרה יכולים לחשוב שלהיות משעמם זה דבר רע. נשים וגברים בוגרים, שהתנסו בדבר או שניים במהלך חייהם, יודעים שזו מתנה מאלוהים. בחיים יש די והותר הפתעות מרגשות שמוכנות לקפוץ עליך ברגע של היסח דעת, בלי שתוסיף לחייך דרמה מיותרת. אם ריצ'י לא ידע את זה עדיין, הוא עמד לגלות את זה בקרוב.

אני מאמין מושבע בפיתוח נדל"ן – אם תרצו, אתם יכולים להאשים במיתון הנוכחי את סוחרי הקרקעות ואת הבנקאים הסרים למרותם ואת הפוליטיקאים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאלמלא השאפתנות שלהם, לעולם לא היינו יוצאים מהמיתון הקודם. אני מעדיף לראות מגדלי מגורים מלאים בני אדם שהולכים לעבודה בכל בוקר ושומרים על פעילות תוססת במדינה הזאת ואחר כך חוזרים הביתה לדירותיהם הקטנות והנעימות שאותן הרוויחו ביושר, מאשר שדה שאינו מביא תועלת לאיש למעט כמה פרות. במובן זה אנשים דומים לכרישים: אם הם מפסיקים לזוז, הם מתים. ובכל זאת, כל אדם מייחל למקום אחד לפחות בחייו שלא ישתנה לעולם.

פעם הכרתי את ברוקן הארבור כמו את כף ידי, עוד כשהייתי נער קטן ורזה בתספורת תוצרת בית וג'ינס עם טלאים. בזמן השגשוג הכלכלי ילדים גדלו על חופשות שטופות שמש, שבועיים בקוסטה דל סול היו המינימום הנדרש. אבל אני בן ארבעים ושתיים ולדור שלי היו ציפיות נמוכות. כמה ימים בקרוון שכור על חוף הים האירי היו שיא השיאים.

ברוקן הארבור היה חור נידח באותם ימים. רק כמה בתים פזורים, מלאים במשפחות שנקראו וילאן או לינץ' וגרו שם מאז ראשית ימי האבולוציה, חנות שנקראה לינצ'ס, פאב שנקרא וילאנ'ס וקומץ קרוונים, מרחק ריצה ברגליים יחפות על דיונות חמקמקות ועשבי פרא אל החוף הלבנבן. שהינו שם שבועיים מדי חודש יוני, בקרוון חלוד עם דרגשי־קומתיים שאבי הזמין שנה מראש. ג'רי ואני קיבלנו את הדרגשים העליונים; את דינה תקעו בדרגש התחתון, מול הוריי. ג'רי קיבלה את זכות הבחירה בשל היותה הבכורה, אבל היא תמיד רצתה את הצד הפונה ליבשה כדי שתוכל לראות את סוסי הפוני שרעו בשדה מאחורינו. מכיוון שכך, זכיתי לפקוח את עיניי מדי בוקר אל פסים לבנים של גלי ים מקציפים וציפורים ארוכות רגליים שהתרוצצו על החול, והכול זהר באור הבוקר המוקדם.

שלושתנו היינו רצים החוצה עם שחר, אוחזים בכל יד פרוסת לחם בסוכר. שיחקנו כל היום בפיראטים עם הילדים מהקרוונים הסמוכים, התמלאנו נמשים ועורנו התקלף מהמלח ומהרוח ומהשמש שהפציעה מדי פעם. אחר הצהריים אמי היתה מטגנת ביצים ונקניקיות על פרימוס, ואחר כך אבי היה שולח אותנו ללינצ'ס לקנות גלידה. כשחזרנו, מצאנו את אמי יושבת בחיקו, ראשה נשען על עיקול צווארו והיא מחייכת בפנים חולמניות לעבר המים; הוא כרך את ידו החופשית סביב שערה, שלא יתעופף אל תוך הגלידה שלה. חיכיתי כל השנה כדי לראות אותם כך.

ברגע שעזבנו את הכביש הראשי, התחלתי להיזכר בדרך, כפי שציפיתי, כמו רישום דהוי בירכתי מוחי: אחרי העצים האלה – שעתה היו גבוהים יותר – שמאלה בפיתול של חומת האבן. אבל בנקודה שבה קו המים היה אמור להתגלות לעינינו מעבר לגבעה ירוקה, הבתים הסתערו עלינו בפתאומיות וחסמו את דרכנו כמו מתרס: שורות של גגות רעפים וגמלונים לבנים נמשכו קילומטרים רבים לכל כיוון, מאחורי קיר בטון. השלט בכניסה הודיע באותיות גדולות ובולטות, ברוכים הבאים לאוֹשן וְיוּ, בריאנסטאון. איכות חיים גבוהה. דירות ובתים יוקרתיים פתוחים למבקרים. מישהו צייר עליו באדום פין גדול ואשכים.

במבט ראשון, אושן ויו נראתה מושכת למדי: בתים פרטיים גדולים שהעניקו לך הרגשה שקיבלת תמורה מלאה לכספך, שלטים ירוקים ומעוצבים שהפנו אותך לעבר גן ילדים 'אבני חן' או מועדון כושר 'יהלום'. במבט שני, המדשאות נזקקו לניכוש ואבני ריצוף חסרו בשבילים. במבט שלישי, משהו היה לא בסדר.

הבתים היו דומים מדי זה לזה. אפילו אלה ששלט נמכר אדום־כחול הוצב בחזיתם בחדוות ניצחון. איש לא צבע את דלתות הכניסה שלהם בצבע טיפשי או הניח עציצים על אדני החלונות, והמדשאות היו ריקות מצעצועי פלסטיק של ילדים. מכוניות ספורות חנו פה ושם, אך רוב מקומות החניה היו ריקים, לא באופן שהעיד על כך שכל הדיירים יצאו לדרך לחזק את כלכלת המדינה. בשלושה מתוך ארבעה בתים החלונות היו עירומים וניתן היה להשקיף בעדם לצד השני, לעבר קרעי שמיים אפורים. נערה חסונה במעיל רוח אדום דחפה עגלת תינוק על המדרכה, והרוח לפתה את שערה. דומה שהיא ותינוקה עגול הפנים היו האנשים היחידים בטווח קילומטרים.

"אלוהים," ריצ'י אמר; בדממה שאפפה אותנו, קולו הרם הקפיץ את שנינו. "כפר הארורים."

על גיליון הזימון נכתב אושן ויו רייז מספר 9, שהיה הגיוני יותר אילו הים האירי היה אוקיינוס או אפילו רק נראה לעין, אבל אני מניח שכל אחד עושה כמיטב יכולתו עם מה שיש. מכשיר הניווט איבד את הצפון: הוא הוביל אותנו במורד אושן ויו דרייב, כיוון אותנו לדרך ללא מוצא באושן ויו גרוב – בכך הגיע האבסורד לשיא משום שכל עץ לא נראה באופק – ואז הודיע, "הגעת ליעד. שלום."

עשיתי סיבוב פרסה והתחלתי לחפש. ככל שהעמקנו לתוך השכונה נעשו הבתים יותר ויותר לא מהוקצעים, כמו סרט בהילוך לאחור. עד מהרה הם היו לא יותר מאסופות מקריות של קירות ופיגומים, עם חורים לחלונות פה ושם; במקומות שחזיתות הבתים נעדרו ראינו חדרים שנערמו בהם סולמות שבורים, צינורות ושקי מלט מתפוררים. בכל פעם לפני סיבוב, ציפיתי לראות מעבר לפינה המוני בנאים שוקדים על העבודה, אך הדבר הקרוב ביותר לבנייה שנתקלנו בו היה דחפור צהוב חבוט במגרש ריק, נוטה על צידו בבוץ בין ערימות העפר.

איש לא גר כאן. ניסיתי לחזור בכיוון הכללי של הכניסה, אבל השיכון היה בנוי כמבוך, עם דרכים ללא מוצא וסיבובים חדים, וכמעט מייד תעינו בדרך. חץ זעיר של חרדה נורה בתוכי. מעולם לא אהבתי לאבד שליטה.

בצומת חניתי לצד הדרך – תגובה אוטומטית: לא חשבתי שמישהו עשוי לזנק מולי במכוניתו – ובדממה שתפסה את מקומו של רעש המנוע, שמענו את שאגת הים העמוקה. ואז ריצ'י זקף את ראשו. הוא אמר, "מה זה?"

זו היתה צריחה קצרה, חדה וקורעת לב, שחזרה שוב ושוב בהפסקות קצובות עד כי נדמתה מכנית. היא פשטה על פני בוץ ובטון, ניתרה מהקירות הלא גמורים ודומה שהגיעה מכל העברים. הצריחה ושאון הים היו הקולות היחידים בסביבה.

אמרתי, "אני מתערב שזאת האחות."

הוא נתן בי מבט כאילו חשב שאני מותח אותו. "זה שועל או משהו. אולי הוא נדרס."

"ואני חשבתי שאתה קשוח ומבין עניין. תצטרך להתחזק, ריצ'י. בכל הרצינות."

פתחתי חלון ועקבתי אחר הקול. ההדים הסיטו אותי מהדרך הנכונה כמה פעמים, אבל ברגע שהוא נגלה לעינינו, ידענו שהגענו למקום הנכון. צד אחד של אושן ויו דרייב היה ללא רבב, זוגות־זוגות של בתים דו־משפחתיים לבנים בעלי חלונות מעוגלים, אחידים כאבני דומינו; הצד השני היה כולו פסולת בניין ופיגומים. בין קירות דמויי אבני־דומינו, מעל לקיר התוחם את השיכון, נעו פיסות־ים אפורות. בחזיתות כמה מהבתים חנו מכונית אחת או שתיים, אבל ליד בית אחד חנו שלוש: וולוו משפחתית לבנה, פיאט שש־מאות צהובה שראתה ימים טובים יותר ומכונית משטרה. סביב גדר הגינה הנמוכה נמתח סרט זירת הפשע בכחול־לבן.

התכוונתי לדברים שאמרתי לריצ'י: בעבודה הזאת כל פרט קטן חשוב, אפילו הדרך שבה אתה פותח את דלת המכונית שלך. עוד לפני שאני אומר מילה אחת לעד ראייה, או לחשוד, הוא צריך לדעת שמיק קנדי הוא בעל הבית ושולט בעניינים. חלק מזה ניתן לייחס למזל – אני גבוה, שער ראשי מלא ורובו עדיין חום כהה, אני נראה לא רע, וכל הגורמים האלה לא מזיקים – אבל בכל היתר השקעתי עבודה וניסיון. נסעתי במהירות ועצרתי בחריקת בלמים, יצאתי מהמכונית והלכתי לעבר הבית בצעד נמרץ.

אחד השוטרים במדים התכופף ליד מכוניתו וטפח בתנועת הרגעה מגושמת על שכמה של דמות שישבה במושב האחורי והיתה כנראה מקור הצריחה. השני פסע הלוך ושוב ליד השער, מהר מדי, בידיים שלובות מאחורי גבו. באוויר עמד ריח רענן, מתוק ומלוח: ים ושדות פורחים. היה קר יותר מאשר בדבלין. הרוח שרקה בחוסר חשק בין פיגומים וקורות חשופות.

הבחור שפסע הלוך ושוב היה בן גילי, מכריס. פניו היו נפולות: הוא לא ראה מקרה כזה בעשרים השנים האחרונות במשטרה ובוודאי קיווה שזו תהיה הפעם האחרונה. הוא אמר, "אני השוטר וול. וזה השוטר מאלון, ליד המכונית."

ריצ'י הושיט את ידו ללחיצה. הרגשתי כאילו יש לי כלבלב קטן. לפני שיתחיל להתיידד יותר מדי, אמרתי, "בלש בכיר קנדי ובלש גארדה קארן. הייתם בתוך הבית?"

"רק כשהגענו, בהתחלה. ברגע שיכולנו, יצאנו משם והתקשרנו אליכם."

"כל הכבוד. ספר לי בדיוק מה עשיתם מרגע הכניסה ועד היציאה."

מבטו של השוטר הוסט לעבר הבית, כאילו התקשה להאמין שהוא עדיין אותו מקום שאליו הגיע רק לפני שעות מעטות. "קיבלנו קריאה לבדוק את שלום דיירי הבית – אחותה של הדיירת היתה מודאגת. הגענו למקום מעט אחרי השעה אחת־עשרה וניסינו ליצור קשר עם הדיירים על ידי צלצול בדלת ובאמצעות הטלפון, אך לא היתה תגובה. לא ראינו סימני פריצה, אבל כשהסתכלנו דרך החלון הקדמי, ראינו שהאורות בקומת הקרקע דלקו והסלון נראה מבולגן. הקירות—"

"נראה את הבלגן בעצמנו בעוד דקה. תמשיך." לעולם אל תניח למישהו אחר לתאר בפניך את הפרטים לפני שהיית בזירת הפשע, אחרת תראה את הדברים דרך עיניו.

"בסדר." השוטר מיצמץ והתעשת. "בכל אופן. ניסינו ללכת מסביב לצד האחורי של הבית, אבל אתה יכול לראות בעצמך – אפילו ילד לא יכול לעבור שם." הוא צדק: המרווח בין הבתים היה צר מאוד. "חשבנו שהבלגן והדאגה של האחות הצדיקו את פריצת הדלת הקדמית. מצאנו…"

הוא העביר את כובד משקלו מרגל אל רגל, הביט בדריכות לעבר הבית כאילו ציפה שיזנק אליו כחיית טרף. "נכנסנו לסלון, לא מצאנו משהו ראוי לציון – חוץ מהבלגן, אבל… המשכנו למטבח, ושם מצאנו גבר ואישה על הרצפה. שניהם נדקרו, ככל הנראה. השוטר מאלון ואני ראינו פצע אחד על הפנים של האישה. זה נראה כמו דקירת סכין ש—"

"הרופאים יחליטו. מה עשיתם אחר כך?"

"חשבנו ששניהם מתים. היינו בטוחים. יש שם הרבה דם. הרבה מאוד…" הוא החווה בידו לעבר גופו בתנועה לא ברורה. יש סיבה לכך שחלק מהבחורים מעדיפים להשאר במדים. "השוטר מאלון בדק להם דופק ליתר ביטחון. האישה שכבה מול הגבר, כמו בחיבוק – הראש שלה נשען על הזרוע שלו, והיא נראתה ישֵנה… כשהשוטר מאלון בדק, היה לה דופק. הוא היה בהלם. לא ציפינו… הוא לא האמין, עד שהוא קירב את הראש שלו אליה ושמע אותה נושמת. ואז קראנו לאמבולנס."

"ובזמן שחיכיתם?"

"השוטר מאלון חיכה ליד האישה. דיבר אליה. היא היתה חסרת הכרה אבל… רק הרגיע אותה שהכול בסדר, שאנחנו שוטרים, שהאמבולנס בדרך ושתחזיק מעמד… עליתי למעלה. בחדרי השינה מאחור… יש שם שני ילדים קטנים, בלש. ילד קטן וילדה קטנה, במיטות שלהם. ניסיתי לעשות החייאה. הם היו קרים, נוקשים, אבל ניסיתי בכל זאת. אחרי מה שקרה עם אמא שלהם, חשבתי, אין לדעת, אולי הם עדיין…" הוא שיפשף את ידיו על הז'קט שלו מבלי משים, כאילו ניסה לסלק את התחושה. לא נזפתי בו על שיבוש ראיות: הוא עשה את הדבר הטבעי. "ללא הועיל. ברגע שהייתי בטוח, הצטרפתי לשוטר מאלון במטבח והתקשרנו אליכם ולכל היתר."

שאלתי, "האישה חזרה להכרה? היא אמרה משהו?"

הוא הניד בראשו. "היא לא זזה. חשבנו שהיא תמות לנו בידיים, כל הזמן המשכנו לבדוק שהיא עדיין…" הוא שוב ניגב את ידיו.

"יש לנו מישהו שנמצא לידה בבית־החולים?"

"התקשרנו לתחנה שישלחו שוטר. אולי אחד מאיתנו היה צריך לנסוע איתה, אבל היה חשוב לשמור על זירת הפשע, וגם האחות – היא היתה… טוב, אתם יכולים לשמוע."

"אתם מסרתם לה את הידיעה," אמרתי. אני מעדיף להודיע בעצמי למשפחות. אפשר לגלות הרבה דברים מהתגובה הראשונית.

השוטר אמר בנימה מתגוננת, "אמרנו לה להישאר במקום, לפני שנכנסנו, אבל לא היה לנו מישהו שיישאר איתה. היא חיכתה הרבה זמן, אבל בסוף נכנסה פנימה. לתוך הבית. היינו עם הקורבן, חיכינו לכם; האחות הופיעה בדלת המטבח לפני שהספקנו לראות אותה באה. היא התחילה לצרוח. הוצאתי אותה שוב החוצה, אבל היא נאבקה… הייתי מוכרח להגיד לה, בלש. זאת היתה הדרך היחידה שיכולתי לעצור בעדה שלא תיכנס פנימה, חוץ מאשר לכבול אותה באזיקים."

"בסדר. אין טעם לבכות על חלב שנשפך. מה הלאה?"

"נשארתי בחוץ עם האחות. השוטר מאלון חיכה עם הקורבן עד שהגיע האמבולנס. אחר כך הוא יצא מהבית."

"בלי לערוך חיפוש?"

"אני חזרתי אל הבית, אחרי שהוא יצא להיות עם האחות. השוטר מאלון, אדוני, הוא היה מכוסה בדם; הוא לא רצה להשאיר עקבות בכל הבית. ערכתי חיפוש בסיסי, רק כדי לוודא שאין מישהו בשטח, זאת אומרת מישהו חי. השארנו לכם ולמז"פ את החיפוש היסודי."

"זה מה שאני אוהב לשמוע." הרמתי גבה לעבר ריצ'י. הוא הקשיב לכל מילה בתשומת לב: הוא שאל מייד, "מצאתם כלי נשק?"

השוטר הניד בראשו. "אבל יכול להיות שזה נמצא שם. מתחת לגופה של הגבר, או… בכל מקום. כמו שאמרתי, ניסינו לא להזיז דברים יותר מהנחוץ."

"מה בקשר למכתב?"

עוד ניד ראש.

החוויתי בראשי לעבר מכונית המשטרה. "מה שלום האחות?"

"הרגענו אותה קצת, אבל בכל פעם…" השוטר שלח מבט מוטרד מעבר לכתפו אל המכונית. "הפרמדיקים רצו לתת לה כדור הרגעה, אבל היא לא הסכימה. אנחנו יכולים לבקש מהם שיחזרו, אם—"

"תמשיכו להרגיע אותה. אני לא רוצה שהיא תהיה תחת השפעה של תרופות הרגעה, אם זה אפשרי, עד שנדבר איתה. אנחנו נעשה סקירה ראשונית של זירת הפשע. יתר אנשי הצוות נמצאים בדרך: כשהפתולוג יגיע תוכלו לבקש ממנו שיחכה כאן, אבל תוודאו שאנשי חדר המתים והמז"פ ישמרו מרחק עד שנסיים לדבר עם האחות – מספיק שהיא תיתן בהם מבט אחד ואז היא תשתגע באמת. מלבד זאת, תחזיקו אותה במקום שבו היא יושבת עכשיו, תדאגו שהשכנים יישארו במקומם, ואם מישהו יעבור במקרה בסביבה, תשאירו גם אותו במקומו. ברור?"

"בהחלט," אמר השוטר. הוא היה מוכן לרקוד את ריקוד הציפורים אם הייתי מורה לו לעשות זאת, עד כדי כך רווח לו שמישהו שיחרר אותו מהאחריות. יכולתי לראות אותו משתוקק להגיע לפאב המקומי שלו ולחסל בלגימה אחת ויסקי כפול.

אני, לעומת זאת, לא רציתי להיות בשום מקום אחר מלבד בתוך הבית הזה. "כפפות," אמרתי לריצ'י. "כיסויי נעליים." כבר שלפתי את שלי מתוך הכיס. הוא פישפש בכיסיו, הוציא את הכפפות שלו, והתחלנו ללכת בכביש הגישה. הרעם המתגלגל ואוושת הים הסתערו עלינו כמקדמים את פנינו בברכה או בקריאת תיגר. מאחורינו, הצריחות המשיכו לנחות כמהלומות פטיש.

 

חוף רפאים מאת טאנה פרנץ', מאנגלית: מתי בן יעקב, הוצ' מודן, שנת 2013, 496 עמ'