ביקור בית עם הסופרת עמי גדליה – כנף שבורה / השטח האפור שבין גילויי חיבה להטרדה מינית

"כילדה כתבתי שני ספרים שלמים שהקראתי לילדים בשכונה שלי. כתבתי סיפורים ושירים ששלחתי לעיתוני הילדים, ועדיין לא העליתי בדעתי שאהיה סופרת. עבורי סופר היה דבר כל כך נעלה שאפילו בחלומות לא העזתי לחלום שאהיה כזו. רק בבגרותי חזרתי והעזתי לכתוב ונראה שכך הועיד לי הגורל", מספרת הסופרת עמי גדליה. היא פרסמה מעל 32 ספרים לילדים ובעיקר לנוער. חלקם עוסקים בנושאים חברתיים כמו גזענות, זכויות הילדים, הכחשת השואה, הסתרה בשואה, זהות מינית, זכויות ילדי העובדים הזרים ועוד. ספרה החדש, 'כנף שבורה', עוסק בעיקר בשטח האפור שבין גילויי חיבה להטרדה מינית מצד אדם קרוב, אדם שאנחנו אמורים לסמוך עליו שיגן עלינו, במקום הקשה ביותר בו נערים חוששים לספר מה הם עוברים, שמא יאשימו אותם בהגזמה, בפענוח לא נכון של המציאות, או גרוע מכך – בשקר.

עמי גדליה עובדת כספרנית בספריית הילדים העירונית-רמת גן.  זכתה פעמיים בפרס זאב על ספריה 'העד האחרון' ו-'נעורים במסתור'; בפרס הדסה על ספרה 'נעמת לי מאד'; בעיטור אנדרסן על ספרה 'ידידות ארוגה ברשת', ובפרס טרודי בירגר עבור פעילות למען הקהילה על ספרה 'אוריה יוצאת למלחמה'.

שם:  עמי גדליה

גיל:  60

סטטוס: נשואה +שני בנים+ נכד מקסים.

מגורים: נווה מונוסון

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר כנף שבורה בהוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, 2013.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "הספר עוסק בעיקר בתחום האפור בין נגיעה חברית של מבוגר בנער/ה לבין הטרדה מינית. אני מתכתבת עם קוראי, לעיתים לאורך זמן רב. יום אחד קיבלתי מייל מנערה איתה התכתבתי, לפני כמה שנים על ספרי ועל סיפורים שהיא כתבה. באותו המייל ביקשה הנערה להתייעץ איתי. היא הרגישה מבוכה גדולה בקשר למורה פרטי שלה, מורה למתמטיקה, שהיה מלווה כל מחמאה על תרגיל בו הצליחה בחיבוק גדול, לפעמים חיבוק שהיה בו משהו מטריד. קשה היה לה לומר אם זוהי הטרדה מינית או תגובה חברית, חברמנית שלו. היא היתה במצוקה בעיקר מפני שלא העזה להעיר לו על כך – מתוך חשש שהוא מתכוון רק לטוב. היא גם לא העזה לספר על כך לאחרים – אולי הדבר יתפרש כאילו היא מעלילה עליו.  הסיפור שלה העלה בי מחדש דברים שאני עצמי חוויתי בנערותי, משכן מבוגר, ממורה פרטי, מאדם זר. באותם ימים לא דובר על 'הטרדה המינית'. המושג אפילו לא היה קיים. וודאי אף נערה לא העזה להתלונן על כך, שהרי ברור שהיו מאמינים למבוגר. החלטתי לכתוב על הנושא בעיקר כדי לתת לגיטימציה לנערים ונערות לדבר על הנושא, בפני מבוגר שהם סומכים עליו, גם אם הם לא בטוחים במאה אחוזים שמדובר בהטרדה מינית. לא להשאיר את הנושא לא פתור".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "את הספר כתבתי, כתיבה ראשונה, מהירה, כמעט כאילו הספר נכתב מעצמו – כשלושה חודשים. רק אחר כך חזרתי לאחור ובדקתי את הדברים. ערכתי, שיניתי, הוספתי ובעיקר מחקתי, לאורך כמה חודשים. בעיקר ניסיתי להוציא את עצמי מתוך הספר ולהשאיר את יעל, גיבורת הספר, כגיבורה אינדיבידואליסטית ושונה ממני. זה כבר לקח כמה חודשים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "כספרנית אני נתקלת כמעט בכל הספרים החדשים שמגיעים לספרייה. אני מתפתה לקרוא רבים מהם אבל רק מעטים טובים באמת. ביניהם קראתי לאחרונה את – 'המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי.' של הסופרת רייצ'ל ג'וייס. את סטונר, של ג'ון ויליאמס. 'אשמת הכוכבים' של ג'ון גרין, שהוא סיפור אהבה מופלא בין שני צעירים חכמים ומיוחדים שנפגשים בקבוצת תמיכה לחולי סרטן, ו'תמונה דבלינאית'  של אנריקה וילה-מטאס, שעורך, בין היתר, לוויה לתקופת הדפוס הגוססת והספרות הכתובה".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "כיון שאני כותבת ספרי ילדים ונוער ועובדת בספרייה באגף הילדים, אני גם מרבה לקרוא ספרות לבני הנעורים ומן הסתם מושפעת מהספרים שאני קוראת. אני אוהבת במיוחד את ספריה של שרון קריץ-, כמו רובי הולר, פעימות לב ובעיקר – 'שני ירחים', שהוא מסע התבגרות של נערה, יחד עם סבה וסבתה, לאורך ארצות הברית, בחיפוש אחרי אמה שעזבה. מסע רצוף תובנות מחכימות והתמודדות עם אובדן וחברות".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בצעירותי לא היתה ספרייה בסביבה שלי ולכן חזרתי וקראתי את אותם ספרים שהיו בידי, כמו – 'הכיתה המעופפת' של אריך קסטנר, 'נשים קטנות' ו'המנהיג הלבן', של מיין ריד. כשהקימו ספרייה במרחק די גדול מביתי, נהגתי ללכת אליה כמעט כל יום וקראתי אז מכל הבא ליד: חסמב"ה, ספרי ההרפתקאות של אניד בלייטון וגם 'אסופית', 'מחליקיים של כסף'  וילדים במחתרת – על ילדי נורבגיה בזמן מלחמת העולם השנייה".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אספתי ממחסן הספרייה שלנו את כל כתבי עגנון שמישהו תרם לספרייה וזו לא נזקקה להם. מסרתי לכריכה מחודשת ולקחתי אלי. ללא ספק אקח איתי לאי בודד לפחות אחד מהספרים של עגנון שאני רוצה להתעמק בהם ולא מספיקה לקרוא ביומיום.

ספרים שלקחתי מהספרייה ואהבתי במיוחד אני קונה בתקווה לשוב ולקרוא בהם. אחד כזה הוא – 'סוף הדרך', של ג'ון בארט ו'על שפת הים בקצה העולם' של סולוויג אגרז, שמשלב בין החיים באיסלנד בסוף מלחמת העולם השנייה – והשואה. ספר שאהבתי כל כך עד שהעזתי וכתבתי לסופרת האיסלנדית (שחיה בארה"ב) ונפגשתי איתה כשהגיעה לארץ ליריד הספרים. את שלושת הספרים האלו אקח איתי לאי בודד כדי לחזור ולקרוא אותם".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "עד היום פרסמתי 32 ספרים, לילדים ובעיקר לנוער בנושאים שונים ומגוונים מאד".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר 'כנף שבורה' מעלה את סיפורה של יעל, נערה בת 15, פריקית בראשית דרכה. היא מצטרפת לחוג דרמה של בית הספר, כמעט במקרה, ולהפתעתה מקבלת תפקיד ראשי במחזה שמעלה החוג. (המחזה הוא 'נעורים במסתור' שמבוסס על ספר שלי). המדריך בחוג הדרמה הוא ג'ימי, מורה חדש ומיוחד שכל משתתפי החוג מעריצים אותו. כך גם יעל. מפעם לפעם מזמין אותה ג'ימי לחדר העבודה שלו כדי לעשות חזרות על הקטעים בהצגה בהם היא מופיעה לבד. הוא מחמיא לה, מעודד אותה ומלווה את דבריו בליטוף קליל, חיבוק חברי, מגע כמו מקרי.

יעל מוטרדת ומבולבלת. הנגיעות של המורה מביכות אותה. האם אלו נגיעות של חיבה או רמיזות מיניות? היא חוששת לספר על כך: אם תספר אולי יעמתו אותה עם המורה והוא יכחיש ויאשים אותה בילדותיות. אם תספר לחברים הם ילגלגו עליה. אם תספר ויאמינו לה – יפטרו את המורה וחבריה יאשימו אותה שפגעה בהצגה בגלל גחמה קטנה.

המקום היחיד בו יעל מעזה לספר מה היא עוברת, בעיקר אחרי שהנגיעות גוברות וכבר אין ספק שהן מיניות – הוא בבלוג שלה. היחיד שתומך בה ומעודד אותה הוא נער אלמוני שכינויו 'אינוישה'.  יעל לא יודעת מיהו אותו הנער שיודע עליה קצת יותר ממה שהיא מספרת על עצמה בבלוג".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בימים אלו נמצא ספר נוסף שלי בעריכה. הספר הוא פנטזיה רומנטית שמתרחשת בעולם של נערות, מלכים, אצילים, פיות, מכשפות ויצורים קסומים מן המיתולוגיה. הספר נע סביב הדיון על – רגשות. האם לתת לעצמך להרגיש עד הסוף ולקבל את השמחה, האושר וההנאה יחד עם הכאב, הסבל והעצב או לוותר מראש על רגשות כדי לא לסבול… נהניתי מכל רגע של כתיבה בספר הזה, בעיקר בתחושת הריחוף בעולם האחר, הקסום הזה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "בכתיבה ראשונה זרמו עם המילים. אל תעצרו לערוך את עצמכם, אל תצנזרו את המחשבות. כל אלו יעצרו את שטף הכתיבה. אם נתקעתם – עזבו את הסיפור לכמה זמן, אפילו חודשים. כשתחזרו אל הספר/סיפור, הוא יהיה עבורכם כמו סיפור חדש ותוכלו לראות אותו מנקודות ראות שלא ראיתם אותו קודם ואולי הבעיה שקיבעה אתכם תיפטר. בנו דמויות אמיתיות, לא חד מימדיות, כמו האנשים שסביבכם. הדמות צריכה להיות אמיתית ועצמאית עד כדי כך שאם תלבישו עליה מעשה שלא מתאים לה, היא תסרב לעשות את זה. כתבו על דברים שאתם מצליחים להזדהות איתם ולצלול לתוכם כאילו אתם גיבור הסיפור ואתם חשים בתוך העצמות שלכם את כל מה שגיבור הסיפור עובר. אם לא 'תרגישו' את הגיבור גם הקוראים לא ירגישו ויזדהו איתו".

משפט מסכם: "הכתיבה היא צלילה לתוך ים עמוק, ענק, שכל מרחביו המופלאים פתוחים לפניך. אלא שהים הזה מלא מערבולות מסוכנות, ושרטונים שחייבים להתגבר עליהם בדרך לסיום הכתיבה".

עמי גדליה – ספרים

יומן נעורים, הוצ' דביר, 1980

ידידים מעבר להר, הוצ' דביר, 1982

טיטי מחפשת בית, הוצ' דביר, 1982

ראש חץ, הוצאת כרטא, 1987

העד האחרון , הוצ' כרטא, 1989

מסע מטורף בכדור פורח, הוצ' כתר, 1990

המפלצת מחולות חלוצה, הוצ' כרטא, 1991

אני דן מנאות ירק,  הוצ' כרטא, 1992

עיתונוער, הוצ' כרטא, 1992

 המכשפה האחרונה, הוצ' כרטא, 1993

לגעת בחלום, הוצ' כרטא, 1993

דן ואבא משפחה, הוצ' כרטא, 1994

בכפר הטרילים, הוצ' דני ספרים, 1994

נעורים במסתור, הוצ' כרטא, 1994

ידידות על הגל, הוצ' כרטא, 1994

חברה לדן, חברה לאבא, הוצ' כרטא, 1995 

מסע בעקבות האהבה, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995

אין חיה כזאת!, הוצ' כרטא, 1995

חיזור מטורף, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1997

ילדה של ספרים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1998

מנגינה שאין לה סוף, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1998

זכותי, הוצ' ספרית פועלים, 1999

חייזר בשכונה שלי, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1999

הכול בגלל אבא, הוצ' ספרית פועלים, 2001

נעמת לי מאוד, הוצ' ידיעות ספרים, 2003

ידידות ארוגה ברשת, הוצ' ספרית פועלים, 2003

נסיכה מכבה שריפות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2005

אוריה יוצאת למלחמה, הוצ' כתר, 2006

האהבות של אוריה, הוצ' ידיעות ספרים, 2008

שירת הזמיר של אנה, הוצ' ספרית פועלים, 2007

שמנמותק, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2011

כנף שבורה, הוצ' ספרית הפועלים/הקיבוץ המאוחד, 2013

 

כנף שבורה מאת עמי גדליה – פרק ראשון

"יעל, בואי מהר," קראה לי אלמוג, "המזכירה הדביקה את רשימת השחקנים בהצגה על לוח המודעות."

"אין לי אומץ לראות. בטח קיבלתי את התפקיד הכי שולי."

"אין שום סיכוי, את הרי שחקנית מלידה!"

"בטח, מאז ששיחקתי 'נר רביעי' בהצגת חנוכה בגן רבקה כולם ניבאו לי שאהיה שחקנית דגולה כשאגדל…"

"בנות, חכו לי, ה-BMW  שלי לא טס מעל 40 קמ"ש!"

"הנה, נועה, אני אעזור לך."

"לא צריך…" אבל אני כבר דחפתי את כיסא הגלגלים של נועה.

"אני לא מבינה למה המורה שלנו לדרמה היה חייב לפרסם את רשימת השחקנים על לוח המודעות, שכל בית הספר יראה…" התקוממתי.

"אולי כי הוא אוהב דרמות ורצה שכל בית הספר יידע."

"ואולי כי רצה להימנע מעימותים, עם כל המאוכזבים," הצעתי.

נותרתי לעמוד ליד נועה, רחוק מלוח המודעות.

"לך, בכל אופן, אין מה לדאוג…"

"רגע, יעל, השם שלך לא מופיע," אלמוג הביטה פעם בי ופעם בלוח, "בכלל לא…"

"אוי…" הרגשתי איך הגוף שלי קורס אל תוכו ומצטמק לגוש קטן אחד בגודל של אגרוף. נעצרתי במקומי. אפילו לא תפקיד קטן, משהו?

"אבל גם לינוי לא קיבלה את התפקיד הראשי. זה העיקר, לא?"

"אל תהיי מרושעת, אלמוג," העירה נועה.

"אז מי בתפקיד הראשי?" שאלתי בחשש.

"לא כתוב…"

"בנות, סליחה…" מאחורינו צצה מזכירת בית הספר ומיהרה להדביק דף נוסף על לוח המודעות.

"זה המשך הרשימה!" קראה אלמוג.

"ו…?"

"את בתפקיד הראשי!"

"מה?"

"את היא 'מאי', גיבורת ההצגה!"

"אוי!"

"זה נפלא!" רצה אליי אלמוג וחנקה אותי בחיבוק ענק.

"ברכות, ברכות!" משכה אותי נועה אליה ונשקה לי.

"את כוכבת!"

ורק אז פרצתי בריקוד פרוע, משהו מטורף שבין ברייקדנס להיפ-הופ.

מרחוק נדו תלמידים אחרים מ-ח' בראשם. הם בטח היו בטוחים שיצאתי מדעתי.

כן, חברים, יצאתי מדעתי, עוד רגע אשוב! אבל עד אז הרשו לי לרחף קצת באוויר, להרגיש בכל הגוף שלי את התחושה הזו של התעלות, אפילו את לחץ האוויר שמקיף אותי שעה שאני  מעופפת לי בשמים.

 

 

כנף שבורה מאת עמי גדליה, ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד, סדרת צעירים, שנת 2013, 230 עמ'