נערת המשי המלאכותי מאת אימגרד קוין / דיוקן של חברה גרמנית במשבר

נערת המשי המלאכותי מאת אירמגרד קוין

נערת המשי המלאכותי מאת אירמְגַרד קוֹין, ראה אור בשנת 1932, נאסר להפצה על ידי הנאצים, וגם היום, ממרחק יותר משמונים שנה, הוא מספק עדות, בצורת סיפור קליל ומבדר לכאורה, לאופן שבו בּוּרוּת, אדישות וחוסר מודעות פוליטית סוללים את הדרך להבשלת פורענויות פוליטיות. 

לכאורה זה רק רומן קליל, מצחיק ושובה לב, שנקרא בשטף הודות לגיבורה שלו: מספרת חוצפנית בשם דוריס, שמכשפת את הקוראים בחיבתה המופרזת לגברים, להנאות ולמותגים אופנתיים. אך למעשה, נערת המשי המלאכותי, שכבר זכה למעמד של קלאסיקה בספרות הגרמנית, הוא גם רומן רב-משמעויות. מפטפוטיה המצחיקים של דוריס ומעלילותיה המפתיעות בברלין של ראשית שנות השלושים, צומח לנגד עינינו דיוקן של חברה גרמנית במשבר, על רקע התעצמות הנאציזם. בנוסף, סיפור תלאותיה של דוריס הוא מסמך אקטואלי להפליא, שמשקף את בולמוס הצריכה ואת חברת הראווה המודרנית שהמירו ערכים פנימיים בערכים מוחצנים, ומהויות – ברשמים ובדימויים.

דוריס, נערת פרוורים ספק תמימה ספק תחמנית, מחליטה לעזוב את עיר הולדתה ואת עבודתה כמזכירה, כדי לעבור לברלין ולהגשים את חלום חייה: להיות כוכבת קולנוע גדולה ומפורסמת. דוריס היא עלמה תמימה ומיתממת, נדיבה ואנוכית, חומלת וצינית, חסרת עכבות ורבת-תחבולות. בדרכה אל האושר היא מתאהבת ומתאכזבת, מסתבכת עם החוק ונמלטת, מחליפה עבודות וגברים, משתכרת וננטשת, חוגגת ונזרקת לרחוב, ולבסוף – אולי מתפכחת מחלומותיה.

נערת המשי המלאכותי רואה אור לראשונה בעברית. המתרגם, חנן אלשטיין, עשה מעשה יוצא דופן ואמיץ: הוא בחר להעביר את דיבורה המשועשע של דוריס ללשון עכשווית, ולא לכבול את עצמו ל'עברית יפה', כפי שנהוג בתרגומי ספרות קלאסית. לשם כך הוא שאב השראה ממקורות מגוונים: החל בתוכניות ריאליטי, דרך בלוגים ושיחות בבתי קפה, וכלה בסבתא רינה בת השמונים ושבע, שכמה מפניניה שולבו בתרגום. על כך, ועל הרומן עצמו, באחרית הדבר שהוסיף.

אירמְגַרְד קוֹיְן נולדה בברלין ב-6 בפברואר 1905. ב-1913 עברה משפחתה לקלן, וקוין החלה ללמוד בבית ספר אוונגלי פרטי לנערות. ב-1921, עם סיום לימודיה, למדה קצרנות והקלדה ועבדה כקצרנית. בין השנים 1927-1925 למדה משחק בקלן. בהופעותיה על הבמה לא השיגה את הפריצה המיוחלת, וב-1929 נטשה את עולם התיאטרון והחלה לכתוב בעידודו של ידידה אלפרד דֶבְּלין, מחבר יצירת המופת "ברלין אלכסנדרפְּלאץ".

בגיל עשרים ושש כבר היתה קוין לכוכבת זוהרת בשמי הספרות ברפובליקת ויימר. רומן הביכורים שלה "גילגי – אחת מאיתנו" (1931), היה לרב-מכר ועשה אותה למפורסמת בִּן לילה. הרומן, שעלילתו דומה במידת מה לעלילת ספרה השני, "נערת המשי המלאכותי", מספר על בחורה תמימה המפלסת בחריצות דרך בעולם, יוצאת מבית הוריה, מוצאת עבודה כקצרנית, מתאהבת בגבר מבוגר ממוצא אריסטוקרטי, ולבסוף, כשהיא מובטלת והרה, עוזבת את קלן כדי לנסוע לברלין.

ב-1932 ראה אור "נערת המשי המלאכותי", שנחל הצלחה מסחררת, הן בחנויות והן אצל המבקרים, ובתוך כמה שנים תורגם לשפות רבות. סגנונו הכמו-קולנועי היטיב לקלוע לרוח הזמן ותאם להפליא את פריחת תרבות ההמונים ושגשוגה של האמנות השביעית ב"שנות העשרים העליזות" באירופה.

בסוף 1932 נישאה קוין לבמאי והסופר יוֹהאנֶס טְראלוֹב, שהיה מבוגר ממנה בעשרים ושלוש שנים (ושממנו התגרשה כעבור כחמש שנים). בשנים 1934-1933 הוקיעו הנאצים את שני הרומנים שכתבה כ"ספרות אספלט [מנוונת, בזויה] עם נטייה אנטי-גרמנית", ואסרו את הפצתם ומכירתם. קוין עזבה את בעלה בגרמניה וגלתה מארצה – בתחילה לבלגיה ובהמשך להולנד. עם חוג מכריה בגלות נמנו סופרים גרמנים בולטים כמו שטפן צווייג והיינריך מאן. בין 1936 ל-1938 היא ניהלה מערכת יחסים עם הסופר יוזף רוֹת, נדדה בין ערים רבות ובילתה ארוכות בשתייה לשוכרה. באותן שנים היא גם פירסמה ארבעה רומנים. ביצירות אלה ערכה, בין היתר, חשבון נוקב עם גרמניה הנאצית. ברומן "אחרי חצות" (1937), היא ציירה דיוקן חריף של חיי היומיום בצל הנאציזם, והציגה תמונה פסימית על חוסר התועלת בהתנגדות היחיד למשטר הדיקטטורי.

ב-1940, עם פלישת הגרמנים להולנד, מצאה עצמה חסרת כול, בלי כסף ובלי דרכון. היא שיכנעה קצין אס-אס להמציא לה דרכון מזויף, דאגה לחזק שמועות מפוברקות על התאבדותה בפריז, וחזרה לגרמניה. שם חייתה באופן לא חוקי עד סוף המלחמה, בזהות בדויה, בשם שרלוטֶה טְראלוֹב.

לאחר המלחמה עבדה קוין כעיתונאית ומדי פעם כתבה טקסטים קצרים לתוכניות רדיו, למופעי קברט ולפיליטונים. לפרקים חייתה בתנאים עלובים, בבניין מט ליפול בפאתי קלן. רומן חדש פרי עטה הופיע ב-1950 ועורר תהודה דלה. גם לרומנים משנותיה בגלות לא נמצאו קוראים רבים. ב-1951 ילדה את בִּתה היחידה מרטינה. קוין שמרה בסוד על זהות האב. החל בשנות השישים הפסיקה לפרסם, התמכרה לטיפה המרה והתרוששה. ב-1966 אושפזה במוסד פסיכיאטרי בבּוֹן, ובו שהתה עד 1972. לאחר מכן התגוררה בבון, פרושׁה ומכונסת בעצמה, ומ-1977 – בדירה קטנה בקלן.

במחצית השנייה של שנות השבעים חזרה לעמוד באור הזרקורים. בעקבות גילוי מחדש של יצירותיה. ב-1979, עם הופעת מהדורות חדשות שלהן, השתפר גם מצבה הכלכלי. דומה היה שנסיקתה המטאורית המוקדמת, שנקטעה בעודה באִבה, נשנית בערוב ימיה. אך מחלת הסרטן הכריעה אותה במהרה: ב-5 במאי 1982 היא הלכה לעולמה ונקברה בקלן.

מתוך החלק ראשון

סוף הקיץ

והעיר הקטנה

זה היה אתמול בלילה ככה בערך בשתים-עשרה, שאני הרגשתי שמשהו נפלא קורה בתוכי. אני שכבתי במיטה – אני בעצם עוד רציתי לרחוץ את הרגליים, אבל הייתי יותר מדי עייפה בגלל הערב מלפני זה, מה גם שאני ישר אמרתי לתֵרֵזֶה: "שום דבר לא יוצא מזה שאת נותנת לאנשים להתחיל איתך חופשי ברחוב. את חייבת לשמור על לפחות קצת כבוד עצמי."

חוץ מזה הכרתי כבר את התוכנית בקַייזֶרְהוֹף. ואז גם כל השתייה הזאת שאף פעם לא נגמרת – והיה לי נורא קשה להגיע הביתה כולי בריאה ושלמה, כי בכל מקרה גם ככה זה אף פעם לא קל לי להגיד לא. אני אמרתי: "להתראות מחרתיים." אבל מה פתאום, ברור שאני לא חושבת על זה בכלל. עם כאלה אצבעות מחוספסות, ומזמין תמיד רק את היין שיש למעלה בתפריט, וסיגריות בחמישה פְּפֶניג – אם גבר מיד מתחיל ככה, אז מה כבר יכול לצאת מזה?

ואז במשרד היתה לי בחילה נוראית, והבעל בית גם כן כבר לא מי-יודע-מה שוחה בכסף והוא עוד יכול לפטר אותי כל יום עכשיו. אז בערב מיד הלכתי הביתה – וישר למיטה, בלי לרחוץ את הרגליים. וגם לא את הצוואר. ואני שכבתי לי ככה וכבר ישנתי בכל הגוף, ורק העיניים שלי עוד היו פתוחות – הירח האיר לי כולו בלָבָן על הראש – ואני חשבתי שזה בטח הולך ממש טוב עם השיער השחור שלי, וכמה חבל שהוּבֶּרט לא יכול לראות אותי, דווקא הוא, שבסופו של דבר ואחרי הכול הוא הגבר היחיד שאני באמת אהבתי. ואז הרגשתי כאילו יש איזה הילה של הוברט מסביבי, והירח האיר, ושמעתי גרמופון שמנגן מהדירה ליד, ואז קרה בתוכי משהו נפלא – כמו שכבר קרה לפעמים, אבל אף פעם לא ככה. והיה לי חשק לכתוב שיר, אבל זה בטח צריך להיות עם חרוזים, והייתי יותר מדי עייפה בשביל זה. אבל אני קלטתי שיש בי משהו מיוחד, הוברט גם הרגיש את זה וגברת פוֹגֶלְזַנְג מהחטיבת ביניים גם כן, אחרי שדפקתי שָם כזה ביצוע לשׂר היער שהם היו לגמרי המומים. ואני גם לגמרי שונה מתרזה ומהבנות האחרות במשרד וכל הבחורות האלה, ששום דבר נפלא אף פעם לא קורה בתוכן. ועוד משהו, אני מדברת כמעט בלי דיאלקט, וזה כבר הבדל גדול, וזה סימן שאני משהו אחר, במיוחד שאבא שלי ואמא שלי מדברים בדיאלקט, שמבחינתי זה לא פחות ממביך.

ואני חושבת שזה יהיה טוב אם אני אכתוב את הכול, כי אני בן אדם נורא יוצא דופן. אני לא מתכוונת ליומן – זה מגוחך בשביל בחורה בת שמונה-עשרה ועוד אחת שהיא על רמה. אבל אני רוצה לכתוב כמו סרט, כי החיים שלי הם כאלה והם עוד יותר יהיו כאלה. ואני נראית כמו קולין מוּר, אם רק היה לה סלסול קבוע בשיער וגם האף עם יותר שיק, ככה קצת יותר נוטה למעלה. ואחר כך כשאני קוראת את זה, הכול זה כמו בקולנוע – אני רואה את עצמי בתמונות. ועכשיו אני יושבת בחדר שלי ואני עם הכותונת לילה שגלשה לי מעל הכתף המפורסמת שלי, וכל דבר אצלי זה פשוט קלאסה עולמית – רק הרגל השמאלית שלי יותר שמנה מהימנית. אבל ממש קצת. נורא קר, אבל בכותונת לילה זה יותר יפה – אחרת הייתי שמה עלי את המעיל.

וזה יעשה לי טוב לכתוב פעם לשם שינוי בלי פסיקים ובשפה אמיתית – ולא כל הקטע הלא טבעי הזה כמו במשרד. ובשביל כל פסיק שחסר אני צריכה לזרוק לדחליל המיובש הזה בצורת עורך דין — יש לו גם פצעונים, והעור שלו נראה כמו הארנק עור הצהוב הישן שלי בלי הריצ'רץ' – ואני מתביישת לקחת אותו עלי כשאני נמצאת בחברה טובה – כזה עור יש לו בַּפּנים. ובכלל אני לא מחזיקה מעורכי דין – הם תמיד מזילים ריר על כסף ומדברים גבוהה-גבוהה והכול פָּקָה-פָּקָה כמו תחת של ברווז ואין שום דבר מאחורי זה. אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב לזה, כי ממילא אבא שלי מובטל, ואמא שלי בתיאטרון, שזה גם לא משהו בטוח בזמנים כאלה. אבל אני דיברתי על הדחליל העורך דין. אז ככה – אני מראה לו את המכתבים, ועל כל פסיק שחסר אני זורקת לו מבט סקסי. ואני כבר מריחה שהולכות להיות בעיות, כי אין לי יותר חשק לזה. אבל אני בטוחה שאני יכולה למשוך ככה עוד ארבעה שבועות, אני פשוט אומרת תמיד שאבא שלי נורא נוקשה ושבערב אני חייבת ללכת תכף ומיד הביתה. אבל כשגבר משתגע ונהיה פרא אדם, אז כבר אין יותר תירוצים – וכולם מכירים את זה. ובטוח שעם הזמן הוא יתחיל להשתגע בגלל המבטים הסקסיים שלי אחרי הפסיקים החסרים. אין שום קשר בין השכלה אמיתית לפסיקים! אבל לא שיש לי כוונה לעשות איתו איזה משהו וזה. כי אני אמרתי אתמול לתרזה, שגם עובדת במשרד והיא חברה שלי: "חייבת להיות בזה טיפה'לה אהבה, אחרת איפה האידיאלים?"

ותרזה אמרה שהיא גם כן עם אידיאלים, כי היא הולכת עם כל הלב והכאב עם גבר נשוי, שאין לו גרוש על התחת והוא לא חושב בכלל להתגרש ועבר לגוֹסְלַר – והיא כולה מיובשת לגמרי ונהייתה בת 38 בַּסוף-שבוע האחרון, והיא אומרת שרק 03 – אבל רואים עליה שהיא 04 – וכל זה בגלל הכלומניק הזה. טוב, אני לא עד כדי כך בעניין של אידיאלים. לזה אני לא מסכימה.

ואני קניתי לי מחברת שחורה עבה והדבקתי עליה יונים לבנות שגזרתי, ואני מחפשת מה לכתוב בהתחלה: אז קוראים לי דוריס, הטבילו אותי ואני נוצרייה ונולדתי. אנחנו חיים עכשיו בשנת 1931. אני אכתוב יותר מחר.

נערת המשי המלאכותי מאת אירמגרד קוין, תירגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר: חנן אלשטיין, הוצאת אחוזת בית, שנת 2013, 218 עמ'