השתיקה מאת יאן קוסטין וגנר / שני בסדרת הרומנים הבלשים שבמרכזם הבלש הפיני קימו יואנטה

השתיקה מאת יאן קוסטין וגנר

השתיקה מאת יאן קוסטין וגנר הוא השני בסדרת הרומנים הבלשיים שבמרכזם הבלש הפיני קימו יואנטה, והוא מצליח להתעלות על הרומן הראשון בסדרה, 'ירח קפוא', בזכות העלילה המפתיעה ושיאו הדרמטי. יואנטה, הבלש הרדוף על ידי מות אשתו האהובה, מתעמת הפעם עם אנשים שבדיוק כמוהו לא יכולים להשתחרר מעברם – ומוכנים להרחיק לכת כדי לעורר אותו לחיים. 

עלילת הספר: ילדה נעלמת בעיר טורקו שבפינלנד ורק אופניה נמצאים נטושים בצד הדרך. חקירת המשטרה מגלה כי בדיוק במקום שבו נמצאו האופניים נעלמה בשנת 1974 ילדה אחרת, וזמן קצר לאחר מכן נמצאה גופתה. האם יש קשר בין שני המקרים והאם הרוצח מן העבר, שלא נתפס מעולם, שב לפעול?

יאן קוסטין וגנר נולד בגרמניה וחי עם משפחתו בפינלנד, שם מתרחש הסיפור הבלשי אותו רקם. השתיקה ראה אור לראשונה בגרמנית ב-2007, תורגם מאז לשפות רבות ועובד לסרט קולנוע מצליח.

"השתיקה הוא דוגמא מבריקה לדרך שבה המרכיבים של ספרות המתח – רצח, בלשים, חקירה – יכולים לשמש יסודות לכתיבת טרגדיה", וושינגטון פוסט

מתוך השתיקה

פתח דבר

קיץ 1974

מתישהו נכנסו למכונית האדומה הקטנה ונסעו.

קודם לכן ישבו זמן רב באפלולית הדירה הקטנה. שעות. ימים. שבועות.

בתחילה הצטרך פֶּרְסִינֶן לפתות ולשכנע אותו להיכנס פנימה. אחר כך התחיל להקיש בעצמו על הדלת, פרסינן היה פותח והוא היה יושב בדירה שלו, מתבונן בכתמי השמש על הרצפה ומתרכז בקולו של פרסינן. קול שקט, חדגוני, שהיה נסדק במפתיע מדי פעם ומיד אחר-כך חוזר ונשמע אך בקושי.

לפעמים היה מרים את ראשו, מחפש את עיניו של פרסינן ולא מוצא כי פרסינן דיבר מעליו בדיוק אל מרכז הקיר. הוא היה משפיל את ראשו, עוצם את עיניו ושב להתרכז בקולו של פרסינן.

כעבור זמן מה הוציא פרסינן גליל סרט מקופסה, הפעיל את המקרן ושתק סוף סוף כשהסרט רץ.

פרסינן שתק והוא מיקד את מבטו במרקע, הניע ידו לאט מעלה-מטה בכיס מכנסיו ומזווית עינו ראה שפרסינן מבחין במעשיו, אבל עם הזמן איבד הדבר מחשיבותו; בתחילה צחק פרסינן ואחר כך, כעבור זמן מה, הצטרף אליו, ומתישהו, אחרי כמה שבועות, נסעו.

פרסינן אמר אז: עכשיו נוסעים, והוא לא השיב דבר. פרסינן החזיר את גליל הסרט לקופסה, שם אותה על המדף, קם ואמר שוב: עכשיו נוסעים.

לימים נדמה לו שהוא זוכר שזמן מה – הוא לא ידע כמה זמן אבל ודאי לא יותר מכמה שניות – המשיך לשבת. נדמה לו גם שהוא זוכר הבהוב בעיניו של פרסינן, רגע של היסוס. לרגע הטיל בו פרסינן ספק, אבל אז קם גם הוא וחש כאב בפלג גופו התחתון כשיצא החוצה והלך אחרי פרסינן.

השמש הייתה חמה והמכונית הקטנה האדומה של פרסינן הייתה מכוסה בלכלוך שהצטבר עליה במשך חודשים, שנים אולי. הם נכנסו למכונית.

בזיכרונו ראה את פרסינן יושב מאחורי ההגה. את עצמו במושב שליד הנהג לא ראה. בעת הנסיעה התחיל פרסינן לדבר שוב. דיבורו היה קדחתני, תובעני. חזר במהירות על ההסבר, סיכם, והוא חשב על הסרט, על סצנה מסוימת אחת, מצב מסוים בסרט הזה, בסרט… הזה, מצב מסוים, ואחר כך הרגיש שהנה עוד מעט, מיד זה ייגמר, אמנם רק הרגע החל אבל מיד יסתיים. ופרסינן אמר שעכשיו הם הולכים לעשות את זה, את החרא הזה, ובה-בעת הסיט פניו מן הכביש, נעץ בו מבט ולרגע אחד – הרגע שהיה נחוץ לו כדי לחמוק – פגעו בו עיניו של פרסינן.

אחר כך הביט מבעד לשמשה בכביש היבש והשמש הייתה תלויה מעל המכונית האדומה שלהם והוא חשב על סצנה מסוימת באיזה סרט, דמיין לו אותה, תיאר לו שהוא אכן חוֹוֶה אותה, ופרסינן האט, מלמל לעצמו כשראה משהו בשולי הכביש, ואז הניד בראשו ואמר: "לא, זה לא יֵלך," ולא טרח להסביר מדוע.

אחר כך החל פרסינן לפלוט קללות ונהג אל מחוץ לעיר, והייתה לו הרגשה שפרסינן יודע מה הוא עושה, אף על פי שפרסינן הצהיר שמעולם לא עשה דבר כזה ושרק ההיכרות שלהם, המפגש, העובדה שמצאו זה את זה – כפי שכינה את זה פעם לגמרי בסוף – הם שהבהירו לו שהדבר חייב להיעשות, זה חייב לקרות לכל הרוחות, ואין טעם להתנגד, הם יעשו את זה, יעשו את זה ביחד, ובשעה שפרסינן נסע בכביש הבין-עירוני, הוא חש שהגיע הרגע, שכעת זה יקרה, הדבר הזה, והוא הטביע במוחו את הסצנה מן הסרט שראה זה עתה, עד שקלט שהכול חסר חשיבות וכל התפוצצות שהיא תביא הקלה.

פרסינן פנה וירד מן הכביש, טפח לו על הכתף וסימן לו להביט בכיוון מסוים מבעד לחלון שלצד הנהג.

הוא ראה מה שפרסינן רצה להראות לו, ופרסינן האט את מהירות הנסיעה וגנח. זמזם לעצמו או גנח, הוא לא ידע בדיוק, כבר אז לא ידע, על כל פנים, פרסינן האט את המהירות, הביט לסירוגין קדימה ובמראה האחורית, עצר לבסוף את המכונית, הניח את ידו על ידית הדלת ואמר: "מוכן?!"

והוא השיב, את זה הוא זוכר היטב: "למה אתה מתכוון?"

פרסינן לא הגיב, רק אמר: "עכשיו!"

ואז יצא פרסינן מן המכונית, והוא ראה אותו פוסע, בשקט ובנחישות, ובדיוק בנקודה הזו הבין שזה נגמר, נגמר לחלוטין, ושזה התחיל, ופרסינן הפיל את הילדה מן האופניים, גרר אותה אל השדה, והוא לא ראה עוד את השניים, רק את האופניים המונחים על הדרך, וכידונם מעוקם.

הוא יצא מן המכונית והלך עשרים או שלושים מטרים, משהו כזה, אל שביל האופניים, אל האופניים המונחים על השביל, אם כי כבר לא הצליח להיזכר בשניות שבהן עבר את המרחק הזה.

קודם כול הרים את האופניים.

יישר את הכידון.

אחר כך הלך כמה צעדים בשדה והתבונן בפרסינן שוכב על הילדה. הוא ראה את ישבנו החשוף של פרסינן ואת הרגליים של הילדה. פרסינן דיבר: "לא חשוב, נו, נו… מממ…" הילדה שתקה, כנראה משום שפרסינן סתם לה את הפה. פרסינן היה חזק, קטן אבל חזק.

זמן מה עמד וחיכה שזה ייגמר. כי זה נגמר. זה הרי נגמר.

"ל…לא. בבקשה… לא, עזוב, עזוב … לא", אמר כעבור זמן מה.

כעבור רגעים אחדים קם פרסינן והעלה את מכנסיו. "חרא," אמר. הוא הזיע.

הילדה שכבה בלי נוע ובהתה בפרסינן.

"חרא," אמר פרסינן, ובשעה שהביט בפניו של פרסינן וניסה להבין למה התכוון, חשב שזה נגמר, ופרסינן רכן אל הילדה וחנק אותה.

הילדה כמעט לא הגיבה.

הוא התקדם צעד לעברו של פרסינן, וזה הזדקף שוב ואמר: "חרא, אנחנו צריכים להיפטר ממנה," וכשלא השיב, פירש פרסינן: "להעלים אותה, צריך לסלק אותה, קולט! עזור לי כבר, אידיוט!!"

הוא עמד והביט בפרסינן גורר את הילדה על שביל האופניים.

"נו, עזור לי כבר!" אמר, וכשהוא לא זז, כי לא יכול, הניח פרסינן את הילדה, רץ אל המכונית וקירב אותה אל המקום שבו שכבה הילדה ושבו עמד הוא.

פרסינן יצא מן המכונית, השתופף, התרכז רגע או שניים, אחר כך הניף את הילדה ושמט אותה לתוך תא המטען. הוא טרק את דלת תא המטען, השליך את האופניים בשדה ואמר: "בוא נסתלק מפה!"

הוא עמד שם והביט באופניים שבשדה.

"אתה רוצה להישאר כאן או מה?!" קרא פרסינן מהמכונית והכה ובעט בדלת המושב שליד הנהג.

הוא הלך אל המכונית.

נכנס.

פרסינן התניע. זמן מה נסעו שותקים. השמש הייתה בהירה. שום מכונית אחרת לא נראתה בסביבה. מתישהו פנה פרסינן אל דרך ביער.

"אני מכיר את המקום הזה," מלמל. הילדה. הוא חשב על הרגליים של הילדה. הנעליים עדיין היו על רגליה, היא שכבה בתא המטען. "אני מכיר את המקום הזה, שם מאחור יש אגם," אמר פרסינן וניווט את המכונית ביער בדרכים שהלכו ונעשו צרות.

בדרך הביתה שתק פרסינן, שתק והזיע. הוא הריח אז את הזיעה, גם בזיכרון הריח אותה. פרסינן הזיע, מעולם לא ראה אדם מזיע כך, חולצתו האפורה הייתה רטובה מזיעה ודבקה לגופו. הוא עצמו לא הזיע. הוא רעד. היה לו קר. מי שהיה מביט בהם לא היה יכול שלא להבחין בהבדל המוזר הזה ביניהם, האחד הזיע והאחר קפא מקור, אף על פי ששניהם נסעו באותה מכונית, אבל הם לא פגשו איש ולכן לא היה מי שיתהה על כך.

הוא ישב במכונית ליד פרסינן, התחיל לזהות את הבתים שחלפו על פניהם ביעף, את הכבישים שעליהם נסעו, וחשב על הילדה. על הרגע שבו הניח לה פרסינן לשקוע במים, ועל סצנה בסרט של פרסינן, שלא היה לה שום קשר לכל זה, סצנה שפשוט לא הצליח לעקור לו מן הראש, אף על פי שהכול כבר נגמר מזמן והוא עצמו לא עשה דבר, הרי לא נגע בילדה, אפילו לא נגע בה, בכך היה בטוח, הוא סירב להזיז אצבע ולעזור לפרסינן.

פרסינן נהג והוא ראה יום קיץ מעבר לשמשת המכונית.

כשהגיעו סוף סוף, כשפרסינן העמיד את המכונית במגרש חנייה ליד בלוק הבטון הגדול, המוקף בעצים, הוא יצא, השאיר מאחוריו את פרסינן המזיע במכונית, עלה אל דירתו ומיד התחיל לאסוף כל מה שהיה מונח מסביב, כל מה שמצא בארונות ובמגרות, ולזרוק אל תיק הנסיעות שלו.

הוא הביט בשעון, לקח לעצמו עשרים דקות, כל מה שלא נכנס לתיק הנסיעות הכניס לשקיות אשפה, רוקן את המקרר, השליך את המצרכים לאשפה, הכול השליך לאשפה, בשקיות אשפה רבות שהניח ליד תיק הנסיעות שלו, הסיר את המצעים מן המיטה ודחף גם אותם לשקית, ואחר כך ירד למטה, שלוש פעמים נאלץ לרדת, החוצה אל השמש ושוב למעלה, אל הדירה השרויה בצל, הוא קפא גם בצל וגם בשמש, וכמו ממרחק ראה את פרסינן שוטף את צמיגי מכוניתו בצינור, כל כך מרוכז במלאכתו שלא הבחין בו כלל.

זמן מה התבונן בפרסינן העסוק במלאכתו בשמש היוקדת ובתוך כך שמט את שקיות האשפה אחת-אחת אל תוך המכל בתנועות מדודות.

בינתיים עברו שם אנשים, חלפו על פניו, באו והלכו, עמדו פה ושם בלי לרצות ממנו משהו, השיכורה הזקנה שגרה ממש לידו נשאה את קניותיה וניהלה שיחות עם עצמה, וסוזאנה, הנערה שגרה בבית ממול, שעליה חשב לעתים קרובות, לפעמים חלם עליה, עברה על פניו עם שתי חברות, והשלוש בירכו אותו לשלום בעליצות אופיינית ליום קיץ.

הנערות צחקקו וסיפרו שהן באות מן האגם… מאגם אחר, ולא רחוק משם שפשף פרסינן וצחצח את תא המטען בלי להרים את הראש.

הנערות עברו והוא חזר אל הבית, הן לבשו בגדי ים, שערן היה רטוב והן היו יחפות, למרות שלא אחת היו פזורים על האספלט שברי זכוכית של בקבוקי בירה, על כך חשב כשעלה במדרגות צעד אחר צעד, ואחר כך נעל אחריו את דלת הדירה, לקח את מדריך הטלפון וטלפן אל חֶברת הובלה שתפנה את הרהיטים ואת המיטה מן הדירה.

לא פשוט היה להסביר שלא מדובר במעבר מדירה לדירה אלא בפינוי של רהיטים שאין להם עוד שימוש, אבל האיש בעברו האחר של הקו הבין בסופו של דבר את העניין והבטיח שיבוא למחרת היום, השכם בבוקר.

אחר כך הביט זמן מה מבעד לחלון, בהה בעצים ובשמים ושמע מבעד לשמשה את המהומו העמום של שואב האבק ששימש את פרסינן לניקוי המכונית.

אחר כך עבר שוב בדירה הקטנה, מילא שקית אחרונה בהחלט במה שעוד נותר מסביב, עבר  עוד כמה פעמים בדירה, וידא שהיא אכן ריקה ואז יצא אל הפרוזדור הלבן, סגר את הדלת, שמע אותה נטרקת, השאיר את המפתח תקוע במנעול לשימושם של אנשי חברת ההובלה וירד למטה, אל השמש.

הוא השליך את השקית למכל האשפה. פרסינן כרע על ברכיו על המושב האחורי של המכונית והסיר כתמים שלא היו שם, שלא יכלו להיות שם כי הילדה שכבה רק בתא המטען. אבל פרסינן המשיך והמשיך, והוא ניגש אל המכונית ואמר: "אני הולך עכשיו."

פרסינן הזדקף ונעץ בו מבט. "היא דיממה. חרא. תא המטען מלא כתמי דם ואני חושב שעל המושב האחורי…"

"אני הולך עכשיו," חזר ואמר וראה את ההפתעה מתפשטת על פניו של פרסינן, ההפתעה שהוא עצמו חש בה, מופתע היה מן השלווה המוחלטת שאפפה אותו. תיק הנסיעות היטלטל בקלילות על כתפו, השמש חיממה, והוא בקושי שמע מה אמר פרסינן.

"אני הולך עכשיו. יותר לא נתראה," אמר ובחן קצרות את פיו הפתוח למחצה של פרסינן. אחר כך פנה והלך לתחנה. האוטובוס הגיע כעבור דקות מעטות, הוא קנה כרטיס והתיישב במושב האחורי.

הבית האפור, שלא היה לו שום קשר אליו, נעלם עד מהרה מטווח הראייה שלו, המכונית האדומה הקטנה נראתה לו כמו צעצוע כשהאוטובוס פנה אל הכביש הבין עירוני ומגרש החנייה נגלה שוב לעין.

את פרסינן לא ראה יותר אחר כך.

השתיקה מאת יאן קוסטין וגנר, מגרמנית: דפנה עמית, הוצ' כתר, שנת 2013, 225 עמ'