עיני אוניקס מאת אשכר ארבליך-בריפמן / ליצר האימהי אין גבולות

עיני אוניקס מאת אשכר ארבליך-בריפמן

הסופרת אשכר ארבליך-בריפמן מספרת כי את ההשראה לכתיבת עיני אוניקס, ספר הפרוזה למבוגרים הראשון שלה, שיצא לאחר 28 ספרים מצליחים לילדים ולבני נוער, לקחה מתקופה שעברה לפני מספר שנים: "לפני לא מעט שנים עברתי תקופה לא פשוטה של טיפולי פוריות. לקח לי זמן לעכל את זה, אבל אחרי כמה שנים, הרגשתי צורך לכתוב על זה משהו. משהו בכל התהליך הזה, שהוא מצד אחד קר ומנוכר ולא טבעי ומצד שני- הוא מייצר ילדים, גרם לי לתהות לאן עוד נגיע, לאן הטכנולוגיה והקדמה לוקחת אותנו. הכוח שבקדמה עלול להיות הרסני והתחושה היא של הליכה על חבל דק בין תרומה לאנושות, ועזרה בפריון, לבין בעצם מה שמתואר בספר. כך מחשבותיי נדדו למרחק לא רב מכאן- עלילת הספר מתרחשת בסך הכל בעוד שבעים שנים, כשבעוד עשרים שנים מתרחש אסון נורא שגורם לעולם להיכנס לסוג של מגננה במטרה לשרוד ולשמר את האנושות".

הקשר בין הורים וילדים הוא נושא שמעסיק את אשכר כבר שנים רבות. במיוחד לאחר שאיבדה את אמא שלה שנפטרה לאחר מחלה קשה וארוכה. חווית האימהות שלה מול ההתנתקות ההדרגתית מאמא שלה שנמשכה לא מעט שנים היא משהו שהולך איתה כל הזמן. גם כתיבת הספר הזה הושפעה ממנו, משום שהוא עוסק בסופו של דבר, ולמרות המעטפת העתידנית, ביחסים בין אישיים בעיקר בתוך המשפחה הגרעינית. היחסים בין אוניקס, גיבורת הספר החדש, להוריה מתוארים שוב ושוב, וזאת כמובן מול הכמיהה העמוקה שלה להכיר את יציר בטנה ואולי בכך לקבל גושפנקה לעובדת היותה אם בעצמה.

"אני מניחה שלא חשבתם על זה אף פעם," המשיכה, "אבל רוב הסיכויים, שבעים ושמונה אחוזים לפי הסטטיסטיקה, שיש לי ילד, ילד חי ונושם, שמסתובב איפשהו וקורא למישהי אחרת 'אמא'."

"הו, אוניקס חמודה, אלה מחשבות כל כך לא בריאות," אמרה סיגורני ברחמים וצקצקה בלשונה.

"אמא," הרצינה אוניקס עוד יותר, "אלה מחשבות מציאותיות לגמרי, גם אם חינכו אותנו לחשוב אחרת, גם אם שיננו לנו שוב ושוב שלא משנה איזה ילד תקבל, תוכל מיד לקרוא לו 'הילד שלך' וזה יהיה בסדר. אבל זה לא בסדר! זה מעולם לא היה בסדר ולעולם לא יהיה בסדר!" היא הרגישה שקולה רועד. גם גופה רעד. היא לא ידעה אם מכעס, מהתרגשות או משילוב של השניים.

"חמודה, את מוכרחה להירגע," אמר גלן, "זה באמת לא בריא."

"מה לא בריא?" התרגזה אוניקס, "מה לעזאזל לא בריא? להכיר באמת המכוערת שמסתתרת מאחורי כל הטיפולים האיומים האלה שמכריחים את כולנו לעבור?!"

"ששש…" היסתה אותה אמה, "השכנים…" (מתוך הספר)

"לעזור לי במה?" קולה של אוניקס נשבר, "לעזור לי לשכוח?" היא צנחה בחזרה על כיסאה, שמטה את ראשה על השולחן ופרצה בבכי. תחושת בדידות הציפה אותה. כמה היא לבד בעצם, כמה היא לא מובנת בעולם הזה על חוקיו הנוקשים. מה כבר תוכל לעשות לבדה מול המ"מ ואנשיו? מול הנורמות הבלתי נסבלות הנוהגות סביבה כאילו אין אפשרות אחרת. איך כולם משלימים עם זה?!

"לא נתחיל לדבר עכשיו על חוק הפוריות של 2052, נכון, אוני?" ניסה גלן להרגיע את הרוחות, "את יודעת שאין בזה טעם. הרי לא תשני את העולם. מה מפריע לך כל כך, ילדה שלי? מה מציק לך?"

עיניה של אוניקס היו אדומות ולחות והיא הביטה באביה בתערובת של כעס וחוסר אונים.

בכייה גרם לסיגורני צער, וכעת גם היא התייפחה אל תוך מפית נייר.

אוניקס הרימה את ראשה מהשולחן וניגבה בידיה את הנזלת ואת הדמעות שזרמו על פניה. "אתם רוצים שיהיו לי חיים נורמליים, נכון?" שאלה בקול חנוק, "אתם רוצים שיהיה לי בן זוג, שאאמץ ילד, כמו כולם, נכון?"

הוריה הביטו בה בשאלה ולא ידעו מה לומר. האם לא הבהירו את עצמם מספיק?

"אין לי בן זוג ואין לי ילד כי אני לא מרגישה אדם שלם," אמרה אוניקס. קולה עדיין רעד ואפה האדום היה סתום מנזלת. הנאום שלה לא יצא כפי שתכננה, אבל כך היה תמיד. מעולם לא הצליחה להעביר להוריה במדויק את רגשותיה ומחשבותיה. "מאז הטיפולים בגיל שמונה-עשרה אני מרגישה ככה," המשיכה, "זו היתה גם אחת הסיבות שבגללן עזבתי את הבית. אני מרגישה שלקחו ממני משהו, משהו ששייך לי, ועד שלא אמצא אותו, לא אוכל להתקדם הלאה. בגלל זה אני תקועה במקום. אבא, אמא," משכה באפה והביטה בעיניהם המודאגות של הוריה, "אני חייבת למצוא את הילד שלי. את הילד האמיתי שלי." (מתוך הספר)

עיני אוניקס (הוצאת דני ספרים) הוא ספר עתידני, אנושי ומרגש. מאז האסון של 2040 עסוק העולם בהישרדות, כשהמטרה העיקרית של המשטר היא לשמר את המין האנושי ולסייע לבני האדם להתרבות. אוניקס, בחורה אבודה בת 26, יוצאת למסע אמיץ במטרה לאתר את ילדיה הביולוגיים, שהופרו מהביציות שנשאבו ממנה בכפייה בהיותה בת 18 בלבד. במסעה היא יוצאת כנגד המשטר והמוסכמות ומגלה כי ליֵצֶר אימהי ראשוני אין גבולות. היא לומדת להכיר את עצמה, כמו גם את המערכת המעוותת, אשר על אף מטרותיה הנעלות, חודרת אל המקומות האינטימיים ביותר. אוניקס חשה כי הדרך היחידה שבה תוכל נפשה לשרוד, לשקוט ולהירגע היא להתמרד בממסד ולספק את הדחף הבלתי נשלט לגלות מה עלה בגורל ילדיה הביולוגיים.

אשכר ארבליך בריפמן (צילום פרטי)

אשכר ארבליך-בריפמן (40), גרה עם משפחתה (שלוש בנות: יערי בת 12, מפל ואגת תאומות בנות שמונה), וחיות אחרות על גבול יערות הכרמל בחיפה, מוקפת טבע. בעלת תואר בפסיכולוגיה, פרסמה עד היום 28 ספרים: סדרת הדגל שלה, "ווינטר בלו, ילדת פיות" כבשה את ליבם של מאות אלפי קוראים, והייתה לשם דבר בספרות הנוער הישראלית.

אשכר מנחה סדנאות כתיבה יוצרת לילדים. יש לה סדנת כתיבה קטנה בחיפה, וסדנת כתיבה אינטרנטית בינלאומית: סדנה שפעילה במשך כל שנת הלימודים ומתאימה לילדים דוברי עברית מכל רחבי העולם. זו סדנה מקסימה שלוקחים בה חלק ילדים ובני נוער שאוהבים לקרוא ולכתוב.

"מדי שנה אני רואה איזה קשרים נהדרים נוצרים בין חברי הסדנה. השנה יש לנו ילדה מדנמרק, ילדה מגרמניה, ילדה מניו ג'רסי, ומאידך ילד מרמת הגולן, ילד מאחת ההתנחלויות, וכמובן ילדים מיתר חלקי הארץ", מוסיפה אשכר.

נטייה טבעית לכתוב על פנטזיה

"מתוך 28 הספרים שלי, רק שניים הם ספרים ריאליסטים (שלושה אם כוללים את ספר הפעוטות שלי), כך שאין ספק שהנטייה הטבעית שלי היא לעולם הפנטזיה… הפעם, כיוון שבחרתי לעסוק בנושא הפוריות, היה ברור לי שהספר יהיה ספר למבוגרים. עם זאת, לא רציתי לכתוב ספר ריאליסטי והמחשבות שלי כמו תמיד לקחו אותי למקומות רחוקים ואחרים… כך מצאתי איזה שילוב בין עולם ריאליסטי לבין עולם מעט בדיוני.

"כיוון שהנטייה שלי היא תמיד לכיוון של פנטזיה, הרשיתי לעצמי, כמו תמיד, לדמיין, וליצור עולם שונה ודומה לעולם שלנו: עולם שלכאורה נראה לא מאוד רחוק מעולמנו ולא מאוד שונה ממנו, אך בעצם קיימים בו כמה שינויים מהותיים. עולם אשר האנושות עלולה למצוא את עצמה בתוכו בעוד שנים לא רבות. לא רציתי לכתוב ספר דיסטופי, על משטר דיקטטורי שמטרתו להרע, אלא להיפך- רציתי לתאר עולם בו המשטר הוא לטובת האנושות וההחלטות שמתקבלות מטרתן שימור ועזרה, אך בסופו של דבר הן קרות ומחושבות ופוגעות בפרט, ובנקודות הכי אינטימיות שלו.

"כתיבת הספר ארכה סביב שנה, אבל כתב היד שכב אצלי במגרה הווירטואלית שבמחשב כמה שנים עד שהחלטתי להוציא אותו. זה בכל זאת מעבר חד בשבילי- מעולם הילדים והפנטזיה אל ספר קודר יותר, עתידני-משהו, ולמבוגרים. קפיצה קצת מפחידה".

העולם שלנו בעוד כשבעים שנה

"העלילה מתרחשת בעולם שלנו, רק בשנת 2090. גיבורת הספר, אוניקס, גרה בעיר בשם ניו-גלימר ועוברת במהלך הספר מסע בין מדינות וערים שונות- חלקן הוצפו והשתקמו, אחרות לא שרדו את האסון של שנת 2040. בשנה זו התרחש בכדור הארץ אסון עצום מימדים, אשר הוביל בעקבותיו לשינוי מהותי בחיי האנושות כולה. בעקבות ההתחממות הגלובלית והקצב המואץ של פליטת גזי החממה, בין השנים 2030 ל 2038- חלה הימסות הקרחונים בקטבים. דבר זה הוביל בין היתר להצפות של ערי חוף, דבר שיצר עוני, רעב, ומצוקת מקום. העולם היה במצב קשה: "הטמפרטורה בעולם עלתה, הקרחונים נמסו, זני חיות נכחדו, יבולים חקלאיים נהרסו, ערי חוף הוצפו ונמחקו מהמפה העולמית. אנשים ששרדו מההצפות ברחו אל פנים היבשות, וההגירה ההמונית הזאת הביאה לפיצוץ אוכלוסין בערים שנותרו על תילן, דבר שהוביל לרעב ולעוני מחפירים" (מתוך הספר). בסוף שנת 39 הוצא פתרון, אך יישומו הוא שגרם לאסון של שנת 2040. "מאז האסון של 2040 עסוק העולם בהישרדות גרידא," אמר יושב ראש המשטר המרכזי בראיון, "מובן שהגרוע מכול מאחורינו, מובן שסללנו לעצמנו דרך חדשה, אך בשלב זה אַל לאדם להיסחף לזחיחות דעת." (מתוך הספר).

הספר נע כל הזמן על הגבול שבין העולם שלנו היום לבין עולם אחר, עתידני: יש פארקים ציבוריים, אבל הדשא והחול סינטטיים; ילדים יוצאים לשחק בחוץ- אבל יש פקחי בטיחות בכל מקום; קיימים עדיין עפיפונים, אבל הם צריכים להיות קשורים ליד בחוט שאורכו לא יעלה על אורך מסוים; בשמיים עפות יונים, אבל בודדות; התזונה מבוססת על מה שאנחנו אוכלים היום, אך בשר וביצים הפכו נדירים ומחירו של הקפה מרקיע שחקים וכן הלאה… כל אלה הן כמובן דוגמאות קטנטנות שממחישות את הווי היום יום בשנת 2090. הספר לא עוסק בשינויים הקטנים שהעולם עבר אלא בשינויים מהותיים ומרכזיים יותר, אך שתולים בו תיאורי אווירה כאלה ואחרים כדי להכניס את הקורא אל עולם שהוא שונה ודומה לעולם שלנו. כל הזמן יש את המשחק בין הקיים לבין מה שיכול להיות קיים בעתיד".

"גיבורת הספר היא אוניקס, בחורה בת 26 שמתקשה לקבל את גזרות הממשל. דמות נוספת ראויה לציון היא סיימון- גבר בן 108 (תוחלת החיים עלתה). סיימון גר בבית האבות בו עובדת אוניקס כאחות סיעודית ובינו לבין אוניקס נרקם קשר מיוחד: משהו על הגבול בין חברות עמוקה לבין קשר בין אב לבת. סיימון הוא זה שמספר לאוניקס על העולם "הישן", שהוא בעצם עולמנו אנו ומתמרמר על ניסיונות הממשל החדש ליצור האחדה של העולם".

"עכשיו יש לך כוח, אוניקס. יש מה שיניע אותך הלאה וייתן לך אנרגיות להמשיך. את תמצאי את מה שאת מחפשת. אני בטוח בכך, את תמצאי בסופו של דבר את השקט, את השלווה שאת כל כך זקוקה לה". "אני לא זקוקה לשלווה, סיימון," משכה אוניקס באפה, "אני רק זקוקה לילד שלי, זה הכול…" (מתוך הספר).

אשכר ארבליך-בריפמן מספרת כי בימים אלה היא עובדת על ספר משותף, יחד עם חגי ברקת, מחבר ספר הנונסנס לילדים "חרדיל לא רגיל". מדובר בספר פנטזיה לנוער המתאר את מסעם של שני נערים מיוחדים משני עולמות שונים: נער אחד מתגורר בקיבוץ מקומי בארץ ואילו הנער השני, חי בעולם פנטזיה רחוק. הספר ייצא לאור בעוד חודשים ספורים.

עיני אוניקס – פרק ראשון

1.

גן המשחקים המה ילדים בשעת אחר־צהריים זו של חודש אוקטובר. הרוח פרעה את שערה השחור וחלפה בין הספסלים ומתקני המתכת החדישים כצעיף צמר פתלתל הנשרך למרחקים, נושא עימו עלי סתיו זהובים. דבר אחד שבו לא ניתן לשלוט עדיין. גם זה מן הסתם יבוא. צהלות צחוק הדהדו באוויר. אמהות מודאגות עסקו במרדף אחר פעוטות זבי חוטם. רובן נשאו בידיהן קופסאות פלסטיק צבעוניות, מִ תכּ לות כמובן, שהכילו פירות מהונדסים על בסיס סויה מועשרים בוויטמינים, חתוכים לריבועים מושלמים, והתאמצו לתחוב לפיותיהם הקטנים של ילדיהן חלקי פרי רכים מעוכים. אבות אחדים ישבו על הספסלים סביב כשעינם האחת צופייה אל ילדם המתרוצץ בין המתקנים, בעוד העין האחרת שקועה במסך המגע האישי. אבות אחרים אימנו את בניהם בהטסת עפיפונים קטנים שהיו מחוברים בקצותיהם לחוט שאורכו לא עלה על שלושה מטרים והיה קשור בבטחה לפרק כף היד. כך קבעו התקנות החדשות. חוט ארוך מזה, או חוט שאינו קשור כהלכה, עלולים להסתבך בעמודי החשמל ולגרום אסון. שני פקחי בטיחות נשענו על עצי הבוקיצה המלאכותיים הגדולים שכיתרו את הפארק. אחד מהם דיבר אל הרב־חושי שלו. היה זה רב־חושי מדגם 'פסיפלורה' שהושק לא מכבר. אחד הפקחים נשנש חטיף סויה אפוי משקית נייר ממוחזרת שהשמיעה רשרוש בכל פעם שתחב לתוכה את אצבעותיו השמנוניות. הוא לא היה אמור לאכול בעת מילוי תפקידו, ושלוש אמהות שישבו על ספסל סמוך העוו את פניהן כלפיו בחוסר שביעות רצון. אחרי הכול הוא אמור לשמור על ילדיהן ולהגן עליהם מכל רע. אוֹ נִ יקְ ס התיישבה על אחד הספסלים והשתדלה לצמצם את נוכחותה ככל האפשר. היא בחנה את הילדים ָסביב בעיניה הגדולות, הכהות מאוד. יום עבודתה נגמר, ובדרכה הביתה עצרה בפארק, כפי שנהגה לעשות מדי יום, כשבידיה שאריות לחם בעבור היונים. תחושת לאוּת נעימה פשטה אט אט באיבריה, תחילה בכפות הרגליים, אחר כך בשוקיים, לבסוף בירכיים. היא תהתה אם תהיה מסוגלת לקום. אצבעותיה הדקיקות הארוכות גיששו בתוך שקית הנייר החומה אחר הלחם הירקרק ובצעו ממנו חתיכות קטנות. ריח חמוץ עלה מן השקית, ריח של לחם הסוּקי. פניה התעוותו בסלידה. הסוּקי אמנם נחשב לדגן מזין וזול, אך טעמו היה גרוע בהרבה מטעמה של החיטה. היא טעמה לחם עשוי חיטה רק פעמים ספורות בחייה, בארוחות חגיגיות או במסיבות יוקרתיות.

כעת השליכה את פיסות הלחם לרגליה. שש יונים דהויות נחתו בסמוך והמו לעברה המיות נוגות. שש יונים! עיניה הכהות אורו, שש יונים בבת־אחת! אין ספק שהתמזל מזלה היום. היא נזכרה שסיימון סיפר לה פעם שכשהיה ילד קטן, לעיתים היו השמיים מתכסים ביונים. יונים ועננים, עננים ויונים. מחזה עוצר נשימה. הוא תיאר לה כיצד היה נעמד בלב כיכר אנדרסון ומפזר לכל עבר פירורי לחם, לחם אמיתי, מחיטה ולא מסוּקי, ואיך אינספור יונים היו נוחתות מיד, מכרכרות סביבו, מטפסות על רגליו, על זרועותיו, על ראשו, ומנקרות את פירורי הלחם. היא חייכה וניסתה לדמיין לעצמה את התחושה, אך לא הצליחה. מבחינתה, שש יונים היו להק שלם.

"סליחה, גברתי," קטע את מחשבותיה קול גברי.

"כן?" התנערה אוניקס בבת־אחת.

"מה את עושה כאן, אם יורשה לי לשאול?" היה זה אחד משני הפקחים, זה עם חטיף הסויה האפוי.

"הו… אני…" מלמלה אוניקס, "אני רק מאכילה את היונים, כפי שאתה רואה."

הפקח הנהן. "את יודעת שאם יישארו פירורים, תצטרכי לאסוף אותם, כן?"

"כמובן," השיבה אוניקס, "אבל אף פעם לא נשארים פירורים. היונים תמיד רעבות, והיום יש כאן שש, כך שאין סיכוי שיישאר משהו."

"כן," אמר הפקח והתבונן בהן, "שש זה באמת מספר מכובד למדי."

אוניקס חייכה בנימוס ושבה להאכיל את היונים.

"את כאן לבד?" בחן אותה הפקח במבטו, "אני מתכוון, יש לך כאן ילד?"

"ילד?" השיבה אוניקס בפיזור הדעת, "אה, לא…" גמגמה, "לפחות אני חושבת שלא…" הוסיפה בקול חלוש.

"חושבת שלא?" נדרך הפקח.

אוניקס הרגישה שהיא מתחילה להסתבך ומיהרה לומר בקול רם ובטוח, "לא, אדוני, אין לי כאן ילד," היא הביטה אל תוך עיניו. היו לו עיניים אפורות, נטולות כל הבעה.

"אני מבין," אמר הפקח והעביר את אצבעו על שפתיו שהיו מעוטרות בפירורי חטיף הסויה.

"יש איזו בעיה?" שאלה אוניקס.

"זה פשוט גן שעשועים," אמר הפקח, "לא נהוג לבוא לכאן בלי ילדים."

"יש חוק נגד זה?" התעניינה אוניקס.

"לא," צחק הפקח במבוכה, "את רשאית להסתובב כאן, כמובן." הוא שתק לרגע ואז הוסיף, "את בטח מבינה את תפקידי. אני צריך לפקוח עין ולוודא שהילדים בסדר. אי אפשר לדעת מה עלול לקרות, אנחנו מוכרחים לדאוג שלא יאונה להם כל רע. את מבינה?"

אוניקס הנהנה. היא הבינה. היא רק לא הבינה מדוע פקח הבטיחות רואה בה סכנה פוטנציאלית לילדים, בחורה צנומה שכמותה, שמגיעה הנה כמעט מדי יום ומאכילה את הציפורים. אולי מפני שהוא חדש כאן, חשבה לעצמה, שהרי מעולם לא ראתה אותו קודם לכן. היא הכירה את הפקחים שהסתובבו בפארק, הם היו מבוגרים יותר. גם הם הכירו אותה.

בכי חד הקפיץ את שניהם ממקומם. הפקח הסתובב בבהלה ופנה לעבר הקול, דרוך כולו לפעולה. אחד הילדים נפל מסולם ושפתו נפצעה. הפקח רץ אליו במהירות ועזב את אוניקס לנפשה. "הכול כאן בסדר?" שמעה אותו שואל בחומרה. "איך זה קרה?"

"הוא רק נפל, אדוני הפקח, זה שום דבר, אני באמת כל כך מצטערת…" גמגמה אמו של הפעוט המצווח. היא היתה בהירת עור, בעלת שיער שחור מסולסל ונראתה מבוהלת מאוד. הפקח הקליד דבר־מה ברב־חושי שלו ולא אמר דבר.

"אתה רושם לי דוח?" נזעקה האם.

"לא," אמר הפקח, "רק מדווח לרשויות על האירוע." הפעוט הוסיף לייבב וטיפות דם אדומות טפטפו אל ארגז החול הסינתטי שבו עמד. אמו הצמידה מגבון אל שפתו המדממת ולחצה. "אירוע? איזה אירוע? הוא בסך הכול קיבל מכה!" אמרה לפקח בקול רועד.

"גברתי," אמר הפקח בקול קשה, "אני רק מבצע את תפקידי." הוא סיים להקליד וכיוון את הרב־חושי אל עורפו של הפעוט. הרב־חושי השמיע צפצוף קצר וחד. הפקח לחץ על אישור ושלח את ההודעה.

הפעוט נרגע בינתיים. אוניקס צפתה בו בסקרנות. הוא היה כהה עור, בעל עיניים מלוכסנות, עצומות כמעט. מהמקום שבו עמדה לא הצליחה להבחין בצבען. שערו היה חום וחלק. לא היתה אף לא נקודת דמיון אחת בינו לבין אמו. אוניקס נאנחה בהכירה את ההיגיון המעוות שמאחורי העניין.

היא הוסיפה לצפות בילדים המשחקים בגן, ממש כפי שנהגה לעשות מדי יום, מנסה לנחש למי מההורים שמשגיחים סביב הם שייכים.

הערב ירד והשמש, כחלמון ביצה קטיפתי, חמקה בין גורדי השחקים האפורים שבצבצו מעבר לפארק וסימנו את קו האופק. אוניקס צמצמה את עיניה המסונוורות מבוהק השקיעה, ואחר קמה בעייפות מהספסל ושירכה את רגליה אל ביתה. יום נוסף מאחוריה.

עיני אוניקס מאת אשכר ארבליך-בריפמן. הוצאת דני ספרים, שנת 2017, 437 עמ'. / אתר הספר: http://www.eshkar.com/