ביקור בית עם הסופר ערן שגיא: זה קורה מהר

זה קורה מהר מאת ערן שגיא

ערן שגיא, מורה לקולנוע בבית ספר תיכון, בעל תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני באומנות. כמו גיבור הרומן הראשון שלו, "זה קורה מהר", גם הוריו של ערן התגרשו כשהיה בגיל 13. יחסים לא טובים עם האבא, אבא שהיה סוג של פיטר פן שלא רוצה התבגר, לפני 6 שנים בעקבות משבר כלכלי אביו התאבד.  

ערן אובחן כילד היפראקטיבי בטעות, בדיעבד התנהגותו היתה תגובה של מצוקה לגירושין של הוריו.

הוא מגדיר את בית הספר כ"כלא משוכלל", המבנים בישראל נראים כמו כלא, מתאר את התקופה "כרעה לתפארת".

שם: ערן שגיא

גיל: 34

סטטוס: כמעט נשוי

מגורים: תל אביב.

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר זה קורה מהר בהוצאת זמורה ביתן (2011).

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? אני לא בטוח שאפשר או צריך לקרוא לזה השראה. אני כותב על העולם שלי, בהווה או בעבר, מתוך ניסיון לתת קצת סדר בדברים, לנסות ולמצוא את התאורה הנכונה, גם אם בסופו של דבר מתבהר שאפשר להסתפק בחשיכה מוחלטת.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? הדרפט הראשון נכתב בשלושה חודשים של כתיבה אינטנסיבית. לאחר מכן עוד כשנה וחצי של עבודת ליטוש ועיבוד.

איזה ספרים קראת לאחרונה? בשלושת החודשים האחרונים יש ארבעה ספרים שניצבים מעל כולם –  'בלשי הפרא' לבולניו, 'נוטות החסד' לליטל, 'כל הסיפורים' לאידה פינק ו'החיים הוראות שימוש' לפרק. ומעט (אבל ממש מעט) מאחוריהם – 'עין החתול' לאטווד.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? התשובה לשאלה הזו משתנה שוב ושוב בשנים האחרונות. הנה רשימה קצרה, שנכונה לרגע זה: קורן, שבתאי, ברמה, בורשטיין, שמעוני, הדיה, יוסי הדר. ואני מניח שכולם השפיעו, לא תמיד אני מסוגל לסמן איך בדיוק.

אילו ספרים קראת בילדותך? איזה לא? כל הסדרות למיניהן, קלאסיקות (קרל מאי, וורן, נשים קטנות, סדרת מרגנית), אורי, אליפים, חסמב"ה ושות', וכל מיני ספרים מפוקפקים יותר או פחות מהספרייה של אבא (בלשים, מותחנים וביל קרטרים).

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? הם יצטרכו להיות ארוכים, ארוכים מאוד, ועדיף כאלה שעדיין לא קראתי. 'בעקבות הזמן האבוד' לפרוסט ו -'2666' לבולניו. ואת 'הסיפור שלא נגמר', שיזכיר לי קצת איך הייתי פעם, עוד לפני האי.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי הראשון.

ערן שגיא (צילום אלון סיגוי)

ספר קצת על הספר שכתבת: ספר על נעורים, על קולנוע, על אלון – תלמיד יב' בתיכון לאמנויות – על אהבות אמיתיות ולא כל כך אמיתיות ועל תל אביב, שאלון לא מפסיק ללכת בה, להביט, ולנסות ולהבין מה, אם בכלל, היא מנסה להגיד לו.

במרכז הרומן זה קורה מהר תל אביב המנוכרת, החלל הוא בית הספר, מקום ששם הגבולות המוסריים לא ברורים, נערים ונערות בגיל ההתבגרות חוקרים את הזהות המינית שלהם, הגבולות בין מורה לתלמידות נפרמים, בדיקת גבולות, רצון לריגושים, סמים, לבטים בעניין הגיוס לצבא באקלים שמאפשר ואולי אפילו מעודד נערים לא להתגייס,  ניסיונות מיניים. גיבורי הספר הם נערים ונערות שגדלים ללא  יד מכוונת של הורים, שכן ההורים, "יאפים" נורמטיבים לכאורה, שקועים בדיכאון או בקריירה או מתאבדים ולמעשה כמעט לא רואים את הילדים שלהם ואת מה שעובר עליהם.

כמו גיבור הרומן, גם הוריו של  ערן שגיא התגרשו כשהיה בגיל 13. יחסים לא טובים עם האבא, אבא שהיה סוג של פיטר פן שלא רוצה התבגר, לפני 6 שנים בעקבות משבר כלכלי אביו התאבד.

ערן אובחן כילד היפראקטיבי בטעות, בדיעבד התנהגותו היתה תגובה של מצוקה לגירושין של הוריו, הוא מגדיר את בית הספר כ"כלא משוכלל", המבנים בישראל נראים כמו כלא, מתאר את התקופה "כרעה לתפארת".

ערן שגיא מתאר כאן דור צעיר מאוד מעודכן ומורכב ו"בוגר", בני נוער שבלית ברירה מגדלים  את עצמם  ולכן גדלים בלי הגדרות מוסריות וערכיות ברורות, בלי גבולות יציבים בין רע לטוב, דור שיש בנפש הצעירה שלו גם משהו עייף, כבוי ומובס.

זה קורה מהר הוא רומן עשיר ומדויק על אלון השמיניסט ועל אלי היפה והפרועה, חברת הילדות שלו. במבט ראשון דומה שאלי ואלון זורמים באפיק הנעורים המקומי: בגרויות ומין וסיגריות וג'וינטים ושאלות על אהבה ולבטים של לפני צבא. מבט שני מגלה שהזרם שוטף מהר מדי וחלק מדי וכי המתבגרים התוססים האלה גדלים באקלים מדוכא ואדיש. לכל אחד מהם רק הורה אחד, עצוב ועמום, המורים שלהם אטומים או מבולבלים מאוד, ובוואקום שבתוכו אלון ואלי מתנהלים, קשה להבחין בין אינטימיות לכאב, בין פנטזיה לחלום בלהות.

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? בשלבי סיום של כתיבת רומן נוסף.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לו"ז קבוע וכמה שיותר קשוח. בתקופת כתיבה אני לא קם מן הכיסא עד שכתבתי רף מינימאלי של מילים (גם אם אמחק את כולן בשלב מאוחר יותר). ולקרוא, לקרוא לקרוא לקרוא. ולהוציא את הטלוויזיה מהבית. לצמיתות.

מתוך "זה קורה מהר"

קיץ

הדפיקות על הדלת לא מפסיקות. אחת בצהריים, סוף החופש הגדול, ואלון מנסה למשוך את השמיכה מעל לראשו ולהמשיך לישון עוד קצת. הוא לא מצליח. חם לו, הפנים שלו רטובות והדפיקות ממשיכות. הוא זורק את השמיכה על הרצפה ונעמד, מסוחרר קצת. החדר מבולגן. כמה צלחות מלוכלכות מונחות ליד המחשב. הוא מתמתח ויוצא אל הסלון. קריר כאן יותר. הדפיקות מתחזקות, דופקות איזו מנגינה עכשיו. הוא מגרד את ראשו, מפהק ומצמיד את עינו אל העינית. אלי. הוא נאנח ופותח את הדלת. היא עומדת מולו עם היד באוויר, מחייכת. שיער צבוע, בלונדיני זרוי במעט ורוד, גופייה סגולה ומכנס קצר בצבע חום. היא מעבירה מבט מהיר על גופו. מה זה, ככה אתה מקבל אותי, עם בוקסר, ועוד בוקסר ירוק. היא נכנסת לדירה, דוחקת אותו קצת ונושקת לו במהירות בלחי. על גבה תיק כחול. היא סוקרת את הסלון. האור בחדר המדרגות נכבה. מחניק כאן, טוב, יאללה, תתלבש ונזוז. תגידי, הוא נד בראשו באי־אמון, את מוכנה להסביר מה בדיוק את עושה פה כל כך מוקדם ולאן בדיוק אנחנו אמורים לזוז. היא פונה אליו ומצמידה אצבע אל חזהו. השפתיים שלה קצת ירוקות. תקשיב לי ותקשיב לי טוב, עוד שבוע חוזרים לבית ספר, ואני לא מתכוונת לבזבז את השבוע הזה. יאללה, תזיז את עצמך, אני לא הולכת לחכות לך יותר מדי זמן, היא מסתכלת עליו בחצי חיוך, מרחרחת. יש כאן ריח מוזר. טוב, טוב, אבל אני יכול להבין מה אנחנו הולכים לעשות. או, היא מרוצה, טוב שאתה שואל. כשהיא נוגעת לרגע בבטנה הוא מבחין שאין לה חזייה. ראיתָ פעם את משימה בלתי אפשרית, היא מעמידה פנים רציניות, כן ראיתי, אבל את מוכנה להגיד לי איך זה קשור למשהו. אתה מוכן לתת לי לדבר, אתה לא רוצה שאני אצבוט לך את הפטמה, נכון, היא מניפה מולו אצבע, והוא מרים ידיו בהכנעה. יפה, עכשיו תקשיב בשקט. כמה אנשים יש בצוות של משימה בלתי אפשרית, זאת שאלה רטורית, היא מעבירה לרגע יד בשערה, אל תענה. היא ממתינה, ובתרועת ניצחון ממשיכה, לפחות שניים. לפחות. והיום יקירי, יש לנו משימה בלתי אפשרית כזאת, לכבוד סיום הקיץ, ואני צריכה אותך. הוא מנסה לדבר אך היא עוצרת אותו שוב. משב רוח עדין מגיע מחדר המדרגות. היום אתה טום קרוז, בתקופה הטובה שלו, לפני שנהיו לו פנים שמנות. ואני המפקדת היפה, ברור? הוא מהנהן. יופי, יש לך, והיא מסתכלת על פרק ידה השמאלי. אין לה שעון. יש לך בדיוק שתי דקות להתלבש ולצחצח שיניים. ועכשיו היא צוחקת, זה כבר נהיה קצת לא נעים, אה, מיסטר קרוז, אני יכולה לסלוח על הבוקסר הירוק, היא מעיפה אליו מבט והוא נבוך קצת פתאום, אבל לקבל אותי עם שיניים לא מצוחצחות, היא מנידה בראשה, תאמין לי, אם לא הייתי מכירה אותך כל כך הרבה שנים, הייתי פשוט מסתובבת והולכת, והיא מתחמקת ממנו במהירות כשהוא מנסה לתפוס אותה, נושף אוויר מפיו.

חצי שעה אחר כך הם ליד הכניסה של הילטון. חם, חם נורא. אלון מרגיש שכל הגב שלו רטוב, הרגל השמאלית שלו מגרדת, אבל אלי, פניה נוצצות מזיעה, ממשיכה כרגיל. עכשיו היא מוציאה מתיק הגב שלה משקפי שמש וקרדיגן לבן, עדין מאוד. הייתי צריכה להיעזר במחלקת האביזרים של אמא. היא מזדקפת, מושיטה לו את התיק ומרכיבה את המשקפיים. מה אתה אומר? רכב חולף בכביש לימינם, מותיר אחריו ריח בנזין. אלי, אני נורא צמא, ורעב, וחם לי, היא לובשת את הקרדיגן, ומהנהנת אליו. אני יודעת, ואני מבטיחה לך פיצוי, היא אוספת את שערה. אבל עכשיו, נוהל משימה, היא לוקחת ממנו את התיק, ומקרבת את שפתיה אל אוזניו. אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה פעם, אבל אתה מאוד מרשים אותי כשאתה עם הסקסאפיל המשימתי שלך, אל תשכח. שניהם צוחקים, והיא פונה אל עבר המלון, ואני מזכירה לך, רק אנגלית, או־קיי? יס, או־קיי, רק אינגליש, איי גוט איט.

השומר בכניסה מביט בהם בסקרנות כשהם נכנסים, מסדר את הכובע על ראשו. הלובי קריר ושקט. יש בו איזה ריח נעים, לא ברור. אלון הולך מעט מאחורי אלי, מנסה לא להביט לצדדים. גבר לבוש בחליפה מחויטת חולף על פניהם, מהנהן לכיוונם. אלי מהנהנת אליו בחזרה, ומגניבה מבט אל אלון, מחייכת. זוג צעיר יושב בפינת הלובי, ידו של הגבר מונחת על ירכה של האישה, הם משוחחים בצרפתית בקולות רכים. אלון יכול לראות את ההשתקפות שלו ברצפת הלובי. אלי נעצרת והוא מרים את עיניו. הם עומדים לפני המעלית. אלי לוחצת על הכפתור ושואפת אוויר. וֶל, איט ווז קווייט א דיי, דונט יו ת'ינק. אלון מניע את ראשו בחוסר אמון, כשהיא מסתכלת עליו וממשיכה. שתי נשים צעירות נעמדות מאחוריהם. דה איזראלי ווטר איז סמת'ינג אלס, יו נואו. דלת המעלית נפתחת ואלון שולח את ידו במהירות אל זרועה של אלי וצובט אותה. אח, היא מצחקקת, דונט דו דט, איטס נוט ורי פולייט. ארבעתם נכנסים למעלית ופונים אל הדלת. מוזיקת פסנתר שקטה. אלי לוחצת על כפתור הקומה השש־עשרה, והדלת נסגרת. הם רואים את עצמם נכפלים בדלת המתכתית. שתי הנשים מתבוננות בהם מדי פעם. שתיהן בהירות מאוד, גבוהות. זאת שעומדת ליד אלון יפה, כמה נמשים דהויים על אפה ולחייה. יש לה שיער אדמוני אסוף והיא לובשת שמלה שחורה המגיעה עד מתחת לברכיה. אלון מריח ריח בושם נעים, אולי ורדים. המעלית מטפסת בקול חרישי, ואלי נצמדת אליו. הוא מרגיש את הנשימות שלה, את חומה. נדמה לו שהאישה שלידו מחייכת אליו מדי פעם, חיוך עדין, כמעט לא נראה. המעלית נעצרת בקומה השלוש־עשרה ושתי הנשים יוצאות. אלון מביט בגופה של האדמונית, ואלי תופסת במותנו. אתה מוכן להתרכז בי בבקשה, דלת המעלית נסגרת. חשבתי שאמרת רק אנגלית, בסדר, אז אמרתי, המעלית ממשיכה לטפס, בתור מפקדת המשימה מותר לי לעשות מה שאני רוצה, ככה זה, פריווילגיות של התפקיד. כן, אני בטוח, עוד משהו, המפקדת. לא, האמת שאתה בסדר, עד עכשיו אתה מתנהג למופת, אבל תזכור, בזמן משימה אין עוד נשים. רק אני. אלון נאנח והיא, מרוצה מעצמה, נוגעת בכתפו. המעלית נעצרת בקומה השש־עשרה, ואלי מצמידה את אצבעה אל שפתיה. ששש… נוהל קרב, נוהל קרב. הם יוצאים מן המעלית. במסדרון יש ריח לימון עדין. היא פונה לימין. הוא אחריה. היא נעצרת ליד דלת אחד החדרים ומצמידה אליה את אוזנה. אול קליר. תגידי, את מוכנה להגיד לי מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אל תדאג, עיניה מבריקות אליו בניצחון. היא מוציאה מכיסה כרטיס מגנטי לבן, ומנסה להכניס אותו אל החרך המתאים. אלי, הוא מתקרב אליה, מאיפה זה. אה, אמא שלי הביאה את זה איתה מפריז. היא היתה שם בהילטון. או־קיי, הוא מתחיל להבין, ולמה את חושבת שזה אמור לעבוד. היא מביטה בו, האמת, היא מכווצת שפתיים, בחלק הזה של התוכנית לא הייתי בטוחה. לא היית בטוחה. לא, עכשיו היא מחייכת, אבל חשבתי שכדאי לנסות. חשבת שכדאי לנסות. תגיד לי, אתה חושב שזה מנומס לחקות את המפקדת של המשימה. הוא רוצה לענות לה כשהדלת מתחילה לצפצף פתאום, צפצוף חזק, חד. הם מביטים זה בזה. אלי מתחילה לצחוק. בטל, בטל, היא צועקת ורצה לכיוון המעלית. נו, היא ממשיכה לצחוק, אתה לא שומע, היא פונה אליו, אמרתי בטל. הם עומדים מול המעלית, מתנשמים. אלי, אני נשבע לך, כן, כן, אני יודעת, היא חותכת אותו, אתה אוהב אותי כל כך, ואתה לא יודע מה היית עושה בלעדי, ואני יפה במיוחד היום, ואני רזה מתמיד ו… דלת המעלית נפתחת וקצין ביטחון צעיר במדים כחולים, גבוה מאוד, יוצא מן המעלית ועומד עכשיו מולם, מביט בהם בסקרנות. אלי פונה אליו. אקסקיוז מי, סר, וֶר קן וִי גט טאואלס פור דה פּוּל. אלון מביט בה, לא מאמין. קצין הביטחון מחייך. אלי מחייכת אליו בחזרה. שיניה בוהקות. יאללה, ילדים, כנסו למעלית. יש לי דברים יותר חשובים להתעסק איתם עכשיו. הם נכנסים אל המעלית, פניו של אלון ורודות מעט ואלי ממשיכה לחייך, ווֹט דו יו מין ילדים, איז איט סאם קיינד אוף איזראלי פוד? אלוש, אלון כמעט צועק עכשיו, אבל הוא משתתק כשהוא רואה את קצין הביטחון ממשיך לחייך, מביט באלי, בפניה, בגופה, ושוב בפניה. תגידו, בני כמה אתם בכלל. קצין הביטחון נעלם מעיניהם כשהדלת נסגרת והם מביטים בהשתקפות שלהם. השיער שלהם סתור. הפטמות של אלי בולטות מבעד לבד הגופייה. היא מביטה בעיניו של אלון, מחויכת כולה. אני מקווה שאתה לא כועס. אתה יודע, אמרתי מראש שזאת הולכת להיות משימה בלתי אפשרית. בטח, הוא מחייך אליה בחזרה, בלתי אפשרית כשאת המפקדת שלה. היא מוציאה לשון. בבקשה, אני בטוח שטום קרוז לא צריך לסבול כאלה דברים. כן, היא עושה פרצוף עכשיו, טום קרוז היה מת לשותפה כמוני בצוות, תראה איזה שוקיים יש לי. מה, אלון לא יודע מה לענות לזה, כשהמעלית נעצרת והדלת שלה נפתחת. הלובי. אלי משלבת את זרועה בזרועו. תלך זקוף, היא מגניבה אליו מבט, מהרהרת לרגע. אמרתי לך פעם שיש לך פרופיל יפה. תפסיקי להתחנף, הוא מביט בה. אבל תודה, משהו בו שמח פתאום. היא מחייכת בניצחון. ידעתי, זה תמיד עובד.

ושבוע מאוחר יותר אלון יושב על ספסל בחצר התיכון ומחכה לה. היא מאחרת, היא תמיד מאחרת, והוא מוציא את הסלולרי ומביט בו. שמונה וארבע דקות. הוא מחזיר אותו אל הכיס ונעמד על רגליו. רוח עדינה מקררת אותו והוא מתקדם אל עבר שער התיכון, ראשו פונה לימין והוא מחפש אותה, בשביל שליד הגדר. לאן אתה חושב שאתה הולך, חיים השומר מביט בו. הוא מרגיש את הצוואר שלו נשרף בשמש. אני לא הולך לשום מקום חיים, בחייך, רק התחילה השנה. אל תגיד לי רק התחילה השנה, חיים נועל את השער. ריח מתכת, ציפור דרור נוחתת על הברזייה, מנקרת טיפות מים מן הפייה. אותכם צריך להחזיק קצר מהרגע שאתם מגיעים לכאן עד לרגע שאתם הולכים. חיים מתיישב ליד השולחן, מגביר את הטרנזיסטור. קול גברי מדבר על מחיר הנפט, וחיים מהנהן בהסכמה. אלון נשען על השער, עוצם לרגע את עיניו. הוא שומע את המכוניות החולפות בכביש מאחוריו ונאנח. מה זה, לא נותנים לך לצאת. הקול של אלי, והוא שומע את השער נחבט. חיים, שחרר אותו, חיים, אין לך לב. חיים מתרומם, תפסיקי את עם השטויות שלך, שומעת, מה את עושה. אלי צוחקת. אלון סוקר אותה. גופייה לבנה, כתפיות חזייה אדומות, מעט רפויות על כתפיה, וחצאית ירוקה, צמודה. הרגליים שלה בהירות מאוד, מסתיימות בנעליים אדומות, על השמאלית כתם צהוב גדול, דהוי. חיכית לי הרבה, חיים פותח את השער, יש לך מזל, את, שיש לך חיוך יפה, והיא נכנסת, נושקת על לחיו של אלון. מצטערת, אמא התעקשה שאני אוציא את שולה לגינה. תגידי, היא לא אמורה למות כבר? חיים טורק את השער. מה איתך, היא רק בת ארבעים וקצת, ממש ילדונת האמא הזאת, תאמין לי. שניהם צוחקים ומתקדמים אל בניין התיכון, שומעים כיסאות נגררים מן הקומה מעליהם. המסדרון אפל, והאוויר שבו דחוס מאוד. מתי נרדמתְ בסוף, סוליות הנעליים שלה נוקשות על הרצפה. המורה לתנ"ך רצה לפניהם, אוחזת בידיה שלושה קלסרים אדומים ונעלמת אל המסדרון הימני. בערך בארבע, הגוף שלי מסרב להשלים עם העובדה שזהו, נגמר החופש, נגמר הקיץ, אפילו שאני עדיין מזיעה כל הזמן, תמיד חשבתי שתחילת שנת הלימודים היא ההתחלה של הסתיו אבל איפה אתה רואה פה סתיו, תגיד לי, איפה. הכתף שלו נוגעת בה והם מטפסים בגרם המדרגות. העור שלה רך. קול צחוק עולה מאחת הכיתות. ואני חשבתי שאת רוצה להמשיך במעקב היום, בגללך הגעתי לכאן חצי שעה לפני הזמן, ואני בכלל לא בטוח שהוא יהיה היום בבית ספר. היא מתקרבת אליו. ריח מתוק. אל"ף, אתה יכול בבקשה לדבר יותר בשקט. הוא מהנהן. תודה. בי"ת, סמוך עלי שהוא פה, היום החופשי שלו זה יום שני, בדוק. איך, איך בדוק? אמרתי לך לסמוך עלי, נכון? נכון.

בשנה שעברה זה התחיל. הם ישבו על הספסל במבואה של בית הספר ואלון לא הצליח להסיר את עיניו מהגרבונים שלה, סגולים עם מין דוגמה מנומרת עליהם. השיעור כבר התחיל מזמן והמסדרונות דממו. הנה, זה הוא, אליו אני מתכוונת. ואלון הרים את העיניים, מי, גיא, ששש, מה אתה מסתכל. תגידי, מה את רוצה שאני אעשה, את מתכוונת לגבוה, עם החולצת כפתורים. כן, הוא לא מזכיר לך את סחרוף. אלוש, איזה סחרוף, זה גיא, המורה שלנו לפסקול. היא תפסה אותו ביד, ניערה אותו. די, אתה עובד עלי, תישבע, הבחור המדהים הזה מורה כאן, ממש מורה, אתה עובד עלי, נכון? תעזבי אותי, השתגעת לגמרי. אלון משך ממנה את ידו. כן, מורה, הוא התחיל לעבוד כאן לפני כמה חודשים, חונך את סרטי הגמר של היו"ד־בי"תים, נראה לי שהוא בן שלושים וחמש־ארבעים או משהו כזה. אין מצב, הקול שלה צווח קצת. ציפורני אצבעות הרגליים שלה היו צבועות בלק אדום, בוהק. למה לא אמרת לי כלום, אם הייתי יודעת. אם היית יודעת אז מה, מה היית עושה, הוא מורה, ואני חושב שהוא נשוי ועם כל הכבוד שיש לי אלייך, ואלון הרים את עיניו, רואה את גיא נכנס אל חדר המורים, מה הסיכוי שמורה ואת. ואלי הרצינה לרגע, העיניים הירוקות שלה מישירות אליו מבט. אלוני, תאמין לי שיש סיכוי, אתה תראה, עד סוף השנה. והוא הביט לרגע בחולצה שלו, מנסה להסיר קווצת שיער בהירה, מנסה לחמוק ממנה. פנה אליה. יש סיכוי לְמה, תגידי לי, לְמה. והיא השתתקה, האצבעות העדינות שלה נוגעות לרגע בשערה. אתה תראה, עד סוף השנה. וסוף השנה הגיע, והקיץ, והיא עדיין אחוזה בו, לא נרגעת, בודקת את השם שלו בגוגל, מנסה לצלם אותו מרחוק בסלולרי שלה. ומה עם הדד־ליין, שאל אותה כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, כשהם הלכו ברחוב הארבעה אל הבית שלה. והיא לא ענתה, רק חייכה חיוך קטן, בלי שיניים.

ועכשיו הוא בוחן לרגע את הפרופיל שלה. השיער משוך אל מאחורי אוזנה השמאלית, טבעת עגיל כסופה, גדולה, על חלקה העליון. אלי מרוכזת מאוד, חושבת על משהו. הוא נוגע לרגע בזרועה. איזה שיעור יש לך עכשיו. היסטוריה. אוף, כבר אין לי כוח לזה, נושפת אוויר מפיה. לך יש בימוי, נכון? תגידי, אלון מביט לרגע באצבעות רגליו, מחויך, הכול את יודעת עלי. היא קורצת אליו, כמעט הכול, כמעט. והיא נושקת לו. בהפסקה בקפטריה. הוא מהנהן בראשו ומתרחק אל חדר שלוש מאות ושש. מהשירותים ליד הכיתה עולה ריח ביוב. הוא פותח את הדלת ורואה את הכיתה שלו, את כיתת הקולנוע שלו, את העיניים של נועם, ואת הגב של אבנר שפונה אליו עכשיו, יאללה, כנס כבר, אין לנו זמן, ככה נראה בן אדם שהולך לביים סרט, תגיד לי, ככה הוא נראה? מנוע המזגן מתקתק וּוילונות הכיתה הצהובים־אדומים משוכים על החלונות. אלון מכווץ את שפתיו, נבוך מעט. על הלוח מאחורי אבנר אפשר לראות טבלה משורטטת בטוש ירוק, והוא מתיישב ליד נועם, הכיסא חורק. מימין הילה, מחייכת, לוחשת לו. היי, היי. הוא משיב אליה חיוך ומתיישב, מביט באבנר שמדליק את המקרן, החולצה הירוקה שלו מתרוממת וחושפת כרס קטנה, שעירה.

שעתיים אחר כך הוא פוגש את אלי בקפטריה. הם עומדים בתור, ריח של בצק, צעקות ועשן סיגריות המגיע מן החלון של הקפטריה, הפונה אל הרחוב. בזווית העין הוא רואה את תמר, גבוהה, השיער שלה ארוך מאוד והיא מדברת עם חברה נמוכה, קצת עגלגלה, שמחזיקה ביד בקבוק ספרייט. הכתף של אלי דוחקת בו, אתה מוכן להפסיק להיתקע בי כל הזמן, מה יש לך היום. המוכר נותן טוסט לאלעד שעומד לפניהם ומחזיר את האוזניות של האייפוד לאוזניו, מתרחק לכיוון היציאה. השיער הארוך שלו מגיע עד אמצע הגב, מכסה ציור ירוק, זוהר. הם נעמדים מול המוכר. היי, תן לנו שני בורקס גבינה ושני נסטי, בסדר. המוכר מהנהן אליהם, השפם השחור שלו מבריק היום. מעל לראשיהם שלושה מאווררים גדולים נעים באיטיות. תמר מסתכלת עליו, העיניים שלה ממש מביטות בו, ואלון נשען על הדלפק, מנסה להיות טבעי, מתעניין מאוד במשטח הנירוסטה הכסוף שעליו מונחת שורה של לחמניות. אלי נוגעת בו לרגע. נראה לי שאני הולכת הביתה, אני לא יודעת איך אני אשרוד את היום הזה. על האוזן של אלי יש עגיל כסוף ארוך, והוא מביט בו, רואה את צלליתו משתקפת. בא לך לקפוץ אחר כך? הוא לא עונה, מבחין בתמר נעמדת במרחק שלושה אנשים ממנו. חולצת טריקו כחולה, צמודה, ומכנס ג'ינס קצר. הוא לא בטוח שהוא יכול להגיד לה שלום.

היתה תקופה קצרה, בתחילת התיכון, שהם אפילו דיברו קצת, כשהמתינו יחד בתחנה. היא התחילה ללמוד באיזה תיכון אחד בהרצליה אבל התחרטה. כולם שם עם האף למעלה כל הזמן, וזה גם רחוק לה, היא צריכה שני אוטובוסים. אז היא הצטרפה, באיחור, אחרי חודשיים, למגמת התיאטרון של ויצמן. היא נשענה על עמוד התחנה, מפנה את ראשה אל הכביש, לראות אם האוטובוס מגיע. אלון קיווה שהאוטובוס יגיע, וגם קיווה שהאוטובוס לא יגיע לעולם, והוא כל הזמן בלע את הרוק שלו, מזכיר לעצמו שוב ושוב להסתכל לה בעיניים, רק בעיניים. מה אתה לומד? אני, אני לומד קולנוע. ואיך זה? התחיל טוב. מה, היא לא שמעה והתקרבה אליו. הוא עצר את נשימתו. אוזן ימין שלה. אמרתי שהתחיל טוב. אישה מבוגרת התיישבה מאחוריו, מדיפה ריח זיעה חזק. תמר הפנתה את ראשה שוב אל הכביש. הוא הסתכל על רגליה במהירות, רואה צמיד זהוב עדין על קרסולה הימני, ושוב עיניה. הוא כמעט נתפס. לא להסתכל לה על הגוף, לזכור לא להסתכל לה על הגוף. האוטובוס הגיע והיא עלתה, מנופפת אליו, מחייכת שיניים לבנות, וזאת היתה השיחה האחרונה שלהם, וגם מחוות השלום, הזזת הראש, הרמת כף היד בוטלו לאיטן, כך שכאשר חלף על פניה ליד הסֶנטר, היא בחצאית שחורה והוא מחזיק את אופניו, בגלגל האחורי שלהם חסר אוויר, בחר להביט אל הכידון. הוא לא שם לב, הוא לא שם לב שהוא עובר כמה סנטימטרים מולה, לידה.

אז בא לך לקפוץ אלַי, ואלי מנמיכה את קולה, נעשה ערב עישונים כמו פעם, זוכר. והוא קצת נבוך. יכול להיות, לא יודע, אני אמור להיפגש היום עם הצוות שלי, פגישת הפקה. אז תבוא אחר כך, מה הבעיה. אולי גם ענת תהיה, היא מוסיפה, ואתה יודע מה קורה לה כשהיא מעשנת. ואלון יודע, בוודאי שהוא יודע.

חופש פסח, והם ישבו ליד הברֵכה של ענת. ההורים שלה טסו לאיזה כנס או משהו כזה, והוא לא הוריד את החולצה כי הוא חשב שהוא לבן מדי. ענת היתה עם ביקיני שחור, ואלי, השיער שלה היה בתקופה החומה שלו, עם ביקיני כחול. עגיל כסוף, ארוך ודק, נעוץ בטבורה. היא לא הפסיקה לשחק עם קופסת סיגריות, ציפורני ידיה משוחות בלק אדום, בוהק. היו כבר הרבה בקבוקים ריקים של בירה, וריח של כלור, והפנסים של הברכה השתקפו במים ופגעו בהם, מערפלים. הכלב של ענת, אולי קוראים לו סטאר, הוא לא ממש בטוח, דחף את האף שלו לתוך שקית במבה ריקה ומוזיקת ג'ז מוזרה, רפטטיבית, בקעה משני רמקולים בסלון. הם העבירו את הג'וינט מאחד לשני, האצבעות שלהם נוגעות כל הזמן, וענת צחקה, והתחילה להזיז את הגוף שלה, ואלי צחקה גם, מסתכלת עליו ומסתכלת עליה. ואי־אפשר היה לא לראות את הגוף של ענת, אבל ממש לראות אותו. את השדיים היפים שלה, וכמה הוא אוהב את המילה שדיים, ושדיים שנראים בדיוק ככה, ואפשר היה לראות את הפטמות בולטות מבעד לבד של הבגד ים. הוא התרגש פתאום, הזין שלו התמלא בדם, ואז היא הפסיקה להזיז את הגוף שלה. הוא הבין את זה מאוחר מדי, כי הוא היה עסוק בלהסתיר את הזין שלו, מושך את החולצה למטה. היא פתאום הסתכלה עליו. אלון, קרה משהו? היא חייכה אליו, והוא הסמיק מאוד. רעש מנוע של קטנוע עלה מן הרחוב, הלך והתגבר. מה אתה חושב על הציצים שלי, תגיד לי. והרוק שלו בגרון, וענת שוב התחילה לצחוק. אתה אוהב אותם, נכון? רוצה לראות אותם יותר מקרוב, מה אתה אומר? ומאיפה הוא קיבל ביטחון כזה, כן, אני רוצה לראות אותם יותר מקרוב. וענת נעמדה, מתנדנדת קצת. תחזיקי רגע, מוסרת את הג'וינט לאלי. בוא תראה. הידיים שלה נעלמו מאחורי הגב והכתפיות מתרפות להן ולבן, לבן עם ורוד, זה מה שהוא זוכר. אלי נעמדה. ענתי, בואי, בואי שבי. והוא נהיה מודע לעצמו, וגם ענת, והיא צחקה צחוק אחרון, צחוק של מבוכה. אני כבר חוזרת, חכו לי, ונכנסה אל הבית, סטאר מלווה אותה ואלי מנידה את ראשה. לא ייאמן, פשוט לא ייאמן הענת הזאת.

המוכר נותן לו את הבורקסים, הם מזיעים בשקיות, ואלי מחזיקה את השתייה. בוא נצא החוצה, מחניק לי כאן. אלון מתאמץ לא להסתכל לאחור, לא מעניין אותו עכשיו, מה זה יעזור לו המבט הזה. אבל איכשהו, לא ברור איך, הוא מגניב מבט לימין ורואה את תמר מותחת את הרגל שלה, יש לה רגל יפה, יפה מאוד. והם יוצאים החוצה. שמש חזקה, מסמאת, וחום גדול, ואלי כבר מתיישבת ליד הקיר של אולם הספורט. הוא נעמד לידה. למה אתה עומד. אלי משכלת את רגליה, בוא, תשב. הוא מגיש לה את הבורקס שלה. עזבי, בא לי לעמוד, את מכירה אותי. והיא נוגסת, חם, ויי, חם־חם. הלשון שלה בחוץ והיא לוקחת את בקבוק השתייה ומושיטה אותו לעברו. הבקבוק קר ואדים מרטיבים את כף ידו כאשר הוא פותח את הפקק ומגיש לה אותו. תודה. היא לוגמת, מטה את ראשה לאחור, הצוואר שלה מופנה אליו, בצדו עובר וריד כחול. אני לא מבינה למה הוא מחמם אותם כל כך, מה יש כאן להרוג, כולה בצק ומרגרינה. ואלון מעביר משקל מרגל לרגל. אין לי כוח לישיבת הפקה הזאת, אני כבר מרגיש שמיציתי את הסרט הזה, כבר עכשיו. על מה אתה מדבר, איזה מיצית. לא יודע, פשוט לא בא לי עכשיו, גם יש משהו לא נעים בצוות, מתח בין הילה לנועם ואני לא מצליח להבין למה, מה קרה, הם נורא רשמיים כל הזמן, ובכלל נועם היה זה שאמר לי שכדאי לבקש מהילה לצלם. אני ממש לא הייתי בטוח, ובסוף תראי מה קורה. ואלי נוגעת לו בברך, אלוני. כן, כן, אני יודע, אני בטח פשוט לחוץ.

היה ברור שהוא יביים סרט. הבן המועדף, ככה קראו לו במגמה. כבר מכיתה י' היה ברור לכולם שהמורים אוהבים אותו, אבל ממש אוהבים אותו, וזה קצת הביך אותו לקבל את כל המחמאות האלה ולראות את העיניים של אבנר, לראות את העיניים של המורים שלו מסתכלות עליו כשהוא מדבר, הם ממש־ממש הקשיבו לו. והציפיות. בסוף השנה שעברה אבנר ניגש אליו אחרי ערב ההקרנה, סיגריה ביד. אלון, הרמת את הרף עם הסרט שהקרנת היום, כולנו מחכים לראות מה תביא לנו בשנה הבאה. והוא שם לב שנועם התרחק קצת, אל גבול השמיעה. בוא, תלווה אותי לרכב. והם הלכו אל מגרש החניה, נועם מאחוריהם. חשבת כבר על משהו, יש איזה רעיון? האמת, אבנר, לא ממש. בכלל, אני לא בטוח לגבי זה שאני רוצה לביים בשנה הבאה. ואבנר נעצר, הסיגריה בפיו. הראש האדום שלה התלהט לרגע, פולט עשן. על מה אתה מדבר, אין כאן שאלה בכלל, אתה חייב לביים, חייב. לא יודע אבנר. אין לא יודע. היה נדמה שהוא קצת מתרגז אפילו, לא קצת, ממש מתרגז. אין, אין לא יודע, אתה מביים, זה רק קצת לחץ זה הכול, הא. והוא טפח לו על הראש. נועם חלף על פניהם, ידיו בכיסים. נראה, אני אנסה לכתוב משהו. אתה תכתוב, נועם, אבנר הרים את קולו. נועם נעצר, ידו הימנית נוגעת בבטנו. אתה תדאג שאלון יכתוב לנו משהו הקיץ, נכון? והכן הרפה של נועם. חופש נעים שיהיה לכם, חבר'ה. גם לך, אבנר. ונועם נשאר לידו, שניהם מביטים באבנר מתרחק אל הרכב הכחול שלו. נביחה של כלב עלתה מאחת מן החצרות המקיפות את התיכון, ונועם שתק, וגם אלון.

הוא מסתובב רגע לכיוון הקפטריה, מחפש את תמר. הכניסה עמוסה באנשים והוא חוזר להביט באלי, אולי תיגמל כבר, מה אתה אומר, ממש נהיית אובססיבי איתה, והוא מחייך, מתיישב לידה ומשעין את ראשו על כתפה. את מדברת, תגידי לי, לך יש בכלל זכות לדבר.

ואחרי בית ספר הוא הולך דרך שדרות ח"ן לבית שלו. אביו עדיין אמור להיות בעבודה, מה שאומר שהוא יוכל לראות סרט בסלון, בשקט. השדרות מלאות בכלבים ובאמהות עם תינוקות, והתיק כל הזמן מחליק לו מן הכתף כשהוא מתאמץ ללכת בצלליות העצים, להרוויח מעט קור. הוא פונה שמאלה בנצח ישראל, חוצה את הכביש באור אדום, רץ, ונכנס אל מבואת הבניין שלו. הכניסה מריחה משתן וצואה של כלבים והוא מוציא את המכתבים מן התיבה, מעיף בהם מבט ונכנס אל הבניין, מתקרב אל המראה שבכניסה ומביט בעצמו. הוא נראה עייף, יש לו שני עיגולים שחורים מתחת לעיניים, והשיער שלו מפוזר מדי, שתי קווצות שיער בולטות מעל לאוזן ימין, והוא מעביר בהן את אצבעותיו, מנסה לסדר אותן. הוא עולה במדרגות, מחליק את ידו הימנית על המעקה.

הדירה חשוכה מאוד והוא ניגש אל חלון המרפסת ופותח את הווילון. המרפסת מוצפת אור, העציצים חומים, קמלים. הוא מביט בבניין שמולו ורואה כבסים צבעוניים מתנופפים על חבל כביסה שעל הגג, גרה שם בחורה בת שלושים בערך, היא נראית לו בת שלושים, הוא כמעט בטוח שקוראים לה ליאת.

אלון התגנב פעם אל תיבות הדואר של הבניין ההוא וראה מדבקה לבנה, ליאת פרוגל. התאים לה, ליאת, אם זה באמת השם שלה. היא עברה לשם לפני שנתיים והוא ראה אותה יום אחד לפנות ערב, עומדת לבדה, מחזיקה כוס ביד ומעשנת. השמים היו ורודים והעולם היה ברור מאוד, העולם היה חד, והוא עמד על המרפסת, מביט אל הרחוב, אל המכוניות והאנשים שהלכו בו, ומבטו חזר שוב ושוב אל הגג, אליה, לבושה שמלה לבנה, שערה זהוב והיא נשענה על המעקה, כמעט לא נעה למעט היד שעלתה וירדה עם הסיגריה. הרוח בילגנה את השיער שלה, והיא היתה מרוכזת מאוד, שקטה. מרחוק היא נראתה לו יפה מאוד. ומאז, כל פעם שהוא חלף בסלון ליד המרפסת הוא שלח מבט, בודק אם היא שם, וכמה שבועות אחר כך הוא ירד אל הרחוב בערב, מבולבל קצת, והרים את ראשו, פנסי מכונית, ריח פריחה. אלון ראה אותה עומדת על המדרכה, לבושה במדי דיילת ונשענת על מזוודה שחורה. הוא הסתכל לעברה, היא נראתה כיפה פחות מן המרחק הזה, תווי פניה מעט גסים, אולי האיפור הפך אותם לכאלה, והיא הבחינה בו, והניעה את ראשה, היה נדמה לו שהיא מניעה את ראשה, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, קול אופניים עלה מאחוריו ואז צלצול פעמון וגבר מבוגר מאוד חלף על פניו, מדווש, מתנדנד, תחבושת לבנה על צווארו. כשהחזיר את מבטו, ראה מונית נעצרת לידה והנהג, קירח, פתח את הדלת ויצא במהירות, לוקח את המזוודה ומכניס אותה אל תא המטען וליאת, ככל הנראה ליאת, מתיישבת במושב האחורי. אלון כמעט הצליח להריח את ריח העור של המושב, את הריח של העץ הכחול שהיה תלוי מתחת למראה הקדמית. הגרון שלו יבַש, והוא פנה אל השדרות, מחפש בעיניו את הברזייה, מבטו נמשך אל התנועה המהירה שמלפניו.

ועכשיו הוא מנסה לראות מה בדיוק תלוי שם, על החבל, מרגש לראות חזייה תלויה, אבל הוא לא מצליח להבין מה הוא רואה, אולי, אולי חזייה, והסלולרי מצלצל, זאת הילה. אלון, מה נשמע, בסדר, מה איתך, את זוכרת היום בשש, כן־כן, בגלל זה טילפנתי, אפשר יהיה לדחות את זה לשבע? מה, אה, כן, נראה לי, ועוד דבר, קולה מחייך, תוכלו לבוא אלי? שכחתי שאני רוקדת היום, הסלולרי מחמם לו את האוזן, הוא מעביר את אצבעו על חלקה העליון של הטלוויזיה, חוצה פס ניקיון בשכבת האבק, תראי, מבחינתי זה בסדר אבל צריך לבדוק עם נועם וגם עם טל, בטח היא בכלל לא זוכרת שאנחנו נפגשים היום. תוכלי לסגור את זה איתם? כן, בסדר, אני אדבר עם טל, בסדר, ועם נועם, טוב, דברי גם עם נועם, הוא מתיישב על הספה, משליך את הסנדלים על הרצפה, כן, אני אדבר איתו, אז קבענו בשבע, אלא אם תודיעי לי אחרת, כפות הרגליים סופגות קור מן המרצפות, בטח, יאללה, ביי, ביי, הוא מניח את הטלפון על השולחן ועוצם את עיניו, משעין את ראשו לאחור. הוא עייף מאוד.

אני לא יודע לאן ההפקה שלך תתקדם ככה, נועם משחק עם החול, לפניהם הים, זרוי רסיסים לבנים. מדוזה סרוחה על החול הרטוב כמה מטרים לפניהם, מוט ברזל כהה נעוץ במרכזה. זה נראה כאילו בכלל לא בא לך, ואני לא יכול לדחוף את זה בשבילך, אתה יודע. מכוניות חולפות בכביש מאחוריהם, ריח מלח, קבוצת נערים יושבת מתחת לסככה רחוקה, מסביב לנרגילה, כולם צוחקים. לא יודע מה להגיד לך, אני מקווה שזאת רק תקופה כזאת, אני קצת עייף עכשיו. אלון מושיט את היד ולוקח את בקבוק הבירה, לוגם ממנו, ומושיט אותו לעברו של נועם. קח, אתה יכול לגמור. נועם מסיים את הבקבוק ונעמד על רגליו, מתרחק אל הפח, ואלון מסתכל על מטוס קטן המנמיך לקראת נחיתה בשדה דב, אורותיו האדומים מנצנצים. נועם חוזר ומתיישב לידו על השמיכה, שולף אפרסק מן השקית ונוגס בו. אלון פונה אליו, תגיד, מה הסיפור בינך ובין הילה. נועם לועס, מרים את גבותיו, פיסה של אפרסק לעוס פוגעת לאלון ביד, אני חושב שקצת קשה לה עם טל, היא שמה לב מה קורה בינינו. מה קורה, אלון לא מבין, אמרת לי שזה קרה רק פעם אחת וזהו, לא? ואלון מנקה את הלכלוך מגב ידו, מביט בעיניו המחייכות של נועם.

זה היה בחופש הגדול. נועם הגיע אליו בריצה, אדום, מזיע, נעמד ליד המזגן והרים את חולצת הטריקו האפורה שלו, נותן לרוח הקרה לפגוע בגבו. אתה לא תאמין מה קרה לי עכשיו, אלון ישב מולו, הטלוויזיה מושתקת, דמויות שחורות־לבנות נעות על המסך. תן לי לנחש, נו, מבט של דריכות על פניו של נועם, טל, נכון, ונועם מהנהן, פגשתי אותה בגן מאיר, וליוויתי אותה הביתה, סתם, דיברנו, לא ראיתי אותה כבר איזה חודש, והיא לבשה מין שמלת חוף כזאת, היא בדיוק חזרה מהברכה, והעור שלה נהיה קצת שחום, קצת כתום, אני הייתי צריך לאסוף את אחי מהקייטנה, אבל אתה מכיר אותי, אני לא יכול לוותר על הזדמנות כזאת, וכשהגענו אליה רק הפיליפינית שלהם היתה שם, ונכנסנו אליה לחדר, והיא מורידה את השמלת חוף או מה שזה לא יהיה כאילו כלום, ובאה ונשכבת לידי על המיטה, ואני נשכב לידה ומתחיל ללטף לה את הרגליים, והיא מתחילה לעשות קולות כאלה, ואלון מרגיש איך הוא נחנק פתאום, והעיניים שלו בורחות מנועם, ואני מתחיל ללטף את הכוס שלה, מעל לבגד ים, הגוף שלה מתחיל לזוז, הכוס מים שלך, כן, אתה יכול לקחת אותה, נועם מרים אותה מהשולחן ולוגם לגימה גדולה, המים מטפטפים לו על הסנטר, איזה קור, השיניים שלי קופאות, טו מייק א לונג סטורי שורט, הגוף שלה זז ואני ישר מתחיל להוריד לה את החלק התחתון של הבגד ים, והיא גונחת, אחי, אין לך מושג איך היא מתחילה לגנוח כאן, ועושה לי, לך, תנעל את הדלת, ואני קם, הזין שלי עומד כמו אני לא יודע מה, וחוזר בריצה, ומוריד לה את הבגד ים ורואה את הכוס שלה, מגולח, קצת שערות בלונדיניות ואני מתחיל ללקק לה אותו, הוא היה רטוב נורא, אלון זז על הספה, אוחז בכרית הרקומה שלידו, פנים של בחורה מילאו את מסך הטלוויזיה, מביטות בו, והלשון שלי על הדגדגן שלה, ובתוך הכוס שלה, ואיך שאני מתחיל להכניס לה אצבעות, היא קמה פתאום, ורודה כולה, נושכת את השפתיים שלה ואומרת לא, לא עכשיו, מה אני אגיד לך. מה, מה עשית? מה אני יכול לעשות, היא לקחה את השמיכה והתכסתה בה, ואני התיישבתי, מרגיש את כל הטעם שלה, את כל הרטיבות שלה על הפנים שלי, ואז, מה ואז, ואז היא שמה עלי יד ועושה לי נראה לי שכדאי שתלך, ההורים שלי צריכים לחזור, ואני עושה לה, מה, ככה, והיא אומרת לי, החצופה הזאת, כן, ככה, ואני מנסה להשאיר את האופציות פתוחות, אתה מכיר אותי, נועם נלהב מאוד, השרירים שלו דרוכים, ואני עושה לה, מה את אומרת, יהיה לזה המשך והיא עושה לי, אולי, נראה, אתה מבין אחי, אני מלקק לה את הכוס ודקה אחר כך, נראה, אולי, ואבא שלי כמעט חיסל אותי, טילפנו אליו מהקייטנה ואחי התינוק הזה לא הפסיק לבכות עד הערב, הזבל הקטן, אבל היה שווה את זה, ולמרות שלא הלכנו עד הסוף אני מבטיח לך שזה עוד יקרה, תאמין לי שזה עוד יקרה.

ועכשיו נועם מולו, מושך את הזמן, מתענג על הציפייה שלו. זה קורה אחי, זה קורה עכשיו, בימים אלה, היה לנו עוד קטע לפני כמה ימים, מה, מתי, למה לא סיפרת לי, לא יודע, היית עסוק נורא, מה עסוק, אתה יודע, עם אלי וכאלה, בחייך נועם, ונועם קורץ אליו, זה כבר לא חיוך מה שיש לו עכשיו על הפנים, נוגס באפרסק, ואתה יודע איך הילה, היא תמיד היתה קצת דלוקה עלי ונראה לי שטל מספרת לה הכול, הוא משתעל, נחנק לרגע, ואלון חובט על גבו, בכוח.

בלילה אלי עומדת ליד המערכת שלה ושמה דיסק של אינטרפול. הגיטרות מתחילות לנגן, והיא פונה אליו. השיער שלה אסוף, מתחת לעיניה שני פסים כחולים, בהירים. היא לובשת מכנסי טריקו קצרים, אפורים, וגופייה לבנה, ואלון יכול לראות שהיא שוב בלי חזייה. יש לה קצת זיפים בבית השחי, וקר בחדר שלה, מלא בתמונות שהיא השיגה מכל מיני סרטים, פריימים מבאפלו שישים ושש, מאלפנט, של הבחור הבלונדיני הולך במסדרון, מגוסטדוג. אני לא יודעת מה להגיד לך על נועם, אני באמת לא יודעת, את לא צריכה להגיד, אני יודע בדיוק מה את חושבת עליו. אלון לובש מכנסיים קצרים וחולצה לבנה, השערות השחורות ברגליים מודגשות על רקע המצעים הלבנים, פול באנקס מתחיל לשיר. הרוח מהמזגן מרעידה את הווילון, אפשר לראות את האורות של עזריאלי מרחוק, מנורה אדומה נדלקת ונכבית, נדלקת ונכבית, והיא מתיישבת ליד המחשב שלה, אני יודעת שאתה יודע, בוא תראה משהו, מה, בוא תראה. אוף, אני לא מאמין שאת מעבידה אותי בשעות האלה, הוא נעמד על רגליו ומתקרב אליה, מתכופף מעל לכתפה. על המסך הוא רואה תמונה של גיא, מיום הקולנוע שהיה לפני שבוע. איזה מתוק הוא, נכון, בשביל זה הקמת אותי, מה יהיה, ומאיפה השגת אותה, מהאתר של התיכון, היא נשענת על משענת הכיסא, החזה שלה בולט מבעד לחולצה. חיפשתי שעות עד שהצלחתי למצוא אותה, כמה תמונות אתם מצלמים באירועים שלכם, מה כבר יש לראות שם? חוץ ממנו, את מתכוונת, אלון מפיל את עצמו בחזרה על המיטה, הקפיצים סופגים את משקל גופו, נדרכים, חורקים. בטח, חוץ ממנו, אתה לא גאה בי, על מה, אלי, לא כדאי שתתבגרי קצת, אתה חושב, כן, אני חושב, טוב, גון עיניה כמו משתנה, יש כמה דברים שאתה לא יודע, כן, כמו מה, והיא מסתובבת על הכיסא, רגליה משני צדי המשענת, פס תחתון שחור בין הירך למכנס, הוא יכול לראות פס תחתון שחור. בוא נגיד שזה כבר נהיה הדדי, מה נהיה הדדי, מה שקורה ביני ובין גיא. אלוש, אלון מחווה בידו, לא קורה כלום בינך ובין גיא חוץ מתיקיית התצלומים שיש לך במחשב ושלוש שיחות ממספר חסום שניתקת לפני שבכלל שמעת אותו מדבר. זעקה שקטה עולה מן הרמקולים, יש לי חדשות בשבילך, הוא שם לב והוא בעניין, את מוכנה להסביר לי איך את יודעת, אה, איך, איך בדיוק את יודעת. מה קרה, היא מכווצת את שפתיה, למה התחלת לגמגם.

הוא היה בטוח שהיא בדרך להתגבר על הסיפור הזה. כבר בשנה שעברה היו לה הזיות עליו, שהוא שם לב אליה, שהוא משדר לה כל מיני שדרים, והיא גררה אותו איתה כמה פעמים לנורדאו, בלילה, להשקיף על הדירה שלו. הוא גר בקומה האחרונה, והיה אפשר לראות אור במרפסת ולפעמים את הצללית שלו נעה, והם ישבו על הספסל שעות, שולה שוכבת לידם, עייפה כבר אחרי טיול ארוך, ארוך מדי בשבילה. אין מה לעשות, אלי התמתחה ושיחקה בוו הכסוף הנעוץ בטבורה, זהו סבל הכרחי, שולי, את התירוץ, את האליבי שלנו. באחת הפעמים הם ראו אותו יוצא מהבניין שלו, אלי תפסה לאלון את היד, נדרכת. גיא נעמד ברחוב, דיבר בסלולרי. הירח היה מלא, עטלפים הקיפו את צמרות העצים מעליהם, ואז הוא הרים את יד ימין גבוה באוויר וחייך. והם הפנו את מבטם בעקבות היד שלו וראו בחורה צעירה עם שיער שחור אסוף, מתקדמת לעברו, ואלי נשאה תחינה, בבקשה אלוהים, לא, בבקשה אלוהים, לא, לא, גיא חיבק אותה והם התנשקו, נשיקה אמיתית, ואלי נהייתה שקטה מאוד. הם ישבו עוד כמה דקות על הספסל, רואים את שניהם נעלמים בבניין של גיא. בוא, בוא נלך מכאן, היא הזדקפה, מעבירה את ידה על ראשה של שולה. וכשהם הלכו בשלמה המלך לכיוון הבית שלה אלי היתה שקועה במחשבות, והוא ניסה להצחיק אותה, מה החיה הכי חזקה בטבע, אה? והיא הסתכלה עליו, זה השלב שאת אמורה לשאול מה, אבל היא לא שיתפה פעולה, והוא המשיך כמו לעצמו, שפן סלעים, יודעת למה, והיא לא ענתה לו, נו, גיחך, נראה אותך מצליחה לעוף עם נשר על הגב. ואלון הסתכל עליה, מאוכזב, לא מצליח למשוך ממנה אפילו חיוך קטן, בלי שיניים. וכשהם עברו ליד הסופר, שולה ריחרחה כלב חום, הפרווה שלו הבריקה וקולר מתכת מבהיק, רחב מאוד, היה קשור לצווארו, העיניים של אלי נדלקו פתאום, תגיד, בת כמה אתה חושב שהיא. זאת של גיא? כן, בת כמה היא, לדעתך. הכלב ניסה לטפס על שולה, ואלון משך אותה לאחור. הקופאית הסתכלה עליו, והוא היה נבוך לרגע. לא יודע, מה זה משנה, לא, תבין, אלי נגעה לו בכתף, מאושרת פתאום, אני אומרת לך שהיא לא יותר משמונה־עשרה, תשע־עשרה. בחייך, היא לפחות בת עשרים. טוב, עשרים, אולי עשרים, אבל אתה לא מבין, מה אני לא מבין, מה את רוצה, אז היא בת עשרים, זאת הנקודה, איך אתה לא רואה את זה, הם התקדמו אל מעבר החצייה, הוא נשען על עמוד הרמזור, אני בטוחה שהיא היתה תלמידה שלו פעם, הפיקוס הדיף ריח דחוס, חזק מאוד, ואם היא היתה תלמידה שלו פעם, אם הוא יוצא עם תלמידות, סימן שיש לי סיכוי, נכון? את מטורפת לגמרי, את ממש־ממש־ממש מטורפת. והיא דילגה אל הכביש, צוהלת, מעלה חיוך על פניו של נהג פיאט אדומה.

הוא עושה לה פרצוף והיא ממהרת להתנצל, סתם, נו, אתה לא מגמגם, רק קצת, אולי. הם צוחקים כשפול באנקס כמעט בוכה, נדמה שהוא בוכה לרגע. ואתה חייב להבין שאני פשוט יודעת, יש לי מין חוש כזה, כמעט לכל בחורה יש. היא נעצרת לרגע, חזהּ עולה ויורד. שמתי לב שהוא הביט בי כמה פעמים, כאילו במקרה, אבל אין מקרים בדברים כאלה, והיא מרימה את הידיים ומצטרפת לשיר, ואלון רואה את הבטן שלה, עדינה, קטנה. העיניים שלה עצומות כשצל ממלא את זגוגית הדלת, דפיקות. אלי, אמא שלך, אלי, אלי, אלון מתיישר, יושב זקוף ומניח רגל על רגל, כף ידו הימנית על ברכו. אלי קמה, והוא מגניב מבט אל ירכיה. היא פותחת את הדלת. אִמה מצמידה את ראשה אל המשקוף, היא נראית עייפה מאוד. אלוש, תהיו קצת בשקט, אתם מפריעים לשכנים עם המוזיקה הזאת. נו, אמא, בחייך, עוד לא שתים־עשרה. עירית מביטה בו עכשיו. אלון, תחלישו קצת, בסדר? והוא מחייך אל עירית ומהנהן בראשו, בטח. הוא מתרומם וניגש אל המערכת, מחליש את המוזיקה. תודה אלון, אין בעיה עירית, לילה טוב, לילה טוב, ואלי דוחקת את אמה החוצה, וסוגרת אחריה את הדלת. תגיד לי, אתה מוכן להפסיק לפלרטט עם אמא שלי, אתה אמור להיות בצד שלי, אני צריכה להזכיר לך את זה, והיא מסובבת את המפתח הנעוץ במנעול הדלת, ופונה אליו, מלאה סוד. אני חושבת שמגיע לנו פיצוי, מה אתה אומר, פיצוי על מה, על כל זה, היא משרטטת חצי מעגל בידה, מן התקרה אל הדלת, בא לך לעשן משהו, קיבלתי חומר משובח במיוחד מהספק הסודי שלי, מתי הספקת, עזוב עכשיו את התחקיר הטכני שלך, איזה קנאי נהיית, בא לך או לא. היא רוכנת אל המגירות, שדיים לבנים במרווח שבין הגופייה לצווארה, בא לך? כן, כן, בא לי, והוא מתיישב על המיטה ורואה אותה מוציאה את הערכה שלה, ככה היא תמיד קוראת לה, הערכה, ומגבירה את המוזיקה, מה את עושה, פשוט תהיה בשקט, טוב, אני צריכה להתרכז, והוא משתתק, מביט בה מרוכזת, מניעה את אצבעותיה במיומנות, קצה לשונה נדחק בין שפתיה.

אלי ישֵנה, הגוף שלה עולה ויורד בקצב הנשימות שלה. הן עמוקות מאוד. דממה, נשמע רק קולו של המזגן. אוויר המיזוג מקרר את חלל החדר, ואלון מכסה אותה בשמיכת הוולט דיסני שלה. היא ממלמלת והוא קם, נועל את סנדליו ומכבה את האור. הדלת חורקת כשהוא פותח אותה. מוזיקה קלאסית שקטה עולה מכיוון חדר השינה של עירית, כשהוא עובר בין הספות בסלון הוא מביט בתמונה הגדולה שעל השידה. סיימון, אבא של אלי, מחייך, השיער שלו מתבדר ברוח.

הוא ביקש מהמורה למתמטיקה לצאת לשירותים, הסלולרי שלו לא הפסיק להבהב. אתה לא יכול לחכות חמש דקות, צחוק מימין, השמים בחוץ אפורים, נמוכים. אסתי, אני חייב, טוב, בסדר, בסדר, המסדרון חשוך מאוד, רעם מתגלגל בחוץ, אלי, השתגעת, אני בשי… מה קרה, אלי, מה קרה, והיא בוכה, חנוקה כולה, הוא ירה בעצמו, אלוש, על מה את מדברת, המנקה יצאה מהשירותים עם דלי ירוק ומגב, מתבוננת בו, והוא הסתובב, פונה עם הפנים שלו אל הקיר ומשעין את היד שלו עליו, חש בקרירותו, מי ירה בעצמו, והבכי שלה מתגבר, אבא, אבא שלי, אלוש, אני בא, חמש דקות אני אצלך, והוא נכנס לכיתה ולקח את התיק שלו, דוחף לתוכו את המחברת, סליחה, אלון, מה זה צריך להיות, והכיתה מתגעשת מסביב, לא אכפת לו, אני חייב לזוז, אלון, אלון, והוא יצא מהכיתה, רץ במדרגות ונעמד ליד השער, תפתח לי, חיים, תפתח לי עכשיו, וחיים כמו מבין מעצמו, עטוף במעיל צבאי, לא אומר מילה, מוציא את המפתח ופותח לו את השער, והוא יצא מחצר בית הספר ופנה שמאלה, אל מלצ'ט, הגשם התחזק, ואלון רץ לכיוון הכיכר, הרחוב מלא מכוניות, אנשים עם מטריות עומדים ליד תחנת האוטובוס, והוא רץ, כמעט מחליק, חוצה את הכביש, המכוניות צופרות לו, השערות רטובות, התיק ספוג, גם הבגדים, רץ אל שדרות בן ציון, חסר אוויר, מנוף מעל בניין מימינו נושא ערמת לבנים גדולה, ושמאלה אל קינג ג'ורג', נתקל במישהי במעבר החצייה, סליחה, סליחה, וכשהוא ממשיך לרוץ כל הצבעים והצורות והאנשים נהפכים לעיסה אחת, רטובה, והנה הוא בתחילת זמנהוף, מגביר את קצב הריצה, אנשים מסתכלים עליו, ברק חוצה את האופק, מעל לקריה, ורעם מיד אחריו, והוא לא מפסיק לרוץ עד שהגיע לבניין שלה, לרוץ־לרוץ־לרוץ, ומתחת לבניין ניידת משטרה, אור כחול מהבהב, לידה אמבולנס, הדלת האחורית שלו סגורה והוא נוסע ברוורס, יורד מן המדרכה, הרבה אנשים עטופים במעילים עומדים בכניסה, והוא עולה במדרגות, מטביע עקבות מלאים במים ובוץ, והנה הדירה שלהם, הדלת פתוחה, ריח חזק, טעון, מוזר קצת, זיעה וקפה ודגים, מעט דגים, ושני שוטרים יושבים ליד עירית, לבושה בטרנינג אפור, מחזיקה בידה ממחטת נייר, העיניים שלה אדומות מאוד, תנור ספירלה זוהר בכתום מוסיף צבע לסלון, נביחות של שולה מהשירותים, הוא יכול לשמוע אותה מגרדת את הדלת, עירית הביטה בו אבל לא אמרה כלום, לא מזהה, והוא פנה לחדר של אלי, מתנשף, חנוק, אלי, היא ישבה על המיטה, פנים רטובות, שיער פרוע ומין פיג'מה ישנה, כחולה־אפורה. מישהי מבוגרת חיבקה אותה, והיא ראתה אותו וקמה אליו, אלון, אלון, חיבוק גדול, הוא נרטב ממנה, היא נרטבת ממנו, ריח זיעה, הבל פה של בוקר, הוא ירה בעצמו, התעוררתי מהקול של הירייה, ואז שמעתי את אמא צורחת, היא מושכת באפה, והאישה המבוגרת מתחילה לזלוג גם היא, ואלון מושיב את אלי על המיטה ומתיישב לידה, האישה קמה ויוצאת מן החדר, תסגור את הדלת, טוב, תסגור אותה, ותחזור ישר לכאן, תחבק אותי, והוא קם, סוגר, וחוזר אליה, והם שותקים שעה, שעתיים, היא כל הזמן רועדת, רוטטת. וההלוויה עוד באותו לילה, והוא שמע את האנשים מתלחשים, למה דווקא כאן קוברים אותו, המקום הזה לא נראה שייך בכלל לבית קברות, ועירית ואלי עומדות, המומות, ליד הקבר, והוא החזיק מעליהן מטרייה שחורה, גדולה, כשהרב ממלמל פסוקים, בוץ מסביב, וסיימון עטוף בתכריכים הורד אל הבור. הוא הניח את היד שלו על הגב של אלי, ליטף, היא רעדה, והעוזר של הרב התכופף אל הבלטות, והסיר את הטלית, לרגע נדמה לאלון שראה כף יד, והוא עצם את עיניו, הגשם נחלש, ועכשיו מעדרים, ערמות חול מילאו את הבור באדמה והוא חיבק אליו את אלי, והיא הצמידה את הראש שלה אל החזה שלו, והוא ליטף אותה, שקט מאוד, כשעירית לקחה ממנו את המטרייה וסגרה אותה, הגשם חדל, ואנשים התכופפו והניחו אבן על סיימון, הניחו אבן על הקבר של סיימון, והוא התנתק מאלי ורכן אל השיחים מאחור, הרים כמה אבנים והגיש אותן לעירית ולאלי, והתרחק מהן, ופנה אל הקבר, איזו טרגדיה, גבר גבוה נעמד אל מול הקבר, ראשו רכון, ואלון עקף אותו מימין והניח את האבן שלו, הסתכל על השלט, על השם, סיימון ארנון זיכרונו לברכה. וזאת היתה שבעה מוזרה, כולם היו שקטים מאוד, בקושי דיברו, וברוב שעות היום הם היו רק שלושתם, אלי, עירית ואלון, וגם שולה, שאלי לא הפסיקה לחבק וללטף, והטלוויזיה היתה דלוקה כל הזמן, כאילו לאף אחד לא אכפת, והם אפילו הרשו לעצמם לצחוק לפעמים, וחברים מבית הספר היו מגיעים לחמש דקות וישר בורחים, מלאים בהתנצלות. אביו נתן לו את כרטיס האשראי שלו, תדאג לכל מה שהן צריכות בשבוע הזה, לחש לו ליד הדלת אחרי ביקור קצר, והוא ישן איתן, כל לילה, בתוך בועה מוזרה של חורף, חופשה פתאומית שנגמרה יום אחד כשעירית חזרה לעבודה ואלי פקחה עיניים ואמרה שנראה לה שמחר היא חוזרת לבית ספר, היא כבר משתגעת ככה. ומאז, מאז הם כמעט לא דיברו על זה וגם בתיכון, אחרי היום הראשון, כשכולם היו מאוד מנומסים ושקטים לידה, הכול נהיה כרגיל, גם אלי, עם הצחוק, ועם המחשבות המוזרות, היא נהייתה כרגיל, אלי, כמעט כרגיל, כי לפעמים, כשהוא היה מסתכל עליה מהצד, בלי שהיא שמה לב, הוא היה יכול לראות שמשהו, הוא לא הצליח להבין מה זה היה בדיוק, אבל משהו השתנה אצלה, משהו בפרופיל נראה אחר, כאילו שפוף קצת, מה אתה מסתכל עלי ככה, ככה איך, והיא דחפה אותו, כאילו אני איזה במבי קטן, סליחה, אני מצטער, את לא במבי קטן, את במבי גדול, גדול מאוד, רגע אתה רומז משהו, והיא תפסה עם שתי כפות הידיים את הישבן שלה, בדיוק כשזיווה, המורה לחינוך גופני, עברה לידם, מנידה בראשה, והם חיכו כמה שניות ופרצו בצחוק, וראו את זיווה מפנה את ראשה לעברם, מה יש, אלי שאלה אותו בתמימות, בן אדם כבר לא יכול להחזיק את התחת שלו באמצע בית ספר, תראה לאן החברה שלנו מתדרדרת, והוא הסכים איתה, בטח הסכים, צריך להתרחק מהכאב כמה שיותר, בטח עכשיו. ובמשך חודשים אחר כך הוא הרגיש צורך להתנצל על זה שאבא שלו איתו, שאבא שלו עדיין איתו, חי כל כך, ונראָה שהיא מבינה את זה, כי פעם היא זרקה לו, טוב, נראה לי שהאבא המת שלי מתקזז עם האמא הרחוקה שלך, נכון? אנחנו שווים. הוא לא היה בטוח אם היא צוחקת, וההבעה על הפנים שלו נתקעה. טוב, האמת היא שאולי אנחנו לא שווים, אמא שלך תמיד יכולה להחליט לאסוף את העצמות הזקנות שלה ולבוא לבקר אותך, או לשלוח לך שני כרטיסים לניו יורק, לך ולחברה הטובה שלך, תיקון, לך ולחברה המקסימה שלך, חברת הנפש הנצחית שלך, ואבא שלי, טוב, נראה לי שאבא שלי לא יכול לבוא לבקר, וגם כרטיסים הוא לא יכול לשלוח לי, אני אצטרך לקנות אותם לבד, ואלוהים יודע איך אני מגיעה באוטובוס לצומת מורשה. כשאני חושבת על זה, והחיוך שלה כמו התכווץ לפתע, באמת אלוהים יודע, נכון, והוא המשיך לבהות בה, לא מגיב, תגיד לי, מתי נהיית כזה כבד, אני מזכירה לך, מר מוזס, שאבא שלי הוא זה שמת כאן, אני המסכנה מבין שנינו, אני מקווה מאוד שזה ברור לך, והוא הינהן, מנסה להבין את הבעת פניה.

הוא פותח את דלת הדירה וטורק אותה מאחוריו בעדינות, השעון בסלולרי מראה שהשעה כבר אחרי ארבע, ויש לו קצת טעם רע בפה כשהוא יוצא מן הבניין. הרחובות ריקים והאוויר לח, לא נע. הוא פונה מזמנהוף לשלמה המלך, הולך באיטיות על המדרכה. קול עמום של הורדת מים עולה מאחד הבניינים מימינו, והוא יורד אל הכביש בין מכוניות, מביט בפסל גדול, כהה, אולי חיה, אולי אדם, מול בית הקפה שבפינה, ומתקדם לכיוון קינג ג'ורג'. מונית חולפת על פניו והוא שומע רעש רך, מונוטוני. הוא מרים את ראשו, סוקר את השמים. אורות פנסי הרחוב מטשטשים את הכוכבים. מטוס גבוה מאוד חולף בשמים באיטיות, כמעט לא נשמע, רק האור המהבהב שלו מסמן נתיב מעל לצמרות העצים. איש מזוקן ישן על ספסל תחנת האוטובוס, לידו כיסא בית ספר ועליו ארגז ריק, צבוע בירוק. אלון מעביר יד בשערו. בבניין העגול בפינת הרחוב דולק אור במרפסת, והוא שומע קולות שיחה. ענני עשן מטפסים מן המרפסת לכיוון הרקיע. ציפור לילה צווחת. בכניסה לבניין שלו הוא מביט לכיוון הגג של ליאת, הגג חשוך, והוא נכנס אל הבניין. הוא מטפס במדרגות, גורר את רגליו. כאשר הוא נכנס לדירה הוא ממצמץ בעיניו. האורות במטבח דולקים, ואביו יושב אל השולחן, אל מול המחשב הנייד שלו. לידו כוס קפה מלאה למחצה ומאפרה ובה בדל סיגריה יחיד. הוא לא קם אליו. גם לא שולח יד. היי אבא. אביו מוריד את משקפיו ומשפשף עין אחת. אלון, אין לך לימודים מחר? יש לי, נרדמתי קצת אצל אלי. אביו מהנהן, מבטו עובר מפניו של אלון אל מסך המחשב, אתה חייב להקפיד יותר, אי־אפשר ללכת לישון בשעות כאלה ולהצליח לתפקד בבקרים. אני יודע אבא, טעות, ואביו מרכיב את משקפיו, בסדר, להבא, לילה טוב, לילה טוב, ואלון יוצא מן המטבח ונכנס לחדרו. הבגדים פזורים על הרצפה, ועל מסך המחשב שלו כרישים טורפים נעים באיטיות, דוממים. הוא סוגר את הדלת מאחוריו. חם, ואלון חולץ את הסנדלים ומוריד את החולצה. הוא מתקרב אל המאוורר ומדליק אותו, מצמיד את פניו אל שבכת המתכת. הרוח מקררת את הזיעה שעל מצחו והוא מוריד את חולצתו ואת מכנסיו, מכבה את האור וצונח על המיטה. הכיסא במטבח חורק, והוא שומע את אביו פותח את דלת המקרר. אלון מותח את רגליו ומסתובב אל הקיר, אבק מעקצץ באפו והוא מתעטש. הוא מושך באף ועוצם את עיניו, מתרכז ברחש המאוורר. הנשימות שלו שוקטות, פס האור שמתחת לדלת שלו כבה, אפשר לשמוע את אביו צועד במסדרון, נכנס לחדר השינה שלו וטורק את הדלת. רחש המאוורר וכרישים טורפים, נעים באיטיות מן המסך אל הקירות ואליו.

זה קורה מהר, מאת ערן שגיא, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2011, 240 עמודים