ביקור בית עם הסופרת אשכר ארבליך-בריפמן / עולם של פנטזיה ושלל יצורים מיוחדים וקסומים

 

"הגעתי לכתיבה לגמרי במקרה, כשיום אחד עלה בי רעיון לכתוב על ווינטר בלו, ילדת-הפיות. משם העניינים התחילו להתגלגל ומצאתי את עצמי בתוך מקצוע מרתק ומהנה במיוחד", מספרת הסופרת אשכר ארבליך-בריפמן, שהוציאה בימים אלה את הספר 'פריחתה של רוז', ראשון בסדרת 'אמרלד, ילדת-פיות', וספרה ה- 19 לילדים. רוב ספריה עוסקים בעולם הפנטזיה – פיות, דרקונים, מכשפות ושלל יצורים מיוחדים, מפרי דמיונה. לקינוח, אשכר צירפה לנו המלצה על מספר מתכוני פיות, תמצאו אותן בסוף 'ביקור הבית' שלפניכם.

 

"לפתע חשה דקירה חדה מפלחת את שִכמותיה. זה כָּאב. לא היה זה כאב בלתי נסבל, אך היה זה בהחלט כאב מעיק. ואז, בתוך רגע אחד קרה דבר מופלא, שאותו יכלה אמרלד רק לדמיין לעצמה. משתי שכמותיה החלו לבקוע בעדינות שתי כנפיים לבנבנות ודקיקות, שנראו שבריריות מאוד, וגופה החל אט-אט להתכווץ" (מתוך 'פריחתה של רוז')

 

אשכר ארבליך בריפמן בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. עבדה עם ילדים בגילאים שונים בהדרכה ובחוגי ציור ויצירה. כתחביב אוהבת לצייר, לצלם וליצור עבודות יד. חובבת מושבעת של בעלי חיים וכיום מגדלת בגינתה ובביתה כלבה ואינספור חתולים. בעבר גידלה ברווזת בר, ארנבים, אוגרים ותוכונים.

אשכר גרה ביחד עם בעלה ושלושת בנותיה (יערי, מפל ואגת) על גבול יערות הכרמל וביתה טובל בירק, מוקף עצים וחיות בר שונות. מפעם לפעם מתארחים בגינתה ומעבר לגדר קיפודים, צבים, גיריות, נמיות, שפני סלע, חזירי הבר ותנים.

"במהלך הלימודים לתואר ראשון, היו לי תכניות להמשיך לכיוון של תרפיה באמנות – כך תכננתי לשלב בין האהבה שלי לאמנות לבין לימודי הפסיכולוגיה. חלמתי על מקצוע טיפולי. אבל במהלך התואר הראשון כבר התחלתי לכתוב וכשסיימתי את התואר, כבר השתנו התכניות ולא המשכתי ללמוד, אלא הפכתי לסופרת במשרה מלאה", מספרת ארבליך-בריפמן. "הייתי מאוד רוצה יום אחד לפתוח קבוצה לכתיבה יוצרת לילדים וכך לשלב בין המקצוע שלי לבין הרצון לעבוד עם ילדים – תמיד הסתדרתי עם ילדים, אני תמיד מקפידה לדבר איתם בגובה העיניים ואולי לכן יש בינינו חיבור טוב. מאוד הייתי רוצה לעבוד שוב עם ילדים ולא רק לכתוב להם".

שם: אשכר ארבליך-בריפמן

גיל: 36

סטטוס: נשואה + 3 בנות

מגורים: חיפה

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר אמרלד, ילדת-פיות – פריחתה של רוז, ראשון בסדרה, הוצ' כנרת, שנת 2012

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "קשה לי להצביע במדויק מנין אני שואבת את ההשראה לספרים שלי: אני מושפעת מכל מה שקורה סביבי, רק צריך לפקוח את העיניים: מאנשים, מספרים אחרים, מסרטים, מסיפורים שאני שומעת, מבעלי החיים שסביבי, מטיולים ברחבי הארץ ולחו"ל וכו'. את הספר האחרון שכתבתי, שהוא הראשון מתוך סדרת פנטזיה חדשה, כתבתי למען האמת עקב בקשת הקוראים. מדובר בסדרת המשך לסדרה "ווינטר בלו, ילדת-פיות" וכיוון שהקוראים היו צמאים להמשך, הם הפצירו בי זמן ממושך להמשיך את הסדרה. במקום להמשיכה, החלטתי להוציא לה סדרת המשך, בה הגיבורה היא בתה של ווינטר, גיבורת הסדרה הקודמת".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "סביב חצי שנה. מספר לספר הכתיבה אורכת פחות ופחות זמן, וזה כמובן משתנה גם בסוג הספר. כתיבת ספר לנוער, כמו זה, אורכת יותר זמן מאשר כתיבת ספר לילדים צעירים יותר".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לצערי אני כמעט שלא קוראת. יש לי מעט מאוד זמן פנוי בין הכתיבה לבין גידולן של שלושת בנותיי. כשיש לי מעט זמן פנוי אני מעדיפה לכתוב על פני לקרוא. עם זאת, אני משתדלת מפעם לפעם להתעדכן ולקרוא קצת ספרי נוער בז'אנר שלי, כדי להיות בעניינים. כך קראתי את טרילוגיית משחקי הרעב, למשל".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "בתור נערה מאוד אהבתי לקרוא את ספריו של ג'ראלד דארל. התיאורים מלאי הצבע שלו, אהבת בעלי החיים שלו, שמחת החיים וחוש ההומור – גרמו לי להתמכר לספריו. אני בטוחה שהם השפיעו גם על הכתיבה שלי".

אילו ספרים קראת בילדותך? "מעבר לג'ראלד דארל, מאוד אהבתי לקרוא את כל סדרת 'האסופית' של מונטגומרי. היה בה משהו מנחם, נעים, מרגיע, ופשוט מצאתי את עצמי חוזרת אליה שוב ושוב".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "את הספרים 'משפחתי וחיות אחרות' מאת ג'ראלד דארל, 'האסופית' של מונטגומרי, 'המסע אל קצה העולם' מאת אדית פאטו".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "עד היום ראו אור תשעה-עשר ספרים שלי ויש עוד לא מעט בקנה".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "לכל הקוראים הנלהבים של סדרת ווינטר בלו, ילדת פיות מחכות הרפתקאות חדשות בארץ-קסם, בסדרת ההמשך. עכשיו יוכלו לבקר בארץ המופלאה בחברתה של אמרלד בת האחת-עשרה, שמכירה אותה היטב מסיפוריה של אמה, ווינטר בלו. כאשר אמרלד מקבלת את כנפיה והופכת לילדת-פיות, היא יודעת שאסור לה לאבד אף רגע – ארץ-קסם נמצאת בצרה איומה וזקוקה לעזרתה של גיבורה אמיתית. כעת עליה למהר ולצאת לארץ שראתה רק בחלומותיה, ולהרפתקה הגדולה שלה חיכתה תמיד".

איך התחלת בכתיבת סדרות ספרים: 'ווינטר בלו' התחיל כספר עצמאי עם פוטנציאל לסדרה, לכן הוא קיבל שני שמות – שם לסדרה ושם לספר. הספר 'אניס מכשפה מתחילה' היה ספר עצמאי ולא תוכנן להפוך לסדרה. זמן רב אחרי שיצא החלטתי להפכו לסדרה, אבל גם סדרה זו אינה "מחייבת" קריאה של כל הספרים לפי הסדר. כל ספר עוסק במכשף אחר, כשכולם גרים באותו עולם. הייתה דרישה לספרים לקוראים צעירים, הספר הראשון הצליח, אז החלטתי להמשיך. 'סיפורים מווינדידסט' היא סדרה חדשה – רציתי לברוא עולם חדש. היופי בסדרה הוא שאפשר לברוא עולם מלא ועשיר, לזרוע זרעים ולתת להם לנבוט בהמשך, ויש זמן להכל, לא צריך למהר. למשל אפשר להזכיר משהו בשני משפטים, ופתאום לחזור אליו רק בספר השלישי. בכל ספר ראשון בסדרה אני נוטה לתת לקורא יותר תיאורים מאשר בשאר ספרי הסדרה, כדי שיספוג אווירה ויתחיל להכיר את המקום. לסדרה החדשה צירפנו אפילו מפה מפורטת, אותה איירה ליאורה גרוסמן. כך הקורא יכול לטייל בווינדידסט ולהתחיל להכירה מקרוב. בסוף הספר הוספנו מילון יצורים, שוב, כדי להקל על הקורא – הסדרה מלאה בכ"כ הרבה יצורים מיוחדים שזה רק התבקש להוסיף לה מילון".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, לקראת חנוכה צפוי לצאת ספר המשך לסדרת המכשפים והמכשפות. הספר נמצא כעת בשלבי האיור. לקראת שבוע הספר צפוי לצאת הספר השני בסדרת "סיפורים מווינדידסט" והוא נמצא כעת בשלבי עריכה. ובמקביל אני ממשיכה לכתוב ספרים נוספים, כדי להמשיך ולהוציא ספרים.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "הטיפ שלי הוא לקרוא הרבה לפני שמתחילים לנסות לכתוב, ואחר-כך לזרום עם הכתיבה ולא להיבהל ממה שיוצא. תיקונים תמיד אפשר לעשות בהמשך. אני מזמינה את כל הכותבים הצעירים להיכנס לפורום שבאתר שלי: http://www.eshkar.com שם אפשר להתכתב איתי (בפורום הראשי – מכתבים ושאלות למחברת), להעלות קטעים מקוריים ולקבל ביקורת הן ממני והן מיתר חברי הפורום".

 

אשכר ארבליך-בריפמן – ספרים

סדרת "ווינטר בלו, ילדת-פיות" – סדרה המונה שבעה ספרים+ספר מתכונים המבוסס על הסדרה – סדרה המתארת את חייה של ילדה מיוחדת בשם ווינטר, אשר במשך היום מתפקדת כילדה רגילה אך בלילה מצמיחה כנפיים, מכווצת את גופה והופכת לילדת פיות, אז היא עולה לארץ-קסם, עולמם של כל יצורי הקסם באשר הם. שם עוברים עליה שלל הרפתקאות ובכל ספר עליה להתמודד עם תעלומות אחרות ולסייע בפתרונן (הספר הראשון בסדרה קיבל ספר זהב וקרוב מאוד לקבלת ספר פלטינה).

אבנֶי הכוח, הוצאת ידיעות ספרים, 2005

טוֹוֵי החלומות, הוצאת ידיעות ספרים, 2006

ענקֵי האבן, הוצאת ידיעות ספרים, 2006

סוּפת הקסם, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

אי הדרקונים, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

בנות הים הזהובות, הוצאת ידיעות ספרים, 2008

מתכוני פיות, הוצאת ידיעות ספרים, 2009

סוף העולם, הוצאת ידיעות ספרים, 2010

 

סדרת המכשפים והמכשפות –סדרה זו מיועדת לילדים צעירים יותר, ראשית קריאה ואילך, היא מנוקדת ומאוירת, ועוסקת בחייהם של מכשפים ומכשפות. זו סדרה הומוריסטית מלאה הרפתקאות.  (הספר 'אניס, מכשפה מתחילה קיבל לאחרונה ספר זהב על מכירת 20,000 עותקים וכן השתתף במצעד הספרים כאחד הספרים הנבחרים של משרד החינוך)

אניס, מכשפה מתחילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

אלוורה, מכשף מוכשר בהחלט, הוצאת ידיעות ספרים, 2010

מרוה, מכשפה חולמת בהקיץ, הוצאת ידיעות ספרים, 2011

זוטה מכשפה חסרת השראה, הוצאת כנרת, דצמבר 2012

 

סדרת "סיפורים מווינדידסט" – סדרת פנטזיה, סדרה שונה לגמרי, מטורפת יותר, פראית יותר ומצחיקה מאוד, המתארת את מסעם של תיאו הקליק (סוג של שדון) והנלי הטריקסונית (סוג של פיה) ברחבי מדינת ווינדידסט במטרה להשיג להנלי זוג כנפיים. הספר הבא בסדרה צפוי לצאת לקראת שבוע הספר 2013.

הכנפיים של הנלי, הוצ' כנרת, 2012

סדרת "אמרלד, ילדת פיות" – סדרת ההמשך לווינטר בלו

פריחתה של רוז, הוצ'  כנרת, 2012

ספרים נוספים לנוער

כוכבים נופלים, הוצ' ידיעות ספרים, 2008

יום שלישי בארבע וחצי, הוצ' ידיעות ספרים, 2010

ספרים נוספים לקוראים צעירים

ליר הדרקון ושעון החול, הוצ' ידיעות ספרים, 2007

אמא, נכון?, (לפעוטות), הוצ' ידיעות ספרים, 2008

האפלולית, הוצ' ידיעות ספרים, 2009

הגבעה הירוקה, הוצ' ידיעות ספרים, 2011

 

 

מתכונים מתוך 'מתכוני פיות' (הוצאת ידיעות ספרים, 2009)

 

עוגות וניל קטנות, מצופות במעטה סוכר וקינמון, של לבנדר

"'שלום, טוליפ!' קראה הוֹרְטֶנְזְיָה ונופפה לה בידה, 'בואו, תתקרבו לכאן!'

טוליפ, פְרֶזְיָה, פיות-הבית והילדים התקרבו. באוויר עמד ריח נעים של קינמון וּוניל. ווינטר רחרחה באפה בהנאה, תרה אחר מקור הריח הטוב.

לבנדר, שאהבה כל כך לאפות, לא יכלה להרשות לעצמה להחמיץ הזדמנות לחלק ממעדניה והביאה עמה לאסיפה את סלסילת הקש שלה, נושאת בתוכה עוגות וניל קטנות, מצופות במעטה סוכר וקינמון. ווינטר בלעה רוק. לפתע גילתה עד כמה היא רעבה. לבנדר הגישה לה אחת מן העוגות: 'זה טרי מאוד,' אמרה לה, 'סיימתי לאפות אותן רק לפני שעה קלה.'

ווינטר זללה בהנאה את העוגה. אדוארד אכל שתיים." (ווינטר בלו, ילדת-פיות סופת-הקסם, עמ' 223).

דרגת קושי המתכון: בינוני

החומרים הדרושים:

לעוגות:

2 כוסות קמח

2 כוסות סוכר

2 כפות אבקת אפייה

150 גרם חמאה או מרגרינה

4 ביצים

1 כוס חלב

1 כפית תמצית וניל

לציפוי:

חצי כוס סוכר

1 כף קינמון

אופן ההכנה:

1.      ערבבו יחד את כל החומרים היבשים והוסיפו להם את החומרים הרטובים.

2.      ערבבו לחוד את תערובת הציפוי והניחו בצד.

3.      צקו את הבלילה שנוצרה לתוך גביעי נייר מיוחדים לאפייה. מלאו שלושת-רבעי גביע בכל פעם – הבצק תופח!

4.      הניחו את גביעי הנייר בתוך תבניות שקעים.

5.      אפו במשך כ-15 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 160 מעלות.

6.      הוציאו את התבנית בזהירות וצקו מעל כל עוגה חצי כפית מתערובת הסוכר והקינמון.

7.      הכניסו לתנור ל-15 דקות נוספות.

אכלו בתיאבון והתענגו על טעמם העדין של הווניל והקינמון…

 

מקלוני הקינמון מעוררי התיאבון של לבנדר

"מישהי רוצה מקלוני קינמון?" שאלה פיה יפיפייה וקטעה את השיחה. היא נעמדה בין טוליפ לפְרֶזְיָה וסלסילת קש קטנה בידיה. היא הושיטה את הסלסילה קדימה, "התכבדו," אמרה.

טוליפ, פְרֶזְיָה והבנות לקחו מן המקלות.

"אני לא יודעת אם אתן מכירות," אמרה טוליפ בפה מלא, "ווינטר, מגי, זוהי לבנדר."

לבנדר חייכה. "נעים מאוד," אמרה. שערהּ הזהוב והארוך זהר ממש. ווינטר רצתה מאוד לגעת בו, אבל התאפקה. (ווינטר בלו, ילדת-פיות –טווי החלומות, עמ' 178).

דרגת קושי המתכון: קלי קלות

החומרים הדרושים:

2 כוסות קמח

1 כוס סוכר חום

1 וחצי כפות קינמון

200 גרם חמאה או מרגרינה

2 ביצים

לקישוט:

אבקת סוכר

אופן ההכנה:

1. מערבבים יחד את החומרים היבשים.

2. בקערה נפרדת מערבבים את החמאה או המרגרינה עם הביצים.

3. מאחידים את שתי התערובות ולשים עד לקבלת עיסה אחת חלקה.

4. יוצרים בעזרת הידיים מעין נקניקים קטנים (על ידי גלגול בין שתי כפות הידיים), עד שמתקבלים גלילים באורך של שבעה ס"מ בערך.

5. טובלים את הגלילים באבקת סוכר ומצפים אותם מכל הצדדים.

6. מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים 12 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות.

אפשר להגיש בסלסילת קש קטנה, כמו זו של לבנדר.

מתכון עוגיות פיסטוק מתוך 'מתכוני פיות'

פריחתה של רוז – ספר ראשון בסדרת  אמרלד, ילדת-פיות סדרת המשך לווינטר בלו, ילדת-פיות מאת אשכר אברליך בריפמן

אמרלד בת האחת-עשרה מעולם לא שמעה על ארץ-קסם עד שקיבלה את כנפיה והפכה לילדת-פיות. כאשר אִמה (וינטר בלו) מספרת לה על העולם הקסום, אמרלד ממהרת לבקר בו ומגלה שהוא נמצא בצרה. כעת עליה לצאת לעזרתם של יצורים מופלאים שראתה רק בחלומותיה, ולהרפתקה הגדולה של חייה.

פריחתה של רוז הוא ספר ראשון בסדרה אמרלד, ילדת-פיות המתרחשת בעולמה של ווינטר בלו. הצטרפו אל אמרלד ואל חבריה להרפתקה מופלאה, רצופת הפתעות, סכנות ואתגרים, ויחד תגלו את הקסם החזק מכול – קסם החברות והאהבה.

 

פרקים ראשונים

1

הערפל הסמיך שמעל אגם ווֹקֶר עמד להתפוגג בדיוק כאשר חשה אֶמֶרַלְד לפתע דבר מה מוזר. לרגע נראה היה לה כי העולם עצר מלכת. מבעד לחלון חדרה, שהיה פתוח לכדי סדק צר, לא נשמע אף לא ציוץ יחיד של ציפור, והענן 
הלבן והצפוף, שעיטר כמעט תמידית את האגם הנשקף 
מחלונה, פסק מִנוע. אמרלד הביטה בו, נשענת 
על הזגוגית הקפואה, ותחושת מחנק אחזה בגרונה. היא התקשתה לנשום והתאמצה להשיב אוויר לריאותיה. אחר כך פתחה את החלון לרווחה והשעינה את מרפקיה על האדן הלבן, במחשבה שהדבר יקל במקצת על נשימתה. האוויר שבחוץ, שבדרך כלל היה קריר ונעים, לעתים אפילו קר מדי, מיאן לזרום פנימה. האגם נראה אפור וקודר, וצל הענן שמעליו רק הִכְהה את צבעו אף יותר ושיווה לו מראה כמעט מפחיד. אמרלד הניחה את ידה על לוח לבה וניסתה להסדיר את נשימתה.

לפתע חשה דקירה חדה מפלחת את שִכְמותיה. מעולם לא חשה תחושה כזו קודם לכן. זה כָּאב. לא היה זה כאב בלתי נסבל, אך היה זה בהחלט כאב מעיק, ככאב שגורמת שריטה עמוקה שמבקעת את העור לשניים. מצחה התכווץ בדאגה. היא התקרבה אל המראָה האליפטית בעלת מסגרת העץ הלבנה, שהיתה תלויה בחדרה, סמוך למיטתה, הסתובבה וניסתה לבחון את שכמותיה, אך ללא הצלחה. הכאב הפועם נחלש מעט, אך הדקירה עדיין הורגשה היטב. היא התנשפה. מצחה נמלא אגלי זיעה קטנים. היא הוסיפה להביט במראה, ואז, בתוך רגע אחד קרה דבר מופלא, שאותו יכלה אמרלד רק לדמיין לעצמה כשהיתה עוצמת לפעמים את עיניה, או קוראת בספרים, אך בוודאי לא ציפתה כי יקרה במציאות. היא נרעדה. משתי שכמותיה החלו לבקוע בעדינות שתי כנפיים לבנבנות ודקיקות, שנראו שבריריות מאוד, וגופה החל אט אט להתכווץ.

היא פלטה צווחת בהלה קצרה ונפלה על אחוריה. זו היתה תחושה משונה שכמותה טרם חוותה מימיה. סחרחורת אחזה בה. היא חשה שהחדר סביבה גָדֵל והולך ומסתחרר כולו.

כעבור כמה רגעים מבהילים פסק החדר מלגדול.

אמרלד ניסתה לקום ולהיאחז באחד הרהיטים. אך לפתע הכול נראה כה גדול, עד כי התקשתה למצוא דבר מה להיאחז בו. היא ביקשה לבחון את גופה, אך המראָה האליפטית 
היתה כעת גבוהה מדי וחדלה לשקף את בבואתה. היא 
הרימה את זרועותיה והביטה בהן בחשש. הן נראו רגילות לגמרי, פרט לציפורניים, אשר קיבלו גוון שנהב זוהר, כצבע הפנינה.

מה קורה לי? תהתה בחשש מתגבר והשפילה מבט כדי לבחון גם את רגליה. דמעות ריצדו בעיניה ושיניה נקשו בפחד. בלי משים מתחה את כנפיה החדשות והחלה מרפרפת בהן חרש. בתוך רגע נמלא השטיח אבקת נוצצים כסופה בעלת ניחוח נעים של קינמון.

אמרלד הביטה סביבה המומה ובחנה את האבקה הזוהרת שמילאה את החדר. אני בוודאי חולמת, ניסתה להרגיע את עצמה, כנראה נרדמתי או שאני פשוט חולמת בהקיץ. הלוא עד לפני רגע עמדתי מול החלון, שעונה על האדן, והנה עכשיו… דִמעות פחד פרצו מעיניה, זרמו במורד לחייה וסימנו בהן שני ערוצים שקופים. יפחה זעירה בקעה מגרונה.

"אמרלד?" נשמע קולה של אִמה מעבר למסדרון הקומה השנייה.

אמרלד שמעה את הפסיעות שהתקרבו אל החדר. היא לא ידעה מה עליה לעשות, כיוון שעדיין היתה מבולבלת כהוגן וכלל לא בטוחה אם מדובר בחלום או במציאות. לכן פשוט הוסיפה לעמוד במרכז החדר, חסרת אונים ובוכייה, והביטה סביבה בדאגה.

"אֶמי?" דלת חדרה, שהיתה סגורה למחצה, נפתחה כעת לגמרי.

"אֶמי? אמרלד? הכול בסדר? איפה את?"

גופה של אמרלד רעד כעלה נידף.

"אני כאן, אמא…" השיבה בקול חלוש, "על הרצפה, ממש מולך…" יפחה נוספת בקעה מגרונה. "אמא…" ייבבה, "אני לא יודעת מה קרה לי…"

ווינטר גחנה קדימה ותרה בעיניה אחר בִּתה, עד שלפתע הבחינה בה עומדת מולה על השטיח ומנופפת בכנפיה הזעירות. קריאת הפתעה בקעה מפיה ולאחריה הפציע על פניה חיוך של הקלה מלוּוה בפרץ צחוק מתגלגל.

"אֶמי!" קראה ומחאה כף, "אֶמי שלי! אֶמי שלי, מזל טוב! אַת ילדת־פיות!" היא היתה כה נרגשת ומאושרת, עד כי לרגע לא הבחינה במצוקתה של בתה. "אבא ישמח כל כך!" הוסיפה. "הו, אֶמי, אני כל כך גאה בך, ילדה שלי! למען האמת, כבר התחלתי לדאוג, הלוא את כבר ילדה גדולה, בת אחת־עשרה… חשבתי שזה לעולם לא יקרה…"

אמרלד הביטה באִמה במבט מבוהל, ועיניה, שגונן טורקיז־ירוק־כחול כגון אבן הבָּרֶקֶת, היו מוצפות דמעות ואדומות מבכי. רק אז הבחינה ווינטר כי כולה רועדת, מבוהלת עד מוות.

היא התיישבה בעדינות על השטיח, לצדה, והסבירה במילים פשוטות ככל האפשר, "הכול בסדר, אמרלד. הכול בסדר, ילדה שלי. מגיעות לך ברכות. היום הפכת, לראשונה בחייך, לילדת־פיות!"

אמרלד ניענעה בראשה נמרצות בחוסר שביעות רצון. היא לא ידעה מה פירוש להיות ילדת־פיות, אך ידעה מעל לכל ספק שאיננה מעוניינת בתפקיד.

"נבחַרת לגשר בין העולם שלנו ובין עולם קסום ומופלא, אֶמי," המשיכה ווינטר להסביר, "עוד מעט תתעופפי לשם ותזכי להכיר פיות ושלל יצורים שכמותם לא תוכלי אפילו לדמיין. צפויות לך אינספור הרפתקאות, את תראי שזה יהיה נהדר, אֶמי, את עוד תראי!"

"אבל…" משכה אמרלד באפה ומחתה את דמעותיה, "אני לא רוצה להיות ילדת־פיות! אני… יש לי עיסוקים אחרים… כלומר, אני… למה שאהיה ילדת־פיות? ומה זה אומר בכלל? אוי, אמא, אני מרגישה שיצאתי מאחד הספרים שלך…"

ווינטר חייכה וליטפה את ראשה הזהוב. "גם אביך וגם אני היינו ילדי־פיות," הסבירה, "לכן תמיד ידענו שקיים סיכוי גבוה שגם את תהיי ילדת־פיות כשתגדלי, והנה סוף־ 
סוף זה קרה. אבא כבר חשב שלעולם לא תהפכי לכזו, כי כבר מאוחר מדי. רוב ילדי־הפיות נהפכים לכאלה בגיל צעיר יותר."

"ומה עם רוּבִּי?" התעניינה אמרלד באחותה הקטנה, מוכנה למסור לה את התפקיד כאן ועכשיו.

"רובי עדיין קטנה מדי," הסבירה ווינטר, "ואי אפשר בשלב זה לדעת אם כשתגדל תהפוך גם היא לילדת־פיות. את מבינה, בסופו של דבר זה עניין גנטי, כמו צבע עיניים או צבע שיער…"

"אבל לי יש עיניים בצבע הברקת, ולך ולאבא לא!" טענה אמרלד, "אפילו לרובי אין כאלה עיניים. יצאתי שונה מכם! אני לא מבינה למה הפכתי בכלל לילדת־פיות!"

"זה מה שרציתי לומר לך," אמרה ווינטר בסבלנות, "קורה שצבע עיניו של ילד לא תואם את זה של הוריו. מאותה הסיבה גם לא יכולנו להיות בטוחים שתהיי ילדת־פיות! הגנטיקה אולי מגבירה את הסיכויים להיות דומים להורים, אבל לא תמיד זה עובד. אצלך זה קרה, ואני שמחה מאוד שלפחות אחת מבנותינו היא ילדת־פיות… כשרובי תגדל, נגלה כולנו אם גם היא ילדת־פיות או לא."

"זה לא הוגן," כיווצה אמרלד את גבותיה, "זה לא הוגן שאני ילדת־פיות ורובי לא!"

ווינטר צחקה. "אני חושבת שזה בדיוק מה שרובי היתה אומרת אילו ידעה שאת ילדת־פיות והיא לא… זו ברכה להיות ילדת־פיות, אמרלד, זה אושר, זה כבוד גדול, את עוד תראי. אני בטוחה שאין ילד בעולם שלא היה שמח להתחלף איתך."

"אני מוכנה להתחלף כבר עכשיו עם כל מי שרוצה!" הודיעה אמרלד הנסערת.

ווינטר ליטפה בעדינות באצבעה את גבה הקטן השפוף וניסתה להרגיעה.

"אז לעולם לא אהיה שוב ילדה רגילה?" נבהלה אמרלד, "זהו? אשאר ככה לנצח?"

"ודאי שתהיי גם ילדה רגילה," אמרה ווינטר בחיוך, "את שולטת בכך. את מחליטה מתי להיות ילדה רגילה ומתי להיות ילדת־פיות. בימים תהיי ילדה רגילה, כמו תמיד, ובלילות תוכלי להפוך את עצמך לילדת־פיות."

"אה…" ניצוץ של תקווה ניצת בעיניה הכבויות של אמרלד, "אז אולי המצב לא גרוע עד כדי כך…"

"המצב לא גרוע בכלל," עודדה אותה ווינטר, "חכי ותראי. את לא תצטערי."

דממה השתררה בחדר. אמרלד נזקקה לזמן כדי לעכל את המידע. ווינטר הבינה זאת והשתתקה.

"אז איך אני חוזרת להיות ילדה רגילה?" שאלה אמרלד, "כי נראה לי שמספיק לי בינתיים עם כל הקטע הזה…"

ווינטר צחקה. "את צריכה פשוט להתרכז, חמודה. תתרכזי בשְׁכָמות שלך וקחי נשימות עמוקות."

אמרלד עשתה כדבריה.

"ועכשיו נסי לדמיין כיצד את מקפלת את הכנפיים פנימה, בחזרה אל תוך הגוף."

גופה של אמרלד התקער. היא התאמצה מאוד.

"יופי, אֶמי," עודדה אותה ווינטר, "חצי מהכנפיים כבר בפנים. תמשיכי לחשוב על זה, ואל תתאמצי כל כך. זה לא אמור להיות כרוך במאמץ, רק במחשבה על כך, במחשבה שְלווה ורגועה. המשיכי לנשום עמוק והשאירי את הגוף כך, מקופל אל תוך עצמו, זה עוזר."

אמרלד ישבה על השטיח, מכודררת כעוּבר, ולאט לאט הצליחה להחזיר את כנפיה פנימה ולהעלימן. בהדרגה החל גופה לצמוח מחדש, עד שהגיע לגודלו הרגיל.

ווינטר חייכה. גם אמרלד חייכה בהקלה. היא קמה ממקומה, עדיין מסוחררת, ובחנה בדאגה את בבואתה שבראי. לא היה זכר לכנפיים הלבנות העדינות ולציפורניים הזוהרות שגונן כגון הפנינה. הכול נעלם כלא היה. אמרלד שיפשפה את עיניה. עדיין לא היתה משוכנעת בכל מאת האחוזים שאינה חולמת. היא השפילה את מבטה ואז הבחינה בשאריות של אבקה נוצצת על שטיח החדר.

"אוי…" גימגמה, "מה זאת האבקה הזאת?" היא התכופפה ומוללה מעט אבקה בין אצבעותיה.

"זו אבקת־קסם," הסבירה ווינטר, "היא נושרת מהכנפיים שלך בכל פעם שאת מנופפת בהן. זה בסדר, זה טבעי לגמרי. אני זוכרת עד כמה זה היה מרגיז את סבתא לורה כשהייתי משירה אבקה כזו על שטיח החדר שלי. תמיד היתה מתלוננת שזה סותם לה את שואב האבק…"

אמרלד הביטה בה בשאלה, "סבתא לורה? מה, היא ידעה שהיית ילדת־פיות?"

"ודאי שהיא ידעה," השיבה ווינטר. "תתפלאי לשמוע, אבל גם היא עצמה היתה ילדת־פיות, ולא רק היא, גם סבא טום!"

עיניה של אמרלד התרחבו בהשתאות, "איך… איך זה ייתכן…?"

ווינטר ליטפה את כתפיה. "יש לך הרבה מידע לעכל, הא, אֶמי?" אמרה. "גם הסבא השני שלך היה ילד־פיות," הוסיפה, אם כי חששה להכביר מילים ולבלבל עוד יותר את אמרלד המבולבלת ממילא.

שפתה התחתונה של אמרלד נשמטה. היא עמדה כך, פעורת פה, ולא השיבה. כל עולמה המוכר והידוע התערער באחת. הכול השתנה לפתע. בזה הרגע התברר לה שהיא 
נצר לשושלת ארוכה של ילדי־פיות, אם כי עדיין לא לגמרי הבינה את משמעות היותה ילדת־פיות. היא גם התפלאה לשמוע שישנם גם ילדי־פיות, בנים, כמו אביה וכמו שני סביה.

"חכי כאן רגע," ביקשה ווינטר ויצאה בדילוג קליל מהחדר. היא שבה כעבור רגע, נושאת בידיה קופסת תכשיטים קטנטנה בצבע סגול.

"זה בשבילך, אֶמי," אמרה בקול רועד. "שנים המתנתי כדי לתת לך את זה. זו מתנה מאבא וממני. ראוי היה שאחכה עד שאבא ישוב מהכנס שלו, אבל אני לא יכולה להתאפק…" היא הושיטה לאמרלד את הקופסה.

אמרלד לקחה אותה ופתחה את המכסה הקטן. בתוך הקופסה, על גבי מצע ספוגי רך, נחה שרשרת כסף דקיקה שעליה הושחל תליון קטנטן בצורת טיפה, עשוי אבן חן ששינתה מדי רגע את צבעה.

"וואו…" התפעלה אֶמי, "תודה, אמא, זה מקסים!"

"זהו תליון מיוחד מאוד," הסבירה ווינטר, "קיבלתי אותו כשהייתי צעירה."

"ממי קיבלת אותו?" תהתה אֶמי, "מסבתא לורה?"

ווינטר חייכה. "הוא הוענק לי בידי קָמֶלְיָה, ראש מועצת הפיות. גם אביך קיבל תליון זהה…"

אמרלד הרימה את עיניה לעבר אִמה ואחר שבה 
להתבונן בתליון הזוהר. כעת התחלף צבעו מירוק לוורוד עמוק.

"התליון הזה נוצַר משבבים קטנטנים של אבני־הכוח של כל פיות ארץ־קסם גם יחד," הסבירה ווינטר, "ולכן הוא מיוחד במינו."

"איפה התליון של אבא?" שאלה אמרלד לאחר שתיקה קלה.

"אבא ואני שומרים אותו עבור רובי," השיבה ווינטר. "אם רובי תהפוך גם היא בעתיד לילדת־פיות, היא תקבל את התליון השני."

"ואם לא?" הקשתה אמרלד. "אם היא לא תהיה ילדת־פיות כשתגדל?"

ווינטר משכה בכתפיה. "נחצה את הגשר כשנגיע אליו," אמרה. היא לקחה מידיה של אמרלד את השרשרת הדקה וענדה אותה על צווארה.

"לכי תסתכלי על עצמך בראי," אמרה בקול נרגש, "היא מאירה את כל הפנים שלך…"

אמרלד ניגשה אל הראי. התליון הקטן קיבל עתה את גון הטורקיז של עיניה.

"אני אלך איתו תמיד, לכל מקום," הכריזה אמרלד 
בחגיגיות ונגעה באבן החן הזוהרת. "לא אוריד אותו אף פעם, אמא."

"אני שמחה לשמוע," חייכה ווינטר, מרוצה.

"אבל…" נזכרה לפתע אמרלד, "מה יקרה כשאהפוך לילדת־פיות? השרשרת והתליון עדיין יתאימו לי? הם לא יהיו גדולים מדי?"

ווינטר צחקה. "אלה שרשרת ותליון קסומים," השיבה. "הם יתכווצו ויגדלו יחד איתך. אל תדאגי."

אמרלד חשה שוב סחרחורת והתיישבה בחזרה על המיטה. היא היתה מסוקרנת ועדיין מתוחה מעט.

"אולי מוטב שנשב לנו כאן ואספר לך מעט על ארץ־קסם," הציעה ווינטר כשהבחינה שאמרלד מתקשה לעכל את המידע. "ואולי כך יהיה לך קל יותר להתמודד עם כל זה כשיגיעו הצרצרים…"

"צרצרים?" חזרה אחריה אמרלד בעיניים פעורות, "על איזה צרצרים את מדברת?"

ווינטר הביטה בבתה בחמלה מהולה בקנאה קלה וידעה כי ייקח זמן עד שתוכל ליהנות מהעניין במקום להיבהל כל כך.

הן התיישבו על קצה המיטה. ווינטר סיפרה ואמרלד הקשיבה.

פרק שני

באותו הלילה שכבה אמרלד במיטתה דרוכה ולא הצליחה לעצום עין. היא שאלה את עצמה מתי תיקרא לראשונה בחייה להתייצב בארץ־קסם. היא בהתה בחלון חדרה והמתינה בכיליון עיניים לבואם של הצרצרים הירוקים, שעליהם סיפרה לה אִמה. פָּאוּ, החתולה שלה, שכבה מכורבלת בזרועותיה. אמרלד גירדה בעדינות את קצה סנטרה השעיר וגרמה לחתולה לגרגר בחוזקה ולגופה המנומר לרטוט. פאו היתה חתולה בוגרת ושְקולה, בת שמונה, בתו של אפצ'י, החתול שגידלה ווינטר בילדותה. אפצ'י נפטר בשיבה טובה לפני שנים, וכעת, מלבד הזיכרונות והתצלומים, הותיר אחריו יורשת־עצר יפהפייה וצהובת עיניים שנראתה בדיוק כמוהו, בעלת פרווה ערמונית־כתומה סמיכה ומבהיקה בדוגמה מנומרת. אמרלד קיבלה את פאו כשהיתה בת שלוש ומאז ישנו באדיקות זו במחיצת זו מדי לילה. לפני שנים, כשהיה אפצ'י כבר זקן מאוד, הצליח באופן מפתיע, במפגש קצר אחד עם חתולת השכנים, להביא לעולם חמישה גורים יפהפיים. אחד מהם, זכר אפור בעל מבט פראי, מתגורר עד היום בביתם של טום ולורה, סבה וסבתה של אמרלד. השני נמסר לבית דודתה של אמרלד, שני גורים נוספים נותרו בבית השכנים, שהוא בית אמם, ואילו פאו נמסרה לאמרלד ומאז הן יחד.

אמרלד התהפכה עתה מצד לצד, אך שריריה המתוחים וגופה הדרוך הִקשו עליה להירדם. לבה הלם בקרבה והיא היתה נרגשת, ויחד עם זאת מבוהלת, לקראת הביקור המיוחל בארץ־קסם, שעליו סיפרה לה ווינטר. אך הצרצרים לא הופיעו, ובסופו של דבר נאלצה אמרלד לקום בבוקר בעיניים נפוחות, אל יום רגיל, וללכת לבית הספר.

"מה עובר עלייך, אֶמי? את נראית היום כמו איזה זומבי, מתנדנדת מצד לצד…" אמר אוליבר כשחזרו השניים מבית הספר.

הם פסעו בשדֵרה רחבת ידיים של עצי ערמון שרישרשו ברוח, ופנו ימינה לסמטה צדדית, שקיצרה בעבורם את הדרך. האוויר היה קר וצלול, אך לחות כבדה הורגשה בו, אם בשל מי האגם הסמוך או בשל העננים הסמיכים שממעל, שאיימו להמטיר בכל רגע.

"מה פתאום זומבי," משכה אמרלד בכתפיה, "אני בסך הכול עייפה. לא הצלחתי להירדם כל הלילה." באומרה זאת, כמעט נתקלה בעץ עב גזע שהיה בדרכה.

אוליבר משך אותה הצידה וצחק. "את לא רוצה להיראות כמו זומבי עם חַבּוּרה על המצח, נכון?"

גם אמרלד צחקה. "אני חייבת לישון קצת," פסקה ופיהקה.

היא רצתה בכל לבה לשתף את אוליבר, חברהּ הטוב ביותר, במה שעבר עליה אתמול אחר הצהריים ולהסביר לו מדוע לא הצליחה להירדם הלילה ולְמה ציפתה, אך אִמה הזהירה אותה עוד אתמול כי כל הנושא של ארץ־קסם ושל ילדי־פיות הוא סודי ביותר ואין לגלותו לאיש, לבד ממי שבא בסוד הדברים, כמובן. כדוגמה כואבת הביאה את חברותה העמוקה, רבת השנים, עם קית ותיארה לאמרלד עד כמה תמיד השתוקקה לספר לה את אשר עבר עליה מדי לילה בארץ־קסם, 
לשתף אותה בשלל ההרפתקאות ולהיוועץ בה, אך מעולם לא עשתה זאת משום שידעה כי היא עלולה לסכן בכך את ארץ־קסם כולה. כל השנים חשה שהסוד הזה שרבץ בינה 
לבין קית הציב ביניהן מחסום בלתי נראה, אף על פי שקית היתה ונותרה חברתה הטובה ביותר. מאז ומעולם חשה 
בשל כך תסכול עז. אמרלד שאלה את עצמה כיצד תוכל 
היא לעמוד בכך? כיצד תסתיר את העניין המסעיר הזה מאוליבר? הלוא היא מספרת לו הכול! מאז נולדו, בהפרש 
של ימים ספורים בלבד, היו חברים טובים. הם גדלו יחד, כמעט כמו אחים, נפגשו מדי יום, האמהות שלהם היו מפטפטות ביניהן, ואמרלד ואוליבר התיידדו והיו לחברים בנפש. כשגדלו מעט הלכו יחד לאותו גן הילדים, וכעת למדו באותה הכיתה.

הילדים פנו לעבר הטיילת המישורית שהשתרעה לאורך האגם, מתפתלת בעקבותיו כבת לוויה נאמנה, עד שהאגם מתעגל לתוך עצמו והטיילת הופכת למדרכה סתמית וישרה, נפרדת מהאגם בצער וממשיכה אל פנים העיירה.

הטיילת היתה עתה כמעט ריקה מאדם, למעט סב ונכדו הקטן שפסעו בה יד ביד. הפעוט ליקק גלידה חומה מתוך גביע עשוי ופל. פניו היו מוכתמות וכך גם ידיו ומעילו, אך הוא נראה מאושר מאוד.

אמרלד חייכה. גם לה התחשק לזלול גלידה, אף שמזג האוויר עוד היה קר מדי לשם כך. יותר משהתחשק לה לזלול גלידה, התחשק לה לפגוש את סבא טום, וכמובן גם את סבתא לורה. זה זמן רב שלא ראתה אותם. השניים יצאו לגמלאות לפני זמן מה, ומאז העבירו את זמנם בטיולים ברחבי העולם. כעת שהו בברזיל. אמרלד תהתה מתי ישובו ומה יביאו הפעם באמתחתם. מכל טיול נהגו להביא לה ולרובי הקטנה שי קטן ומעניין שאופייני למקום שבו ביקרו. כך, מצרפת הביאו לנכדותיהם האהובות שני מגדלי אייפל קטנטנים ונוצצים, מהולנד הביאו שתי פרות מפלסטיק, שכאשר הופכים אותן הן גועות בקול מחריש אוזניים. מקנדה הביאו סירופ מייפל ערמוני וסמיך, מאנגליה הביאו שתי דמויות קטנות של חיילי משמר המלכה, שחבשו לראשיהן כובעי פרווה שחורים ומגוחכים למראה, וכן הלאה. בין נסיעה לנסיעה היו שבים למנוחה בת כמה חודשים בביתם, שהיה מרוחק אף הוא מביתה של אמרלד. כך קרה שאמרלד מיעטה לראות את סבה וסבתה, אף על פי שרצתה בכך מאוד. את בַּנְגִ'י, החתול האהוב שלהם, בנו של אפצ'י, מסרו זה מכבר למשמורת לזוג חברים קרובים, שטיפלו בו במסירות עד שיסיימו "לכבוש את העולם", כהגדרתם, וישובו סוף־סוף הביתה לצמיתות.

האגם היה שקט, ועל אף הרוח שנשבה, לא נראה בו אף גל. רק העננים שממעל נעו לאטם, בריקוד עדין, מניחים לרוח לשאת אותם עמה, מתמסרים אליה.

הילדים המשיכו ללכת, נפרדו מהטיילת והתקרבו אל שורת הבתים הקרובה.

"כמה שיעורי בית קיבלנו בהיסטוריה, הא?" התאונן אוליבר ויישר את ילקוטו על כתפיו השמוטות. התיק הכביד עליו ושכמותיו כאבו.

"גם בלשון היו לא מעט שיעורים," הזכירה לו אמרלד והוסיפה בדרמטיות, "ייקח לי נצח נצחים לסיים הכול!"

"אני מניח שעד הערב תצליחי לסיים," אמר אוליבר, ושניהם צחקו.

אמרלד תהתה כיצד בכלל תצליח לארגן את מחשבותיה ולהתרכז מספיק כדי להכין את שיעורי הבית. כל שרצתה 
היה לישון, ואם לא לישון, אז לפחות להכיר כבר את 
ארץ־קסם המהוללת, שאִמה הפליגה בשבחיה ביום האתמול.

הם חלפו על פני הבתים הלבנים, הכמעט זהים זה לזה, עברו את בית משפחת פְלֶטְשֶׁר, שחצרו תמיד היתה עמוסה צעצועי פלסטיק של פעוטות, שעוררו את קנאתה של רובי, אחותה הקטנה של אמרלד.

"למה לנו אין מגלשה כזאת?" נהגה לשאול, "גם אני רוצה ארגז חול בחצר! ולמה לי אין טרמפולינה ובית על עץ ושולחן פיקניק וסוס נדנדה כזה ורוד?" שאלה ושאלה, ואביה נהג להשתיקה באותו משפט מטופש שתמיד שיעשע אותו: "כי אותך אנחנו לא אוהבים, רובי."

רובי, שהיתה בעלת חוש הומור מפותח, יחסית לילדה בת חמש, היתה משתתקת זעופת פנים ביודעה כי זוהי דרכו העדינה של אביה לומר לה, "די לנדנד, רובי."

*

אחר כך חלפו הילדים על פני בית משפחת דייווידסון, שם התגורר זוג מבוגר שילדיו עזבו זה מכבר את הבית וכל שנותר להם הוא כלבם הנאמן, רקסי, שהיה כלב פודל נַבחן במיוחד. גם כעת, כשחלפו אוליבר ואמרלד על פני הבית, נבח רקסי במלוא גרונו כשבעצם רעד מפחד.

לאחר מכן עברו ליד בית משפחת קארל, חלפו על פני בית משפחת הרינגטון, ואז הגיעו אל הבית הפינתי שמולו, ממש מעבר לכביש, גרה אמרלד.

הבית הפינתי היה שונה מיתר הבתים שברחוב. אמנם גם הוא כמותם היה צבוע לבן, אך היה שקט ומבודד. בבית 
הזה התגוררה גברת רֶד, אישה זקנה וערירית. אמרלד לא ידעה את שמה הפרטי, אלא את שם משפחתה בלבד. מפעם לפעם, כשערכה קניות עם אִמה במכולת השכונתית, היו השתיים פוגשת אותה. אמרלד תמיד הקפידה לבָרכה לשלום בנימוס, כפי שלימדה אותה אִמה. גברת רֶד תמיד ענתה בחיוך, אך מעולם לא פיתחה שיחה עם איש מבני משפחתה של אמרלד. היא היתה אישה קטנת קומה, בעלת שְׂער שיבה אסוף לאחור בפקעת. עיניה היו תכולות בהירות ומבטה נעים. לחייה, שהשנים חרצו בהן קמטים, היו תמיד סמוקות. אף שהיתה אישה נעימת סבר, ביתה היה קודר, ושֶקט מעיק זעק מקירותיו. החצר היתה מוזנחת וטחב צימח על הגדר שהקיפה אותה.

כעת, כשחלפו אוליבר ואמרלד על פני הבית, הופתעו למצוא את גברת רֶד עומדת בחצר, שעונה על גדר האבן סמוך לשער הכניסה.

"שלום, גברת רד," דיקלמו השניים בנימוס.

"שלום, ילדים," חייכה גברת רד את חיוכה הטוב.

אמרלד ואוליבר התכוננו להמשיך ללכת ולחצות את הכביש לעבר ביתה של אמרלד, אך גברת רד עצרה בעדם.

"חכו רגע," אמרה בקול צרוד.

הילדים בלמו בבת אחת את רגליהם.

"אמרלד," פתחה גברת רד, "אני יודעת שאת לא כל כך מכירה אותי, אבל אנא ממך, בואי, היכנסי עמי פנימה לרגע, אני רוצה לבקש ממך דבר מה."

אמרלד המופתעת אפילו לא ידעה שגברת רד יודעת את שמה. היא הביטה באוליבר בהיסוס. הוריה אסרו עליה ללכת עם זרים או לשוחח עמם. אמנם הגברת רד לא היתה זרה גמורה, אך הרעיון להיכנס עמה אל ביתה היה בעיניה של אמרלד מוזר במקצת.

אוליבר סימן לה בתנועה זהירה של ראשו לסרב.

גברת רד קלטה את התנועה ומיהרה להסביר, "אין ממה לחשוש, מדובר בכמה רגעים, לא יותר. ואתה, חמוד," פנתה אל אוליבר, "יכול להמתין לה כאן בחוץ. אני מבטיחה לך שאמרלד תשוב מיד וכי כל רע לא יאונה לה."

אוליבר חשק שפתיו. "אם אֶמי נכנסת," אמר בגבורה, נחוש בדעתו להגן על חברתו הטובה, "אני נכנס איתה."

גברת רד צחקה. "אתה ממש אביר קטן, הא?" טפחה בחיבה על ראשו, "חסר לך רק סוס…"

אוליבר נפגע. הוא לא ילד קטן, חשב לעצמו, אין כל סיבה ללגלג עליו.

"אני מצטערת," אמרה גברת רד, "אבל אני זקוקה רק לאמרלד. מדובר במשהו אישי. ביני לבינה."

מה יכול להיות אישי ביני לבין גברת רד? תהתה אמרלד וסקרנותה התעוררה.

"אומר לכם מה נעשה," אמרה גברת רד כשראתה את ההיסוס בעיני הילדים, "אמרלד תיכנס איתי פנימה, וכפיצוי, אביא לך בינתיים, אוליבר, צלוחית עם עוגיות שקדים טריות. מה אתה אומר? אפיתי אותן הבוקר."

אוליבר לא אהב את היחס שלה אליו, הוא חש שהיא מתנשאת ונוהגת בו כבפעוט. באמת, חשב לעצמו, היא מנסה לקנות אותי בעוגיות?!

"אני לא אוהב שקדים, תודה," אמר בנימוס, "ואני לא חושב שאמרלד רוצה להיכנס איתך פנימה. את יכולה להגיד לה את מה שאת רוצה כאן בחוץ, בנוכחותי. אין בינינו סודות. נכון, אֶמי?" פנה אל אמרלד.

לבה של אמרלד החסיר פעימה. המשפט האחרון לא היה מדויק לגמרי. האם אין ביניהם סודות? עד אתמול עוד היתה משיבה מיד ללא היסוס שלא, אין ביניהם סודות, אבל אחרי 
מה שאירע כבר לא יכלה לומר זאת. היא בלעה רוק והינהנה.

"אני לא כל כך בטוחה בקשר לזה…" מילמלה גברת רד וקרצה לאמרלד.

אמרלד פערה את פיה, תוהה לפשר תגובתה.

אוליבר לא השיב. הוא רק הביט באמרלד וניסה לקרוא את מחשבותיה.

הסקרנות הכריעה אותה. "אני חושבת שזה יהיה בסדר…" אמרה בסופו של דבר לאוליבר, "אני אכנס איתה רק לרגע, אוֹלִי. אבל תבטיח לי שתחכה לי כאן. אני מיד חוזרת."

"איך שאת רוצה," משך אוליבר בכתפיו.

לרגע חש נבגד. רק לפני שניות ספורות הציע להגן עליה, אך אמרלד הפנתה עורף למחוות האבירות שלו ובחרה ללכת עם גברת רד.

גברת רד חייכה, מרוצה מהחלטתה של אמרלד, והובילה אותה פנימה, אל הבית.

הבית היה אפל וקר. אמרלד תהתה כיצד ייתכן שבתוך הבית קר אפילו יותר מאשר בחוץ. ריח נעים של שקדים וקינמון עמד באוויר. אמרלד נשמה אותו עמוק אל ריאותיה. חדר האורחים המרווח היה משובץ נרות שבערו באור חם.

"למה את לא מדליקה את האור?" תהתה אמרלד, "יש לך הפסקת חשמל?"

גברת רד חייכה. "אני מעדיפה את אור הנרות," אמרה. "אור המנורה מכאיב לעיני."

תשובתה נראתה לאמרלד משונה, אך היא לא אמרה דבר, מחשש שתעליב את גברת רד.

"אני רוצה לבקש ממך משהו," אמרה גברת רד. היא הציצה מבעד לחלון וּוִידאה שאוליבר עודנו שם, עומד שעוּן על הגדר וממתין לאמרלד בנאמנות של גור כלבים. היא שלפה מתוך שידת עץ כהה מגילת קלף קטנטנה, שגודלה כפרק אחת האצבעות, והיא מגולגלת וקשורה בסרט.

"אני רוצה שתשמשי שליחה עבורי, אמרלד," אמרה בנעימה בוטחת. "אני יודעת מה קרה הלילה," עיני התכלת שלה הביטו באמרלד, "אל תשאלי אותי איך ולמה, זה סיפור ארוך מאוד ואין לנו זמן כרגע. אני רוצה לבקש ממך למסור את הפתק הזה למישהי שמאוד יקרה ללבי."

"למי?" שאלה אמרלד ועיניה התרחבו בסקרנות.

"לקמליה," אמרה גברת רד.

שפתה התחתונה של אמרלד נשמטה בהפתעה. "לקמליה?" שאלה. "רגע, איזו קמליה?"

גברת רד חייכה. "האם את מכירה יותר מקמליה אחת?" שאלה.

"למען האמת," הודתה אמרלד והשפילה את מבטה במבוכה, "בינתיים אני לא מכירה אפילו קמליה אחת…"

"כן," אמרה גברת רד, "אני יודעת שלא קראו לך הלילה. גם אני המתנתי עמך. בוודאי לא הבחנת בי, אבל ישבתי כל הלילה ליד החלון וחיכיתי יחד איתך לצרצרים. אני יודעת שהם לא הגיעו, אבל אל תדאגי, חמודה, אני מניחה שהלילה יגיעו. וכשהם יגיעו וילוו אותך לארץ־קסם, אל בית־הישיבות, אנא, בבקשה ממך, מסרי את הפתק הזה לקמליה. זה חשוב לי מאוד."

אמרלד לא ידעה מה לומר, הלוא רק אתמול חזרה אִמה והבהירה לה עד כמה העניין סודי, עד כמה מועטים הם האנשים בעולם שמודעים לקיומן של פיות, עד כמה בודדים הם ילדי־הפיות עצמם. והנה כבר היום היא פוגשת בגברת רד, וזו מספרת לה בשלוות נפש כי היא מכירה את קמליה ויודעת שאמרלד היא ילדת־פיות!

היא לא ידעה כיצד להגיב ולכן פשוט שתקה.

"אני מניחה שאת עדיין מבולבלת במקצת," התנצלה גברת רד, "אני מצטערת שהתנפלתי עלייך ככה, חמודה. אני פשוט ממתינה כבר שנים שתהפכי לילדת־פיות, ואת משום מה התמהמהת… לכן, כשראיתי אתמול אחר הצהריים כיצד את מרפרפת בחדרך בכנפייך החדשות, ידעתי שהגיעה השעה שאוכל סוף־סוף לתקשר דרכך עם קמליה."

"אבל…" גימגמה אמרלד והעבירה את ידה בשערה, "איך את יודעת מה זה ילדי־פיות? ואיך ידעת שגם אני עומדת להפוך לכזו?"

גברת רד חייכה שוב והציצה מבעד לחלון. אוליבר, שהמתין בחוץ, החל לגלות סימנים של חוסר מנוחה.

"לא עכשיו, חמודה," אמרה והישירה אליה את מבטה התכול. "כל דבר בעִתו."

אמרלד הביטה בה, מופתעת אף יותר. המשפט הזה, שבקע זה עתה מגרונה של הגברת רד, היה רקום באותיות זהב ותלוי ממוסגר בכניסה לביתם מאז ומתמיד. כל דבר בעִתו. היא מעולם לא תהתה על פשרו, אך באחד הימים סיפרה לה ווינטר כי המשפט הזה מסמל הרבה בעבורה ובעבור אביה, משום שאת המשפט הזה אמר אביה לאִמה ביום שהציע לה נישואין. אמרלד שאלה את עצמה אם יש קשר בין הדברים.

"אני…" גימגמה.

גברת רד הניחה את אצבעה המורה על פיה, מסמנת לאמרלד להיות בשקט. "את לא צריכה להגיד דבר," אמרה וליטפה את כתפיה, "זה ביני לבינך, חומד. אני סומכת עלייך, ואת צריכה לסמוך עלי. מסרי את הפתק לקמליה בהקדם האפשרי, בבקשה."

אמרלד המבולבלת הינהנה ותחבה את מגילת הקלף הקטנטנה עמוק לכיס מכנסיה.

הגברת רד ליוותה אותה אל הדלת ופתחה אותה לפניה.

"להתראות, גברת רד," נפרדה ממנה אמרלד.

"את יכולה לקרוא לי רוֹז," קרצה אליה הגברת רד, כממתיקת סוד, "גברת רד זה קצת יותר מדי רשמי, לא?"

"להתראות, רוז," אמרה אמרלד וגמעה בעיניה עוד מעט מהחדר, בטרם תלך. לפתע, באופן לגמרי לא צפוי, היא לא רצתה לשוב הביתה ולא התחשק לה לחזור אל אוליבר, שעדיין המתין לה בחוץ, מעביר את משקלו מרגל לרגל ומצפה בוודאי להסברים. היא רצתה להישאר עוד ועוד בביתה של גברת רד, רוז רד, כפי שנודע לה עתה. לא היה לה כל הסבר הגיוני 
לכך, אבל רוז סיקרנה אותה וביתה נעם לה, למרות הקור 
ששרר בו. משהו בנרות הדולקים, משהו בניחוח הקינמון המתקתק — משהו גרם לה לרצות להישאר. אך רוז הדפה אותה בעדינות החוצה ונפרדה ממנה לשלום, דוחקת בה ללכת.

כשראה אוליבר שאמרלד מתקרבת, הזדקף במקומו.

"הכול בסדר, אֶמי?" שאל בדאגה, ואמרלד אמרה שכן, הכול בסדר גמור.

רוז נותרה לעמוד ליד הדלת והתבוננה בילדים שעדיין עמדו ליד שער החצר.

"אז איזה עוגיות אתה כן אוהב?" צעקה אל אוליבר.

אוליבר הרים את ראשו לעברה, שואל את עצמו אם מדובר באויבת או בידידה חדשה. הוא משך בכתפיו והשיב, "עם שוקולד. או עם חמאה."

רוז חייכה והשיבה, "אם כך, בפעם הבאה כשתעברו כאן אחרי בית הספר ימתינו לכם עוגיות חמאה טריות. עשינו עסק?"

אוליבר לא רצה להתחייב, משום שלא ידע מה צפוי להיות חלקו בעסקה. "נראה," הוא גימגם ומשך משם את אמרלד הנסערת.

הם חצו את הכביש ואוליבר שאל, "נו, אז מה היא רצתה ממך? ספרי כבר!"

לבה של אמרלד הלם. כעת, חשבה לעצמה, יהיה עליה לשקר במצח נחושה לחברהּ הטוב ביותר! מצד שני, הזכירה לעצמה, כדאי שאתחיל להתרגל לעניין הזה. עושה רושם שמעתה אצטרך לשקר לאוליבר לא מעט, או לפחות להשתמש ב"שקרים לבנים" או "לעגל פינות", כפי שכינתה זאת אמה אתמול, כששוחחו. היא שנאה את המחשבה על כך. היא לא רצתה לשקר לאוליבר בשום אופן וגם לא לעגל פינות, אך לא ראתה כל ברירה אחרת.

"סתם," השיבה בביטול, "אין לה חשמל בבית והיא ביקשה ממני לדבר עם אבא שלי ולשאול אם הוא יוכל לעזור לה לטפל בזה." בבת אחת התפשטה צריבה משונה בבטנה. זו היתה תחושה איומה. היא שיקרה. שיקרה ממש, לאוליבר, חברהּ הטוב ביותר.

ילדה מגעילה שכמותי, חשבה לעצמה.

אוליבר כיווץ את גבותיו באי הבנה. "אז למה היא היתה כל כך מסתורית? למה היא לא נתנה גם לי להיכנס?"

"אני לא יודעת," ניסתה אמרלד להמעיט מהעניין, "אני חושבת שהיא קצת משוגעת. לא חשוב, עזוב את זה עכשיו, ממילא כבר הגענו לבית שלי."

"טוב," אמר אוליבר, אם כי בתוך תוכו עדיין חש פגוע מעט ומבולבל. "ביי, אֶמי, נתראה מחר בבוקר. אני אבוא לאסוף אותך, כרגיל."

"ביי, אוֹלִי," אמרה אמרלד ופתחה את השער המוביל לחצר הקדמית של ביתה.

אוליבר המשיך ללכת עד לבית הסמוך ופתח גם הוא את השער המוביל אל החצר. אמרלד ראתה כיצד הוא חוצה את המדשאה הרחבה, הזהה בדיוק למדשאה הקדמית של הבית שלה, עד שהגיע אל גרם המדרגות המוביל אל מרפסת קדמית מקוֹרה, ואז אל דלת הכניסה. גם היא חצתה את המדשאה, גוררת את רגליה על שביל הגישה המשובץ אבנים. היא עלתה את שלוש המדרגות שהובילו אל גזוזטרת העץ המוגבהת. על הגזוזטרה, לצד הדלת, הבחינה בספסל הנדנדה שהתנדנד ברוח והשמיע חריקה חרישית. היא פתחה את הדלת, עייפה ומבולבלת, ונכנסה פנימה.

 

 

פריחתה של רוז ספר ראשון בסדרת אמרלד, ילדת-פיות מאת אשכר אברליך בריפמן, הוצאת כנרת, שנת 2012, 431 עמ'